פסקי דין על אביבה אהרונוף | פסקי דין על ישראל משולם | פסקי דין על יוסף משולם |

39601-03/15 א     29/04/2019




א 39601-03/15 אביבה אהרונוף נ' ישראל משולם, יוסף משולם








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 39601-03-15 אהרונוף ואח' נ' משולם ואח'



לפני
כבוד השופט עמית יריב


התובעת:

אביבה אהרונוף
ע"י ב"כ עו"ד עופר מגזניק


נגד


הנתבעים
:

1.ישראל משולם

2.יוסף משולם
ע"י ב"כ עו"ד נמרוד כנפי


פסק דין


1.
לפניי תביעה ותביעה שכנגד שראשיתן בהסכם הלוואה שנערך בין בעלה המנוח של התובעת ובין הנתבע 1, ועילתן בסוגיית הרווח שנוצר ממכירת נכסי מקרקעין. התביעה העיקרית הוגשה על סך 1,294,527 ₪, ועילתה הרווח שנוצר כתוצאה ממכירתם של אותם נכסי מקרקעין, ואילו התביעה שכנגד הוגשה על סך 1,430,512 ₪, ועילתה הנזק שנגרם, ושהתבטא במחיר הנמוך, לכאורה, שהושג במכירת אותם נכסים.
2.
התובע המקורי בתביעה זו היא מר אהרון אהרונוף (להלן: "המנוח"), אשר היה צד לעסקה המקורית שבין הצדדים, אולם המנוח הלך לעולמו בשלבים מוקדמים יחסית בהליך. משכך, תצהירו נמשך מהתיק ביום 2.10.2017 ואלמנתו, גב' אביבה אהרונוף
(להלן: "התובעת" או "הנתבעת שכנגד" בהתאמה), נכנסה בנעליו בניהול ההליך.
3.
הנתבעים בתביעה העיקרית הם ישראל משולם
(להלן: "הנתבע 1" או "התובע שכנגד", בהתאמה) ויוסף משולם
(להלן: "נתבע 2"). הנתבע 1 הוא יהלומן במקצועו והוא גם אביו של נתבע 2. את התביעה שכנגד הגיש הנתבע 1 הגיש תביעה נגד התובעת.
4.
העובדות הרלוונטיות לתביעה העיקרית ולתביעה שכנגד:

א.
בשנת 2007 נקלע הנתבע 1 למצוקה כלכלית, שכתוצאה ממנה בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") שיעבד את מלוא זכויותיו של הנתבע 1 בנכס מקרקעין הידוע כגוש 6109 חלקה 347, משרדים מס' 1661-1665, בשטח של כ- 170 מ"ר, בקומה 16 בבניין היהלום ברמת גן (להלן: "המשרדים או "המקרקעין"). בנוסף, שיעבד הבנק יהלומים שהפקיד הנתבע 1 בכספת הבנק (להלן: "היהלומים").

ב.
בין הבנק לנתבע 1 התנהל משא ומתן ובמסגרתו הסכים הבנק להסיר את השעבודים ביחס ליהלומים וביחס למשרדים כנגד הפקדת סך של 1,600,000 דולר ארה"ב.

ג.
כדי להשיג סכום זה פנה הנתבע 1 אל המנוח, כשהאחרון הסכים להפקיד את הסכום שדרש הבנק לשם הסרת השעבודים. סוכם כי בתמורה להפקדת הסכום, יהיה המנוח זכאי לתשלום עמלה בשיעור שבין 4% ל- 5%.
ביום 2.12.2007 נחתם בין המנוח ובין הנתבע 1 הסכם בין הצדדים המעגן הסכמה זו.

ד.
ביום
4.12.2007

שלח הבנק מכתב כוונות למנוח.

בין הבנק למנוח נחתם הסכם ולפיו הבנק ישחרר את השעבודים של הנתבע 1 בתנאים הבאים:

i.
תשלום סך של 50,000 דולר ארה"ב ביום החתימה על החוזה, קרי 4.12.2007.

ii.
תשלום נוסף בסך של 450,000 דולר ארה"ב שישולם עד ליום 16.12.2007- ועם ביצועו של תשלום זה יוסר השעבוד על היהלומים.

iii.
תשלום נוסף בסך של 1,100,000 דולר ארה"ב שישולם עד ליום 10.1.2008- תשלום זה ישולם לצורך הסרת השעבוד על המשרדים.
עוד הוסכם עם הבנק, כי אם לא ישולם סך של 450,000 דולר ארה"ב או התשלום בסך של 1,100,000 דולר ארה"ב במלואו או במועדו, יהיה הבנק רשאי לחלט את הסכום שהופקד (50,000 דולר ארה"ב) להקטנת חוב החייב (הנתבע 1) ולממש את המשרדים.
סיכומם של דברים, סוכם בין המנוח לנתבע 1 כי המנוח ישלם לבנק סך של 1,600,000 דולר ארה"ב להסרת השעבודים, ובתמורה הנתבע 1 ישיב למנוח את הסכום ששילם לבנק, בתוספת "עמלה" בשיעור של 4% ל- 5% מסכום זה.

ה.
ביום 23.12.2007
שלח הבנק למנוח מכתב כוונות חדש ובו שונו ההסכמות בין המנוח לנתבע 1. ההסדר החדש נדרש מאחר שהנתבע 1 היה נתון בהליכי חדלות פירעון, ועל כן ביקש הבנק להבטיח כי פעולותיו תאושרנה בידי בית המשפט של חדלות פירעון ולא תיחשבנה כהעדפת נושים. לגוף העניין, עיקר ההבדל בין מכתב הכוונות מיום 4.2.2007 לבין מכתב הכוונות החדש, הוא בקביעה כי הסרת השעבוד על המשרדים תהא בכפוף להפקדה בסך של 1,080,000 דולר ארה"ב עד ליום 10.1.2008, או עד ליום מתן אישור בית המשפט המחוזי (להלן: "בית משפט המחוזי" או "בית המשפט"). עוד נקבע, כי הבנק ימתין לאישור בית המשפט עד ליום 1.4.2008, ואם לא תתקבל החלטה עד מועד זה, הבנק יהא רשאי לממש את השעבוד על המשרדים.

ו.
עם קבלת מכתב הכוונות המעודכן, בשלו התנאים להסרת השעבוד על היהלומים, ומשכך הפקיד המנוח בנוסף למקדמה בסך 50,000 דולר ארה"ב תשלום נוסף של 470,000 דולר ארה"ב בתמורה להסרת השעבוד על היהלומים (יוער כי התשלום או העמלה בעבור שחרור היהלומים אינו במחלוקת בין הצדדים ולא יידון בהליך שלפניי).

ז.
ביום 13.1.2008 סיכמו הצדדים כי אם המנוח ישלים את העסקה וישלם סך של 1,080,000 דולר ארה"ב בעבור המשרדים -
יצורף הסכום לחוב, והמנוח יהא זכאי לעמלה בשיעור של 4% מתוך 1,600,000 דולר ארה"ב עבור פדיון היהלומים והמשרדים.

