פסקי דין על תלמה ריינר | פסקי דין על מנהל הארנונה בעירית תל-אביב-יפו

1147-03/18 עמנ     01/05/2019




עמנ 1147-03/18 תלמה ריינר נ' מנהל הארנונה בעירית תל-אביב-יפו









בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים





עמ"נ 1147-03-18 תלמה ריינר
נ' עירית תל-אביב-יפו



לפני:
כבוד השופטת
מיכל אגמון-גונן


המערערת:

תלמה ריינר
באמצעות אחיה מר בועז ריינר


נגד


המשיב:

מנהל הארנונה בעירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד רחלי ברלינר




פסק דין

לפני ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית תל אביב- יפו מיום 15.1.18 (ערר מס' 140016793).


1. השתלשלות העניינים
המערערת
, תלמה ריינר
, הינה המחזיקה בנכס ברח' טשרניחובסקי 15 בעיר (להלן: הנכס). הנכס הינו בבעלות משותפת של המערערת ושל הגב' ריינר כץ טובה אילנה (ראו נסח טאבו אשר צורף כחלק מנספח י"ד לתגובת המשיב לערעור; להלן: תגובת המשיב). המשיב הינו מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו.

בשנת 2015 סווג המשיב את הנכס כ"מבנה מגורים שאינו בשימוש" וזאת מאחר שבתקופה שמיום 1.12.2013 ועד ליום 30.11.2014 לא נעשה בנכס שימוש קבע למגורים. זאת בהתאם להוראת שעה שהייתה קיימת בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (הוראת שעה), התשע"ד- 2014, להלן: הוראת השעה (העתק הוראת השעה צורף כנספח ט"ו לתגובת המשיב), הקובעת לאמור:
"מבנה מגורים שלא התגורר בו איש דרך קבע בתשעה מבין שנים עשר חודשים שקדמו ל- 1 בדצמבר שלפני שנת הכספים שבעדה מוטלת הארנונה, למעט דירה ציבורית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998; תשעת החודשים האמורים ייספרו ברצף ובמצטבר"

יצוין כי הגדרה זו פקעה זה מכבר ונמחקה מתקנות הסדרים במשק המדינה- ראו סעיף 1 לתקנות.

בשל סיווג הנכס כמבנה מגורים שאינו בשימוש נקבעה לנכס שומה לשנת 2015 על פי סעיף 1.1 ד' לצו הארנונה הקובע לאמור: "דירה המיועדת למגורים ושלא התגורר בה איש דרך קבע בתשעה מבין שנים עשר החודשים שקדמו ל- 1.12.2014 תחויב ב- 220.78 ₪ למ"ר בכל האזורים".

ביום 2.1.17 פנתה המערערת למנהל הארנונה באמצעות אחיה, מר בועז ריינר (להלן: מר ריינר) וביקשה לבטל וביקשה לבטל
את החיוב בגין "מבנה מגורים שאינו בשימוש" (העתק המכתב צורף כנספח ב' לתגובת המשיב. יש לציין כי המערערת לא הייתה מיוצגת בידי עו"ד במהלך ההליכים לפני המשיב, וועדת הערר, כמו גם בבית המשפט.

המשיב במכתב לעותרת מיום 26.2.17 (העתקו צורף כנספח ג' לתגובת המשיב) דחה הבקשה וציין כי סיווג הנכס כ"מבנה מגורים שאינו בשימוש" הינו בהתאם לתקנות הסדרים במשק המדינה. משכך, צויין במכתב, ומשלא נעשה שימוש דרך קבע בנכס - חוייב הנכס בסיווג האמור, ואין אפשרות לבטל החיוב.

פניית המערערת הועברה במקביל לוועדת ההנחות שבעיריית תל אביב, ובתשובת הגב' תמי לוי מיום 26.2.17 (העתקה צורף כנספח ד' לתגובת המשיב), צויין כי תקנות הסדרים במשק המדינה מסמיכות את וועדת ההנחות של העירייה לאשר תקופות אשר לא יבואו במניין תשעת החודשים לצורך חיוב נכס בסיווג "מבנה מגורים שאינו בשימוש" וזאת בשל נסיבות שאינן בשליטת המחזיק. וועדת ההנחות, כך צויין, דנה בעניין הנכס ביום 21.2.17 ולא מצאה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הפחתת החיוב ביחס לנכס, ולפיכך החיוב יוותר על כנו.

ביום 7.3.17 פנה שוב מר ריינר בשם המערערת לעירייה, וטען כי הדירה הרוסה ואינה ראויה למגורים וכי המערערת מבקשת שתיערך ביקורת בנכס (פניית המערערת צורפה כנספח ה לתגובת המשיב).

ביום 15.3.17 נערכה ביקורת מטעם המשיב בנכס, ממנה עלה כי הנכס במצב תקין ואינו עונה על דרישות סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), שכן בנכס קיים ריהוט וציוד רב, קיימים בנכס דלת, ריצוף, קירות, מערכת חשמל ומים וחלונות, קיים מטבח וכן קיימים כלים סניטריים (למעט כיור שפורק) (העתק דו"ח הביקורת מיום 19.3.17 צורף כנספח ו' לתגובת המשיב וכן ראו מכתב המשיב למערערת מיום 20.3.17 אשר צורף כנספח ז' לתגובת המשיב).

