פסקי דין על עו"ד הדר מימון | פסקי דין על אליאור עמר | פסקי דין על שלומי קליימן |

21612-11/15 א     26/05/2019




א 21612-11/15 עו"ד הדר מימון נ' אליאור עמר, שלומי קליימן








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 21612-11-15 מימון(אחר/נוסף) נ' עמר ואח'

בפני
: כב' השופטת אורית חדד





התובע
:
עו"ד הדר מימון



ע"י ב"כ עו"ד עידו שפירא



נ
ג
ד


הנתבעים:
1.אליאור עמר
2.שלומי קליימן


ע"י ב"כ עו"ד יהל סגל



פסק דין


מבוא - התביעה והצדדים לה
1.
לפניי תביעה לפיצוי על סך 100,000 שקלים ולפרסום מתקן מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 בגין ארבעה פרסומים שנעשו בשלהי שנת 2015 במקומון המופץ בסופי שבוע בקרית מלאכי, במועצה אזורית באר טוביה ובישובי הסביבה (להלן: "החוק", "המועצה" בהתאמה).
הפרסומים כולם עוסקים בשאלת כשירות העסקתו של התובע כיועצה המשפטי של המועצה.

2.
התובע הוא עו"ד במקצועו ששימש כיועצה המשפטי של המועצה בין השנים 2017-2005.
הנתבע 1 הוא כתב ראשי ועורך המקומון ששמו "המקור" והנתבע 2 הוא המו"ל ובעל העסק.

הפרסומים מושא התביעה
3.
טרם הבאת טענות הצדדים ולשם המחשתן, אביא להלן את עיקר נתוני הפרסומים שצורפו כנספחים ג', ז', י', יא' לתצהיר התובע:
מועד הפרסום
תמצית הכתבה
23.10.15
(להלן: "הכתבה הראשונה")
*עמוד פתיחה - "עוד צרות בבאר טוביה: משרד הפנים בודק את סוגיית כהונתו של היועץ המשפטי".
*כותרת משנה – "בדיקת "המקור" העלתה ספקות ביחס לחוקיות כהונתו של היועץ המשפטי הנוכחי של המועצה האזורית, עו"ד הדר מיימון, וזאת בעקבות נהלי המשרד הקובעים פרק זמן מקסימלי לכהונה".
*כתבה על פני עמוד שלם – "...משרד הפנים בודק האם כהונתו של הדר מיימון כיועץ המשפטי נעשית בהתאם לכללי החוק...האם עו"ד הדר מיימון, המשמש כיועץ המשפטי של המועצה האזורית באר טוביה מזה למעלה מעשור, יאלץ בקרוב לסיים את תפקידו נראה כי תשובה לשאלה הזו נקבל כנראה כבר בשבועות הקרובים ....לאור העובדה שמימון משמש כיועץ המשפטי של המועצה, כאמור, עוד שנים ארוכות לפני שנת 2009,
הרי שהתנאים הנדרשים לשם הפסקת כהונתו בתוך שנה, מיום פרסום חוזר המנכ"ל המעודכן, קיימים לכאורה בענייננו..."
30.10.15

(להלן:

"הכתבה השניה"
)
*עמוד השער – "משרד הפנים יאפשר ליועץ המשפטי מיימון להסביר מדוע אין סיבה להפסיק את כהונתו".
*כתבה בצירוף תמונתו של התובע – "בניסיון לשכנע כי כהונתו חוקית: מיימון ייפגש עם נציגי משרד הפנים...ספק חריגה לכאורה מהנהלים...כהונתו של מימון... נמצאת תחת ספקות גדולים".
06.11.15

(
להלן:

"הכתבה השלישית"
)
*כתבה בצירוף תמונתו של התובע – "המועצה מסרבת לפרסם את הסכם התשלום להדר מימון...על רקע בדיקת משרד הפנים ביחס לחוקיות כהונתו של היועץ המשפטי למועצה, הגיש "המקור" בקשה לקבלת ההסכמים ...יכולתו של מיימון לכהן ...
נמצאת תחת ספק לכאורה".
13.11.15

(להלן:

"הכתבה הרביעית"
)
*עמוד השער – "משרד הפנים הורה למועצה האזורית באר טוביה לפתוח בהליך חדש לבחירת יועץ משפטי".
*כתבה בצירוף תמונת התובע – "בשבועות האחרונים התקיים דין ודברים בין משרד הפנים לבין המועצה... למרות העובדה שמשמעות החלטת משרד הפנים בפועל כי כהונתו של מימון קוצרה ביותר משנה וחצי... הוא התעקש השבוע כי כהונתו לא היתה בניגוד לנוהלי חוזר מנכ"ל..."

תמצית טענות הצדדים
4.
טוען התובע בכתב תביעתו כי הפרסומים מושא התביעה נועדו לשקף תמונה כוזבת לפיה התקשרות המועצה עמו, כהונתו ותיפקודו אינם חוקיים ובדרך זו להשחיר את פניו ברבים ולהוביל לכך שלא ישמש עוד בתפקידו. לשיטתו, הפרסומים נעשו במכוון ובגוזמה מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב לתוכנם, ואלו השפילו אותו ופגעו בשמו הטוב, במוניטין שצבר, בכבודו, בתדמיתו ובמשלח ידו. התובע טוען לקיומו של מניע מצד הנתבעים בביצוע הפרסומים. לשיטתו, עובר להגשת תביעה זו הגישה המועצה עצמה נגד הנתבעים שתי תביעות
בגין "לשון הרע" בעקבות פרסומי דיבה שנעשו בהתייחס לה. התובע מצידו היה מעורב בתביעות אלו מתוקף תפקידו והפרסומים, מושא תביעה זו,
נועדו למעשה להתנקם בו על מעורבותו.

