פסקי דין על יצחק דושינסקי | פסקי דין על אברהם שפיצר | פסקי דין על זלדה שפיצר |

16505-07/15 א     28/04/2019




א 16505-07/15 יצחק דושינסקי נ' אברהם שפיצר, זלדה שפיצר








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 16505-07-15 דושינסקי נ' שפיצר ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אוהד גורדון


התובע

יצחק דושינסקי


נגד


הנתבעים

1.אברהם שפיצר

2.זלדה שפיצר




פסק דין


התובע עותר לפינוי הנתבעים מדירה מספר 1 בבניין המצוי ברחוב צפניה 40 בירושלים, ורשומה כגוש 3008 חלקה 22 תת חלקה 1 (להלן: "הדירה" ו"הבניין" בהתאמה).

רקע ותמצית המחלוקת
1.
התובע מחזיק במלוא הזכויות בבניין, למעט בדירה 5. הנתבעים גרים בדירה, בדיירות מוגנת.
2.
מעמדות הצדדים עולה כי לאורך שנים לא קיבל התובע שכר דירה מן הנתבעים. בכתב התביעה נטען כי התובע לא קיבל כל תשלום מהנתבעים מיום שרכש את הדירה, וכי הזכויות בבניין נרכשו על ידו בשני שלבים, ב-1979 וב-1982. בכתב ההגנה נטען כי הנתבעים שילמו שכ"ד לתובע עד לשנת 2000 באמצעות הפקדות לחשבון בנק שלו, וכמובא בהמשך הוצגו גם אישורי הפקדה לחשבונו. בסיכומיו ביסס התובע טיעוניו על השנים 2001 ואילך (פ/40-41). על רקע זה, יתמקד פסק הדין בטענה לאי-תשלום שכר דירה משנת 2001 ואילך.
3.
התובע טוען כי יש להורות על פינוי הנתבעים בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן "חוק הגנת הדייר") שעניינה באי תשלום שכ"ד.
בכתב התביעה נטען לשתי עילות נוספות, שעניינן בהטרדת או הרגזת בעל הנכס השכן ובנטישת הדירה. אלא, שבסיכומיו לא עסק התובע כלל בעילות אלה, וכשטענו הנתבעים בסיכומיהם שהעילות נזנחו – התובע לא הכחיש זאת בסיכומי התשובה מטעמו. התובע גם לא הציג ראיות משכנעות לביסוס עילות אלה. למשל, כשנשאל בחקירתו הנגדית האם יחסי השכנות עם הנתבעים היו תקינים, מסר כי "
מעולם לא התעסקתי איתם
" וכי למעט עימות אחד שלטענתו התרחש עם רכישת הדירה על ידו, היינו לפני עשרות שנים, "
לא התעסקתי איתו
" (פ/16 ש' 11-17 – והשוו לנטען בסעיף 5 לכתב התביעה). טענתו בחקירה הנגדית כי הדירה הייתה נטושה 4 או 5 שנים טרם הגשת התביעה לא הותירה רושם אמין, בשים לב לכך שקודם לכן העיד כי באותן שנים נקרא לדירה בידי הנתבעים – וראו קשייו להסביר את הפער בעמודים 16-17 לפרוטוקול. בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לעילות האמורות.
4.
המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלת תשלום שכר הדירה. לגרסת הנתבעים, סביב שנת 2000 סגר התובע את חשבון הבנק אליו נהגו להפקיד את שכר הדירה, ובהמשך התעלם מבקשותיהם לומר להם כיצד ניתן לשלם לו. בשנת 2002 קיבלו מכתב מעו"ד גדעון ברמץ שמונה ככונס נכסים על הדירה במסגרת תיק הוצל"פ שנוהל כנגד התובע, ודרש ששכר הדירה יועבר לידיו. הם שילמו לעו"ד ברמץ את שכר הדירה עד לשנת 2003, פנו אליו שוב ב-2004 כדי לדעת למי לשלם ונענו שהזכויות בדירה אינן רק של התובע ולכן יש להעביר את שכר הדירה לידי "הבעלים הנוספים", ומאז ועד להגשת התביעה הפקידו את שכר הדירה מדי שנה אצל עורך דין מטעמם, אברהם המר[1]
(להלן "המר"), תוך יידוע בא-כוחו של התובע שמצדו נמנע מלבקש את הסכום.