ח.
ביום 12.3.2008 חתמו הצדדים על הסכם חדש, שלפיו העמלה בגין מכירת המשרדים תהא 5% מסך של 1,600,000 דולר ארה"ב.

ט.
ביום 27.3.2008 תוקן הסכם העמלה בין המנוח לנתבע 1 וסוכם כי הרווח שיתקבל ממכירת המשרדים בניכוי כל ההוצאות הנלוות למכר המשרדים, יתחלק שווה בשווה בין הצדדים.

י.
המשרדים נמכרו בחודש יולי 2008 תמורת סך של 1,100,000 דולר ארה"ב, ולאחר מכן המנוח העביר לבנק סך של 1,080,000 דולר ארה"ב מתוך תמורת המכר. הצדדים חלוקים ביניהם בכל הנוגע לדרך חישוב הרווח כתוצאה מעסקה זו, אשר ממנו נגזרת התמורה שלה זכאי היה המנוח.
טענות התובעת בתביעה העיקרית
5.
לטענת התובעת, המנוח הסכים לסייע לנתבע 1 על ידי תשלום בסך של 1,600,000 דולר ארה"ב בתמורה להסרת השעבוד על היהלומים ועל המשרדים.
6.
בחודש פברואר 2008 נמצאו קונים ונחתמו טיוטות הסכמים בין הנתבע 1 לבין דאשרם בע"מ, וכן בין הנתבע 1 לבין ראם השקעות בע"מ (להלן: "הסכמי המכר").
7.
לאחר מס' פעמים שבהן תוקנה עמלת המכירה, טוענת התובעת כי הוסכם שעמלת המנוח תהא מחצית הרווחים ממכר המשרדים לאחר ניכויים.
8.
לטענת התובעת, לאחר שסוכם הסדר העמלה בגין מכירת המשרדים, פנה המנוח ביום 15.4.2008 לבית המשפט המחוזי כדי שיתיר לו לשלם לבנק סך של 1,080,000 דולר ארה"ב עבור הסרת שעבוד המשרדים, במקום הנתבע 1 (ראו ס' 17 לנספח 12 לכתב התביעה).
ביום 29.5.2008 אישר בית המשפט המחוזי את הבקשה.
9.
ביום 30.6.2008 וביום 1.7.2008 נחתמו הסכמי מכר למכירת המשרדים בסך של 1,100,000 דולר ארה"ב.
10.
התובעת טוענת כי המנוח ביצע את כל המוטל עליו ביום 17.7.2008, עת העביר לבנק סך של 1,080,000 דולר ארה"ב תמורת הסרת השעבוד על המשרדים.
11.
עוד טוענת, כי מאחר שהמנוח עמד בהתחייבויותיו והפקיד את הסכום המבוקש לבנק, כעת על הנתבע 1 לעמוד בהתחייבותו ולשלם לתובעת מחצית מהרווח שצמח ממכירת המשרדים. לשיטת התובעת, על פי דו"ח רשות המיסים, המשרדים נרכשו על ידי הנתבע 1 ביום 28.4.1994 (להלן: "תאריך הרכישה ההיסטורי"), ומס הרכישה בגינם היה 52,657.5 ₪. עוד מוסיפה כי מס הרכישה הרלוונטי באותו מועד עמד על 3.5%, ומכך עולה כי המשרדים נרכשו תמורת סך של 1,504,500 ₪. שער החליפין היציג היה באותו יום 3 ₪ ל-1 דולר ארה"ב, קרי המשרדים נרכשו בסך של 501,500 דולר ארה"ב
ולפיכך הרווח בגין מכירתם הוא 589,500 דולר ארה"ב.
12.
לטענת התובעת, לא היו בידי המנוח המסמכים והנתונים, אולם לנוכח העובדה שניתן לקזז הפסדים מהשבח, הניח המנוח כי ההפסדים התקזזו והנתבע 1 לא היה צריך לשלם כלל מס שבח. על כן, עמלת מחצית הרווח היא 294,750 דולר ארה"ב.
13.
התובעת מציינת כי הנתבעים אמנם שילמו את חובם בגין היהלומים בהליך בוררות, אך הפרו את התחייבותם בכל הנוגע לעמלת המכירה בגין המשרדים. זאת ועוד, אי תשלום חוב העמלה מהווה הפרה יסודית של ההתחייבות החוזית בין הצדדים.
14.
לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם למנוח סך של
294,752 דולר ארה"ב, צמוד דולר מהמועד לתשלום - 15.5.2008 ועד ליום הגשת התביעה - 19.3.2015, סך של
331,929.28 דולר ארה"ב אשר מהווים 1,294,527 ₪.

הגנת הנתבעים בתביעה העיקרית
15.
הנתבע 1 טען, כי כל העובדות שהיו דרושות למנוח לצורך הגשת התביעה היו בידיעתו לכל המאוחר ביום 1.7.2008. לטענתו, עוד בשנת 2009 במהלך ההליך בוררות, נודע למנוח כי אין לבורר סמכות להכריע בסוגיית המשרדים אך חרף זאת, נמנע המנוח מלהגיש תביעה בסמוך להודעת הסירוב ומשכך קיים שיהוי בהגשת התביעה.
16.
יתר על כן, טוען הנתבע 1 כי יש לסלק את התביעה על הסף ככל שזו נוגעת לנתבע 2, מחמת העדר יריבות. הנתבע 1 טוען כי נתבע 2 אמנם היה ערב לחוב היהלומים בהסכם מיום 13.1.08, אולם אין להסיק כי הוא ערב גם לעניין המשרדים. עוד נטען, כי התובעת הציגה מסמך שבו טוענת כי נתבע 2 חתום עליו, אולם החתימה אינה חתימתו כלל.
17.
הנתבע 1 מודה כי המנוח שילם לבנק סך של 470,000 דולר ארה"ב בגין הסרת השיעבוד על היהלומים, אך בכל הנוגע להסרת השעבוד על המשרדים, טוען הנתבע 1 כי המנוח "גרר רגליים" וכלל לא פעל למימוש ההתחייבות, ולהפקדת הסכום הנדרש.
18.
כאמור, לטענת הנתבע 1 המנוח כלל לא הפקיד סך של
1,080,000 דולר ארה"ב, על אף שהיה עליו להפקיד סכום זה עד ליום 1.4.2008. מאחר שהמנוח לא הפקיד סכום זה, הנתבע 1 חשש שמא הבנק יחלט את סכום המקדמה ויממש את המשרדים.
משכך, ובלית ברירה החל הנתבע 1 לאתר רוכשים פוטנציאליים ובבד בבד ביקש מהמנוח לעמוד בהתחייבותו, קרי לשלם לבנק 1,080,000 דולר ארה"ב כדי שיוכל לנהל משא ומתן ללא לחץ מצד הבנק. אולם, לטענת הנתבע 1 המנוח לא עשה כן.
19.
הנתבע 1 מציין כי ככל שהתקרב יום 1.4.2008, המועד שלאחריו היה הבנק רשאי לפעול למימוש המקרקעין, שינה המנוח את תנאי ההסכם לטובתו מתוך ידיעה שלנתבע 1 לא תהא בהכרח אפשרות להתנגד: ביום 12.3.08 המנוח ביקש לשנות את תנאי ההסכם, כך שבמקום עמלה בגובה 4% תהא העמלה בגובה של 5% מסך 1,600,000 דולר ארה"ב.
לאחר מכן, המנוח שוב שינה את תנאי ההסכם, כך שהוחלט כי הרווח שיתקבל ממכירת המשרדים, בניכוי כל ההוצאות הנלוות למכר המשרדים, יתחלק שווה בשווה בין הצדדים. עוד סוכם כי התמורה שתתקבל עבור המשרדים תופקד אצל המנוח, ומתוך תמורה זו, ינוכה סכום ההלוואה אותו התחייב המנוח להפקיד בבנק, קרי 1,080,000 דולר ארה"ב.
20.
לטענת הנתבע 1, המנוח לא הפקיד את הסכום ביום 1.4.2008 וגם לא ביום 29.5.2008- עת אישר בית משפט המחוזי כי חוב השעבוד יעבור למנוח תמורת סך של 1,080,000 דולר ארה"ב.
בכך, הפר המנוח את שנקבע בין הצדדים וגרם לו נזקים כבדים.
21.
עקב סד הזמנים

