פסקי דין על אינסה לנין | פסקי דין על אברהם בן זכאי | פסקי דין על זהבה בן זכאי |

62323-02/16 א     28/04/2019




א 62323-02/16 אינסה לנין נ' אברהם בן זכאי, זהבה בן זכאי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 62323-02-16 לנין נ' בן זכאי ואח'

תיק חיצוני:


לפני
כבוד השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט


תובעת

אינסה לנין
ע"י ב"כ עו"ד בן קרפל


נגד


נתבעים

1.אברהם בן זכאי

2.זהבה בן זכאי
ע"י ב"כ עו"ד ישראל לבנה


פסק דין


1.
לפני תביעה בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בעל ואישה, שהם שכניה של התובעת באותו בניין מגורים.
2.
התובעת, בת 46, עולה מאוקראינה, אם חד הורית לילד בן 9, מנהלת חשבונות במקצועה, העובדת במשרד רו"ח.
3.
בתקופה שבין ספטמבר 2014 עד דצמבר 2015, שימשה התובעת כחברת וועד בבניין.
4.
התובעת טוענת כי הנתבעים השמיעו כלפיה דברי לשון הרע חמורים וגזעניים, מספר רב של פעמים, ובנוסף הגישו נגדה תלונת שווא במשטרה.
5.
כתוצאה מהסכסוך שבין התובעת לנתבעים, הגישה התובעת בקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ובדיון שהתקיים לפני כב' השופט ע' מאור, הוצא צו הדדי לצדדים להתרחק האחד מהאחר.

האירועים שבגינם הוגשה התביעה, כתאורם בכתב התביעה
6.
בסוף חודש אוקטובר 2015
, פנתה התובעת לנתבעים כנציגת וועד הבית לשלם את חלקם עבור איטום ושיפוץ גג הבניין. הסכום שנדרשו הנתבעים לשלם, כמו גם יתר בעלי הדירות בבניין, הוחלט והוסכם באסיפת הדיירים מתאריך 15.10.15, ועמד על סך של 1,000 ₪. התובעת דפקה בדלת דירתם של הנתבעים, את הדלת פתח הנתבע ומייד החל לקלל את התובעת ולצעוק כלפיה.
7.
מאותו רגע החלו הנתבעים במסע הכפשה כנגד התובעת.
8.
התביעה מתייחסת בנפרד לאירועים של כל אחד מהנתבעים כדלקמן:
9.
אירוע ראשון המתייחס לנתבע
: בתאריך 28.10.15 לקראת ערב יצאה התובעת במטרה לעשות קניות במכולת שנמצאת בצמוד לבניין. שם פגשה את הנתבע שהחל מיד לקלל אותה לאזני כל העוברים ושבים. משכך אמרה התובעת לנתבע כי אם לא יחדל היא תזמין משטרה, ובתשובה לכך, בנוכחות עוברים ושבים, החל הנתבע לצעוק: "חתיכת רוסיה מסריחה", "חתיכת זבל", "זונה רוסיה, כמו כל הרוסיות שהגיעו לארץ".
10.
השוטרים שהגיעו למקום ביקשו מהתובעת לחזור לביתה והבטיחו לטפל בעניין.
11.
למרות זאת, מסע ההכפשה של הנתבעים לא פסק, אלא אף גבר.
12.
אירוע שני המתייחס לשני הנתבעים
: במשך חודש נובמבר 2015 התקיימו 5 אירועים שונים, בהם התובעת עברה מסע השפלה כל פעם שיצאה מדירתה או חזרה אליה. בכל פעם חזרו הנתבעים על דברי לשון הרע אל מול עוברים ושבים: "זונה רוסיה", רוסיה מסריחה", כל הרוסיות זונות".
13.
אירוע שלישי ביחס לנתבעת)
בתאריך 29.11.15 פגשה התובעת את הנתבעת בלובי הבניין. הנתבעת החלה מיד לקלל את התובעת לעיני העוברים ושבים. מקצת הדברים שנאמרו: "רוסיה מסריחה", "זנזונת", "כל הרוסיות זונות", "את בטוח זונה איך את מחזיקה את הבית הזה, איך את משלמת...", "מטומטמת", "מפגרת", "משהו לא בסדר איתך בראש".
14.
למרות שאנשים נכחו במקום, לא גרם הדבר לנתבעת להפסיק, והיא הגבירה את קולה. בשלב כלשהו ניגש אחד מדיירי הבניין במטרה לנסות ולהרגיע את הרוחות, ואז אמרה הנתבעת לאותו דייר כי התובעת היא "זונה" ו"רוסיה מסריחה". כן הוסיפה הנתבעת וסיפרה לאותו דייר כי יש לה אח שככל הנראה היה נשוי לאישה ממוצא רוסי, וזו, בגדה בו, ולכן החליטה הנתבעת שהתובעת היא "בוגדת, זונה ועוד...", כי הרי "כל הרוסיות בוגדות וזונות" והוסיפה כי היא מאחלת לו בחום שלעולם לא יתחתן עם בחורה רוסיה.
15.
אירוע רביעי מתייחס לנתבע: תלונת שווא ראשונה במשטרה
16.
ביום 1.12.15 הגיש הנתבע תלונה במשטרה בה טען שהתובעת איימה עליו שתשלח אליו עבריינים, וכן כי התובעת חיבלה ברכבו (נפצה את שמשת הרכב).
17.
התובעת טוענת שהדברים הם שקר שכן היא מעולם לא איימה על אף אחד, ולא איימה על הנתבע. התובעת לא ידעה כי יש לנתבעים רכב, לא ידעה איזה רכב יש לנתבעים, ולא חיבלה בו.
18.
התוצאה הייתה שהתובעת זומנה למשטרה לחקירה, נלקחו ממנה טביעות אצבע כאחרון העבריינים, היא נדרשה להפקיד ערובה על סך 500 ₪ ולחתום על מסמך בו התחייבה להתרחק מהנתבעים. כל תחנוניה לחוקרים במשטרה, בניסיון להסביר להם כי חלה אצלם טעות בהבנת העובדות וכי היא אינה הרודפת, כי אם הנרדפת, עלו בתוהו.
19.
אירוע חמישי ביחס לנתבע: תלונת שווא שנייה במשטרה
20.
ביום 23.12.15 כאשר חזרה התובעת מעבודתה פעם נוספת חיכו לה בפתח הבניין הנתבעים, אשר חזרו וגידפו אותה, קיללו אותה והשפילו אותה, בנוסף לזה הם גם איימו עליה שהיא לא יודעת עוד מה מחכה לה ושמה שהיא עברה כמה ימים קודם לכן בתחנת המשטרה "זו רק ההתחלה". התובעת אחוזת איימה ברחה לדירתה ומיד התקשרה למשטרה כאשר בנה הקטן ממרר בבכי. הגיעו שני שוטרים לדירתה וביקשו ממנה ומהנתבע להגיע לתחנת המשטרה. כשהגיעה לתחנת המשטרה נדהמה התובעת לגלות שהנתבע הגיש עליה תלונה נוספת על כך שהפרה "הוראה חוקית", על כך שהיא הפרה, לטענת הנתבע, את ההוראה, שהייתה התוצאה של התלונה הראשונה, לא להתקרב לנתבעים, כאשר הנתבעים הם אלו שהתקרבו לתובעת, אשר כאמור לעיל, ברחה מפניהם ועלתה לדירתה.
21.
בעקבות תלונת השווא השנייה הובהר לתובעת שהיא כעת החשודה בתיק, התובעת ובנה הקטין בן ה- 9 עוכבו במשך 5 שעות בתחנת המשטרה והיא שוחררה לבסוף רק לאחר השעה 22:00 בלילה.
22.
התובעת טוענת כי כתוצאה מכך נגרמת פגיעה נפשית לבנה הקטין שנחשף להתנהלות מבזה כלפי אימו.
23.
הנתבעים ניצלו את חולשתה של התובעת, את שפתה הדלה, עיקמו את הסיפור, עיוותו אותו וגרמו לתובעת נזק בלתי יתואר והשפלה חסרת תקדים.
24.
בתביעה עותרת התובעת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים ללא הוכחת נזק. לטענתה, כוונת הנתבעים הייתה לפגוע בה כאמור בסעיף 7(א)(ג) לחוק.
25.
עם זאת, לצרכי אגרה בלבד, מעמידה התובעת את תביעתה בסך הפיצויים הסטטוטוריים לפי סעיף 7(א)(ג) על סך של 100,000 ₪, אשר עומד לאחר חישוב הצמדה למדד, על סך של 141,296 ₪.
26.
כן עותרת התובעת להורות לנתבעים לפרסם הודעת תיקון והכחשה בהיקף ובנוסח שבית המשפט ימצא לנכון, ואשר תהלום את חומרת הפרסומים המכפישים והשקריים שפרסמו הנתבעים, וככל שבית המשפט ימצא כי הדבר בסמכותו, אף להורות לנתבעים לפרסם הודעת התנצלות.