5.
מנגד, טוענים הנתבעים בכתב הגנתם כי המקומון בו עסקינן מפרסם, בין היתר, כתבות תחקיר בנושא שחיתות ציבורית, מחדלים והתנהלות לא תקינה של הרשויות המקומיות וכדרכה של עיתונות חוקרת, אופיין של
הכתבות הוא ביקורתי כלפי הרשויות ובעלי התפקידים בה.
בתוקף עיסוקו האמור של המקומון, טוענים הנתבעים כי ערכו תחקיר לגבי אופן וחוקיות מינויו של התובע ובעקבות זה, מתחו ביקורת על התנהלות המועצה משמצאו כי העסקתו של התובע כיועץ משפטי חיצוני במשך 11 שנה ברציפות עומדת בניגוד להוראות מנכ"ל משרד הפנים שביטויים בחוזרי מנכ"ל 5/2009 ו – 2/2014 ואשר להם כפופה המועצה.
לטענת הנתבעים עסקינן בפרסומים אינפורמטיביים ולא פוגעניים ולאלו קדם כאמור תחקיר עיתונאי במסגרתו בוצעו בירור מעמיק מול משרד הפנים ופנייה למועצה ולתובע לקבלת מידע.
יתרה מכך, לשיטתם, טרם פרסומן של כתבות תחקיר, נוהגים הנתבעים לפנות לבעלי הענין בכתבה ולבקש תגובתם וכך נהגו אף לגבי הכתבות - הפרסומים דנן, אלא
שהמועצה והתובע בחרו להשיב בגסות או להימנע מתגובה ועת זו ניתנה בכל זאת, הרי שתוכנה פורסם.
ע"פ הנטען, התובע והמועצה נהגו להזכיר לנתבעים כי שתי תביעות תלויות ועומדות נגדם, תוך שהם נתלים בכך על מנת למנוע מהם קבלת מידע שלציבור הזכות לקבלו ובעוד עסקינן למעשה בתביעות השתקה שנועדו להרתיעם.
הנתבעים מדגישים כי אין להם כל מניע אישי נגד התובע וכי מטרת הכתבות היא לבקר את התנהלות המועצה כאמור עת שכרו של התובע, במעמדו הציבורי, ממומן ע"י הקופה הציבורית.
עוד טענו הנתבעים כי עסקינן ב"תביעת השתקה" ומדגישים את חופש הביטוי, את זכות הציבור לקבלת מידע שיאפשר ביקורת יעילה על התנהלות הרשות ואת חשיבות תפקידה של העיתונות המביאה לידיעת הציבור מידע רלבנטי, אף עת מידע זה אינו נעים למושא הביקורת.

הנתבעים מכחישים היותם של הפרסומים בבחינת "לשון הרע" ואת הפגיעה הנטענת בתובע ובשמו הטוב. מכל מקום, טוענים הם, כי הפרסומים אמת הם וכי אלו נעשו בתום לב ובמסגרת הסביר בתוקף תפקידם העיתונאי. לשיטתם, נזקפות לטובתם בנסיבות הענין ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו- 15(4) לחוק, קרי – הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב משהיה בביקורת מצידם כדי להוות משום הבעת דיעה לגיטימית. הנתבעים מפנים אף להגנות בסעיפים 16, 17, 19 לחוק, כמו גם להוראות סעיפים 4 , 5, 65 ו – 68 לפקודת הנזיקין.
6.
מטעם הצדדים שניהם הוגשו תצהירים של בעלי הדין בלבד וחקירות הדדיות נתקיימו. ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה לא צלחו ואלו הגישו לפיכך סיכומיהם.

המסגרת המשפטית
7.
בהינתן יריעת המחלוקת, אביא תחילה את הגדרת החוק לטיבו של "לשון הרע"
וכלשון סעיף 1:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו
או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית או מוגבלותו..."

8.
כטענת התובע בסיכומיו, סעיף 1 לחוק אינו דורש כי יגרמו ל"אדם" פגיעה או נזק בפועל, אלא די בכך שהפרסום "עלול" לגרום לאחת התוצאות האמורות. כמו כן, ההגדרה בסעיף זה אינה מתנה את קיומו של "לשון הרע" בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת, ולכן גם פרסום המכיל עובדות אמת בלבד עשוי להיחשב כלשון הרע (ראה: ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד ס(4) 13; אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 122).

9.
רבות אמרה הפסיקה בהתייחס לעומד בבסיס החוק האמור ולאינטרסים השונים העומדים ומוגנים בגדרו. כך נוסחו הדברים בדנ"א 2121/12
פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.09.14):
"תכליתו של חוק איסור לשון הרע היא לספק מענה להתנגשות הזכויות שנוצרת מקום שנעשה פרסום הכרוך בלשון הרע. החוק מבקש להבטיח את כבוד האדם ואת זכותו לשם טוב של הנפגע מן הפרסום. בה בעת, מבקש הוא להבטיח גם את הזכויות והאינטרסים הטמונים בפרסומים שונים, וזאת בדגש על חופש הביטוי וחופש העיתונות".

וכך בע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.08):
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו..."
.

10.
ע"פ הפסיקה, ניתוח עוולת לשון הרע ייעשה בארבעה שלבים ואלו יובאו להלן כפי אזכורם בת.א (י-ם) 2412/00 עמותת במות מרכזי לימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת (7.6.07) :
בשלב הראשון
, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281). הפירוש יעשה באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים (ראה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558. (להלן: "פרשת הרציקוביץ"); ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 וע"א 466/83
שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט
(4) 734)
בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337; וראה גם שנהר לעיל, עמ' 122).

בשלב השני
, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי
סעיפים 1
ו-
2
ל

חוק.
במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע (ראה פרשת הרציקוביץ', הנ"ל בעמ' 568).
שיקול חשוב שיש לשקול בשלב זה הוא זהות מושא הביטוי. היינו, יש לבחון האם מדובר בביטוי העוסק בעניין ציבורי או בעניין פרטי, באיש ציבור או באדם פרטי והאם וכיצד משליכה ה"ציבוריות" על האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים. בענין זה מציין בית המשפט ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.16) בסעיף 22: "... כך, למשל, יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת..."