דיון
הראיות שהוצגו לעניין תשלומי שכר הדירה
5.
לכתבי הטענות ולתצהירים צורפו מסמכים שונים בנוגע לסוגיה האמורה. אמפה אותם בסדר כרונולוגי:
6.
חלק מן המסמכים נוגע לתקופה שקדמה לשנת 2000. כך מכתב דרישת שכ"ד שצירף התובע אותו כתב הבעלים הקודם בשנת 1979; מכתבי דרישת שכ"ד שהתובע כתב לנתבע 1 בימים 22.3.1985 ו-15.7.1990; ומכתב דומה של עו"ד גדעון גרינבוים מטעמו, שהופנה בין היתר לנתבע 1 ונושא תאריך 1.2.1993.
לכתב ההגנה צורפו אישורים בכתב יד של התובע על קבלת שכ"ד, משנות השמונים (תשמ"א-תשמ"ג). עוד צורפו אישורי הפקדה בחשבון בבנק המזרחי, המתייחסים להפקדות שביצעו הנתבעים לחשבון התובע עד לשנת 2000.
7.
מכאן לראיות הנוגעות לתקופה הנדונה, בסדר כרונולוגי: לתצהיר התובע צורף, כת/15, מכתבם של הנתבעים לתובע מיום 22.2.2000. במכתב זה כתבו לתובע כי בעבר נהגו להפקיד את דמי השכירות לחשבונו בבנק המזרחי, אך הפסיקו לעשות זאת לבקשתו. עוד כתבו שהם מבקשים לשלם את דמי השכירות אך אינם יודעים מהו חשבון הבנק, וכי התברר להם שיש לתובע חשבון פרטי בבנק הפועלים שמספרו צוין במכתב, ולכן ביצעו הפקדה לאותו חשבון. באותו מכתב ביקשו גם "
להודיעני במדויק את סכום השכירות שהנני נדרש לשלם ואז נחשב את החשבון הנדרש ממני לשלם עבור חודש
".
כבר עתה אציין, כי מכתב זה לא נענה בידי התובע.
8.
עוד הוצגו מסמכים הנוגעים לעו"ד גדעון ברמץ, שמונה ככונס נכסים בהליך הוצל"פ שנוהל נגד התובע: מכתבו של עו"ד ברמץ מיום 30.12.02 לנתבע 1 ולאחרים, בו מסר שמונה ככונס נכסים על חלקו של התובע בבניין, כי "
ע"פ כתב המינוי עלי לגבות מכם שכ"ד... אבקש מכל אחד מכם לשלם מעתה את שכה"ד אך ורק אלי ככל הנוגע לחלקו של י. דושינסקי
" וכי אין לשלם ישירות לתובע. למכתב צורפה החלטה על מינוי עורך הדין ככונס נכסים. עוד צורפו קבלה על תשלום של הנתבעים לידיו של עו"ד ברמץ ביום 8.1.03, סך 200 ₪; מכתבו של ישראל שפיצר, בנם של הנתבעים (להלן "ישראל") לעו"ד ברמץ מיום 16.6.04 בו כתב כי בראשית 2004 טלפן לעורך הדין בבקשה לדעת כיצד לשלם את שכר הדירה ולא נענה ולכן מבקש הוא תשובה בכתב "
ואני אשלם את זה בהקדם האפשרי
" (הוגש גם כנ/ה); ומכתב תשובה מיום 18.6.04 בו כתב עו"ד ברמץ כי השיב לישראל כבר בטלפון, כי היות שיש בעלים נוספים לדירה לא יוכל לקבל "
השנה דמה"ש השייכים לבעלים האחרים כנ"ל
" וכי אינו מכיר בגובה דמי השכירות ששולמו. ב-31.1.05 שלח לישראל מכתב נוסף, המעדכן אותו כי הדירה הועמדה למכירה.