הקצר, הנתבע 1 טוען כי התקשר בהסכם למכירת המשרדים תמורת סך של 1,100,000 דולר ארה"ב בלבד, אף שאילו הוסר השעבוד בטרם המכירה, היה ניתן למכור את המשרדים בסכום גבוה יותר.
22.
הנתבע 1 טוען כי בסופו של דבר המנוח לא קיים התחייבותו ולא הפקיד את הסכום המבוקש. כל שעשה המנוח הוא העביר סך של 1,080,000 דולר ארה"ב מרוכשי המשרדים אל הבנק,
והותרת ההפרש בסך 20,000 דולר ארה"ב בחשבונו. על כן, המנוח שימש רק כ"צינור" לצורך העברת הכסף שכלל לא הופקד ממקורותיו.
23.
בכל הנוגע לפרשנות הסעיף (ראו נספח 10א' לכתב התביעה) : "
כל יתרה שתהיה חצי חצי
", הנתבע 1 טוען כי הכוונה הייתה להפרש שיתקבל מסכום המכירה, קרי, 1,100,000 דולר ארה"ב לעומת הסכום שהמנוח התחייב לשלם לבנק, קרי 1,080,000 דולר ארה"ב. הנתבע 1 טוען, שלא נותר כל רווח מן המכירה, וההפרש בין סכום המכירה ובין הסכום שהמנוח העביר לבנק הועבר למנוח במלואו.
טענות העולות מהתביעה שכנגד
24.
מרבית טענותיו של הנתבע 1 זהות לטענות המועלות על ידו בכתב ההגנה, ולפיכך יובאו להלן הטענות שאינן זהות.
25.
התובע שכנגד (נתבע 1), טוען כי הסכים בלית ברירה לעסקה למכירת המשרדים בתמורה לסך של 1,100,000 דולר ארה"ב. אולם טוען, כי במסגרת משא ומתן שניהל עם אזרח זר מהודו (להלן: ("הרוכש") הוסכם על מכירת המשרדים תמורת סך של 1,750,000 דולר ארה"ב ( להלן: "הסכום המבוקש").
26.
לטענת הנתבע, הרוכש הסכים לשלם את הסכום המבוקש בתנאי שהשעבוד יוסר. מאחר שהתובע שכנגד הבין כי המנוח לא ישלם סכום של 1,080,000 דולר ארה"ב, ולכן השעבוד לא יוסר, המנוח יידע את הרוכש בשלבים שיש לבצע כדי להסיר את השעבוד, אולם הרוכש סירב לשתף פעולה. בנסיבות אלה, נאלץ התובע שכנגד להתקשר בעסקה לממכר המשרדים בסך של 1,100,000 דולר ארה"ב עם רוכשים אחרים.
27.
התובע שכנגד מציין כי הן בנוגע לעסקה הסופית שבה נמכרו המשרדים בתמורה לסך של 1,100,000 דולר ארה"ב והן בנוגע לעסקה האפשרית עם הרוכש, המחירים ההתחלתיים לרכישת המשרדים היו גבוהים מהמחיר שסוכם בפועל. אולם, עקב סד הזמנים הלחוץ ועקב העובדה שהמנוח לא הסיר את השעבוד, לא היה ביכולתו של הנתבע 1 לנהל משא ומתן.
28.
לטענתו, המנוח לא עמד בהתחייבותו ולא מימן ממקורותיו את הסכום להסרת השעבוד, ובכך נגרם לו נזק ממוני, הוא ההפרש בין הסכום המבוקש ובין הסכום שבו נמכרו המשרדים בפועל.
בהתאם להסכמות שגובשו בין הצדדים, טוען התובע שכנגד כי הנזק שנגרם לו הוא מחצית ההפרש שבין המחיר שבו נמכרו המשרדים ובין המחיר המבוקש, קרי – סך של 335,000 דולר ארה"ב, סכום שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מגיע לכדי 1,430,512 ₪ נכון ליום הגשת התביעה שכנגד.
טענות הנתבעת שכנגד
29.
הנתבעת שכנגד טוענת כי התביעה שכנגד התיישנה, שכן המעשים המתוארים בה אירעו בחודש אפריל 2008 ומשכך הם על סף תקופת התיישנות. עוד היא טוענת כי ביום 14.7.2008 חתם התובע שכנגד על מסמך מטעם הבנק שלפיו הוא מוותר על כל טענה שתהא בנוגע לסכום המופקד. משכך, הוא מנוע מלהעלות טענות נגדה.
30.
הנתבעת שכנגד טוענת כי דפוס פעולה זה של התובע שכנגד, היה גם בכל הנוגע ליהלומים, שכן גם ביחס אליהם התובע שכנגד לא העביר למנוח את הרווחים עד למתן פסק הבורר. לטענתה, המנוח מילא את כלל התחייבויותיו: המנוח התחייב לשלם לבנק סך של 1,600,000 דולר ארה"ב תמורת הסרת השעבודים וכך היה; תחילה הסיר את השעבוד על היהלומים בתמורה לסך של 520,000 דולר ארה"ב (כולל המקדמה), ולאחר שבית המשפט המחוזי אישר את מכר המשרדים, המנוח הפקיד 1,080,000 דולר ארה"ב בהתאם להסכמות בין הצדדים.
31.
הנתבעת שכנגד טוענת כי המנוח רכש את חובותיו של התובע שכנגד, ואין מדובר בעסקת הלוואה. לטענתה מלוא הרווחים מהיהלומים ומעסקת המשרדים היו אמורים לעבור לידי המנוח. אולם, כיוון שבין המנוח לתובע שכנגד היו יחסים טובים, המנוח החליט לאפשר לתובע שכנגד למכור את המשרדים ובתמורה לכך יתחלקו ברווחים שווה בשווה.
32.
הבנק הסכים להסרת השעבוד על המשרדים בכפוף להפקדת 1,080,000 דולר ארה"ב על-ידי המנוח. כלומר, הנתבעת שכנגד מדגישה כי אלמלא התחייבותו של המנוח להפקדת הסכום, הבנק לא היה מאפשר למכור את המשרדים וממילא בית המשפט המחוזי לא היה נעתר לבקשה. כלומר, בזכות הבסיס הכלכלי של המנוח היה ביכולתו של התובע שכנגד למכור את המשרדים. זאת ועוד, הנתבעת שכנגד מציינת כי הבנק המתין פרק זמן לא מבוטל למכירת המשרדים על אף שחלף המועד שנקבע, וזאת כיוון שסמך על יכולותיו הכלכליות של המנוח.
על כן, הנתבעת שכנגד טוענת כי יש לדחות את כל הטענות בנוגע לעיכוב במכירת המשרדים שכן הוסכם מלכתחילה עם הבנק כי האישור למכירת המשרדים תלוי באישור בית המשפט המחוזי ולא במנוח.
33.
עוד טוענת הנתבעת שכנגד, כי התובע שכנגד פעל בחוסר תום לב כיוון שניהל משא ומתן עם הרוכש מהודו באפריל 2008, בעוד שכבר בחודש פברואר 2008 התחייב התובע שכנגד בפני
צדדים שלישיים, ואף הוכנו טיוטות מכר (אותם צדדים שבסופו של יום רכשו את המשרדים).
34.
לשיטת הנתבעת שכנגד, לא הייתה כל כוונה בין הצדדים כי קודם יוסר השעבוד ורק לאחריו ימכרו המשרדים. לטענתה, הוסכם מלכתחילה כי המשרדים ימכרו כאשר השעבוד רובץ עליהם, כאשר חלק מתשלום התמורה ישמש להסרת אותו שעבוד, וכך היה בפועל.
35.
כמו כן, הנתבעת שכנגד מבהירה כי הנתבע 2 בתביעה העיקרית הוא בעל דין נכון מאחר שהוא חתום כערב על ההתחייבות של התובע שכנגד לשלם מחצית התמורה למנוח.
36.
הנתבעת שכנגד מכחישה את הטענה של התובע שכנגד אשר לשיטתו, בחודש מרץ היה נתון לסד זמנים לחוץ כיוון שביום 1.4.2008 הבנק היה עלול לממש שעבוד המשרדים. הנתבעת שכנגד מבהירה כי כבר בחודש פברואר 2008 טיוטות המכר של המשרדים היו מוכנות וכן במסגרתן סוכם על מחיר מכירת המשרדים.
37.
הנתבעת שכנגד מכחישה את כל מגעי ההתקשרות עם הרוכש מהודו. לשיטתה, סוגיה זו מעולם לא הייתה קיימת והועלתה על ידי התובע שכנגד ללא כל ביסוס וללא כל הוכחה. עוד מוסיפה הנתבעת שכנגד, כי ביום 17.7.2008 המנוח קיבל לידיו את הכספים בגין מכירת המשרדים (1,100,000 דולר ארה"ב) וכבר באותו יום המנוח העביר סך של 1,080,000 דולר ארה"ב לבנק ובכך הסיר את השעבוד.
באשר להפרש בסך של 20,000 דולר ארה"ב - המנוח קיזז סכום זה בגין חובות קודמים של היהלומים.
טענות העולות מכתב התשובה על ידי התובע שכנגד
38.
יש לדחות את טענת ההתיישנות שמעלה הנתבעת שכנגד שכן, התביעה העיקרית שהגישה נוגעת לאותן הנסיבות ואותם הזמנים של התביעה העיקרית.
39.
התובע שכנגד מתנגד לפרשנות של הנתבעת שכנגד בדבר מניעות. לטענתו, גם הנתבעת שכנגד וגם הוא חתמו על מסמך מטעם הבנק שלפיו הם מוותרים על כל טענה שתועלה. אך לשיטתו, מניעות זו היא ביחס למסמך הספציפי שעליו חתמו. כלומר, אין להסיק כי התובע שכנגד לא יכול כלל להעלות טענות כנגד המנוח וממילא – גם המנוח חתם על מסמך זה.
40.
כמו כן, התובע שכנגד עומד על כך שאין מדובר במצב שבו המנוח רכש את המשרדים, אלא רק העמיד מימון להסרת השעבוד.
41.
כפי שצוין בכתב ההגנה בתביעה העיקרית, התובע שכנגד מכחיש את חישוב הרווח שנעשה על ידי הנתבעת שכנגד. לטענתו, אילו היה מוסכם בין הצדדים כי חישוב הרווח יהא ההפרש בין הסכום שביום המכירה (2008), לבין סכום הרכישה ההיסטורי (1994), אזי למנוח היה מניע לאתר גם כן רוכש שישיא את רווח המכירה. אולם בפועל המנוח כלל לא תרם לאיתור רוכש.
42.
עוד טוען התובע שכנגד כי מחיר מכירת המשרדים כלל לא סוכם בטיוטות המכר, אלא סוכם המחיר שעם תשלומו יוסר השעבוד על המשרדים. לפיכך, הנתבעת שכנגד לא יכולה לטעון כי למנוח לא הייתה כל מטרה להשאת רווח במכירה.
דיון והכרעה
התביעה בתיק העיקרי
43.
השאלות הטעונות הכרעה הן:

א.
האם קיים פגם בהתנהלות המנוח (התובעת) מול הנתבע 1?

ב.
פרשנות ההסכם- מהי דרך חישוב הרווח כתוצאה ממכירת המשרדים, והאם זכאי לו מי מהצדדים?

ג.
האם נתבע 2 חייב בתשלום?
44.
בטרם אדרש לגוף הטענות, יש להסיר מעל הפרק את טענת השיהוי שהעלה הנתבע 1. לטענתו, התובעת הגישה את התביעה כעבור 6 וחצי שנים, כאשר כבר ביום 1.7.2008 היו בידיעתה העובדות להגשת התביעה. כאשר בנו של המנוח נשאל אודות נסיבות אלה בחקירתו, השיב כי המדובר בשיקולים כלכליים ובנוסף העדיף להמתין שהתשלום עבור היהלומים יסתיים (וראו עמ' 23 ש' 1-14 לפרוטוקול). לטעמי אין זה נימוק סביר המצדיק שיהוי כה ארוך, אולם משהוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, ולאור ההלכה הקובעת כי דחיית תביעה מחמת התיישנות צריכה להיעשות בזהירות יתרה (וראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד (2) 82 (2010)), ומאחר שהנתבע לא הצביע על כך שמתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לדחיית תובענה מחמת השיהוי בהגשתה (וראו לעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז (5) 433 (2003), לא ראיתי מקום לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה.
האם נפל פגם בהתנהלות המנוח מול הנתבע 1?
45.
סעיף 1 למכתב הכוונות מיום 23.12.2007 שנחתם בין הבנק למנוח (להלן: "מכתב הכוונות") קובע:

"הרינו לאשר כי הסכמנו לבקשתך לשחרר את השעבוד על היהלומים ולהעביר לטובתך את המשכונות על הנכס, שהם שעבודים המבטיחים את החוב בחשבונות של מר ישראל משולם
, וזאת בהתקיים התנאים הבאים:
א.
תשלום סך של 50,000$ ביום חתימה על הסכם זה, ולא יאוחר מיום 2.12.07.
ב.
תשלום נוסף בסך 470,000$ בעבור הסרת שעבוד על היהלומים, שישולם לא יאוחר מיום 23.12.07.
ג.
תשלום נוסף בסך 1,080,000$ בעבור הסרת שעבוד על המשרדים, שישולם עד יום 10.1.08 או עד ליום מתן אישור בית המשפט המחוזי של פשיטת רגל".
כמו כן, סעיף 2 למכתב הכוונות קובע:

"הבנק ימתין פרק זמן סביר לקבלת החלטתו של בית משפט עד ליום 1.4.08 ולאחריו אם לא תתקבל החלטת בית משפט ו/או בית משפט לא ייתן הסכמתו להעברת המשכונות על נכסי הנדל"ן, כי אז יהיה הבנק רשאי לממש את המשכונות על הנכס".
יובהר, כי כעולה ממכתב הכוונות נראה כי הבנק התנה את הסרת השעבוד כנגד הפקדות כספיות הן ביחס ליהלומים והן ביחס למשרדים. אציין כי על אף שמרבית המסמכים ובפרט מכתב הכוונות נוגעים גם להסרת השעבוד על היהלומים, לא אדון בסוגיה זו מאחר שאינה חלק מתביעה זו.
46.
אם כן, נראה כי הוסכם בין הבנק למנוח שכנגד הפקדה של 1,080,000 דולר ארה"ב יוסר השעבוד על המשרדים. המועד שנקבע לתשלום הוא 10.1.2008 או עד ליום מתן אישורו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, הבנק ציין כי אם עד ליום 1.4.2008 לא תתקבל החלטת בית המשפט או לא תינתן הסכמתו, אזי הבנק יוכל לממש את המשכונות על המשרדים. כלומר, החל מיום 1.4.2008 יש ביכולתו של הבנק להפעיל שיקול דעת ולהחליט כיצד לפעול.
עיקר טענתיו של הנתבע 1 הן כי המנוח לא עמד בהתחייבות זו כיוון שלא הפקיד את הסכום עד ליום 1.4.2008 (ראו ס' 51, 52, 54 לכתב ההגנה). משכך, טוען הנתבע 1 כי נאלץ להיענות מעת לעת להצעות החדשות של המנוח בנוגע להעלאת גובה העמלות, לחפש קונים פוטנציאליים וכן להתקשר בעסקה למכירת המשרדים שאינה רווחית (ראו ס' 63, 66 לכתב ההגנה).
לעומת זאת, התובעת טוענת כי יש לדחות טענותיו אלו של הנתבע 1 ממספר סיבות: האחת היא, כי עצם העובדה שבסופו של יום הבנק לא מימש את השעבוד, אלא איפשר למנוח שהות - מלמדת כי הבנק סמך על הבסיס הכלכלי של המנוח (ס' 80-82 לסיכומי התובעת). שנית, לא היה צורך בהעברת הכספים כיוון שכבר בפברואר 2008 היו מוכנות טיוטות הסכמי המכר והעסקה עמדה להתבצע. התובעת מבהירה כי לא היה כל הגיון להעביר סך של 1,080,000 דולר ארה"ב כאשר ייתכן שהעסקה לא תצא לפועל (ראו עמ' 15 ס' 109 לסיכומי התובעת).
47.
בפועל, סכום זה לא הופקד על ידי המנוח לא ביום 1.4.2008 ולא ביום 29.5.2008 - יום מתן אישור בית המשפט, על אף שהתובעת טוענת כי כבר בפברואר 2008 נמצאו רוכשים וסוכם על סכום המכירה. אולם, כעולה מחקירתו של בן המנוח, נראה כי סכום העסקה כלל לא מצוין על אותם הסכמי המכר (ראו עמ' 56 ש' 21-24;