ביום 27.3.17 הגישה המערערת, באמצעות מר ריינר ערר על ההחלטה הדוחה את בקשתה לביטול חיובי הארנונה (ערר מס' 140016793; העתקו צורף כנספח לתגובת המשיב). בערר נטען כי על פי החוק, נכס שאינו ראוי למגורים יזכה לפטור מארנונה. עוד צויין כי הנכס מנותק ממים ומחשמל מזה מספר שנים, צנרת המים רקובה ויש להחליפה, התריסים והחלונות נפרצו, והדירה מלאה בבגדים ועיתונים ישנים. עוד נטען כי המערערת עזבה את ישראל לפני 12 שנים והנכס לא הושכר מפני שלא ניתן להתגורר בו. לפיכך נתבקשה המשיב לבטל חיובי הארנונה לשנתיים האחרונות וכן "לשקול אפשרות לבטל חיובי הארנונה שנעשו בשנים האחרונות".

לאחר שהמשיב הגיש כתב תשובה לערר (העתקו צורף כנספח ט' לתגובת המשיב), התקיים ביום 17.7.17 דיון מקדמי בערר בנוכחות המשיב בלבד, לאחר שהמערערת לא התייצבה. בהחלטה שניתנה בדיון (צורפה כנספח י' לתגובת המשיב), צויין כי מעיון בתיק עולה שזימון לדיון נשלח לכתובת הנכס ולא לכתובת העוררת, ולפיכך הורתה וועדת הערר לשלוח זימון נוסף לכתובת נציגה של העוררת. עם זאת העירה הוועדה בהחלטה כי:

"מופנית תשומת לבו של מר ריינר, כי על אף הפסיקה אליה מתייחס כתב הערר נראה על פניו כי לא ניתן יהיה לזכותו בפטור לפי סעיף 330 שכן לא נמסרה הודעה במועד למשיב וכי הדירה אינה נחזית להיות נכס שלא נעשה בו שימוש. יחד עם זאת, עומדת לעוררת הטענות כנגד החלפת סעיף 1.1ד' לצו הארנונה ככל שהוא יוכל לשכנע כי הסייגים הקבועים בחוק חלים במקרה זה".

בדיון נוסף שקיימה הוועדה ביום 18.9.17 ביקש מר ריינר לאפשר לו לפנות לוועדת הנחות בכדי לשכנע את המשיב כי הנסיבות בגינן לא נעשה שימוש בדירה אינן בשליטתו. בהחלטת הוועדה בסיום הדיון צויין לאמור, כי הוועדה תאפשר לעורר לפנות בשם הנישומה לוועדת הנחות של העירייה על מנת שהסיבות שפירט בעניין היעדר שימוש בדירה יידונו בפני
וועדת הנחות ותישקל בקשתו שלא להחיל על הנכס את הסיווג הקבוע בסעיף 1.1 ד' לצו הארנונה, ולאחר קבלת תשובת וועדת ההנחות תתקבל החלטה ביחס להמשך ניהול התיק (פרוטוקול הוועדה צורף כנספח י"א לתגובת המשיב).

בהמשך לכך, המערערת פנתה באמצעות אחיה לוועדת ההנחות (העתק המכתב צורף כנספח י"ב לתגובת המשיב) וטענה בין היתר, כי מצבו של הנכס רעוע והוא אינו ראוי למגורים, כי המערערת מתגוררת בחו"ל וכי היא אישה חולה וערירית.

ביום 20.11.17 החליטה וועדת ההנחות בעירייה שלא לאשר בקשת המערערת לסיווג הנכס בתעריף "מגורים" בתקופה שבמחלוקת, וכי היות והנכס אינו בשימוש מזה כ- 15 שנים לא ניתן לקבל טענת המערערת כי אינה משכירה אותו בשל מצבה הרפואי. עוד צויין כי היות ואחי המערערת, מר ריינר, מצהיר כי הינו מיופה כוח של המערערת אזי יכול היה לפעול להשכרת הנכס (ראו הודעת המשיב אשר צורפה כנספח י"ג לתשובת המשיב).

בהחלטת וועדת הערר מיום 27.11.17 (ראו נספח י"ג) צויין כי בטרם יועבר התיק למתן החלטה סופית יתאפשר למערערת להגיש התייחסותה בכתב.

המערערת הגישה תגובתה ביום 5.12.17 (העתק התגובה צורפה כנספח י"ד לתשובת המשיב), ואליה צורף "דו"ח בדיקת דירה והתאמתה למגורים" מיום 17.9.17 שערך מר רן ברקובסקי, שמאי מקרקעין ומהנדס אזרחי, שנערך על סמך ביקור בנכס, ובסיומו ציין מר ברקובסקי כי "לאור מצבה הפיסי והתחזוקתי הירוד בנכס הנני בדיעה כי אין אפשרות למגורים בנכס במצבו הנוכחי". כמו כן צורפו לתגובה דו"ח חברת מי אביבים המעיד על היעדר שימוש במים בנכס לשנים 2010-2017, וכן מכתב מחברת החשמל המעיד על ניתוק הדירה מחשמל בינואר 2014. יש להדגיש כי המערערת לא הייתה מיוצגת בידי עו"ד במהלך ההליכים.

ביום 15.1.18 ניתנה החלטת וועדת הערר נשוא ערעור זה (נספח א' לתגובת המשיב), בה נקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נעשה שימוש בדירה משנת 2014, וכי איש לא התגורר בה. לפיכך, כך נקבע:
"בשעה שנמצא כי לא התגורר איש בדירה דרך קבע בשנת 2014 ובשעה שלא הונחה תשתית
ראייתית התומכת בטענה כי נעשה שימוש בדירה למגורים בשנת 2014 או חלקה, אין דרך לסייע לעוררת ולבטל את החיוב נשוא הערר. טענת העוררת כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים לא הוכחה כמו גם לא עמדתה לפיה הנסיבות בגינן לא נעשה שימוש בדירה אינן בשליטת העותרת. לא ניתן לסיים את החלטתנו מבלי להביע הסתייגות מתוצאותיה. ברור לכל שלא לכך כיוון המחוקק כאשר התקין את התקנות הנוגעות ל"דירת רפאים" ולדירות שלא נעשה בהם שימוש. ברור כי המחוקק כיוון לנישומים אשר אינם עושים שימוש בנכסים המשמשים למגורים בנסיבות אחרות ומסיבות אחרות. במקרה זה תוצאות הסיווג ותוצאות הדיון בערר הינם הטלת "קנס" כבד על נישומה אשר נקלעה למצב בו הדירה אינה יכולה לשמש למגורים בשל נסיבות הקשורות בבעיות בריאות חמורות ו/או מצוקה כספית ומצער שזוהי תוצאת השינוי החקיקתי. כאמור ידיה של וועדת הערר כבולות במקרה זה ועל כן אין אלא לדחות את הערר".