9.
לכתב ההגנה צורף מכתב של המר מטעם הנתבעים לעו"ד ברמץ, מיום 1.12.2008. המר כתב כי בעבר פנו הנתבעים מספר פעמים כדי לשלם שכ"ד ומאמציהם לא צלחו "
אם משום שחשבון הבנק של מר דושינסקי התברר כסגור ואם משום שבתשובתך מיום 18.6.04 נטען בסעיף 2 למכתבך, כי לא תוכל לקחת השנה דמי שכירות השייכים לבעלים אחרים...
". עוד כתב ששיעור דמי השכירות עומד על 200 ₪ לשנה, כי הנתבעים הפקידו בידיו את שכ"ד לשנים 2004-2009 לפי תעריף זה (סכום כולל של 1,000 ₪), ו"
ככל שבדעתך לדרוש את העברת דמי השכירות, נא להמציא צו מתאים מאת ראש ההוצאה לפועל...
".
בעדותו של המר הציג הוא מענה שקיבל מעו"ד ברמץ, שנרשם בכתב יד ונושא תאריך 1.12.2008 (סומן נ/ב). עו"ד ברמץ כתב להמר, בין היתר, כי הנתבעים לא שילמו את שכר הדירה כסדרו "
וניתקו את הקשר (אתה עצמך כותב על 5 שנים) של התשלומים
", דחה את גובה דמי השכירות וכתב שגם אם יקבל תשלום יהא זה תוך שמירה על טענות וכי יפנה לקבלת הוראות.
10.
התובע הציג מכתב מטעמו הדורש מהנתבעים לפנות את הדירה בשל חוב שכ"ד, בכתב ידו מיום 7.12.2010, מכתב דומה שכותרתו "התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים" של עו"ד נפתלי רובין מטעמו של התובע, ממוען אל הנתבעים ונושא תאריך 22.12.2010, ומכתב בכתב ידו של התובע שאינו נושא תאריך ונטען על ידו כי נשלח בשנת 2014.
11.
עוד הוצג מכתב תשובה מטעם הנתבעים: ביום כ' טבת תשע"א (27.12.2010) השיב המר למכתבו ההתראה ששלח עו"ד רובין. הוא כתב כי הנתבעים ניסו בעבר להעביר את דמי השכירות ללא הצלחה "
משום שחשבון הבנק של מר דושינסקי התברר כסגור
", כי בשל צווי עיקול ומינוי כונס נכסים - עו"ד ברמץ – נבצר מהנתבעים להעביר את דמי השכירות כסדרם, ובשל צו הכינוס דמי השכירות אמורים להיות מועברים לכונס. עוד כתב "
מרשי הפקידו בידי את הסך לשנים 2004-2011 כדלקמן 8
x
200=1,600 ₪
".
12.
בכתבי הטענות ובתצהירים הוצגו גם מסמכים על הפקדת סכומים אצל המר: חשבוניות שהפיק לנתבעים כדלקמן: חשבונית מיום 2.1.09 על סך 250 ₪, מיום 27.12.10 על סך 1,350 ₪, ומיום 19.1.12 על סך 200 ₪. בנוסף שיק של הנתבעים לפקודת המר בסך 200 ₪ נושא תאריך 10.3.15, בצירוף מכתב מיום 11.3.15 מאת ישראל להמר המבקש קבלה כנגד השיק וכן את הקבלה של השנה הקודמת בטענה שאינו מוצא אותה (נ/1). בעדותו של המר הוגשו, בהסכמה, חשבוניות מתיקו ובהן חשבוניות שלא הוצגו קודם לכן, מיום 6.2.14 ע"ס 200 ₪ ומיום 15.1.13 ע"ס 200 ₪.