עוד נאמר בהקשר זה ובע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 863 : "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי"

דברים ברוח זו נאמרים אף בפרשת הרציקוביץ' הנ"ל וכדלקמן: "... המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי" (בעמ' 569). ובהמשך: "מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (בעמ' 570; וראה גם שנהר לעיל, עמ' 71-70).

באופן ספציפי ובהתייחס לפרסום העיתונאי מציין בית המשפט בע"א 9462/04 הנ"ל בעמ' 24:
"ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי-תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה - גובר משקלה של חירות הביטוי
"
(וראה גם: ע"א 723/74 הנ"ל, בעמ' 296; רע"א 10520/03 הנ"ל).

עם זאת ועדיין, בית המשפט מסייג ומבהיר בהמשך כי שמו הטוב של איש הציבור אינו הפקר וכי גם הוא זכאי להגנה על השם הטוב והמוניטין שצבר לעצמו ובלשונו (בעמ' 26): "...בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים".
מכאן, יש לציין, נגזרת חובתו של עיתונאי לבדוק בזהירות רבה ידיעות שיש בכוונתו לפרסם (ראה
רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' אטינגר, פ''ד נט(3) 308
.

בשלב השלישי
, בנוגע לאותם ביטויים שהחוק מטיל חבות בגינם, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות שבחוק. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות הניתנות ל"פרסומים מותרים" (סעיף 13 לחוק) לבין הגנת "אמת הפרסום" הדורשת התקיימות רכיב של "עניין ציבורי" (סעיף 14 לחוק) והגנות המותנות בתום ליבו של המפרסם (סעיף 15 לחוק). על הגנות אלו נאמר: "ההגנות השונות מגינות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת. על כן, כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה" (פרשת הרציקוביץ', הנ"ל, בעמ' 567).

להיותו של הנפגע מהפרסום משום איש ציבור, או ממלא תפקיד שלציבור עניין בו, השלכה ישירה גם על יישום ההגנות הקבועות בחוק. כך למשל בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 נאמר, בקשר ליישום ההגנות הקבועות בחוק, כי על מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות "...עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... במקרים מתאימים שבהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות שבהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן" (דברי כבוד השופטת ביניש בעמ' 623; וראה גם: ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', פ"ד נו(3) 245; ע"א 9462/04 הנ"ל).

בשלב הרביעי
, יש להידרש לשאלה בדבר קביעת גובה הפיצויים בגין אותם ביטויים הכוללים לשון הרע שאינם חוסים תחת ההגנות שמעניק החוק (פרשת הרציקוביץ', הנ"ל, בעמ' 567).

ומסכם בית המשפט את ניתוח השלבים בת.א (י-ם) 2412/00 הנ"ל בציינו (בסעיף 6): "
הנה כי כן, כל אחד מארבעת השלבים שתוארו לעיל נשלט על ידי האיזון החוקתי בין זכויות היסוד שזכו למעמד רם מעלה בפסיקה: הזכות לשם טוב ולפרטיות מחד גיסא, והזכות לחופש הביטוי מאידך גיסא. כך, גם ביטוי הכולל לשון הרע ייחשב לביטוי החוסה תחת זכות היסוד לחופש הביטוי. ואולם, היקף ההגנה שתינתן לביטוי זה ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי, ותוך התחשבות בערכים הנוספים שהוזכרו לעיל."

דיון והכרעה
11.
בהתאם לניתוח המשפטי המובא לעיל, יש לבחון תחילה האם הפרסומים או מי מהם מהווים משום "לשון הרע" כהגדרתו בחוק וראוי לחדד ולומר כי בענייננו אין התובע מלין על ביטוי ספציפי וממוקד (כדוגמת גידופים ספציפיים), כי אם על נושא הפרסומים ואופן הצגתם.

12.
הגדרת "לשון הרע" בחוק רחבה היא בשני היבטים: ראשית, בהיותה מכוונת לפוטנציאל הפרסומים ולא בהשלכותיהם בפועל ("דבר שפרסומו עלול ל...")
ושנית, בהיותה נושאת מספר חלופות לגבי התרחישים הפוטנציאליים.
13.
הנתבעים מדגישים לאורך ההליך כי מושא הכתבות והביקורת המוטחת באלו הם המועצה עצמה ולא התובע וכי בפועל מילה אחת לא נאמרה בכתבות בגנותו של התובע עצמו, כישוריו ואופיו.

טענה זו נכונה היא במישור העובדתי המדוקדק, שכן הכתבות כולן אינן נושאות כל אמירה מפורשת שיש בה משום גינוי ישיר של התובע עצמו, פועלו, כישוריו המקצועיים או משום ביזוי על רקע מוצאו או תכונותיו וכו'... כפי הניתן למצוא בתביעות קלאסיות מכח החוק.
עם זאת ועדיין, עסקינן בטענה מתחכמת משהו הבוחנת צד אחד של המטבע בלבד ואשר קבלתה עלולה לסכל את מטרת החוק. נראה כי לא בכדי נתונה הוראת סעיף 3 לחוק הקובעת:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה"