טענות הנתבעים בכתב ההגנה ביחס לאירועים הנטענים
27.
הנתבעים מודים כי התובעת דפקה על דלת דירתם כדי לדרוש תשלום בסך 1,000 ₪ בגין העבודות בגג. לטענתם, הנתבע פתח את הדלת ושאל את התובעת לרצונה. התובעת השיבה שבאה לאסוף כספים לצורך עבודות לאיטום הגג בזפת, הכוללות הזזת דודי השמש, זיפות והחזרת הדודים למקומם תוך התקנת אינסטלציה חדשה חיצונית לבניין, של צינורות המים מהדודים אל דירות הבניין. הנתבע השיב לתובעת שאין לנתבעים דוד על הגג, ולכן הם אינם מוכנים לשלם עבור הטיפול בדודים, אלא רק בזיפות. לטענתם, בתגובה, התובעת פרצה בצעקות ובניבולי פה נוראים והלכה לדרכה.
28.
הנתבעים מכחישים טענת התובעת כי מאותו רגע הם החלו במסע הכפשה נגדה. לטענתם, ההיפך הוא הנכון. התובעת כעסה כל כך על סירובם של הנתבעים לשלם את מלוא הסכום אותו היא דרשה, עד ששמה לה למטרה להכפיש את שמם ולהציק להם בכל דרך, לרבות בהגשת תביעה שקרית לבית המשפט.
29.
באשר לאירוע הנטען ביום 28.10.15, טוען הנתבע כי אכן היה ברחוב במועד האמור, וכשראה את התובעת, פנה אליה בניסיון נוסף להסביר לה מדוע אינו מוכן לשלם עבור העבודות הקשורות לדודי השמש, וכי הוא מוכן לשלם 500 ₪ עבור הזיפות. כן הוסיף כי לדעתו יש צורך באישור מחלקת ההנדסה של העירייה לשם התקנת הדודים מחדש. בתגובה החלה התובעת לצעוק ולקלל. הנתבע נדהם מתגובת התובעת, עזב את המקום ופנה אל ביתו. הנתבע לא קילל את התובעת וממילא לא אמר את הדברים המתוארים בכתב התביעה.
30.
לאחר שחזר הנתבע לביתו, ראה ממרפסת ביתו את השוטרים מגיעים, ושמע את התובעת אומרת להם שהוא תקף אותה משום שאינו מוכן לשלם וועד בית. השוטרים הגיעו לדירת הנתבעים, אמרו לנתבע שהתובעת מסרה להם שהנתבע תקף אותה משום שאינו מוכן לשלם לוועד הבית. הנתבע הראה לשוטרים קבלות על תשלום לוועד הבית, והם הלכו לדרכם.
31.
אשר לאירועי חודש נובמבר 2015 הנטענים בכתב התביעה, ובמיוחד זה הנטען לגבי המפגש של התובעת בנתבעת בלובי הבניין ביום 29.11.15, טוענים הנתבעים כי לא התקיימו כל אירועים בחודש נובמבר 2015 כמיוחס להם. כמו כן לטענתם אכן עברו בלובי הבניין, ראו את התובעת ודווקא היא זו אשר הטיחה בהם דברים ואיימה לשלוח אל הנתבע עבריינים שיטפלו בו. כן מכחישים הנתבעים נוכחותם של אנשים אחרים בלובי, אשר שמעו את הדברים.
32.
הנתבעים מודים בהגשת התלונה הראשונה למשטרה, אולם מכחישים היותה תלונת שווא. לטענתם
מאחר שהתובעת אכן איימה עליהם בכך שתשלח אליהם עבריינים וכן משום שהיו משוכנעים בכך שהתובעת היא אשר גרמה לנזק לרכבם. הנתבעים טוענים כי ידוע להם שהתובעת נחקרה במשטרה וכי חתמה על התחייבות להתרחק מהם.
33.
באשר לנטען ביחס לאשר אירע ביום 23.12.156
והתלונה השנייה במשטרה, טוענים הנתבעים כי אכן היו בלובי במועד הנטען אולם האירועים היו שונים מהמתואר בכתב התביעה. לטענתם, הם נכנסו מבחוץ אל לובי הבניין, התובעת אשר המתינה לבואם החלה לגדף ולקלל אותם בשפה הרוסית ונופפה מולם באמצע מאיימת. הנתבעים החליטו לא להגיב ונמלטו לביתם. הנתבעים טוענים כי בעקבות האירוע הגיעו שוטרים אל ביתם אולם, לטענתם, הם לא הגישו תלונה נוספת נגד התובעת.
34.
הנתבעים לא מתייחסים בכתב ההגנה לשאלה מי הגיש את הבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, אך מאשרים קיומו של הדיון ביום 31.12.15 לפני כב' השופט ע' מאור, וכי בסיומו ניתן צו הדדי לצדדים.
35.
הנתבעים מכחישים כי עשו דבר מה כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות או שיש בו משום לשון הרע.