ניתוח – התנהלות הצדדים
13.
המסמכים והעדויות שהוצגו מצביעים על ניסיונות חוזרים ונשנים של הנתבעים, לאורך השנים, לעמוד בחובת תשלום דמי השכירות, ולצדם פערים הנוגעים לחלקים מן התקופה. במקביל בולטת מגמה של התובע, שהקשה על הנתבעים לעמוד בתשלום עד כדי הכשלתם בכך.
14.
התקופה הנדונה התחילה, כאמור, בשנת 2000, עת סגר התובע את חשבון הבנק שלו בבנק "מזרחי" אליו נהגו להפקיד את דמי השכירות עד לאותה תקופה. בניסיון להסביר מהלך זה, טען התובע כי לא רצה שני חשבונות בנק אך לא הסביר מדוע לא מסר לנתבעים את פרטי החשבון השני (פ/5 ש' 16).
15.
באותה שנה פנו הנתבעים במכתב ת/14 לתובע, בו ציינו כי הם חפצים לשלם אך חסרים פרטים חיוניים לביצוע התשלום ("
הנני מבקש כל העת לשלם את דמי השכירות המגיע ואינני יודע החשבון וכו'
"). מהמכתב עולה גם כי הנתבעים החליטו על דעת עצמם להפקיד את דמי השכירות לחשבון פרטי של התובע, שאת פרטיו הצליחו לגלות שלא בעזרת התובע. הנתבעים גם ביקשו באותו מכתב מהתובע להודיע להם כמה הם נדרשים לשלם.
16.
מצב דברים מעין זה אינו שגרתי, ומצביע על עמדה בעייתית של התובע שנמנע מלמסור לנתבעים מידע חשוב לצורך ביצוע התשלום. התובע לא הראה שהגיב לדרישתם האמורה של הנתבעים, או כי מסר לנתבעים כיצד עליהם לשלם את שכר הדירה ומהו גובהו. אין אלא להסיק, שלא הגיב לדרישה. בעדותו בישיבת קדם המשפט השיב התובע בנושאים אלה, כי הנחה את הנתבע 1 לשלם אצל עו"ד גרינבוים וכי "
המכתב נמצא בתיק
" (פ/5), אך כמובא לעיל המכתבים היחידים של עורך דין זה הם משנות התשעים, ואין כל ראיה כי הנתבעים הונחו לשלם אצלו לאחר מכתבם משנת 2000.
17.
באותה עדות ניכרה אף מגמה של התובע להרחיק עצמו מתשלומים שבוצעו, וכך טען למשל שההפקדות לחשבון הבנק שלו לפני שנת 2000 בוצעו ללא ידיעתו או הרשאתו וכי לא ידע שכספים הוכנסו לשם (שם), והציג טענות גורפות ומוגזמות לזיופים של מכתבים – לרבות של מכתב הנתבעים ת/14 שהוא עצמו צירף לתצהירו ונסמך עליו (שם). כל אלה לא הותירו רושם המאפשר להיסמך על דברי התובע.
18.
הרושם שהתגבש מצביע על כך שהתובע התעלם מפניית הנתבעים. הסבר אפשרי לכך מצוי בנתון שעלה מעדויות הצדדים – כי היחסים ביניהם לא היו טובים. ישראל טען שאביו, הנתבע 1, הותקף לפני שנים בידי התובע "
ומאז אנחנו לא פונים לדושינסקי
" (פ/22 ש' 25, ראו גם דברי הנתבעת 2 בפ/26), ואילו התובע טען טענה הפוכה לפיה הנתבע 1 קילל וירק עליו (פ/16) ומסר שלא "התעסק" עם הנתבעים. גם העדה אורטל בצלאל העידה על עימות בין התובע לנתבע 1, שאירע לפני שנים רבות (פ/30).
19.
כל אלה הראו נתק בין התובע לבין הנתבעים במישור האישי, ואפשר שהייתה זו גם הסיבה לכך שהתובע לא השיב לפנייתם הנזכרת לעיל של הנתבעים. בין אם הדבר נכון אם לאו, הדגש הינו על התנהלות התובע, שלא הגיב לפניית הנתבעים אליו שנועדה לאפשר תשלום דמי השכירות לידיו.
20.
יצוין שהתובע עצמו לא ידע לומר, בחקירתו הנגדית, מהו גובה הסכום שהיה על הנתבעים לשלם לו כשכר דירה (פ/15, פ/17-18), דבר הממחיש כי גובה הסכום לא היה בראש מעייניו ומחליש את טענתו לפיה הסכום שהנתבעים בחרו לשלם אינו הסכום המדויק. התובע גם לא פנה לנתבעים לאורך שנים רבות, מאותו מכתב בשנת 2000 ועד לדצמבר 2010 עת פנה אליהם בכתב בעצמו ובהמשך באמצעות עו"ד רובין.