אף אם תאמר כי בענייננו אמירה ישירה בגנות התובע אין, הרי שאמירה עקיפה לגביו בהחלט ישנה. טוען התובע ובצדק, כי הפרסומים נוגעים בלב ליבו של שמו הטוב בהיותם מתייחסים לשאלת חוקיות המשך כהונתו במועצה כיועץ משפטי האמון על שמירת החוק ואשר כידוע, יושרו ואמינותו ובפרט כאיש ציבור, חיוניים הם. משעה שכך, ומשעה שהוא בבחינת "שומר הסף" של המועצה בענייני חוק, הרי שיש בפרסומים כדי לומר למעשה לקורא הסביר כי היועץ המשפטי מכשיל את המועצה בייעוץ בלתי חוקי וכושל אף מבחינה אתית בהיותו הנוגע בדבר.
תהא זו לפיכך משום היתממות ועצימת עיניים להתייחס באופן פשטני לפרסומים כמי שמכוונים להתנהלות המועצה בלבד. כאשר לצד זאת מיושמות החלופות הכלולות בהגדרת "לשון הרע" בחוק, הרי שהדעת נותנת כי פרסומים בסוגיית חוקיות המשך כהונתו של התובע עת משתמעת בעקיפין אפשרות כי הוא נותר בתפקידו בניגוד לדין, עלולים הם להשפילו, לבזותו בשל מעשיו (עצותיו המטעות והמגמתיות למועצה) ואף לפגוע במשרתו (כמי שאינו ישר והגון).
ראה למשל בע"א 354/76 עזבון המנוח מנדל שרף ז"ל נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169 שם נדון פרסום שגוי לפיו בית המשפט לא קיבל עדות בשבועה של עורך דין. כך גם בת.א (ת"א) 16140-10-14 בית-און נ' הרשקוביץ

(31.3.15) שם פורסם כי עורך הדין
גובה שכר טרחה חסר בסיס וזה הוצג כמי שעושק את לקוחותיו בחסות החוק. כן ראה
ת.א (חי') 27549/01 עו"ד בן חפר יעקב נ' עו"ד נור יורם
(18.5.06) שם כלל הפרסום ייחוס אמירות שקר בבית המשפט לתובע, עו"ד במקצועו. בית המשפט
קובע כי יש בכך כדי להוציא דיבתו רעה של התובע ולפגוע במוניטין שלו ובמשלח ידו שכן שם טוב הוא היקר בנכסיהם של עורכי דין שעיקר מעמדם ופרנסתם נסמכים על שמם, יושרם והגינותם.
קובעת אני לפיכך כי נושא הפרסומים דנן יש בו במישור העקרוני משום "לשון הרע" במשמעות סעיף 1 לחוק.

14.
מעבר לשלב השני יביאנו לבחון שאלה נפרדת ומשמעותית, יש לומר: האם
בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים החוקתיים שנקבעו, מדובר בביטוי - בפרסום אשר החוק מטיל חבות בגינו.

אקדים את המאוחר ואומר כי חרף מחאתו העיקשת ואי שביעות רצונו המובנת של התובע מעצם פרסומן של כתבות בנושא חוקיות כהונתו, הרי שלא ניתן שלא להכיר הלכה למעשה בזכותו של
הציבור לקבל מידע לגבי חוקיות מינויים וכהונתם של אנשי ציבור ובפרט בהיות שכרם ממומן ע"י הקופה הציבורית. קיומו של מינהל תקין בעבודת הרשות – המועצה הינו בבחינת הכרח ובבחינת ציפיה ברורה ומובנת של הציבור הכפוף לרשות ומכאן נגזר אף ההכרח בקיומם של אמצעים יעילים שיאפשרו לבקר ולוודא תקינות זו ובכלל זאת קבלת מידע מהרשות ו"הצפתם" של כשלים נחזים (בכפוף כמובן לבדיקה ולחובת תום הלב), לרבות ע"י העיתונות.

נכונה אני להניח כי האדם הסביר אינו מעונין בפרסום כלשהו שטיבו תהייה לגבי חוקיות מעשיו ואין הדבר נוח לו למצוא עצמו נידון לעיני כל, אולם העדפה זו אין בה כדי לחסום את חופש הביטוי והאינטרס הברור בפרסומם של כשלים לגביו ומשנה תוקף לכך עת עסקינן באיש ציבור אשר כאמור, נדרש לגלות עמידות גבוהה יותר לביקורת.

מוצאת אני לפיכך בהחלט כלגיטימי וכמתבקש פרסום בענין חוקיות כהונתו של יועץ משפטי של רשות ציבורית ולא ניתן שלא לציין כבר עתה כי בסופו של דבר והגם – וזאת אדגיש – שמשרד הפנים קבע כי המשך כהונת התובע בתום לב היה, הרי שתחקיר הנתבעים ופניותיהם בסוגית חוקיות המשך הכהונה, הובילו בסופו של יום למסקנה כי אכן יש צורך בשינוי המצב הקיים.
המשך כהונת התובע אושר ולא נמנע אמנם במהלך הברור שנעשה, אולם לבסוף – נסתיים.

15.
ניתן היה לכאורה לסיים בנקודה זו את מלאכת פסק הדין ולדחות תביעה זו, אולם לא אעשה כן בלא התייחסות לתוכן הכתבות, לרקע לאלו ולאופן הצגת הסוגיה שכן באלו בעיקר נאחז התובע, המתאר מציאות לפיה הנתבע פעל באופן מגמתי וזדוני המציג עובדות מוגמרות בפני
הקוראים לגבי אי חוקיות כהונתו. על פניו, חופש הביטוי הנרחב ולגבי אנשי ציבור בפרט, לא
נועד לאפשר הצפת תהיות וכשלים יש מאין ובפרט מקום בו על פניו אין באמת מקום לתהיות ולהטרחת הציבור לחשוש ולחשוד.
אביא לפיכך עתה את המחלוקת גופה לגבי שאלת חוקיות כהונת התובע.