2. הגשת הערעור וההליכים בעקבותיו
2.א. טיעוני הצדדים
ביום 1.3.18 הגישה המערערת את הערעור שלפניי. המערערת טענה כי התקיימו שלושת תנאי סעיף 330 לפקודת העיריות (הנכס ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, איש אינו יושב בנכס, מסירת הודעה בכתב). אשר לתנאי הראשון - העותרת טענה כי מדו"ח מר ברקובסקי עולה כי הדירה אינה ראויה למגורים. עוד טענה, כי וועדת הערר בדיון מיום 18.9.17 לא התייחסה כלל לדו"ח המהנדס מר ברקובסקי שהציגה המערערת, וכן לא התייחסה כלל למצב הפיזי של הנכס. נטען כי העירייה לא הסתייגה ממצאי דו"ח המומחה, ולא הציגה כל דו"ח נגדי של מומחה מטעמה שסותר את הדו"ח שהגישה המערערת.

אשר לתנאי השני
טענה המערערת כי אין מחלוקת שאיש אינו יושב בנכס. אשר לתנאי השלישי ציינה כי נמסרה הודעה בכתב לעירייה, ותוצאותיה הן הבקשות והדיונים שהתנהלו מול העירייה.

בתגובה שהגיש המשיב
ביום 10.6.18, נטען כי בערעור מועלות טענות הלוקות בכשל אינהרנטי. מחד, לצורך ביטול סיווג נכס כ"מבנה מגורים שאינו בשימוש" (סעיף 1.1 ד' לצו הארנונה לשנת 2015) על הנישום לטעון כי הנכס היה בשימוש בפועל בתקופה שבמחלוקת, ואולם אין חולק שהנכס לא היה בשימוש בתקופת המחלוקת. מאידך, לצורך קבלת פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, על הנישום לטעון בזמן אמת כי הנכס לא היה בשימוש ואינו ראוי לשימוש בתקופה שבמחלוקת.

דהיינו:
אם

נטען

כי

הנכס

אינו

ראוי

לשימוש, ניתן

לדון

בטענה

זו

אך

ורק

ממועד

מסירת ההודעה
, היינו

משנת 2017 בלבד, ולוועדת

הערר

אין

סמכות

לדון

בטענות

המתייחסות

לשנים

עברו לאור

עקרון

סופיות

השומה. עוד נטען כי עצם

העלאת

הטענה

כי

הנכס

לא

ראוי

לשימוש

מאיינת

את יכולת

המערערת

לבקש

את

ביטול

החיוב

כ"מבנה

מגורים

שאינו

בשימוש" שכן

מדובר

בטענות עובדתיות

הסותרות

אחת

את

השנייה
.

עוד ציין המשיב כי מטרת הוראת השעה הייתה עידוד השמשת דירות בתל-אביב והרחבת הדיור הזמין למגורים.

עוד טען המשיב כי לא מתקיימים בנדון תנאי סעיף 330 לפקודת העיריות. אשר לתנאי הראשון לפיו הנכס נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו טען המשיב, כי יש להוכיח במבחן אובייקטיבי כי בניין אינו ראוי לשימוש, שכן לא כל בניין מוזנח עומד במבחן זה. המשיב הפנה בעניין זה לבר"ם 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 30.12.09) (להלן: "עניין המגרש המוצלח"). עוד טען המשיב כי השימוש בו עוסק הסעיף אינו בהכרח שימוש למגורים וגם אם נכס אינו ראוי למגורים עדיין לא ניתן לומר שהוא ראוי למטרות אחרות; ריבוי החפצים הרבים המאוחסנים בנכס מחזקים את הטענה כי הנכס לראוי לשימוש, לכל הפחות לאחסנה. עוד נטען כי השמאי שעל חוות דעתו מתבססת המערערת, ביקר לראשונה בנכס ביום 15.9.17 כך שאין ביכולתו להעיד על מצב הנכס בתקופה מוקדמת יותר, ובפרט על התקופה בגינה מבוקש פטור, והמערערת לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה בדבר מצב הנכס עד ליום 15.9.17. כמו כן נטען, כי אין ממש בטענה שהוועדה לא התייחסה לדו"ח מר ברקובסקי; וועדת הערר קראה את הדו"ח, התייחסה אליו ולאחר שבחנה את כלל החומר שהונח בפני
ה, לרבות הדו"ח, קבעה בהחלטתה מיום 15.1.18 כי המערערת לא הוכיחה שהדירה אינה ראויה למגורים. מדו"ח הביקורת מטעם המשיב עולה כי מדובר בנכס העומד על תילו, סגור ואינו עונה על תנאי סעיף 330 לפקודת העיריות. גם דו"ח השמאי שצירפה המערערת אינו מצביע על כך כי מדובר בנכס הרוס שלא ניתן לעשות בו שימוש, אלא לכל יותר שיש צורך בפינוי פסולת, החלפת דלתות וחלונות ומערכות חשמל ומים, וכבר נפסק כי היעדר חיבור לחשמל כשלעצמו אינו עילה למתן פטור לנכס ככזה שאינו ראוי לשימוש, והוא הדין לעניין הימצאות פסולת בדירה. לפיכך, צדקה וועדת הערר כאשר קבעה כי טענת המערערת שהנכס אינו ראוי למגורים- לא הוכחה, ודי בכך כדי לדחות הערעור.