זאת ועוד, לאחר שהמר השיב לעו"ד רובין במכתב מיום 27.12.10 תוך התייחסות להליכי הכינוס ודיווח כי הוא מחזיק בכספי שכר הדירה, לא הגיב התובע (או בא-כוחו מטעמו) למכתב זה. למעשה התובע לא הגיב מאז דצמבר 2010, ועד להגשת התביעה (אציין שבתיק מכתב נוסף שאינו נושא תאריך, ושנוכח הרושם שליווה את עדותו איני מקבל את טענת התובע כי נשלח לנתבעים ב-2014).
21.
המדובר בהתנהלות תמוהה, שלטעמי אינה הולמת את חובת תום הלב. שהרי התובע ידע כי הליכי הכינוס הסתיימו שנה קודם למכתבו של המר. לפי הראיות, תפקידו של עו"ד ברמץ ככונס הסתיים בהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 28.12.09 (צורפה כת/11 לתצהיר התובע). זאת לאחר תשלום שביצע התובע לעורך הדין בסך 22,500 ₪ לצורך סגירת תיקי ההוצאה-לפועל (קבלה צורפה כת/10). הצעד המתבקש מבחינת התובע לו פעל בתום לב, אל מול מכתבו של המר מדצמבר 2010 שמסר לתובע כי הוא מחזיק ברשותו כספים ואינו משחררם בשל כינוס נכסים שהתובע ידע כי אינו בתוקף, היה להעמיד את המר ואת הנתבעים על טעותם ולבקש את הכספים. העובדה שהתובע נמנע מלעשות זאת והעדיף להמתין שנים נוספות ואז להגיש תביעת פינוי, מעידה כי חפצו לא היה בקבלת השכירות אלא בפינוי הדיירים המוגנים. ויודגש: פניותיו ופניות עו"ד רובין מטעמו לנתבעים בשנת 2010 התייחסו אמנם לחוב דמי שכירות, אך לא ביקשו את תשלום החוב אלא דרשו מהנתבעים לפנות את הדירה.
22.
שילוב התנהלות זו עם המועדים בהם התנהלו הליכי ההוצל"פ והכינוס (מ2002 ועד 2009) מעלה כי התובע המתין לסיום ההליך, ומשהוסר האיום של מכירת הדירה החל לפעול לפינויה בטענה לאי-תשלום שכר דירה.
23.
התובע התקשה להסביר בעדותו מדוע מכתבו משנת 2010 של המר לעו"ד רובין לא נענה, וטען בצורה בלתי משכנעת כי "
לא ידעתי מה קורה בין עורכי הדין
..." (פ/7 ש' 10). איני מקבל זאת, משעולה ממכתבו של עו"ד רובין כי התובע שכרו לצורך הטיפול. בדומה, לאחר שהתובע טען כי לא ידע על ההתכתבות עם עו"ד ברמץ ושהלה קיבל לידיו את דמי השכירות לשנת 2003, התקשה להסביר מדוע לא דרש בעצמו את דמי השכירות לאורך השנים שבין 2000 ל-2010. ניסיונו להסביר זאת בטענות שייחסו לנתבעים שיתוף פעולה עם "מאפיונרים" שלטענתו איימו עליו לבל ידרוש את שכר הדירה, לא גובו בראיות משכנעות ולא הותירו רושם אמין (פ/7).
24.
מכל אלה עולה תמונה של מי אשר, לאורך שנים, נמנע מלשתף פעולה עם הנתבעים ולספק להם מידע בסיסי שיאפשר את תשלום דמי השכירות.
לבקשותיהם לדעת כמה לשלם ואיך לא הגיב, לא עדכן אותם על סיום הכינוס הגם שפורש במכתביו של המר מטעמם כי אינם משלמים לתובע מטעם זה, ולא פנה להמר כדי לקבל את הכספים שהמתינו לו שם – דבר השולל את טענת התובע כיום לפיה בחירת הנתבעים להפקיד את הכספים אצל המר אינה בבחינת עמידה בחובת תשלום שכר הדירה.
25.
כל אלה מהווים התנהלות בחוסר תום לב, עד כדי הכשלת הנתבעים בתשלום שכר הדירה. כפי שבואר בפסיקת בתי המשפט, התנהלות של משכיר בתחבולה, הכשלה וכיוצא-בזה פעולות בחוסר תום לב עשויה להביא להימנעות מפינוי. זאת, בין אם בקביעה כי עילת הפינוי לפי סעיף 131(1) נשללת בשל הסירוב לקבל את דמי השכירות (למשל ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר (25.6.92)), ובין אם בהענקת "סעד מן הצדק" שימנע את הפינוי (למשל רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל בפסקה 8 (8.8.07), ע"א 51/76 קוגן נ' רץ (29.11.76)).