16.
התובע מכהן כיועץ משפטי חיצוני של המועצה מאז שנת 2005, אז נבחר עת לא היתה חובת מכרז לדבריו, כשבהמשך לכך הוארכה כהונתו (עמ' 13 לפרוטוקול):
ביום 26.03.09
נחתם הסכם בין התובע למועצה לתקופה בת 5 שנים (מוצג ת/2). התקשרות זו קדמה במעט למעשה לפרסום חוזר המנכ"ל 5/09.
ביום 16.01.14
הוארכה כהונת התובע עד לסוף הקדנציה וזאת בישיבת מליאת המועצה המוצאת ביטויה בנספח ד' לתצהיר התובע המלמד כי נוכח אף הממונה על המחוז במשרד הפנים. משמעות הדבר למעשה היא הארכת כהונתו עד סוף קדנציית המועצה - בשלהי שנת 2018. הארכה זו קדמה במעט לפרסום חוזר המנכ"ל 02/14.
17.
התובע נשאל בחקירה הנגדית לגבי נסיבות מינויו והארכת כהונתו ולא ניתן שלא לציין ולו במאמר מוסגר, כי שאלות אלו כללו תהיות לגבי עוצמת הקשר בין התובע לבין ראש המועצה דאז – דרור שור, מציאות שיש בה כדי לחזק את האמור לעיל לגבי היות הפרסומים נוגעים למעשה אף בשמו הטוב של התובע עצמו, חרף היותם מבקרים ישירות אך את התנהלות המועצה.

18.
בליבה של המחלוקת בתיק זה נתונות טענות הצדדים לגבי מעמדם ומשמעותם של חוזרי מנכ"ל משרד הפנים 5/09 ו -
2/14.

19.1
אקדים ואומר בענין זה כי לא מצאתי ממש בטענות התובע המדגישות למעשה כי חוזר מנכ"ל אינו בבחינת חוק מספר החוקים הרשמי.
טיבה של התביעה וטיבו של הדיון הנדרש לשם ברורה אינו מצריך קביעה מדוקדקת שכן הקורא הסביר אינו מהרהר בכך עת מועלית תהיה לגבי חוקיות כהונת התובע. ניתן להניח כי מבחינתו, די בכך שהכהונה נוגדת הוראות/ הנחיות שלהן כפופה המועצה (ומקל וחומר – חוק רשמי), כדי להבין כי נתונה בעיית "חוקיות".
בלשון המעטה אומר כי חוזרי המנכ"ל של משרד הפנים המכוונים לרשויות המקומיות ומופצים מעת לעת, בוודאי שאינם בבחינת הנחיות מהן תתעלם רשות מקומית ראויה ובכך די על מנת להצדיק דיון בשאלת חוקיות המינוי על בסיס אלו. (וראה
בש"א (חי') 1358/08 אלי דוקורסקי נ' ד"ר רפי ורטהיים– ראש עיריית קריית ביאליק
(21.8.08) המתייחס לחוזרים כהנחיות פנימיות).

19.2
חוזר מנכ"ל 5/09 מיום 29.03.09 (חלקו הוצג במוצג נ/5), קובע בסעיף 13 כי תקופת העסקתו של יועץ משפטי תהיה, ככלל, לתקופה של 4 שנים מיום מינויו (שנה + עד שלוש שנים) וכי ככל שמיצה תקופה זו לא ימונה בשנית אלא לאחר חלוף שנתיים מסיום העסקתו.
אין חולק כי הוראות חוזר זה הוקפאו לתקופת זמן, אולם לא הוצגה התמונה במלואה בענין זה.

19.3
חוזר מנכ"ל 2/14 מיום 25.2.14 (חלקיו הוצגו במוצגים
נ/6, ת/1, נספח ה' לתצהיר התובע): חוזר זה בא תחת קודמו – 5/09 ואיפשר כהונתו של יועץ משפטי חיצוני לתקופה מירבית של
6 שנים (חצי שנה+ 5.5 שנים). תוקפו של חוזר זה מיום פרסומו בלבד ואין בו כדי לפגוע במינוי שנעשה ע"פ חוזר 5/09
או בהסכם כתוב שנחתם כדין ולזמן קצוב מראש קודם לכניסת חוזר 5/09 לתוקף (ראה סעיפים 13, 19, 20). חוזר זה הוא זה שהיה בתוקף בזמן פרסום הכתבות.

19.4
לשיטת התובע, תחולתם של חוזרי המנכ"ל האמורים הוא אך ממועד פרסומם ואילך, כך שההגבלות הנתונות באלו לגבי תקופת ההעסקה אינן רלוונטיות לגביו.
ראוי לציין כי התובע בחקירתו הנגדית נמנע מלהשיב באופן מידי, ישיר וברור לשאלות שנועדו לברר את מעמדם של חוזרי המנכ"ל לשיטתו ואת שאלת דיווחו למועצה אודות קיומם ותכנם של אלו. רק לאחר מספר הערות מצד בית המשפט בענין זה, השיב התובע כי הוא מניח שציין בפני
המועצה כי חוזר מנכ"ל 2/14 אינו רלבנטי בנסיבותיו (עמ' 19 , 20 לפרוטוקול).
19.5
במסגרת התחקיר שביצעו הנתבעים, פנה הנתבע 1 מספר פעמים למשרד הפנים ע"פ הצהרתו
והוא מפנה בהקשר זה למכתבה של סגנית הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים מיום 24.09.15 המופנה למזכיר המועצה (מוצג נ/8) ומתייחס מפורשות לשני חוזרי המנכ"ל בציינו:
"בהמשך לתשובתך מתאריך 24 באוגוסט 2015 ולאחר התייעצות עם הלשכה המשפטית של משרד הפנים להלן הערותינו:
1.
ב – 29 מרץ 2009 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים 5/2009 המתייחס למינוי יועץ משפטי חיצוני למועצה. ביום 3 פברואר 2010 הודיע מנכ"ל משרד הפנים דאז, רו"ח גבריאל מימון על הקפאת הנוהל לתקופה של 4 חודשים. יחד עם זאת נקבע במכתב זה כי "עד להשלמת הליך הבדיקה, לא תתקשר רשות מקומית התקשרות חדשה ולא תאריך התקשרות קיימת הנוגעת להעסקת יועץ משפטי חיצוני קבוע לרשות מקומית...לתקופה העולה על שנה..."....
2.