המשיב אינו חולק, כאמור, על כך שבפועל איש לא ישב בנכס ועל כן מתקיים התנאי השני. אשר לתנאי השלישי ציין המשיב כי לשם תחולת הפטור שבסעיף 330 לפקודת העיריות יש למסור לעירייה הודעה מפורטת ובזמן אמת. בהתאם לפסיקה, הפטור מארנונה בגין סעיף 330 יינתן אך ורק מיום מסירת ההודעה על מצב הנכס, ולא ניתן לקבל פטור רטרואקטיבי. המשיב הפנה בעניין זה
בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי, פורסם בנבו, 21.08.2012 (להלן: עניין לוי)
המערערת לא פנתה בזמן אמת אלא רק בשנת 2017, ולפיכך אף התנאי השלישי אינו מתקיים בנדון.




2.ב. הדיון מיום 24.6.18 וההליכים בעקבותיו
ביום 24.6.18 התקיים דיון, בו חזר מר ריינר על טענותיו וכן שב וציין כי מצבה הבריאותי של המערערת אינו שפיר, וכי היא מתקשה כיום לשפץ את הדירה "מאחר שכושר השיפוט של אחותי בקבלת החלטות הוא לא נורמטיבי" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון, שורות 4-5).

בסיום הדיון ניתנה החלטה כדלקמן:
"בית המשפט ממליץ לעירייה בנסיבות המאד מיוחדות של המקרה, כפי שעולות מהמסמכים שהוצגו בדיון היום, לקבוע כי בנסיבות המקרה, אין להחיל את סעיף 1.1ד לצו הארנונה. כן ממליץ בית המשפט כי יינתן פטור מארנונה בשל דירה שאינה ראויה למגורים החל מיום הגשת הבקשה ועד סוף שנת 2019. המלצה זו באה לאור מצבה האישי המורכב של המערערת, כאשר אחיה שמיופה כוח מטעמה, הצהיר בדיון כי אם עד לסוף תקופה זו לא תושמש הדירה למגורים,
אזי לא תהיה למערערת כל טענה באשר לתשלומי הארנונה. ב"כ העירייה תודיע לבית המשפט בתוך 14 ימים מהיום את החלטת וועדת הפשרות".

ביום 11.7.18 הודיע המשיב כי ועדת הפשרות של העירייה שקלה ובחנה את מתווה הפשרה שהוצע, אך לאור העובדה כי אין כל מחלוקת שהנכס לא היה בשימוש בתקופה הרלוונטית (1.12.13- 30.11.14), ולא שימש למגורים דרך קבע גם על פי טענת המערערת, אזי לא ניתן, לדעת הועדה, לקבוע כי אין להחיל את סעיף 1.1 ד' לצו בתקופה הרלוונטית. אשר לטענת המערערת כי הנכס לא ראוי לשימוש לפי סעיף 330 לפקודת העיריות צויין כי הועדה סברה שאין ליתן פטור, אך בנסיבות העניין מסכים המשיב כי תינתן האפשרות להחזיר את תיק הערר לדיון מחדש בפני
ועדת הערר בטענת נכס לא ראוי לשימוש, כאשר הטענה תתייחס למועד בו הוגשה הבקשה לפטור קרי, 7.3.17 ואילך.

ביום 13.8.18 הגיש מר ריינר תגובתו ובה טען כי העירייה ממאנת לקבל את המלצת בית המשפט, ועוד הוסיף כי אין טעם לקיים דיון נוסף בוועדת הערר שכן מדובר בהליך סרק. מר ריינר ציין כי פונה לבית המשפט בבקשה לקבל החלטה לפיתרון צודק והולם שיתחשב בנסיבות החיים הקשות של המערערת.

בהחלטה מיום 15.8.18 ציינתי כי בית המשפט אינו רשאי לכפות פשרה על המשיב, וכי המשיב יודיע תוך 7 ימים האם ברצונו להגיש תשובה, ולאחר מכן ככל שתהא המערערת מעוניינת להמשיך בהליך יינתן צו לסיכומים.

בהודעה מיום 11.8.18 ציין המשיב כי חוזר על עמדתו כפי שהובעה ולפיה העירייה פעלה כדין, כי היה מקום לסווג הנכס בהתאם לסעיף 1.1ד' לצו הארנונה, וכי כל תוצאה אחרת תהא בניגוד לדין ותהא בה משום אפליה כלפי נישומים אחרים. עוד צוין כי אין מנוס ממתן

פסק דין
על סמך החומר שבתיק. לפיכך, בהחלטה מיום 18.11.18 הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים.

3. סיכומי הצדדים
3.א. סיכומי המערערת
ביום 16.12.18 הגיש אחי המערערת סיכומים בשמה בהם שב וטען אודות מצבה הנפשי הלקוי שמנע ממנה לקבל החלטות מושכלות בנוגע לדירה.

עוד טען מר ריינר כי על אף עקרון סופיות השומה עליו סומכת המשיב, אזי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על גביית ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ערר) מאפשר השגה על ארנונה בפני
מנהל הארנונה תוך 90 ימים.