26.
כך ראוי לטעמי לעשות במקרה זה. בקבעי זאת איני מתעלם מן הקשיים לחובת הנתבעים: מהמסמכים שהוצגו עולים פערים בקבלות על תשלומים: תקופה ראשונה היא משנת 2000 ועד 2002, וזאת בשים לב לכך שהתשלום הראשון לעו"ד ברמץ בוצע בשנת 2003. תקופה שניה היא משנת 2004 ועד לשנת 2008, וזאת בשים לב לכך שרק בשנת 2008 הוציא המר מכתב ראשון מטעם הנתבעים (לעו"ד ברמץ), בו כתב כי הנתבעים הפקידו אצלו את דמי השכירות לשנים 2004 ואילך.
הקושי אינו בתקופה הראשונה. ישראל שפיצר, בנם של הנתבעים, העיד כי
בין שנת 2000 ובין שנת 2003 (שאז בוצע התשלום לעו"ד ברמץ) המשיך להפקיד את שכר הדירה בבנק (לטענתו: בבנק הפועלים) עד שנת 2002 בה הגיע מכתבו הראשון של עו"ד ברמץ (פ/9 ש' 10). טענה זו נתמכת במכתבם של הנתבעים לתובע מיום 22.2.2000, ת/14 שנסקר לעיל, בו כתבו לתובע כי גילו שיש לו חשבון פרטי בבנק הפועלים וביצעו אליו הפקדה. לכן, יש לקבוע כי דמי השכירות לשנים אלה שולמו.
27.
קושי משמעותי יותר מבחינתם של הנתבעים, מצוי בתקופה שמשנת 2004 ואילך. כמובא לעיל, בשנת 2004 כתב ישראל לעו"ד ברמץ כי הוא מבקש לדעת כיצד לשלם את שכר הדירה, נענה בידי עורך הדין באותה שנה, ובשנת 2005 קיבל הודעה שהדירה עומדת למכירה. לפי עדותו של המר, רק בשנת 2008 פנו אליו הנתבעים כדי שייצגם (פ/36). להמר אין אינטרס להרע לנתבעים, והתרשמתי כי העיד בצורה כנה. מכאן, שיש לקבל את גרסתו זו. ממילא, שדמי השכירות לשנים 2004-2008 לא יכולים היו להיות מופקדים בידי הנתבעים אצל המר בזמן אמת, אלא הופקדו אצלו בדיעבד.
28.
אציין כי לתצהירי הנתבעים צורף מכתב מטעמו של המר לפיו הנתבעים "
שילמו לי מידי שנה החל משנת 2004 ועד וכולל שנת 2015 מדי שנה 200 ₪
...", והתשלום בוצע בתחילת כל שנה. הראיות שנסקרו לעיל, לרבות גרסתו של המר עצמו, אינן מאפשרות לקבל אמירה זו. אציין גם כי המכתב נכתב ביום 18.10.15, לאחר פתיחתו של הליך זה. מטעמים דומים איני יכול לקבל את עדותו של ישראל שפיצר, שגרס כי פנה להמר באופן מידי (פ/20 ש' 34) וכי נהג לשלם להמר את שכר הדירה בסך 200 ₪ בתחילת כל שנה וזאת גם בשנים 2004-2008 (פ/9, ש' 35; פ/20). ישראל התקשה לנמק מדוע אפוא נשלח מכתבו הראשון של המר רק בחלוף מספר שנים, בשנת 2008 (פ/9, ש' 23-33), ומדוע הקבלות שהוציא המר אינן בסכומים של 200 ₪ אלא נושאות סכומים גבוהים יותר (למשל סך 1,350 ₪ בקבלה מיום 27.12.10). טענתו לפיה המר נמנע מהוצאת חשבוניות לאורך תקופה "
וכמה שזכור לי הוציא את הקבלה בפעם אחת
" (פ/10 ש' 4) אינה עומדת בקנה אחד עם גרסתו של המר, שלכל היותר אישר איחור מדוד בהוצאת חשבוניות ולא כזה של מספר שנים (פ/37, פ/39). על רקע התרשמותי מעדותו של המר, אני מקבל את גרסתו בנושא ומסיק כי הנתבעים הפקידו אצלו בדיעבד את סכום השכירות לשנים 2004-2008, ומאותו מועד ואילך הפקידו את דמי השכירות מדי שנה, כעולה מהראיות ובהן החשבוניות שהוצגו.
29.