עמ' 57 ש' 1-10 לפרוטוקול):
"ת. בפברואר 2008 כבר יודעים מי הקונים, יודעים את המחיר, יודעים את המטרים. סעיף אחד שונה (בין הטיוטה להסכם הסופי). כתוב בטיוטה כי הסכם זה כפוף לאישור מפעלי בורסת היהלומים ובית המשפט וייכנס לתוקף אך באישורם. הפלא ופלא אחרי שקבלנו את אישור בית המשפט כל ההסכם אותו דבר, כולל הסכום וכולל הכל.
ש. מהו הסכום באותו הסכם (בטיוטה)?
ת. אני מחפש
ש. תפנה אותנו
ת. אין פה סכום."
48.
כעולה מעדות זו ומנספח 8א' לתצהיר ראיות התובעת, לא ניתן לקבוע כי בחודש פברואר 2008 סוכמו כבר כל התנאים למכירה. יתרה מזאת, גם אילו נרשם סכום המכירה בטיוטות הסכמי המכר, לא היה בכך כדי להוות סיבה מוצדקת להפקדת סך של 1,080,000 דולר ארה"ב רק בחודש יולי (לאחר העברת הכספים על ידי הרוכשים מעסקת המכר), במיוחד לאור העובדה שהתובעת הציגה ראיות המעידות יכולתו הכלכלית של המנוח (וראו נספח 21 לתצהיר התובעת).
49.
בנוסף, בבקשה שהגיש המנוח לבית המשפט המחוזי ביום 15.4.2008, נראה כי הוא התחייב להעביר לבנק סך של 1,080,000 דולר ארה"ב בתוך 21 ימים מהיום שבו בית המשפט יאשר את הבקשה (וראו סעיף 6 נספח 12 לכתב התביעה). בית המשפט אישר בקשה זו ביום 29.5.2008 (וראו נספח 13 לכתב התביעה). אולם, אף על פי כן, המנוח הפקיד סך של 1,080,000 דולר ארה"ב רק ביום 17.7.2008. כלומר, המנוח לא הפקיד את הסכום ביום 1.4.2008 ואף לא במועד שבו התחייב להפקיד את הסכום בבקשה לבית המשפט המחוזי.
עוד יש לציין, כי הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי נקבעה כבר במכתב הכוונות מדצמבר 2007, והתובעת לא הציגה כל טעם מניח את הדעת לכך שהבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי רק בחודש אפריל 2008 – לאחר המועד האחרון שקצב הבנק לקבלת החלטת בית המשפט. כלומר – לא תיתכן מחלוקת, כי המנוח לא פעל בזריזות הדרושה על מנת להבטיח כי יוכל לפדות את המשכונות בטרם יהיה הבנק רשאי לממשם, והתוצאה הייתה כי הליך מכירת המשרדים נעשה בתקופה שבה הבנק היה רשאי כבר, בהתאם לסיכומים עמו, לממש את המשרדים בעצמו. אין ספק כי יש הבדל מהותי מבחינת ניהולו של משא ומתן כאשר הנתבע 1 יודע שהבנק רשאי לנקוט צעדים בעצמו ובין מצב שבו מתנהל משא ומתן ללא "שוט" זה של הבנק.
50.
עם זאת, וכפי שיובהר להלן, גם אם נפל פגם בהתנהלותו של המנוח כלפי הנתבע 1, ואני סבור כי אכן כך, בשני היבטים: הן במועד הגשת הבקשה לבית המשפט והן באופן ביצוע ההפקדה לבנק, הנתבע 1 לא הוכיח כי התנהלותו של המנוח גרמה לו נזק, מאחר שלא הוכיח כי ניתן היה – במועד כלשהו בין חתימת מכתב הכוונות ובין המכירה בפועל – למכור את המשרדים במחיר גבוה מזה שנמכרו בו בסופו של דבר.
51.
הנתבע 1 לא הראה כי עסקה למכירת המשרדים בסכום גבוה מכפי שנמכרו בו לבסוף הייתה על הפרק, והרוכש, שתצהיר מטעמו הוגש לתיק, לא התייצב לחקירה, ותצהירו הוצא מן התיק. לא הוגשה גם חוות דעת שמאית המלמדת כי המחיר שבו נמכרו המשרדים לבסוף (1,100,000 דולר ארה"ב) היה נמוך משווים הריאלי של המשרדים בתקופה הרלוונטית. משכך, יש לקבוע כי הנתבע 1 לא עמד בנטל להוכיח כי נגרם לו נזק, ובוודאי לא עמד בנטל להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו.
פרשנות ההסכמים בין המנוח לנתבע 1
52.
בין המנוח לנתבע 1 נחתמו מספר הסכמים בנוגע לגובה העמלה שישלם הנתבע 1 למנוח. כאמור, תחילה סוכמה עמלה בגובה שבין 4%- 5%, ולאחר מכן שינו הצדדים מעת לעת את שיעורה (וראו נספח 3, נספח 8, נספח 10 לראיות הנתבע).
המחלוקת בין הצדדים היא באשר לפרשנות ההסכם מיום 27.3.08 (להלן: "ההסכם הבסיסי"), שבו הצדדים סיכמו כי יתחלקו ברווחי מכירת המשרדים שווה בשווה:
"
אני ואהרונוף הגענו להסכמה שנתחלק ברווח לאחר הורדות כל ההוצאות +מיסים+ עמלות שכ"ט עו"ד וכל יתרה שתהיה חצי חצי"
(
וראו נספח 11 לראיות הנתבע).
53.
מלבד ההסכם הבסיסי שנחתם, שני הצדדים צרפו לראיותיהם הסכמים נוספים (להלן:" ההסכמים הנוספים"), ללא תאריך, אשר נסמכים על ההסכם הבסיסי (וראו נספחים 12, 13, 14 לתצהיר ראיות הנתבעים).
ההסכמים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים הם:

א.
ההסכם הבסיסי הקובע חלוקה שווה ברווחים (וראו נספח 11 לתצהיר ראיות הנתבע)

ב.
ההסכם הנוסף שבו מופיעה לכאורה גם חתימתו של נתבע 2 (וראו נספח 12 לתצהיר ראיות הנתבעים ונספח 11א' לתצהיר ראיות התובעת).

ג.
ההסכם הנוסף שבו נוספה פיסקה בדבר הרווח שמוערך על ידי הצדדים (וראו
נספח 14 לתצהיר ראיות הנתבעים).
סלע המחלוקת בין הצדדים הוא ביחס לפרשנות ההסכם הבסיסי וכיוצא מכך גם ביחס לפרשנותם של ההסכמים הנוספים. לטענת התובעת, הרווח שבו מדובר בהסכם הבסיסי הוא ההפרש בין תמורת המשרדים ביום מכירת ובין סכום הרכישה ההיסטורי בשנת 1994) לעומת זאת, הנתבע 1 טוען כי הרווח הוא ההפרש בין הסכום שבו נמכרו המשרדים בפועל (1,100,000 דולר ארה"ב) ובין הסכום ששולם לבנק (1,080,000 דולר ארה"ב).
סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 קובע:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
בענייננו, סוכם כי הרווחים, ככל שיהיו, יתחלקו בין הצדדים שווה בשווה. הן בהסכם הבסיסי והן בשאר ההסכמים המבוססים עליו, הצדדים לא תיארו את דרך חישוב הרווח, ומהי נקודת המידוד (
benchmark
) שממנה יחל להימנות אותו רווח.
54.
מאחר שהמנוח הלך לעולמו בטרם נחקר על תצהירו, הוגש תצהיר בנו, שממנו הוא מבקש ללמוד על פרשנות המונח "רווח" בהסכם (עמ' 43 ש' 1-13 לפרוטוקול):
"ש. אתה טוען שהפרשנות של המסמך הזה, שנקרא אותו אם אפשר ...'

אני ואהרונוף הגענו להסכמים, להסכמה סליחה, שמתחלקים ברווח לאחר הורדת כל ההוצאות, מיסים, עמלת שכר טרחת עו"ד, וכל יתרה שתהיה חצי חצי'. נכון?
ת.
נכון
ש.
עכשיו, אתה טוען, שכבר באותו מועד הושגה הסכמה שההפרש הוא הפרש בין סכום המכירה לסכום שמשולם קנה?
ת.
נכון
ש
. הבנתי. על בסיס מה אתה אומר את זה אדוני?
ת.
על בסיס מה?
ש
. על בסיס שקראת את המסמך הזה? ככה אתה מבין?
ת
. איך אתה מסביר רווח?
ש.
הבנתי. זו המשמעות?
ת.
אדם קנה ב-
x
, מכר ב-
y
הרוויח כסף".
(וכן בעמ' 45 ש' 7-24 לפרוטוקול):
"ש.
בואו נעשה סדר. אם מר משולם מוכר את הנכס כפי שאמרת, בוא נלך על המינימום מיליון שמונים כי זה מה שאתם שמתם. בוודאות יש פה, לפי התזה שלך שאני לא מסכים לה, אבל לפי התזה שלך בוודאות יש יתרה. מיליון שמונים פחות חמש מאות [
הסכום שבו נרכשו המשרדים בשנת 1994 – ע"י
], יוצא חמש מאות שמונים אלף דולר. חצי חצי יש יתרה. אז למה צריך לכתוב "ככל שתהיה"?
ת.
בוודאות יש רווח.
ש.
אז למה צריך לכתוב ככל שתהיה אם תהיה?
ת.
איפה אתה רואה שכתוב?"
55.
לאור העובדה שבנו של המנוח לא התקשר באופן ישיר עם הנתבע 1, נראה על פי עדותו כי אינו יכול להעיד באופן ודאי על משמעות הרווח שאליה התכוונו הצדדים, פרט לכך שעדותו עולה בקנה אחד עם הפרשנות הנוחה למנוח בנוגע לדרך שבה יש לחשב את הרווח.
56.
אלא שלאור מכלול הראיות בתיק, יש קושי לאמץ את פרשנותה של התובעת ביחס למשמעות המונח "רווח" בהסכם, וזאת מכמה טעמים:

א.
בין המנוח לנתבע 1 נחתמו שלושה הסכמים (ראו נספחים 14-12 לתצהיר ראיות הנתבעים) על בסיס ההסכם שקובע כי תהא חלוקה שווה ברווח. אולם, אף לא באחד מהסכמים אלה לא מצוין כי חישוב הרווח יעשה מיום רכישת המשרדים בשנת 1994, ולא צוין – ולו ברמז – מה היה הסכום שבו נרכשו המשרדים. הדעת נותנת, כי אילו התכוונו הצדדים ש"נקודת האפס" תהיה סכום רכישת המשרדים בשנת 1994, היה נתון זה מופיע במפורש באיזה מן ההסכמים. בפועל, לא כך קרה, ויתרה מכך – סכום הרכישה המקורי שהציגה התובעת הסתמך על "גזירת" שווי המקרקעין על סמך מס הרכישה ששולם – שיטה בלתי מדויקת, אשר תוצאתה מתעלמת מהתאמות אינפלציוניות, מהתאמות שער וכן הלאה.
ב.
בעת פרשנות חוזה, יש לבחון גם איזו פרשנות משקפת נכונה את ההיגיון הכלכלי והמסחרי שבבסיסו (ע"א 5795/90 ד"ר אנדור סקלי נ' דורען בע"מ מו (5), 811).
גם מבחינת ההיגיון הכלכלי של העסקה, אינני סבור שהפרשנות שהציגה התובעת היא פרשנות נכונה. התובעת טוענת, כי ההסכמה בין המנוח ובין הנתבע 1 הייתה כי הנתבע 1 יהיה זכאי למחצית מעליית שוויים של המשרדים מעת רכישתם. אלא שהמנוח לא תרם מאומה לעליית השווי מ-1994 ועד למכירה. תרומתו הכלכלית של המנוח הייתה במתן אפשרות לנתבע 1 להפיק מן המשרדים רווח העולה על סכום החוב לבנק – שהרי יש להניח כי הבנק לא היה מוכר את המשרדים בסכום נמוך מן החוב כלפיו. על כן, עזרתו של המנוח נדרשה לנתבע 1 על מנת לאפשר לו למקסם את היתרה שתיוותר בידיו לאחר מימוש המשרדים. מאחר שהחוב לבנק עמד על סך של 1,080,000 דולר ארה"ב, ההיגיון המסחרי מחייב את המסקנה כי כאשר דובר בין הצדדים על "רווח" הכוונה הייתה – כל סכום שיהיה מעבר לסכום שיש להשיב לבנק.
חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בעובדה, שהסיכון שנשא בו המנוח היה מצומצם למדי: הוא אמנם היה אמור להפקיד כספים לטובת שחרור השעבוד, אולם הפקדה זו אמורה הייתה לחזור לידיו בכל מקרה: בפועל, הוא לא הפקיד כספים אלא מתוך תמורת המכר, כך שלמעשה לא הוציא מכיסו ולו שקל אחד לצורך שחרור המשרדים מן השעבוד, אבל גם אילו העמיד לרשות הבנק את אותם 1,080,080 דולר ארה"ב, היה זכאי להיפרע מתמורת המכר במלואה, לרבות כל ההוצאות שנשא בהן, ורק היתרה – תחולק בין הצדדים. על כן גם מידת הסיכון שבה נשא הייתה מצומצמת ביותר, ואינה מצדיקה הכרה בפרשנות המרחיבה, כאילו זכאי היה המנוח למלוא השבח במקרקעין מיום רכישתם.
ג.
טעם נוסף המחזק את הפרשנות המצמצמת נעוץ בעובדה שהצדדים להסכמים כולם לקחו בחשבון שהרווח איננו מובטח:

i.
בהסכם הבסיסי נכתב :"
וכל יתרה שתהיה חצי חצי
".

ii.
בהסכם נספח 12 נכתב: "
ההפרש, אם יישאר יועבר מחצית אליי ומחצית אל עינת שמחי...
"

iii.
בהסכם נספח 13 נכתב בדיוק אותו נוסח של ההסכם נספח 12.

iv.
בהסכם נספח 14 נכתב בדיוק אותו נוסח של ההסכם נספח 12.
מכאן שהצדדים חזו אפשרות שהעסקה תסתיים ללא רווח. ברי, כי אילו התכוונו הצדדים להקנות למנוח מחצית מן השבח שחל במקרקעין – להבדיל ממחצית מרווחי המכירה ביחס לסכום השעבוד – היה ברור כי יוותר רווח, ואז לא הייתה נדרשת ההסתייגות של "
אם יישאר
".
על כן, על פי לשון כלל הסכמים אלה נראה כי הסעיף הזה יהא אופרטיבי רק במקרה שיישאר רווח.
לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו (וראו ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, תק- על 2010(1)). בהקשר זה, אציין כי אין בידי לקבל את עמדתו של בן המנוח, שלפיה הצדדים ידעו בוודאות שיהיה רווח מן המכירה. טענה זו נשענת, בין היתר, על תוספת בכתב ידו של הנתבע 1 להסכם נספח 14, ובה כתב:
"כמו כן אני מתחייב להעביר אליך [
למנוח – ע"י
] את התמורה ממכירת הסחורות לחיסול מלאי החוב, בתוספת רווח המוערך במאתיים אלף דולר ממכירת המשרדים".
(ההדגשה אינה במקור – ע"י)
לטעמי הוספת סעיף זה אינה מבטלת את הצורך בהתקיימות התנאי הבסיסי שלפיו קודם כל צריך שהעסקה תניב רווח. לא ניתן לראות בעובדה שהנתבע 1 העריך את הרווח ב-200,000 דולר ארה"ב כדי לחייב אותו, ובהינתן העובדה שבסופו של דבר נמכרו המשרדים בסכום הגבוה אך במעט מסכום החוב לבנק, אין בהערכה זו כדי לחזק את פרשנות התובעת להסכם.
ד.
בנו של המנוח הצהיר כי היה מעורב ישירות במגעים מול הצדדים (וראו ס' 2 לתצהיר ראיות התובעת), אולם בחקירתו הוכח אחרת (ראו עמ' 59 ש' 5-9 לפרוטוקול):