עוד נטען כי המערערת ומיופה כוחה של המערערת לא קיבלו כל מסמך או הודעה טלפונית אודות החיוב בתשלום ארנונה לשנים 2015-2016 וזאת על אף שפרטי מיופה הכוח ומספר הטלפון שלו היו ידועים לעירייה, שכן עוד בחודש נובמבר 2009 הציג מר ריינר במוסדות העירייה מסמך ייפוי כוח ושילם חובות המערערת עד למועד זה. ההשגה לגבי החיוב, כך נטען, נעשתה לאחר הודעה טלפונית שקיבל מר ריינר מנציג העירייה בחודש ינואר 2017. היות וסעיף 3(א) לחוק רשויות מקומיות קובע כי ערר יוגש תוך 90 יום
ממועד קבלת הודעת התשלום (ולא ממועד משלוח ההודעה) והיות והמשיב לא הוכיח כי המערערת קיבלה את ההודעה לתשלום הארנונה הרי שיש לקבל עמדת המשיב בעניין זה.

עוד נטען כי המשיב לא מסר למערערת ולמיופה כוחה את דו"ח הבדיקה שערך מיום 15.3.17 והדו"ח הובא לידיעתה רק עם הגשת תגובת המשיב במסגרת ניהול ההליך בבית המשפט. החלטת הוועדה התבססה על דו"ח זה שלא הוצג בפני
המערערת ולכן לא התאפשר לה לטעון כנגדו.

מר ריינר שב וחזר על טענותיו לעניין מצבו המוזנח של הנכס שאינו מאפשר להתגורר בו, וכי אין הנכס מתאים לשמש כמקום אחסנה (מחסן) שכן אינו עומד ברשימת הדרישות של רשות הכבאות (קיומה של תאורת חירום, שילוט מתאים, קיומה של דלת אש ומטפים ועוד).

3.ב. סיכומי המשיב
בסיכומי המשיב מיום 6.2.19 שב המשיב על אשר נטען בתגובתו לערעור.

המשיב הדגיש כי הערעור מתייחס אך ורק לשנת 2015 (שכן ההחלטה עליה נסוב הערעור מתייחסת אף היא רק לשנת 2015), ולפיכך יש לדחות בקשת המערערת לביטול חיובי הארנונה לשנים אחרות.
עוד נטען כי לבית משפט זה אין כלל סמכות במסגרת ערעור מנהלי להידרש להחלטות שנתקבלו בוועדת ההנחות אלא רק להחלטות ועדת הערר. לצורך תקיפת החלטת וועדת הנחות יש להגיש עתירה מנהלית. משלא תקפה המערערת החלטת וועדת ההנחות באופן זה הפכה החלטת וועדת ההנחות לחלוטה.

המשיב טען בהרחבה, כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין אפשרות לתת פטור רטרואקטיבי לנכס שכן דרישת ההודעה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הינה מהותית, היות ובהיעדרה לא ניתן לאמת את מצב הנכס בזמן אמת ואת התאמתו לתנאי הפטור, ולא ניתן לבדוק רטרואקטיבית מה היה המצב הפיסי של הנכס בשנים קודמות. לפיכך, כך נטען, יש לדחות בקשת המערערת ליתן פטור לנכס ביחס לתקופה הקודמת ליום 7.3.17, מועד פנייתה של המערערת בבקשה למתן פטור.

עוד טען המשיב, כי לגופו של עניין הנכס לא עומד בתנאי הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, וחזר על שנטען בתגובה לערעור.

המשיב הוסיף וטען כי אין ממש בטענת מר ריינר בסיכומיו כי דו"ח הביקורת הוסתר ממנו, שכן דו"ח הביקורת צורף כנספח לכתב התשובה לערר (נספח ט' לתגובה לערעור), אשר הומצא לידי אחי המערערת.

3.ג. סיכומי התגובה מטעם המערערת
בסיכומי התגובה שבה המערערת על עמדתה כי המקרה בנדון עומד בתנאי סעיף 330 לפקודת העיריות וזאת בשל מצבו הרעוע והמוזנח של הנכס שאינו מאפשר עשיית שימוש בו, וכן נטען כי למרות התנאי בסעיף 330 בדבר מסירת הודעה אין מניעה לאפשר שינוי סיווג רטרואקטיבי של נכס, ולעניין זה הפנה מר ריינר לפסק הדין בעניין
עע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו,
4.9.12 פסקאות 10-11 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, להלן: עניין חלקה 6).

דיון והכרעה
4. על התערבות בית המשפט בהחלטת וועדות הערר לענייני ארנונה
ועדת הערר הינה הרשות המוסמכת לבחון טענותיו של מחזיק בנכס כנגד החלטות מנהל הארנונה שברשויות המקומיות. לועדת הערר מוקנה שיקול דעת נרחב בתחומי סמכותה, וככלל
בית המשפט לעניינים מנהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ועדות הערר, לא ישים עצמו בנעליהן, לא יחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו, ולא יתערב בהחלטותיהן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות בהן נמצא כי נפל בהחלטה פגם משפטי,
כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, הפעלת שיקולים זרים, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות
(ראו:
ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337 (2003), פסקה 15 לפסק דינה של כב' השופטת טובה שטרסברג כהן;
בג"ץ 10013/03
ראש עיריית סכנין נ' המועצה הארצית לתו"ב ובניה והולנת"ע
, פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת איילה פרוקצ'יה, פורסם בנבו, 2004;

בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, פורסם בנבו, 2008, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט יורם דנציגר, להלן: עניין דור אנרגיה).

המערערת טענה כי היא זכאית הן לפטור של נכס שאינו ניתן לשימוש, הן לפטור מארנונה בגין נכס שלא נעשה בו שימוש. לבחינת עניינים אלו אפנה עתה.

5. הפטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות
5.א. התנאים למתן הפטור
סעיף 330 לפקודת העיריות קובע כי:
"נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק –
(1)
עם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן – תקופת הפטור הראשונה);
(2)
חלפה תקופת הפטור הראשונה יהיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שמתום אותה תקופה, בסכום המזערי בהתאם להוראות לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בסעיף זה – תקופת התשלום);
(3)
חלפה תקופת התשלום והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניזוק כאמור ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה בכתב על כך ולא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים;
(4)
התקופות כאמור בפסקאות (1) ו-(2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר;
אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן לפירעונם לפני מסירת ההודעה
".