למרות קושי זה, איני סבור שיש להורות על פינוי הנתבעים מהדירה בשל אי תשלום. אין המדובר במצב "רגיל" של הימנעות מתשלום, אלא במצב בו התובע נמנע, משיקוליו, מלספק לנתבעים את הפרטים הנחוצים לצורך התשלום כמתבקש במכתב הנתבעים משנת 2000, והכשילו כך. דובר גם בתקופה בה הליך הכינוס היה בתוקף, עו"ד ברמץ סירב להמשיך ולקבל תשלום, ונוכח האמור במכתביו ספק אם ה"כתובת" הנכונה לתשלום שכר הדירה הייתה התובע. על רקע זה, העובדה כי הנתבעים התמהמהו בפני
ה לעו"ד המר והפקידו אצלו את הסכום המצטבר ב-2008 לא מסייעת לתובע, שגם לאחר אותה הפקדה נמנע מלקבל את הסכום. על כן הוא מנוע, כיום, מלהסתמך על אותו איחור בטענה לפגם ברציפות התשלום, שממילא לא נדרש או התקבל על ידו.
30.
מסיבות דומות איני סבור כי מחדלו של המר, שלאחר מכתבו לעו"ד רובין מיום 27.12.10 לא פנה עוד לבאי-כוח התובע הגם שהנתבעים המשיכו להפקיד אצלו כספים ואף לא בירר האם הכינוס הוסר, מסייע לתובע. התובע ידע שהכינוס הוסר ויכול היה לעדכן את הנתבעים. במקום זאת, התובע ובא-כוחו נמנעו מלהשיב למכתבו של המר ולהעמידו על הטעות שבסברתו ובסברת הנתבעים כי קיים כינוס נכסים המונע תשלום. משנמנעו מלעשות כן, אינם יכולים להיסמך על הימנעות הצד-שמנגד לפנות אליו. בנוסף, בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי סירוב של משכיר לקבל דמי שכירות אינו מחייב את השוכר להמשיך ולפנות אליו ב"תזכורות" והצעות לתשלום (ע"א 582/61 הנ"ל). על רקע זה, הנתבעים לא חבו בהמשך פניות לעו"ד רובין או לתובע, שלא הגיב לפנייתם מדצמבר 2010.
בשולי הדברים אציין כי נסח רישום המקרקעין שצורף לכתב התביעה מציג רישום של צו עיקול מלשכת ההוצל"פ על הזכויות בדירה, וכן רישום של זכויות בה של "בעלים נוספים" (דושינסקי רחל), בהלימה למכתבו של עו"ד ברמץ לנתבעים מיום 18.6.04. הנסח נושא תאריך 25.6.15, ומכאן שרישומים אלה נותרו למרות סיום הליך ההוצל"פ. הדבר משליך על היכולת שהייתה להמר לוודא בזמן אמת כי מניעת הכינוס הוסרה – להבדיל מהתובע שההחלטה הרלבנטית הייתה ברשותו ויכול היה להציגה בפני
הנתבעים ובא-כוחם.
31.
עוד איני מקבל את טענת התובע כי הנתבעים יכולים היו לגשת אליו ולשלם שכר דירה, בשים לב לכך שמדובר בשכנים המתגוררים באותו בניין. כמובא לעיל, היחסים בין הצדדים היו עכורים, והתובע עצמו נמנע מקשר ישיר עם הנתבעים ובחר להתנהל מולם במכתבים ובאמצעות עורכי-דין. כשם שיכלו, תאורטית, לגשת אליו, יכול היה התובע לגשת אליהם ולעדכנם בדבר גובה דמי השכירות, כיצד לשלמם או כי הכינוס הוסר. בנסיבות אלה, טענת הנתבעים כי לא ניסו לשלם ישירות לתובע בשל היחסים העכורים עמו (למשל ישראל בפ/24, הנתבעת 2 בפ/26) היא סבירה. להתרשמותי, על יסוד המסמכים וכן ההתרשמות מעדויות הנתבעת 2 ובנה ישראל, הנתבעים חפצו להסדיר את התשלום כדי להסיר מעליהם כל סכנה לפינוי, ולו הייתה עומדת להם אפשרות אמתית לשלם ישירות לתובע היו עושים זאת.
32.
בהקשר זה אציין שלא אוכל לקבל את עדות הרב שלום סגל, שמסר כי ראה את הנתבע 1 או את ישראל מנסים לשלם שכר-דירה ישירות לתובע, שסירב (פ/28). זאת, משאינה עומדת בקנה אחד עם עדויות הנתבעים. יתר הנתונים עליהם העיד הרב סגל נלמדו על ידו מפי השמועה.