דיון והכרעה
36.
החוק משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב לבין זכות היסוד לחופש הביטוי [ראו ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840 (1989)]. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם.
"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי" [ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 859 (1989)].
37.
בכתבי הטענות חלוקים הצדדים על עצם אמירת הדברים על ידי הנתבעים, ומשכך יש לבחון האם התובעת הוכיחה את עצם אמירת הדברים הנטענים על ידה על ידי הנתבעים, שעיקרם אמירות המהוות לשון הרע על ידי שני הנתבעים, ולמצער, על ידי הנתבעת, כלפי התובעת, על רקע מוצאה מאוקראינה, ושתי תלונות במשטרה שהגישו נגדה, לטענתה, הנתבע.
38.
אקדים ואומר כי מחומר הראיות שהוגש, לרבות צילומים שצילמה התובעת והקליטה בטלפון הנייד שלה, עולה באופן ברור כי הנתבעת אמרה לתובעת את הדברים המיוחסים לה, ליתר דיוק, צעקה אותם בקולי קולות כך שאין כל אפשרות סבירה ששכנים ועוברי אורח לא שמעו אותם, ובחלקם אף עולה מהצילום, כי נכחו אנשים נוספים לתובעת ולנתבעים, בעת שהנתבעת צעקה את הדברים. כמו כן אין חולק כי הנתבע הגיש את התלונה הראשונה נגד התובעת במשטרה.
39.
עוד אציין כי לגבי האמירות המכפישות, בהבדל מהתלונה הראשונה במשטרה, לא טענו הנתבעים בכתב ההגנה טענת הגנה כלשהי על פי החוק, אלא הכחישו אותן מכל וכל. רק בהמשך, העלו הנתבעים טענות חדשות, לפיהן, האמירות מצדם נעשו בתגובה לקללות של התובעת כלפיהם. אמנם בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הנתבעת קיללה אותם, אולם בכתב ההגנה טענת הנתבעים הייתה כי לא מה שהתובעת טוענת, אירע, אלא, 'בהפוך על הפוך' כל התיאורים שלה היו תמונת מראה: היא זו שקיללה אותם, והם אלו שבחרו שלא להגיב והסתלקו מהמקום וברחו לביתם. הטענה כי הנתבעת, שהוקלטה על ידי התובעת, אכן אמרה את שאמרה, אלא שקודם לכן התובעת קיללה את הנתבעת, אך לא הקליטה את הדברים או השמיטה אותם, הועלתה על ידי הנתבעים רק מאוחר יותר.
40.
עובדה זו יש בה כדי לפגוע פגיעה משמעותית בגרסת הנתבעים, מה גם שהם לא הקליטו את הדברים, וזאת אף לאחר שהתובעת צילמה אותה בטלפון שברשותה, גם לגרסתם. התובעים הביאו עד, מר אביב חי (להלן: "אביב"), שהעיד על אירוע נפרד בו לטענת הנתבעים, התובעת קיללה את הנתבעת, ולכך אתייחס בהמשך.
41.
אין חולק כי בסוף חודש אוקטובר 2015 הגיעה התובעת לבית הנתבעים, בתפקידה בוועד הבית, וביקשה כי ישלמו 1,000 ₪ עבור זיפות הגג שכלל הזזה של דודי השמש, השבתם לאחר הזיפות, והתקנת צנרת הקשורה לדודים. אין חולק כי הנתבע הוא שפתח את הדלת וחילופי הדברים התנהלו בינו לבין התובעת. אין גם חולק כי הנתבעים סירבו לשלם את כל הסכום. ככל הנראה, מאוחר יותר שילמו הנתבעים חלק מהסכום, ככל הנראה 500 ₪, וככל הנראה, וועד הבית לאחר שהתובעת פרשה ממנו, קיבל את טענת הנתבעים כי לא מוטל עליהם לשלם את כל הסכום מאחר ואין לנתבעים דוד על הגג. לדברים אלה לא הובאו ראיות חד משמעיות, וממילא לכך אין רלוונטיות ישירה לפלוגתאות בעניין דברי לשון הרע נשוא התביעה. כמו כן לא הובאו ראיות שיש בהן כדי להכריע מי מהצדדים פרץ בצעקות או קללות בגין הוויכוח על אותו תשלום באותו מועד. בנוסף, לפחות לגבי אירוע זה, לא נטען כי היו צדדים שלישיים ששמעו את חילופי הדברים ומכל מקום לא הובאו ראיות לכך שמאן דהו שמע את חילופי הדברים.