ב – 25 בפברואר 2014 פורסם חוזר מנכ"ל 2/2014 ובו נוהל מינוי יועץ משפטי חיצוני קבוע לרשות מקומית. עפ"י נוהל זה רשות מקומית שמינתה יועץ משפטי שלא עפ"י חוזר 5/2009, תפעל לסיום העסקתו תוך שנה ממועד פרסומו של הנוהל, דהיינו עד פברואר 2015.
3.
לאור האמור לעיל ומאחר והמינוי של עו"ד הדר מימון
סותר את ההנחייה שבמכתב המנכ"ל, על המועצה לפעול בהתאם לנוהל בחוזר מנכ"ל 2/2014..."

מכתב זה מלמדנו כי הניתוח לו חותר התובע לגבי חוזרי המנכ"ל המדוברים, חסר הוא באין הוא מתייחס למכתב המנכ"ל מיום 3.2.10 הנ"ל, אשר לשיטת משרד הפנים, לעת ההיא, מגביל בכל זאת את כהונת התובע ומכפיף את המועצה לנוהל בחוזר מנכ"ל 2/14. מכתב זה מביע באופן מפורש את עמדתו ומסקנתו של משרד הפנים בהתייחס למצב המשפטי הנכון ובאשר למעש הנדרש לפיכך וראוי לציין כי המכתב הוצא טרם פרסום סדרת הכתבות שראשיתן ביום 23.10.15.
תשובתו של התובע למכתב זה (ראה מכתבו מיום 22.10.15 - מוצג נ/9) מלמדת כי אף הוא הבין ונוכח כי זוהי עמדת משרד הפנים (ראה בסעיף 3).
אין בידי לקבל את ניסיון התובע בסיכומיו להמעיט במשקלו ובמשמעותו של מכתב זה בטענה לפיה עסקינן בעדות שמיעה. עסקינן במכתב שיצא תחת ידו של גורם בכיר ומוסמך במשרד הפנים ובגידרו מסוכמות הערות משרד הפנים ועמדתו ואינני מוצאת כל מניעה להבאת הדברים בדרך זו. (מכתב זה יכונה להלן: "מכתב הממונה").

20.
ראוי ומוצאת אני זאת אף כחובה בהינתן טיב התביעה, להדגיש כי התובע לא התעלם מעמדת משרד הפנים כביטויה במכתב הממונה וטרח להסביר יושרו ותום ליבו בציינו במכתבו (נ/8) כי המסקנה במכתב הממונה ראוי היה שתגובש במידת ההכרח, רק לאחר קיום שימוע ומכל מקום, לאחר ברור לגבי ידיעתו אודות "הליך הבדיקה" הנזכר במכתב זה. התובע אף מציין כי מינויו משנת 2014 נעשה בנוכחות נציג משרד הפנים כאמור, בתום לב ובהנחה כי הדבר חוקי. התובע מסכם כי הוא נכון בנסיבות שנוצרו, ולפנים משורת הדין, לצמצם למחצית את יתרת כהונתו.

21.
נראה כי הנטען במכתבו של התובע (נ/9) אכן נשקל וביום 26.10.15 משיבה הלשכה המשפטית במשרד הפנים
(להלן: "מכתב הלשכה המשפטית" – מוצג נ/10)
כי משמצאה שמכתב המנכ"ל עליו נסמך מכתב הממונה הופץ לרשויות אך בראשית תקופת הקפאתו של נוהל 5/09, אזי:
"אנו מקבלים את הטענה כי המועצה פעלה בתום לב באופן סובייקטיבי בקביעת תקופת התקשרות עם היועמ"ש העולה על שנה. כמו כן תקופת ההתקשרות הקבועה בהסכם אינה ארוכה באופן שיש בה כדי ליצור רושם שמדובר בניצול לרעה של הוראת המעבר שנקבעה בנוהל.
עם זאת, הוראת המעבר שנקבעה בנוהל שפורסם בחוזר מנכ"ל 2/2014 (להלן"הנוהל") אינה חלה על ההתקשרות מינואר 2014 ועל כן, על המועצה לפעול למינוי יועץ משפטי חיצוני קבוע בהתאם להוראות הנוהל, אף בטרם תסתיים תקופת ההתקשרות שנקבעה בהסכם.
בנסיבות הענין ... ובשים לב לכך שהמועצה והיועץ המשפטי למועצה מתנהלים בדרך קבע באופן תקין וראוי, ובתיאום עם סגנית הממונה על המחוז, יהיה על המועצה למנות יועץ משפטי בהתאם להוראות הנוהל בתוך שנה, כלומר, שהליך המינוי יושלם עד יום 1.11.16"

משמע – משרד הפנים בעצמו מוצא כי בפני
ו סוגיה הטעונה בחינה, היא סוגיית חוקיות מינויו והמשך כהונתו של התובע ובסופו של דבר, הוא
אינו מאמץ את הניתוח המשפטי לו מכוון התובע ומגיע למסקנה כי יש לשנות את המצב הקיים. עם זאת ועדיין, חשיבות רבה ישנה ליתר אמירותיו של משרד הפנים מהן עולה כי אין הוא מפקפק ביושרתו של התובע וכי פועלה של המועצה בעניינו, בתום לב היה. זהו שעומד, כך נראה, מאחורי ההוראה הסופית המגלה גמישות.