הכרעה
33.

סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר מקים עילת פינוי מקום בו
"
הדייר

לא

המשיך

בתשלום

דמי

השכירות

המגיעים

ממנו"
.
34.
כמובא לעיל, איני סבור שעילה זו מתקיימת בענייננו. התמונה הכוללת מציגה מאמצים כנים מצד הנתבעים לשלם את שכר הדירה, בעוד שהתובע נמנע, מטעמיו, מלשתף עמם פעולה ולאפשר תנאים סבירים לתשלום, לרבות מסירת גובה דמי השכירות המגיעים ואופן התשלום, או יידוע הנתבעים בסיום הכינוס. למרות זאת מילאו הנתבעים את חלקם בהפקדת הכספים – תחילה בחשבון בנק של התובע שאיתרו, ובהמשך אצל המר תוך יידוע עו"ד ברמץ וכן יידוע בא-כוחו של התובע, שמצדו נמנע מלפעול לקבלת הכספים. הגם שקיים פער בהפקדות בחלק מהתקופה, הרי שזה נבע ממחדלי התובע בשילוב הליך הכינוס אליו נקלע, נגע לתקופת ההליך שספק אם התובע היה הכתובת לתשלום במהלכה, והושלם בדיעבד בידי הנתבעים מיד כשמצאו ערוץ הולם. בנוסף, הימנעות התובע מלגבות את התשלום בהמשך מונעת היסמכותו על פער זה. לכן, אין לקבוע שביסס את העילה הנדונה כאן.
35.
בנוסף, אף אם היה מקום לראות בפער האמור משום התגבשות של עילת הפינוי, הרי שיש להימנע מפינוי בבחינת "סעד מן הצדק" לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר. למרות נטיית הפסיקה לפרש בצמצום את הוראות חוק הגנת הדייר בשל שינוי העיתים ובכללם להימנע מהענקת סעד מן הצדק באופן גורף (למשל רע"א 3692/07 הנ"ל), אין המדובר בסמכות ריקה מתוכן והשימוש בה נתון לשיקול דעת בית המשפט, שעיקרו בשאיפה למנוע חוסר צדק. כך במקרה בו אנו עוסקים, בו מדובר בפינוי דירת מגורים של בני זוג מבוגרים ומעוטי אמצעים, האחד חולה, המתגוררים בה לאורך עשרות שנים. לכך מתווסף תום הלב של הנתבעים, שלהתרשמותי נקטו לאורך השנים במאמצים הולמים על מנת לעמוד בחובת תשלום דמי השכירות למרות הקשיים שהוצבו בדרכם, ולצדו חוסר תום הלב של התובע שהקשה על התשלום בדרכים שנסקרו לעיל, תוך מניעת מידע רלבנטי מהנתבעים. טענתו המרכזית – כי לאורך שנים רבות לא קיבל דמי שכירות מהנתבעים – היא תוצר של התנהלותו ולא של התנהלות הנתבעים, שמצדם חפצים היו לקיים את התחייבויותיהם. במצב דברים זה, הוראה על פינוי הנתבעים עלולה לגרום לעיוות דין.
36.
בהתייחס לטענת התובע אציין כי בהינתן ההצדקה לסעד מן הצדק, היות שנטען בסיכומי ההגנה וניתנה לתובע הזדמנות להתייחס אליו ולהתמודד עמו, אין למנוע את ה"סעד מן הצדק" בשל הנימוק הפורמלי שעניינו בהימנעות מהעלאת הטענה בכתב ההגנה (השוו: רע"א 5071/12 ט.ד.י. נ' נג'י (24.7.12)).
37.
עוד איני מוצא להתנות את מתן הסעד בתנאים לקיום בידי הנתבעים. לפי עדותו דמי השכירות מוחזקים אצל המר, וחלקם (הנוגע לתקופת התביעה) בקופת בית המשפט, כך שהתובע יכול לקבלם, מה שלא ניסה כלל לעשות – ואף הוצג כי בא-כוחו קיבל פניה לתשלום דמי השכירות אך לא הגיב (ראו פ/23). כמובא לעיל, התובע לא הראה שהסכום ששולם להמר נמוך מהסכום ההולם. במצב דברים זה, איני סבור שיש לחייב את הנתבעים בתשלום או בפעולה נוספת כתנאי למתן הסעד מן הצדק.
38.
התביעה נדחית.
בשים לב למשך ההתדיינות והיקפה, לכך שיוצגו בידי הסיוע המשפטי, אך גם לכך שנדרשו למאמץ מצדם לרבות הגעה לישיבות, אני קובע כי התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 3,000 ₪, ובנוסף יישא בשכר טרחת עורכי דינם כולל מע"מ בסכום של 7,000 ₪.

ניתן היום,
כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.







[1]
המר מסר בעדותו שבשנים הרלבנטיות שימש כעורך דין. לאחרונה הושעה מעיסוק בעריכת דין.







א בית משפט שלום 16505-07/15 יצחק דושינסקי נ' אברהם שפיצר, זלדה שפיצר (פורסם ב-ֽ 28/04/2019)