הפרסומים הנטענים כלפי הנתבעת
42.
התובעת פירטה את דברי לשון הרע שהנתבעת הטיחה בה בצעקות רמות, וביום 29.11.15, גם בפני
אנשים נוספים בבניין. גרסתה בעניין זה הייתה מפורטת והיא עמדה עליה בכתב התביעה, בתצהיר מטעמה וכן בחקירה נגדית ארוכה.
43.
בהתייחס לטענות התובעת ביחס לנתבעת, הגישה הנתבעת תצהיר מיום 16.5.16, בתמיכה לבקשת הנתבעים לבטל את פסק הדין שניתן נגדם בהיעדר הגנה (להלן: "התצהיר הראשון של הנתבעת"). בתצהיר קצרצר זה טענה הנתבעת כי כל האמור בתצהירו של בעלה באשר לעניינים בהם היא הייתה מעורבת, נכון (סעיף 2 לתצהיר), ובסעיף 3 לתצהיר טענה כי מעולם לא קיללה את התובעת ולא תקפה אותה. הנתבע בתצהירו בתמיכה לבקשה לביטול

פסק דין
(להלן: "התצהיר הראשון של הנתבע") הכחיש באופן כללי את כל אירועי חודש נובמבר 2015.
44.
בתצהירו במקום עדות ראשית של הנתבע (להלן: "תצהיר הנתבע"), הוא אינו מפרט דבר לגבי האירוע הנטען ביום זה וככל הנראה, לא היה נוכח בעת האירוע.
45.
בתצהירה במקום עדות ראשית של הנתבעת (להלן: "תצהיר הנתבעת") לא טענה הנתבעת לגבי אירוע שהיה ביום 29.11.15 ואף לא לאירוע שהיה בחודש נובמבר או בסוף חודש נובמבר אולם היא מתייחסת לאירוע שהיה בסוף שנת 2015, ובהתחשב בתוכן הדברים, מתייחסים דברים אלה, ככל הנראה, לאירוע של יום 29.11.15.
46.
בתצהירה טענה הנתבעת לאירוע בסוף שנת 2015, בו הנתבעת הייתה בכניסה של הבניין עם הכלב שלה, התובעת אף היא הייתה שם ומייד כשראתה אותה, קיללה אותה התובעת והחלה לצלם אותה. נטען כי לנתבעת נמאס מכך שהתובעת עוקבת אחרי הנתבעים ומצלמת אותם וכי התובעת לא הקליטה את עצמה מקללת, אלא הפעילה את המצלמה לאחר שסיימה לקלל את הנתבעת. לטענתה לגבי אותו אירוע "לאחר ששמעתי אותה (את התובעת – ר.פ.א.) מקללת אותי ובראותי אותה מצלמת, לא יכולתי לשלוט בעצמי ופניתי אליה במילים בוטות". כן טענה כי "התובעת נהגה להתגרות בי ולמשוך בלשוני במכוון, ביודעה שאני מתרגזת עליה ואומר מילים שאינן ראויות בכדי לבסס תביעה נגדי. התובעת נקטה בפרובוקציות כדי שאגיב בכעס והיא תוכל להשתמש בכך בתביעה נגדי בגין לשון הרע כביכול". כן התייחסה הנתבעת בתצהירה לאירוע נוסף שבהם התובעת קיללה אותה, בחודש דצמבר 2015, כאשר הלכה בבקר בשביל שבין בניינים 148 – 150, האירוע שלפי הנטען אביב היה עד לו. אציין כבר עתה כי בעת שאביב העיד לגבי אותו אירוע, בישיבת הוכחות נפרדת, לאחר שנשמעו כבר כל יתר העדויות, ובשל כך שלא הגיע לישיבת ההוכחות הקודמת אליה הוזמן, התבקש על ידי ב"כ הנתבעים תיקון תצהירו של אביב, כך שהאירוע התרחש בסוף שנת 2016 ולא בסוף שנת 2015.
47.
בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים, לאחר שהוגש תצהיר התובעת, הייתה זו הפעם הראשונה שהנתבעים העלו טענה לפיה התובעת מקניטה את הנתבעת וכאשר הנתבעת 'יוצאת מכליה' התובעת מצלמת ומקליטה את הנתבעת כאשר היא מכפישה אותה.
48.
טענות אלה חזרו ונשנו על ידי הנתבעת חקירתה הנגדית, אולם, למעט עדותו של אביב המתייחסת לאירוע המאוחר לא הביאו הנתבעים כל ראייה לטענה זו, לבד מדבריהם. כלומר, למרות שהריב בין הצדדים נמשך לאורך תקופה ארוכה, ולמרות שהתובעת צילמה והקליטה את הנתבעים באופן גלוי לעיניהם, הנתבעים לא הקליטו קללות והכפשות מצד התובעת כלפיהם.
49.
התובעת צילמה והקליטה את האירוע שהיא טוענת לו ביום 29.11.15 בטלפון הנייד שלה, והציגה את הצילום במהלך עדותה של הנתבעת.
50.
מהצילומים, ומעדותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית לאחר שעומתה, קטע אחר קטע, עם הדברים שצולמו, אין ספק שהנתבעת צעקה כלפי התובעת, ובפומבי, בשטחים הציבוריים של הבית המשותף שבו הצדדים מתגוררים, את הדברים שהתובעת טענה כי אמרה, כמפורט לעיל, ואשר הוכחשו על ידי הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהירה התומך בבקשה לביטול