סעיף 330 לפקודת העיריות עניינו בפטור מארנונה לנישום המחזיק בנכס שאינו ראוי לשימוש. בהתאם ללשון הסעיף, על מנת לזכות בפטור שמעניק הסעיף צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: האחד, הנכס מושא השומה נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו; השני, אין יושבים בנכס בפועל; השלישי, המחזיק בנכס מסר לעירייה הודעה על כך בכתב.

נישום יהא זכאי לפטור שמקורו בהוראת
סעיף 330

לפקודה אך ביחס לתקופה שממועד מסירת ההודעה בדבר מצבו של הנכס. כך עולה מלשון הסעיף הקובע כי תקופת הפטור מתחילה "עם מסירת ההודעה" (ר' סע'

330(1)

לפקודה) וכן מסיפת הסעיף הקובעת כי אין באמור ברישת הסעיף כדי לגרוע משיעורי הארנונה "שהגיע זמן

לפירעונם לפני מסירת ההודעה
".


חובת ההודעה המוטלת על המחזיק בנכס, כתנאי למתן הפטור שבהוראת
סעיף 330 לפקודת העיריות

היא חובה מהותית המוטלת על האזרח כלפי הרשות לשם תחולת הפטור. מטרתה להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה המוטל עליו, על מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה ולמנוע מצב שבו תצטרך לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה.

וראו בעניין זה הדברים שנאמרו בעניין לוי, שם ציין כב' השופט אליעזר ריבלין, בפסקה 30 לפסק דינו בהתייחס למועד תחולת הפטור מארנונה, כי:

"הסיפא של הוראת
סעיף 330

האמור קובע, ברחל בתך הקטנה, כי "אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה". רוצה לומר: פטור שניתן לנישום בהתאם
לסעיף 330

חל על חיובים המתהווים לאחר מועד מסירת ההודעה (היא כמובן הודעה מפורטת ומבוססת), ואין בו כדי לפטור את הנישום מחיובים שנתהוו לפני מועד המסירה. תכליתה של ההוראה שבסיפא היא להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה שמוטל עליו ברישא – וזאת על מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה ולמנוע מצב שבו תצטרך העירייה לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה (זאת בדומה לתכליתם של
סעיפים 326-325 לפקודת העיריות

שעליה עמדנו לעיל. .....). לפיכך, משלוי שלח כאמור הודעה מפורטת ומבוססת ביחס למצב המבנים במגרש רק בסוף שנת 2003, לא הייתה חייבת העירייה להעניק לו את הפטור ממועד מוקדם יותר".

וכן ראו הדברים שאמר כב' השופט יורם דנציגר בעניין דור אנרגיה, בפסקאות 6-7 לפסק דינו:
"גם כאשר בנין נהרס או ניזוק בצורה ששוב לא ניתן לשבת בו, על המחזיק למסור לעיריה הודעה בכתב על כך, ורק עם מסירת ההודעה כאמור לא תחול עליו עוד חובה בעתיד לשלם שיעורי ארנונה נוספים (סעיף 330 לפקודת העיריות). הוראות אלה באשר לחובת ההודעה של המחזיק המקורי על דבר השינוי שחל בחזקה בנכס, כתנאי להפסקת חבותו לשלם ארנונה בעתיד, נהירות בלשונן ובתכליתן. מטרתן להטיל נטל על המחזיק המקורי בנכס להודיע לרשות המקומית על השינוי שחל במצב הקיים, כדי להקל על מערכת הגבייה העירונית של הארנונה, ולמנוע צורך בהקמה והפעלה של מנגנון עירוני יקר, הממומן מכספי ציבור, כדי לבדוק את מצב החזקה בנכס לאשורו. חובת ההודעה המוטלת על המחזיק להודיע על השינוי בחזקה בנכס מטילה עליו נטל קל בלבד. מנגד, קיומה של חובת הודעה זו חוסכת כספי ציבור רבים לעיריה, שהיה נדרש להשקיעם, אילו נדרשה היא, לצורך אכיפת תשלום הארנונה על המחזיק, לקיים מנגנון בקרה, פיקוח ובדיקה בשטח לשם בחינה עדכנית אם חלו שינויים בזהות המחזיקים בנכסים"

(ראו בעניין זה גם עניין חלקה 6, בפסקאות 10-11 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל).

ההיגיון שמאחורי הלכה זו הינו כי השאלה בדבר מצבו של הנכס היא שאלה עובדתית-אובייקטיבית שתיבחן בעיני האדם הסביר,
וכפי שנקבע בעניין המגרש המוצלח בפסקה 22 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה דאז) מרים נאור:
"השאלה אינה כיצד רואה את הבניין באופן סובייקטיבי הנישום ואין די בכך שיטען בהודעה מטעמו בעלמא כי הבניין ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו. השאלה היא האם מבחינה אובייקטיבית ניתן לומר כי הבניין "ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו"
.

היינו: אין בעובדה שהנכס עומד ללא שימוש, משום מתן פטור מארנונה וגם נכס ריק מחוייב בארנונה. הפטור ניתן רק בהתמלא תנאי סעיף 330 לפקודת העיריות, כאשר המבחן לכך הינו "מבחן אובייקטיבי" המצריך ככלל שימוש בחוות דעת מקצועית של מומחה אשר יפרט את מהות הליקויים שבגינם לא ניתן להשתמש בנכס
.