22.
כעת ועל רקע המובא לעיל, תינתן הדעת לפרסומים מושא התביעה:
22.1
הכתבה הראשונה:
עסקינן בכותרת מודגשת בקדמת העיתון לגבי קיומה של בדיקה מצד משרד הפנים בסוגיה דנן ובכתבה המתפרשת על עמוד שלם.
הכתבה מציינת באופן אינפורמטיבי למדי כי בדיקת "המקור" העלתה ספקות לגבי חוקיות הכהונה תוך הבהרת מקור הספקות ופשרם, וכי למועצה נשלח מכתב הממונה המנחה אותה לפעול ע"פ חוזר המנכ"ל.
אין בידי לקבל את היתלות התובע בדקויות במגמה להעצים את טיעוניו, לרבות לגבי אורך הכתבה, שסביר הוא, ולגבי ציון בסמוך לה דבר קיומה של חקירה נוספת שאינה קשורה לענייננו, ענין שאין בו לטעמי כדי להצדיק העמקה והקפדה עם הנתבעים.
עת בוחנים אם הפרסום מהווה "לשון הרע" כהגדרתו בחוק יש ליישם אמת מידה אובייקטיבית, לפי המקובל על האדם הסביר כאמור. הכתבה אינה נוקטת גישה החלטית, אלא מציינת מפורשות ובאופן עקבי כי מדובר בענין המצוי בשלבי בדיקה וכי התרשמות "המקור" לגבי קיום התנאים להפסקת כהונת התובע
ע"פ חוזרי המנכ"ל היא לכאורה בלבד.
באשר לקבלת תגובה, טוען התובע כי לא קיבל פנייה. לטענתו, ככל הנראה הנתבע 1 עשה שימוש בתגובתו לשאילתא (נ/7) תוך סילופה ושיבוש תאריכים. עיון בכתבה מעלה כי בסופה (ואף במבוא ובעמודה השלישית) מצוינת מפורשות ומצוטטת תגובת התובע. השיבוש הקל בהקלדת מס' חוזר המנכ"ל, אינו מצדיק טיעון ונחה דעתי מעדותו של הנתבע 1 כי בפועל קיבל את תגובת התובע, אף אם לא סמוך ממש לפרסום, שכן על פניו הציטוט משקף את טענות התובע בהליך זה.

22.2
הכתבה השניה: הכתבה השניה פורסמה בחלוף שבוע מפרסום הראשונה ומתפרשת על פני רוב העמוד. לטענת התובע, כותרת הכתבה מובילה את הקורא למסקנה כי משרד הפנים כבר גיבש החלטה לגבי הפסקת הכהונה תוך שניתנת לו הזדמנות לשכנע אחרת. עוד טען, כי
הגם שהכתבה פורסמה בחלוף 4 ימים ממועד הוצאת מכתב הלשכה המשפטית,
הנוקט עמדה חיובית כלפי המועצה והתובע, הרי שגם בגוף כתבה זו נטען כי הכהונה נתונה תחת ספקות גדולים.
על כך הוסיף כי הפרסום בדבר קיומם של פגישה ושימוע אינו נכון וככל שהיה מתבקש הוא להגיש תגובה, הרי שהיה מעדכן דבר קיומו של מכתב הלשכה המשפטית.
אציין כי אין כל סיבה להניח כי הנתבעים ידעו אודות קיומו של מכתב הלשכה המשפטית במועד פרסום הכתבה השניה, שכן זה הוצא ימים ספורים קודם לכן ואינו מופנה אליהם כלל. למעשה, לא ידוע אף מתי הגיע לידי התובע עצמו, שכן אין מצוין בו אופן המשלוח.
אשר לתוכן הכתבה, הרי שניתן לומר כי עיקרה חוזר על פרטי הסוגיה שהובאו בכתבה הראשונה. הכתבה השניה, אינה אלא כתבת עדכון בהמשך לקודמתה ואף בזו אין בנמצא
משום אמירה סופית ומוחלטת.
הפרסום נוקט בלשון כדוגמת "ספק", "לכאורה" "נמצא בבדיקה" ומבהיר למעשה כי ישנם עדיין חילופי דברים וברורים בין התובע לבין משרד הפנים תוך איזכורם נאמנה של עמדת התובע, מצד אחד, לפיה כהונתו חוקית ואושרה בישיבת המועצה בחודש 1/14 במעמד נציג משרד הפנים ועמדת משרד הפנים, מצד שני כביטויה במכתב הממונה בגדרו נדרשה המועצה לפעול בהתאם לנוהל (כשמזאת מסיק הכותב כי משרד הפנים אינו מקבל בינתיים את עמדת התובע. ראה עמודה שלישית בכתבה).
בהתייחס להשגתו של התובע לגבי פרסום תמונתו, אין היא ברורה שעה שמדובר בתמונה שמפורסמת ע"י התובע ברשת חברתית. מכל מקום, עיון בתמונות המופיעות בכתבות מעלה שאין עסקינן בתמונות שאינן מכבדות את התובע או שיש בהן כדי להשפילו.
כך גם לא מצאתי פסול בציון דבר שיגורו של מכתב מצד חבר המועצה לשעבר ליתר חברי המועצה תוך שהוא מלין כי בישיבת אישור כהונת התובע בחודש 1/14 לא נאמר לחברי המועצה דבר לגבי קיומה של מגבלת זמן לכהונת היועץ המשפטי (תוך שהוא מלין כלפי ראש המועצה דווקא).
עם זאת, מצאתי מקום לציין כי אין סימוכין של ממש לתאור המלמד על כוונה לבצע סוג של שימוע לתובע במשרד הפנים. לא ברור אף מתי ועם מי דיבר התובע עם נציג ממשרד הפנים עובר לפרסום כתבה ספציפית זו ובפרט, האם הדבר נעשה בסמוך להוצאת מכתב הלשכה המשפטית.

22.3
הכתבה השלישית: בחלוף שבוע נוסף פורסמה הכתבה השלישית עפ"נ כחצי עמוד ובראשה כותרת המתייחסת לסירובה של המועצה לפרסם את "הסכם התשלום" לתובע .
לטענת התובע, כותרת הכתבה מעידה על עיסוקם האובססיבי של הנתבעים בו, שכן עסקינן בעניין נפרד שאינו קשור לחוקיות הכהונה ובכל זאת נקשר בו בכתבה. התובע מוחה אף על עצם השימוש במונח "בדיקה" בכתבה, שכן לשיטתו,
בשום שלב לא התנהלה בדיקה במשרד הפנים. עוד ציין, כי אף הפעם אין מצוין מכתב הלשכה המשפטית ואין מבוקשת תגובתו.