פסק דין
. הנתבעת בחקירתה הנגדית הכחישה חלק מהדברים שיוחסו לה, ונאלצה להודות בהם רק לאחר שהוצגו הסרטונים.
51.
כך בין היתר נשאלה הנתבעת אם אמרה לתובעת "יש לי אח מדהים, אח עורך דין, חבל לך על הזמן אשתו בגדה בו היא רוסיה כל הרוסיות זונות שלא תעז להתחתן עם רוסיה". והעידה "לא אמרתי. אני צריכה לזכור את הכל?". לאחר שהוצג לה סרטון 3, המוכיח כי אלה הדברים שצעקה בקולי קולות, תוך הפניית דבריה לאחד השכנים, העידה: "אל תראה לי זה לא מעניין. יכול להיות שאמרתי אבל לא חסר לה... זה לא מעניין אותי בסדר גם היא קיללה... בסדר אמרתי נניח שאמרתי גם היא אמרה. בסדר אבל היא הוציא(ה) אותי מדעתי היא משאירה אותי במעלית למטה רודפת אחרי עם המצלמה...".
52.
כל החרפות, הצעקות לאזני ועיני השכנים, הדברים הגזעניים שהתובעת טענה כי הנתבעת מטיחה כלפיה, הוכחו אחד לאחד.
53.
אינני מקבלת את טענת הנתבעים שהועלתה בעלמא לפיה הצילומים שהוצגו ערוכים. הנתבעים מתייחסים בעניין זה, לעדות שמסרה התובעת במשטרה, אולם, התובעת העידה כי מסרה שלא הביאה את כל הסרטונים והתמונות המצויים אצלה במחשב אלא רק את אותם סרטונים ביחס לנתבעים. התובעת הכחישה בחקירתה הנגדית כי ערכה את הסרטונים שהוגשו עלך ידה כראייה. כמו כן מצפייה בסרטונים, שנעשתה באולם בית המשפט במהלך העדויות, עולה כי לא נעשתה בהן כל עריכה, ומכל מקום אין לעריכה כאמור סימן כלשהו. התובעת העידה כי היא צילמה את האירועים בטלפון הנייד שלה וכך גם עולה מצפייה והאזנה לסרטונים. הנתבעים לא ביקשו לערוך בדיקות מומחים כדי להפריך את עדות התובעת בעניין זה. הנתבעים בסיכומים העלו טענות גם לגבי תמלול הסרטונים, אולם, ראשית, לא מצאתי ממש בטעות הנתבעים בעניין זה, ושנית, כאמור, התובעת הציגה את הסרטונים עצמם.
54.
לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הצילומים ערוכים ולא ניתן ללמוד מהם את אשר אירע.
55.
טענה נוספת העלו הנתבעים בהקשר זה והיא שהתובעת נהגה להקניט את הנתבעת, ביודעה שהנתבעת חמת מזג, וכאשר החלה הנתבעת לקלל אותה, החלטה לצלם את האירועים. לכן, לגרסת הנתבעים, לא מופיעים בסרטונים הקללות שהטיחה בהם התובעת, לטענתם.
56.
גם טענה זו של הנתבעים, נדחית על ידי. לטענה זו אין כל תימוכין, למעט דברי הנתבעים עצמם, שגרסתם לאירועים הייתה גרסה מתפתחת באופן בלתי סביר, וחלקה נסתרה באופן חזיתי על ידי ראיות חד משמעיות שהוגשו על ידי התובעת, ובייחוד הטענה שהנתבעת לא גדפה את התובעת בכל הגידופים שלעיל, ואשר הוכח חד משמעית כי עשתה כן. אין זה סביר כי הנתבעים, שאינם בגיל בו הם עלולים להיות מאותגרים טכנולוגית (צעירים מאוד או מבוגרים מאוד), לא יצלמו גם הם את האירועים, אילו אכן התרחשו כפי שהם טוענים. במיוחד כך כאשר מדובר באירועים חוזרים ונשנים לאורך תקופה.
57.
לתמיכה בטענה כי גם התובעת מקללת את הנתבעים, וכי היא מקניטה אותם, זימנו הנתבעים לעדות את אביב.
58.
תצהירו נושא סעיף אחד לגופו של עניין ובו העיד כי הוא יצא בקר אחד לעבודה, בתאריך שאינו זכור לו היטב, ככל הנראה בסוף חודש דצמבר 2016 (כפי שתוקן על ידו בעת שהגיע לעדות). עפ"י התצהיר אביב יצא לעבודה בבקר, והלך לכיוון תחנת אוטובוס מספר 43. בדרכו עבר בשביל שבין הבניין שלו בדרך ההגנה 150 בתל אביב לבין בניין מספר 148. לפניו הלכה אישה שלאחר מכן התברר לו שהיא התובעת ובמרחק של כמטר אחד לפניה הלכה הנתבעת אותה הכיר כבעלת כלב שאותו היא מוליכה בשכונה. כשעקף את שתי הנשים שמע את התובעת מקללת את הנתבעת במילה "זונה" "בת זונה" מספר פעמים. כאשר התובעת ראתה אותו עוקף אותה היא חדלה מלקלל והאיצה את מהירות הליכתה, עקפה את הנתבעת ואותו ונעלמה מעיניו.
59.
כאמור, בתצהירו של אביב נכתב כי האירוע היה בשנת 2015, אולם עם הגיעו לעדות בישיבה נפרדת, לאחר שכבר נשמעו כל העדים, שכן לא הגיע לדיון הראשון, מסר ב"כ הנתבעים כי העד הסב תשומת ליבו כי האירוע היה בסוף שנת 2016. משום מה גם בתצהירה של הנתבעת נאמר כי האירוע היה בדצמבר 2015 וכן משום מה, הנתבעים לא הודיעו על התיקון למרות שלפני עדותו של אביב, לשאלות ב"כ הנתבעים, הוא הודיע על התיקון לב"כ הנתבעים, מספר שבועות קודם לכן.
60.
בהתאם לגרסה האחרונה של הנתבעים, לפי האירוע היה בחודש דצמבר 2016, אין לאירוע זה רלוונטיות כלשהי ביחס לאירועים נשוא התובענה, שכן אירוע זה התרחש זמן רב מאוד לאחר האירועים נשוא התביעה.
61.
בנוסף, לאור העדויות של הנתבעת ושל אביב בחקירה הנגדית, וסתירות מהותיות שנפלו בהן, כמו גם תשובות מתחמקות ובלתי סבירות ביחס לאירועים, הגעתי לכלל מסקנה כי אירוע זה לא התרחש כלל, ולמצער, לא הוכח.
62.
אביב לא הגיע לישיבה הראשונה אליה זומן וב"כ הנתבעים הודיע כי יום קודם לדיון הודיע לו אביב כי הוא חולה ולא יוכל לבוא. כן הודיע ב"כ הנתבעים כי על פי דברי הנתבע, אביב אמר לו שזו הפעם הראשונה שהוא בבית משפט וכי הוא מפחד. בדיון אליו הגיע, העיד אביב, כי הוא לא הגיע לדיון הראשון אליו הוזמן משום שהוא עסוק מאוד, יש לו שני ילדים והוא מהנדס העובד מבקר עד ליל. כן העיד כי לא התייחס לזימון , ולא רצה לבוא, משום שלא רצה להפסיד יום עבודה, בעוד שבמועד שאליו הגיע, הוא היה בהשתלמות, ולכן הגיע למסור עדות.
63.
בתצהירה של הנתבעת היא העידה כי כשהלכה בשביל סמוך לביתה בסוף חודש דצמבר 2015, שמע קול אישה מקלל אותה ברוסית, הסתובבה לאחור וראתה את התובעת הולכת במרחק של מטר – מטר וחצי ממנה ומקללת אותה במילים "זונה", ב"בת זונה" ועוד. הנתבעת לטענתה לא הגיבה לקללות שנפסקו "רק כאשר התקרב אלינו בחור צעיר, אותו אני מזהה מכך שראיתי אותו באזור כאשר אני מסתובבת עם הכלב ובתו באה לשחק עם הכלב. מאוחר יותר ביררתי את שמו שהוא אביב חי".
64.
בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת ספונטנית שהיא מכירה את אביב משום שהיא רואה אותה כשהיא מסתובבת באזור עם הכלב שלה והוא מתלהב מהכלב. רק לאחר שב"כ התובעת הזכיר לה שבתצהירה נטען כי הבת של אביב מתלהבת מכלב העידה שגם הוא וגם הבת שלו וגם כולם מתלהבים מהכלב שלה. בתצהירו של אביב לא הוזכרה ביתו.
65.
כשנשאלה הנתבעת בת כמה בת של אביב העידה: "אין לי מושג, 6, שנתיים וחצי, אולי שלוש". בהמשך העידה כי בתו של אביב נראית בת שנתיים וחצי והוסיפה כי היא לא כל כך מתחברת עם ילדים. אביב העיד כי ביתו הייתה בעת האירוע בת חצי שנה.
66.