"ש. באותו מסמך, מתי אתה ראית את הנוסח של המסמך, בדיעבד? היו לך הערות לפני שהוא נחתם או שקיבלת אותו כבר מוכן?
ת
. קיבלתי אותו כבר מוכן".
ובנוסף העיד (וראו עמ' 39 ש' 8-11 לפרוטוקול):
"ש.
בפגישות שנערכו בין אביך לבין מר משולם, שבמהלכן נחתמו אותן פתקאות, האם זה נכון שלא היית נוכח באף אחת מהפגישות האלה?
ת.
אני לא זוכר".
משכך, לא מצאתי לייחס לעדותו של הבן משקל משמעותי, ואני סבור כי לא ניתן להסתמך על עדותו כדי לקבוע ממצאים בדבר אומד דעת הצדדים בזמן אמת.
ה.
עוד בטרם הגשת תביעה זו, המנוח או מי מטעמו הגישו לבורסת היהלומים הישראלית בע"מ, תביעה על סך 350,000 דולר ארה"ב בעניין הרווח ממכירת המשרדים (וראו נספח 7א' לתצהיר ראיות התובעת). לעומת זאת, בתביעה שבענייננו, המנוח העמיד תביעתו על סך של כ- 250,000 דולר ארה"ב. כאשר בנו של המנוח נשאל אודות פערים אלה, השיב כי בזמנו לא ידע מהו מחיר רכישת המשרדים בשנת 1994 (וראו עמ' 24 ש' 21-24 לפרוטוקול). הסבר זה רק מחזק את קביעתי, כי הצדדים לא התכוונו לרווח הנובע מההפרש שבין מחיר הרכישה ב-1994 ובין מחיר המכירה, שכן במקרה כזה – היה המנוח, שהיה איש עסקים ונדל"ן כעדותו של בנו, יודע היטב את מחיר הרכישה.
ו.
טעם נוסף לדחיית עמדתה של התובעת נעוץ בסוגיות ראייתיות. כאמור, לתובעת אין כל ידיעה בדבר "מחיר הבסיס" שבו נרכשו המשרדים בשנת 1994 (וראו לעניין זה סעיף 32 ו-34 לתצהיר רחמים אהרונוף). הנתון שהוצג בתביעה מתבסס על אקסטרפולציה המבוססת על שיעור המס ששולם, אולם תחשיב זה לא גובה בחוות דעת מומחה, והוא מתעלם לחלוטין מהתאמות אינפלציוניות וכדומה. בנסיבות אלה, גם אילו סברתי שפרשנותה של התובעת למונח "רווח" בהסכם היא הנכונה, לא ניתן לקבוע כי הסכום שנקבה בו בתביעתה הוא מדויק, נכון או אף קרוב לאמור, משלא הוכח סכום הרכישה המקורי כנדרש.
57.
העולה מן המקובץ הוא, כי הצדדים הסכימו לחלוק ביניהם כל רווח שיוותר ממכירת המשרדים לאחר התשלום לבנק (בסך 1,080,000 דולר ארה"ב) וההוצאות שייגרמו, ועל כן – יש לדחות את תביעתה של התובעת לתשלום נוסף כלשהו.
58.
לאור המסקנה שאליה הגעתי, שלפיה יש לדחות את התביעה העיקרית, אינני נדרש לשאלה אם הנתבע 2 הוא בעל דין נכון אם לאו, שכן בכל מקרה – דין התביעה להידחות לגופה אף נגדו.
התביעה שכנגד
59.
טענתו של התובע שכנגד היא, כאמור, כי התנהלותו של המנוח מנעה מן התובע שכנגד את האפשרות למכור את המשרדים בסכום גבוה יותר, כאשר הוא טען שהייתה בידו הצעה קונקרטית לרכישה בסך 1,750,000 דולר ארה"ב. האם הוכיח התובע שכנגד כי אכן הפסיד רווח פוטנציאלי? התשובה לכך היא בשלילה, כפי שאבאר להלן.
60.
הנתבעת שכנגד טענה להתיישנות התביעה שכנגד. מצאתי לדחות טענה זו שכן, התביעה העיקרית שהוגשה על ידה נובעת מאותן הנסיבות שבעטיין הוגשה גם התביעה שכנגד (וראו ס' 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). מכאן שטענת ההתיישנות אינה יכולה לעמוד.
61.
בנוסף, הנתבעת שכנגד טוענת כי התובע שכנגד מנוע ומושתק מלהעלות כל טענה נגדה; לשיטתה, התובע שכנגד חתם על מסמך מטעם הבנק (וראו נספח 18 לתצהיר התובעת) שאינו מאפשר לו להעלות טענות נגדה (וראו עמ' 26 ס' 26 לסיכומי הנתבעת שכנגד).
אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת שכנגד, וזאת משני טעמים:

א.
הנתבעת שכנגד חתומה אף היא על אותו מסמך בדיוק, אך עובדה זו לא מנעה ממנה להגיש את תביעתה ולהעלות את טענותיה. על כן, מושתקת הנתבעת שכנגד מהעלאת טענה זו.

ב.
לגוף העניין, המסמך שעליו מסתמכת הנתבעת שכנגד מתייחס להעלאת טענות ביחס להסכם מול הבנק ולפירעון חוב המשכנתא, אולם אינו שולל, בפירושו הנכון, העלאת טענות ביחס להתחשבנות שבין הצדדים עצמם, מכוח הסדרים עצמאיים, שלא מול הבנק.
62.
כאמור, התובע שכנגד טוען, כי הייתה בידו הצעה קונקרטית לרכישת המשרדים בסך של 1,750,000 דולר ארה"ב, אולם עקב התנהלותו של המנוח, השעבוד לא הוסר ומשכך העסקה ירדה מעל הפרק, והמשרדים נמכרו תמורת 1,100,000 דולר ארה"ב בלבד. בכך טוען התובע שכנגד כי נגרם לו נזק בשווי ההפרש בין שני הסכומים, והוא תובע סך של
335,000 דולר ארה"ב.
63.
אלא שטענות בלבד אין בהן כדי להצדיק מתן

פסק דין
. פרט לעדותו של התובע שכנגד עצמו לא הוצגה כל ראיה המאפשרת לקבוע כי הצעה בסך 1,750,000 דולר ארה"ב אכן הייתה על הפרק, או כי הוסרה מן השולחן בשל השעבוד.
יוער עוד, כי התובע שכנגד הגיש תצהיר של הרוכש הפוטנציאלי, תושב זר, אולם הלה לא התייצב להיחקר על תצהירו, ומשכך – הוצא תצהירו מן התיק. פרט לכך, התובע שכנגד לא טרח אפילו להציג חוות דעת שמאית המלמדת כי שוויים של המשרדים היה גבוה
- ולו בשקל אחד – מן הסכום שבו נמכרו לבסוף.
64.
משכך, יש לקבוע כי התובע שכנגד לא הוכיח את תביעתו, והתביעה שכנגד נדחית אף היא.
סוף דבר
65.
כאמור לעיל, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד נדחות שתיהן.
66.
לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום,
כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 39601-03/15 אביבה אהרונוף נ' ישראל משולם, יוסף משולם (פורסם ב-ֽ 29/04/2019)