קיים קושי בהחלת הפטור המבוקש למפרע, בהיעדר הודעה על כך ותוך שלילת זכותה של הרשות המקומית לבקר בנכס, לבחון את מצבו ולהביע עמדה מנוגדת, המבוססת על ממצאים עדכניים. באין ראייה פוזיטיבית שתלמד כי הנכס היה הרוס בשנה מסוימת, באופן שייתר את זכות המשיב לבחינת מצבו - מקובלת עליי עמדת המשיב לפיה אין לחרוג מהכלל, שלפיו הפטור שבהוראת
סעיף 330

לפקודה, חל על חיובים שנוצרו לאחר שנמסרה הודעה בדבר מצב הנכס.

עם זאת, נקבע בפסיקה, יתכנו מקרים מסוימים, בהם ניתן להקל בחובת ההודעה המוטלת על הנישום ולהטיל על הרשות חובת בדיקה אקטיבית של הנכס, וזאת בנסיבות בהן לרשות המקומית קיימת ידיעה פוזיטיבית שנכס מסוים בתחומה אינו ראוי לשימוש. מדובר במקרים קיצוניים, בהם קיימת הצטברות של מספר נסיבות הזועקות כי על הרשות לבדוק את הנכס בעצמה.
כך נפסק בעניין
דור אנרגיה
, בפסקאות 33-34 לפסק דינו של כב' השופט יורם דנציגר:
"אכן, על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה. זו לשונם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ותכליתו של ההסדר, כפי שעמדנו עליה לעיל, מלמדת כי יש לפרש סעיפים אלה בצורה מצמצמת, המקלה על הרשות המקומית בגביית הארנונה. יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה".

כדוגמא לנסיבות שיכול ויטילו חובת בדיקה על הרשות מביא בית המשפט את משך הזמן שבמהלכו לא שולמה ארנונה; גובה החוב שהצטבר בגין אי תשלום הארנונה; סוג הנכס (נכס ציבורי או מרכזי), וידיעה פוזיטיבית של מחלקות אחרות ברשות על מצב הנכס. אין די בקיומה של נסיבה אחת בלבד כדי להטיל על הרשות המקומית חובת בדיקה אקטיבית ויש להראות כי מתקיימות מספר נסיבות, בעוצמה העולה כדי "התעלמות מ"תמרורי אזהרה"", התעלמות העולה כדי הפרת חובת הגינות מצד הרשות (עניין דור אנרגיה, פסקאות 35-39, וכן ראה בעניין זה את עניין חלקה 6, בפסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת עדנה ארבל).

כב' השופט יורם דנציגר בעניין דור אנרגיה מדגיש בפסקה 34 כי:
"כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות, שייתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, ועם זאת, בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה. להלן אעמוד על מספר נסיבות אשר עשויות, בהצטברותן, להטיל על הרשות המקומית חובת בדיקה ובירור כאמור, אולם, זאת מבלי לגרוע מהיותם של מקרים אלה החריג ולא הכלל"

יצוין כי בעניין דור אנרגיה נאמרו הדברים ביחס לסעיפים 325-326 לפקודת העיריות ואולם הלכה זו הוחלה גם בעת דיון על סעיף 330 לפקודת העיריות.

5.ב. האם מתקיימים התנאים במקרה שלפניי
בעניינו, לא מתקיים התנאי השלישי שעניינו מסירת הודעה בכתב ע"י הנישום לרשות בזמן אמת .
נראה כי אין חולק שמר ריינר לא מסר כל הודעה במועד לעירייה (בשנת 2014), וכי רק בשנת 2017, פנה לעירייה בגין מצבו המוזנח של הנכס.

לא נטען ע"י מר ריינר, וממילא אף לא הוכח, כי הנסיבות שבנדון עולות כדי אותם מקרים קיצוניים, כהגדרתם בפסיקה דלעיל, בהם קיימת הצטברות של מספר נסיבות הזועקות כי על הרשות לבדוק את הנכס בעצמה ומצדיקות להקל בחובת ההודעה המוטלת על המערערת ולהטיל על הרשות חובת בדיקה אקטיבית של הנכס. יצוין כי המערערת לא הביאה ראיות כלשהן המלמדות כי לא ניתן היה לעשות שימוש בנכס בתקופה הרלוונטית (שנים 2013-2014), ואשר בגינן יש לומר כי התייתרה זכות המשיב לבחינת מצבו של הנכס.

בנסיבות אלה, מקובלת עליי עמדת המשיב לפיה אין לחרוג מהכלל, שלפיו הפטור שבהוראת
סעיף 330

לפקודה, חל על חיובים שנוצרו לאחר שנמסרה הודעה בדבר מצב הנכס.

בסיכומיו הוסיף מר ריינר וטען כי מר ריינר לא קיבל כל הודעה טלפונית או מסמך דרישה לתשלום ארנונה לשנים 2015-2016. מר ריינר הפנה לסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות ערר הקובע כי:
"מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס."

טענה זו של מר ריינר הועלתה בסיכומים בלבד. המדובר בטענה עובדתית אשר ראוי היה לבררה במסגרת ניהול ההליך, ולא ניתן להעלותה בסיכומים בלבד. מסיבה זו איני רואה לנכון לדון בה. אולם, גם לגופו של עניין אין לקבל טענה זו. העובדה שניתן להשיג על קביעת ארנונה תוך 90 יום, וזאת מכוח סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות ערר, אינה מאיינת הדרישה בסעיף 330 לפקודת העיריות, החלה על המחזיק בנכס להודיע לרשות בזמן אמת אודות מצב הנכס ולבקש בצורה אקטיבית פטור מארנונה.