כשנשאלה הנתבעת איך נראית בתו של אביב, מה צבע שערה השיבה: "לא יודעת אין לי מושג יש לה שיער איזה שיער... היא נראית תינוקת". ובהמשך: "... אני לא כל כך מתחברת עם ילדים זה לא מעניין אותי היא קטנה עיניים כחולות שיער בלונדיני, סתם בצחוק, כהה כזאת. מה זה משנה? היא יכולה להשתנות כל פעם. במהלך חודש חודשיים ... היא כהה. שחומה כזאת. ש. בת כמה בערך? ת. שנתיים וחצי, שלוש אולי יותר אפילו פחות או יותר לא יודעת להעריך גיל" (עמ' 27 לפרוטוקול). ובהמשך בעמ' 18 לפרוטוקול: "ש. אם הילדה בת שנתיים אז ביום האירוע היא לא נולדה? ת. אל תטעה אותי אני לא יודעת אתה לא ראית אותה. נראית בת שנתיים וחצי שלו, שלוש וחצי. ש. את אומרת לבית משפט זה שילדה בת חצי שנה באה לשחק עם הילד שלך? ת. לא אמרתי דבר כזה".
67.
אביב העיד כי בעת העדות ביתו בת שנתיים וכמה חודשים וכי היא נולדה באוגוסט 2016. מכאן שככל שהאירוע היה כפי שנטען תחילה הן בתצהירה של הנתבעת והן בתצהירו של אביב, בדצמבר 2015, הרי שבתו עדיין לא נולדה. ככל שהדברים אירעו בדצמבר 2016, כפי התיקון שנעשה רק בישיבת ההוכחות האחרונה, ביום 1.1.19, הרי שבתו הייתה בת ארבעה - חמישה חודשים. בגיל זה היא בוודאי לא 'באה' אל הכלב של התובעת אלא לכל היותר הובאה אליו בעגלה או על ידיו של אביה. בנוסף, הנתבעת לא יכלה לטעות כל כך בגילה של הילדה, גם אם היא לא כל כך מתחברת לילדים. אוסף התשובות של הנתבע בעניין זה, לא היה אלא ניסיון לתת טווח רחב מאוד של תשובות על מנת לטעון כי חלק מהן, או אחת מהן, עונה על 'סביבת' הגיל של בתו של אביב.
68.
כשנשאלה הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית על המיקום בו היו הנפשות הפועלות על גבי תרשים המקום, התחמקה ובין היתר העידה "לא זוכרת לסמן לך אני לא מהנדסת או משהו אני לא זוכרת" (עמ' 28 לפרוטוקול). מדובר, כאמור במקום הסמוך לביתה, בו היא הולכת חדשות לבקרים עם הכלב, ובו התרחש האירוע שהיה משמעותי מבחינתה. בחקירתו של אביב, כשב"כ התובעת אך החל להראות לאביב את התרשים, ולפני שהספיק לשאול שאלה כלשהי, ביקש אביב להציג צילום של המקום שצילם בטלפון הנייד שלו, למרות שטען כי לא דיבר עם הנתבעים מאז הדיון הקודם (ובשים לב להתחייבותם שלא לעדכן את העד על שאירע בדיון הראשון שאליו לא הגיע). העד עמד על דעתו כי לא ידע שיוצג לו תרשים, אך לא היה בפיו הסבר מדוע ראה לנכון לצלם את המקום לקראת העדות אך לא עשה כן לקראת עריכת התצהיר על ידו.
69.
כן העידה הנתבעת (עמ' 29 לפרוטוקול) כי אביב הגיעה מכיוון המדרגות בדרך ההגנה, וכי "הוא היה בגן השעשועים עם הילדה...". כאמור לפי תצהירו של אביב, הוא היה בדרכו לעבודה, וממילא לא היה עם ביתו, אלא האזכור של הבת בתצהיר הנתבעת היה אמור להיות הסבר להיכרות הקודמת שלה עם אביב.
70.
בעדותו בחקירתו הנגדית חזר אביב על הגרסה כי האירוע אירע בבקר כאשר הלך לעבודה כמידי בקר בשעה 7:00 או 08:00 או 09:00 כי במקצוע שלו הוא יכול להגיע לעבודה מתי שהוא רוצה ולעזוב מתי שהוא רוצה, פלוס 10 שעות עבודה כל יום (עמ' 35 לפרוטוקול). דומה כי גם תשובה זו נתנה טווח רחב של אפשרויות לגבי מועד צאתו לעבודה, ובפועל, תשובה זו מקשה על בחינת גרסתו מול גרסת הנתבעת.
71.
אעיר גם כי שעת צאתו לעבודה, לגרסתו, עדותו על שעות עבודתו מבקר עד ליל, לא ממש עולה בקנה אחד עם עדותה של הנתבעת לפיה הוא כל הזמן עם הילדים שלו 'למטה', בסביבת הבית, וכי על רקע זה היא רואה אותה כשהיא מטיילת עם כלבה.
72.
הנתבעת נשאלה כיצד ביררה את שמו אך הנתבעת העידה "לא זוכרת אין לי מושג אולי אין לי מושג אני לא יודעת אולי ראיתי אותו שוב פעם וביררתי והוא אמר שהוא גר פה וזהו" (עמ' 29 לפרוטוקול). כן העידה כי היא זו שביקשה מאביב להעיד וכי ביקשה ממנו זאת כאשר פגשה אותו, שכן הוא נמצא תמיד למטה עם הילדים שלו וכי 'כעת יש לו עוד ילד'. כן העידה שאביב אמר לה, ולא לנתבע, כי לא יוכל להגיע לדיון לתת עדות. כשנשאלה מתי אמר לה אביב שלא יוכל להגיע לדיון, העידה "כמה ימים, לא זוכרת. כמה ימים לא מספק אותך? ש. שבועיים שלושה או יום יומיים? ת. שבוע או שישה ימים או חמישה ימים הוא פוחד" (עמ' 30 לפרוטוקול).
73.
גם אביב מסר גרסה לא ברורה בשאלה מי הזמין אותו לדיון הקודם שאליו לא הגיע והעיד: "משפחת זכאי. אני לא יודע בדיוק מי. זהבה, אבי, אני לא זוכר. מישהו מהמשפחה" (עמ' 32 לפרוטוקול).
74.
בעוד שהנתבעת העידה שהיא הזמינה את אביב לעדות בפגישה פנים אל פנים כשנפגשו סמוך למקום מגוריהם, העיד אביב כי הוא התבקש להגיע לדיון בטלפון (עמ' 32 לפרוטוקול).
75.
מכל האמור לעיל, אני דוחה את גרסת הנתבעים לפיה התובעת קיללה אותם, או כי הקניטה את הנתבעת על מנת שזו תאבד סבלנותה ותתבטא כלפיה בבוטות, כלשונה בתצהירה, וכן את גרסתם בדבר האירוע לו היה אביב עד, לטענתם.
76.
אציין כי הנתבעים טענו בתצהיריהם כי התובעת הוציאה דואר מתיבת הדואר שלהם, ובין היתר, תעודת זהות שהם השאירו, לטענתם, לבנם, על מנת שיעשה עבורם דבר מה. התובעת הכחישה כי לקחה את תעודת הזהות, וכן הכחישה כי לקחה דברי דואר של הנתבעים. אין חולק כי לפחות פעם אחת פתחה התובעת את תיבת הדואר של הנתבעים (שלא הייתה נעולה, ולאחר מכן נעלו את תיבות הדואר). לטענתה היא לא קיבלה דברי דואר זמן מה, וחששה שהדוור מתבלבל בין תיבות הדואר ובעוד שעם יתר השכנים היא ביחסים טובים והם מוסרים לה דואר שלה שהגיע אליהם בטעות, לא כך הנתבעים. התובעת הכחישה כי נטלה את תעודת הזהות של בנם של הנתבעים וכן שנטלה דואר שלהם, אלא לטענתה, באותה פעם (שלגביה היא נראית נוטלת דבר מה מתיבת הדואר שלהם), היא מצאה דואר שלה. הנתבע הגיש נגד התובעת תלונה במשטרה בעניין זה.
77.
לעניין זה אין קשר לענייננו, ואין בו אף כדי להוות הגנה לפרסומי לשון הרע של הנתבעת כלפי התובעת, ומה גם שאירועים אלה קדמו לאירוע של תיבת הדואר.
78.
אוסיף כי הנתבעת מסרה גרסאות לקוניות שלאחר מכן התפתחו; בחקירתה הנגדית התחמקה מרוב רובן של השאלות, נתנה תשובות לא הגיוניות, בין היתר כפי שפורט וצוטט לעיל, לחלק מהשאלות נתנה מגוון של תשובות שלא עולות בקנה אחד האחת עם האחרת, כך שאחת מהתשובות אולי 'תפגע' במטרה.
79.
משהוברר כי הנתבעת הוציאה לשון הרע כנטען על ידי התובעת, תוך השפלתה על רקע מוצאה, בצעקות רמות ובפני
השכנים, ומשהוברר כי לנתבעת אין הגנה בהתאם לחוק, יש לבחון את גובה הפיצוי המגיע לתובעת. הנתבעים בסיכומים ממעיטים בחשיבות הדברים וטוענים כי השכנים אינם חושבים אודות התובעת את הדברים שהטיחה בהם הנתבעת. עצם העובדה שדברים אלה נאמרו לפני השכנים, בסביבת מגוריה של התובעת, היא חמורה. מה בדיוק חושבים השכנים, לא הוכח שכן אף אחד מהצדדים לא הביא אותם לעדות. בכך אין כדי למנוע מתן פיצוי סטטוטורי לתובעת. לעניין גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון כי הנתבעת לא חזרה בה מטענותיה, אלא ההיפך, הצדיקה את התנהגותה, ובטענות כאילו התובעת גם היא קיללה אותה, טענות אותן דחיתי.
80.
לאור כל האמור לעיל ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪.


טענות התובעת כלפי הנתבע
81.
באשר לחרפות וגידופים על רקע מוצאה של התובעת, הוכח כלפי הנתבע, בסרטון מס' 6, כי צעק לעברה מחלון דירתו, "גנבה" . בעקבות ההקלטה הוא גם נאלץ להודות בכך בחקירתו הנגדית.
82.
ב"כ הנתבעים בסיכומים טוען כי בהנחה שאכן הנתבע הוא שצעק אמירה זאת, לא נכח במקום מישהו אחר זולת המצלם והנתבע, וגם לא נטען אחרת.
83.
משהודה הנתבע כי הוא זה שצעק "גנבה" כלפי התובעת, לא היה מקום לטעון כאילו לא כך היה. גם אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי אף אחד זולת התובעת והנתבע לא היה חשוף לדברים שכן הללו נאמרו בצעקה מהחלון, ודי בכך כדי להוות פרסום בהתאם לנדרש בחוק. עם זאת, עצם "זריקת" קללה חד פעמית, מוגבלת כגון זו שהוכחה, אינו מצדיק, לטעמי, חיובו של הנתבע בגין אירוע זה.
84.
התובעת אמנם טוענת כי הנתבעים שניהם וכל אחד מהם נהגו לקלל אותה ולהטיח בה דברים גזעניים על רקע מוצאה, בכל עת שנפגשו, אולם הטענות ביחס לנתבע, למעט אותה קללה, "גנבה", לא הוכחו ביחס לנתבע.
85.
שתי הטענות המרכזיות שנותרו כלפי הנתבע הינן ביחס להגשת תלונות שלו נגדה במשטרה.
86.
אשר לתלונה הראשונה, הנתבע הודה בה. באשר לתלונה השנייה, הנתבע הכחיש כי הגיש תלונה שנייה נגד התובעת, הן בתצהירו בתמיכה בבקשה לביטול