כמו כן. לא נטען באף מקום בכתבי הטענות מטעם המערערת כי המערערת סברה שהיא פטורה לחלוטין מתשלום ארנונה, כך שלא ברורה הטענה ולפיה המערערת ומר ריינר לא קיבלו כל דרישה לתשלום ארנונה. הלוא מר ריינר עצמו מציין מפורשות כי בשנת 2009 שילם את כלל חובות הארנונה על הנכס וכי לאחר מכן העירייה גבתה את תשלומי הארנונה ישירות מחשבון הבנק של המערערת. ראו בעניין זה עמ' 2 לסיכומי המערערת: "מאז אותו מועד סוף 2009 ועד היום הדירה לא שופצה...העיריה גבתה במשך אותם שנים תשלומי הארנונה ישירות מחשבון הבנק של המערערת" וכן ראו בפני
ית המערערת לוועדת ההנחות (נספח י"ב לתגובת המשיב), בה ציין מר ריינר כי מאז עזבה המערערת את הארץ גובה עיריית תל אביב את הארנונה מחשבונה של המערערת, וכי מאז שנת 2015 החלה מחלקת הגביה של העירייה לגבות מחשבונה סכומי כסף גדולים על פי קריטריון של דירה נטושה (סעיפים 4-5 למכתב).

על אף שמר ריינר ידע כי הנכס מחוייב כל השנים הללו בארנונה (ואין זה משנה אם בתעריף זה או אחר) הוא לא פנה לעירייה, לא ביקש פטור מתשלום הארנונה לנכס מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות, ולא לא הגיש השגה או ערר על החיוב האמור בגין טענה לטעות בסיווג הנכס. בנסיבות אלה, אין באמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות ערר כדי לסייע לו.

עוד יצוין כי ככל שטענת מר ריינר מתייחסת לדו"ח הביקורת אשר לטענתו המשיב לא המציא לו והסתיר ממנו אזי המשיב טוען כי אין ממש בטענה זו, שכן דו"ח הביקורת צורף כנספח לכתב התשובה לערר (נספח ט' לתגובה לערעור), אשר הומצא לידי מר ריינר. אכן, בחינת כתב התשובה לערר (נספח ט' לתגובת המשיב לערעור) מעלה כי אכן דו"ח הביקורת מטעם המשיב צורף, ולפיכך יש לדחות טענתו ביחס לאי המצאת דו"ח הביקורת לידיו.

עם זאת, יש מקום, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, להחזיר את הדיון לוועדת הערר על מנת שתדון בטענת נכס לא ראוי לשימוש, כאשר הטענה תתייחס למועד בו הוגשה הבקשה לפטור קרי, 7.3.17 ואילך.

6. נסיבות בהן אין לחייב בשיעור ארנונה גבוה מכוח הוראת השעה
טענה נוספת של המערערת כי היה מקום לפטור אותה מארנונה מוגדלת מכוח הוראת השעה. הוראת השעה קבעה, כמפורט לעיל, ארנונה מוגדלת למי שהחזיקו בנכסים ראויים לשימוש ולא עשו בהם שימוש. כפי שטענה המערערת במפורש בשנת 2014 לא נעשה שימוש בנכס. המערערת אף טענה, כאמור, כי לא ניתן היה לעשות שימוש בנכס. אולם, משעה שטענתה זו נדחתה בהעדר הודעה במועד, הרי שמתמלאים התנאים לעניין הוראת השעה. התקנות אפשרו שלא לחייב כאמור אם אי השימוש היה בשל נסיבות שאינן בשליטת המחזיק. במקרה זה הטענה שהעלה אחיה של המערערת היא כי נסיבותיה האישיות של המערערת, שלא אפרטם בהרחבה מסיבות של צנעת הפרט, לא אפשרו לה להשכיר את הנכס.

לצערי, לא ניתן לקבל טענה זו. לאחיה של המערערת היה ייפוי כוח לטפל בענייניה, וניתן היה באמצעות ייפוי כוח, כזה או אחר, לדאוג להשמשת הדירה והשכרתה. אין לי אלא להצטרף לדברי וועדת הערר בסיום החלטתה, כי לא זה המקרה לו התכוון המחוקק בקבעו ארנונה מוגדלת לדירות שלא נעשה בהן שימוש, בעיקר לאור נסיבותיה הקשות של המערערת. עם זאת, החוק והתקנות אינם מעניקים שיקול דעת לחרוג מהחיוב המוגדל.

על כן, עם כל הצער שבדבר, לא ניתן להושיט סעד למערערת.

7. סוף דבר
לא
הוכח
כי בשנים 2013-2014 הנכס לא היה ראוי לשימוש, עד כדי כך שהתייתרה בדיקתו על ידי המשיב. בנסיבות אלו, החלטת הועדה שלא להחיל פטור רטרואקטיבי הינה סבירה ואין להתערב בה.
כן אין מקום להתערב בהחלטת הועדה שלא לפטור את המערערת משיעור הארנונה המוגדל בשל הוראת השעה ועל כן אני דוחה את עיקרי הערעור.

עם זאת, יש מקום, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, להחזיר את הדיון לוועדת הערר על מנת שתדון בטענת נכס לא ראוי לשימוש, כאשר הטענה תתייחס למועד בו הוגשה הבקשה לפטור קרי, 7.3.17 ואילך. אמנם המערערת באמצעות אחיה לא הבחינו בין שנות המס, אולם בנסיבות אלו, זהו העניין היחיד בו ניתן להושיט סיוע למערערת.

כן אני סבורה כי יש מקום שהמשיב ישקול בחיוב פריסת החוב לתשלומים חודשיים בהם תוכל המערערת לעמוד, ככל שהמערערת תבקש זאת.

נוכח נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת איני עושה צו להוצאות. הערבון שהופקד יושב לידי המערערת.

ניתן היום,
כ"ו ניסן תשע"ט, 01 מאי 2019, בהעדר הצדדים.













עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 1147-03/18 תלמה ריינר נ' מנהל הארנונה בעירית תל-אביב-יפו (פורסם ב-ֽ 01/05/2019)