פסק דין
(סעיף 4(יב) לתצהיר), והן בכתב ההגנה (החל מסעיף 22 לכתב ההגנה). בתצהיר התומך בבקשה לביטול

פסק דין
טען, עם זאת, כי הנתבעת אכן הפרה הוראה חוקית (הצו למניעת הטרדה מאיימת ההדדי שהוצא על ידי כב' השופט ע' מאור), בכך שהתקרבה אליו וצילמה אותו מקרוב (סעיף 4 (יב) לתצהיר התומך בבקשה לביטול

פסק דין
.
87.
ראשית אעיר לעניין זה כי גם לגרסת הנתבע הוא והנתבעת הגיעו לבניין בו כבר הייתה בלובי, התובעת, כך שלפחות טכנית, לא היא זו שהתקרבה אל הנתבעים אלא הם אליה. שנית, אעיר, כי כאשר שני הצדדים מתגוררים באותו בניין, הרי שגם אילו שני הצדדים התאמצו מאוד שלא להתקרב אחד אל השני, לא תמיד ניתן לעמוד בתנאי זה.
88.
מחומר הראיות עולה כי הנתבע הגיש נגד התובעת תלונה שנייה במשטרה, מיום 23.12.15 שעה 20:52 בתחנת השכונות יפתח, על איומים והפרת הוראה חוקית על אירוע מאותו יום בשעה 17:47. בתקציר האירוע נכתב כי מדובר בסכסוך שכנים, כי המתלוננת (התובעת – ר.פ.א) מדווחת כי באותו יום, כאשר רצתה לעלות לביתה, פנה אליה הנתבע, עמו יש לה סכסוך ולדבריה איים עליה. צוות סיור של המשטרה הגיע למקום וניגש לנתבע, אשר הכחיש ומסר כי התובעת היא זו שנטפלת אליו, וכי הפרה הוראה חוקית בכך שהתקרבה אליו למרות שיש צו הרחקה מתיק בו נחקרה במשטרה מתאריך 17.12.15, השניים עוכבו לתחנה. כן נכתב כי דברי המתלונן (היינו הנתבע – ר.פ.א) היו: איומים הפרת הוראה חוקית.
89.
כתוצאה מכך ביום 23.12.15 בשעה 21:11 נגבתה מהתובעת "הודעת חשוד" בחשד להפרת הוראה חוקית בכך שאותו יום התקרבה לנתבע למרות צו ההרחקה. בהודעתה מסרה התובעת כי הנתבע שיקר, כי היא חזרה מהעבודה כרגיל וברחוב אל נקווה, בדרך לבניין איים עליה הנתבע שהיה עם אשתו, הקרב אליה, קילל ואמר 'את תקבלי עוד, זה רק התחלה'. התובעת מסרה כי היא ברחה לביתה והתקשרה להתלונן במשטרה.
90.
מהאמור לעיל עולה כי הנתבע הגיש תלונה שנייה במשטרה נגד התובעת, לפיה תובעת התקרבה אליו למרות צו ההרחקה, דבר המהווה הפרת הוראה חוקית. כאמור לעיל, בנסיבות כפי שנטענו על ידי הנתבעים, לכל הפחות מבחינה טכנית, אין לומר כי התובעת התקרבה אל הנתבעים, אלא הם אלו שהתקרבו לעברה. כאמור האירוע היה בלובי הבית המשותף בו מתגוררים שני הצדדים, ואף אחד מהצדדים לא הורחק מהבניין.
91.
לא ראיתי לנכון לקבל את התביעה בגין לשון הרע נגד הנתבע בגין התלונות במשטרה. טענות הנתבע בדבר איומים של הנתבעת כלפיו כי תשלח אליו עבריינים לא הוכחו, אולם לא די בכך כדי לקבל תביעת לשון הרע נגדו בגין כך. אשר לתלונתו לפיה הוא חשד כי היא נפצה את שמשות רכבו, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע הביא ראיות מספיקות על מנת להוכיח במשפט אזרחי כי שמשת מכוניתו נופצה. הנתבע העיד כי הוא חשד (ועודנו חושד) כי התובעת היא שניפצה את השמשה שכן היא היחידה מבין השכנים שיש לו עמה סכסוך, והמכונית היחידה שהשמשה בה נופצה הייתה מכוניתו. טענה זו לא הוכחה אולם אדם רשאי לחשוד כי מאן דהו הוא המתנכל לו או לרכושו ולהגיש על כך תלונה במשטרה, מבלי לבצע קודם לכן חקירות כדי להוכיח כי כך אכן אירע. לשם כך פונה אדם למשטרה.
92.
התלונה השנייה בעייתית יותר, שכן גם לגרסת הנתבעים הם אלו שהתקרבו לתובעת, והם יכלו, ולגרסתם כך גם עשו, להתרחק מהמקום. עם זאת, המפגש אכן התרחש, ואין לומר כי הנתבע לא יכול היה לפנות בעניין זה למשטרה. לא ברור מדוע כאשר מי שהגישה ראשונה את התלונה בגין האירוע היא התובעת, ולמצער, גם היא הגישה תלונה באותו עניין ממש, רק היא נחקרה כחשודה (כך לכל הפחות עולה מחומר הראיות שהוגש), וכן יש לתמוה מדוע לא ניתן היה לחקור אותה בעניין זה בשעה סבירה ובתיאום מראש, ולא בשעת לילה מאוחרת. אולם תמיהות אלה אין להביא לפתחו של הנתבע.
93.
לאור האמור לעיל, לא ראיתי לנכון לקבל את התביעה נגד הנתבע בגין התלונות שהגיש במשטרה. על מנת להגיע למסקנה כי תלונות במשטרה עולות כדי לשון הרע, על הנסיבות להיות חד משמעיות וחריגות, ונסיבות העניין אינן עולות כדי כך.

פסיקתא
94.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, וכן, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
95.
התביעה נגד הנתבע נדחית, אולם לא ראיתי לנכון לפסוק לנתבע הוצאות בגין כך (או להפחית מההוצאות שפסקתי לזכות התובעת).


ניתן היום,
כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 62323-02/16 אינסה לנין נ' אברהם בן זכאי, זהבה בן זכאי (פורסם ב-ֽ 28/04/2019)