אף כאן סבורה אני כי התובע נוקט הקפדה מגמתית עם הנתבעים בכל הנוגע לנוסח הכתבה. פניה לקבלת מידע לגבי שכרו של איש ציבור עשויה להיות
לגיטימית ורלבנטית בהחלט עת ברקע תלויה ועומדת ומדווחת לקוראים סוגיה הנוגעת לכהונתו של זה. יושם לב כי עת הנתבע 1 פנה בעניין זה ליחידה הממשלתית לחופש המידע, זכה הוא לתמיכה בעמדתו למעשה לגבי הזכות לקבלת מידע לגבי
תשלומי הרשות לספקי שירות חיצוניים לה (מוצג נ/16).
בכל הנוגע לתגובת התובע בעניינה של כתבה זו סבורה אני כי זו נתונה למעשה מעצם איזכור תוכן מכתבו שנילווה להודעת מזכיר המועצה בדבר דחיית הבקשה לקבלת מידע, תוך ציון נימוקי התובע לסרובו לאפשר מסירת המידע.

22.4
הכתבה הרביעית: זו מפורסמת בשבוע העוקב בכותרת המצויה בעמוד השער והמשכה בעמוד שלם. הכתבה פותחת בכך ש"סאגת כהונתו של עו"ד מימון" שנחשפה ע"י העיתון נסתיימה משהודיע משרד הפנים כי המועצה תפעל לסיום ההתקשרות עימו עד ליום 1.11.16 .
התובע מציין בסיכומיו כי זו הפעם הכתבה פורסמה לאחר שכבר הוגשה תובענה זו וכשיומיים טרם פרסום הכתבה התובע נפגש עם נתבע 1 והבהיר לו את מצב הדברים ועמדת משרד הפנים תוך שהדגיש בפני
ו את הפוגעניות שבפרסומים. לטענת התובע, נוסח כותרת הכתבה כשבהמשך

מצוין כי משרד הפנים הורה למועצה לפתוח בהליך חדש לבחירת יועץ משפטי (עובדה שאינה נכונה לשיטתו), מטעה הוא בהביאו את הקורא הסביר להבין כי התובע הודח מתפקידו.
התובע מדגיש כי משרד הפנים לא הורה להתחיל בהליך לבחירת יועץ משפטי חיצוני, כי אם הנחה להשלים את הליך הבחירה עד ליום 1.11.16 וכי מכל מקום כהונתו הוארכה עד ליום 28.02.17. התובע אף חולק על הטענה לפיה משרד הפנים מקצר את כהונתו או כי זו סותרת את נהלי חוזר המנכ"ל או בלתי חוקית.
עיון בכתבה מעלה כי זו מגוללת השתלשלות התחקיר עד כה
(לטובת קוראים חדשים בעיקר, יש להניח) תוך הקפדה, אף הפעם, להביא את עמדת משרד הפנים מצד אחד (על שלביה) ועמדת התובע מצד שני ותוך עדכון הקורא לגבי
ההתפתחויות האחרונות. נכון אמנם כי ניתן להבין מהנוסח שהכותב אינו מסכים עם עמדתו של התובע לגבי משמעות חוזרי המנכ"ל, אולם מציאות זו כשלעצמה אינה אמורה לעורר קושי.
הכתבה אף מזכירה מפורשות את מכתב הלשכה המשפטית ואת היותו נוקט במילים
"תום לב". בסיומה מובאת תגובת התובע שבגדרה מיודעים הקוראים לגבי הגשת תביעה זו ומצוטטת ההתרשמות החיובית מהתנהלות המועצה והתובע במכתב האמור.
יושם לב כי יומיים קודם
- ביום 11.11.15 - נפגשו התובע והנתבע 1 וניתן להניח שבפגישה זו טרח התובע לידע את הנתבע לגבי מכתב הלשכה המשפטית.

23.
אציין כי התובע טרח וניתח באופן נרחב למדי את הכתבות על צורתן, היקפן ובחירת המילים בהן, אלא שאינני סבורה כי יש מקום וצורך להתייחס לטענות בענין זה באופן מלא. לעיקרי הדברים ניתנה דעתי לעיל ולצד זאת אומר כי ניתוח דקדקני של שורות נבחרות עלול להחטיא את המטרה. בסופו של דבר, יש לקרוא ולבחון את המכלול ואת ניראותו ומשמעותו בעיני הקורא הסביר ובענין זה אומר כי מוצאת אני שהכתבות עונות על המצופה ואינן נושאות לטעמי ביטויים או אופי פוגעני המצדיקים תביעה זו.

אחזור ואציין: בסופו של דבר משרד הפנים לא הדף את פניית הנתבע 1, כי אם מצא שמונחת לפתחו סוגיה המעוררת תהייה וספקות שראוי לבחנם וכך אף עשה. העובדה שבסופו של דבר הוצא תחת ידו של משרד הפנים מכתב הנושא אמירה חיובית – מכתב הלשכה המשפטית, אין בו כדי לומר כי משרד הפנים אימץ את עמדת התובע ופרשנותו לגבי משמעות חוזרי המנכ"ל. אדרבא, ניתן להבין מנוסח המכתב כי עמדתו הבסיסית כביטויה במכתב הממונה, בעינה עומדת, אלא שלאור טיעוני התובע ו/או המועצה, נחה דעת משרד הפנים כי לפניו נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא ליישם באופן דווקני ומידי את נהלי חוזרי המנכ"ל, קרי – על רקע תום ליבה של המועצה ותקינות פועלה ופועלו של התובע
דרך קבע.
אין בידי לקבל את ניסיונו של התובע באופן עיקש להיתלות בתוצאה סופית זו המשקפת פשרה מסוימת, על מנת להתייחס בביטול לתהיות המובאות לאורך הכתבות. בסופו של דבר, התערבות המקומון, תחקירו ותהיותיו, הובילו לכך שהתובע שאמור היה להמשיך עד לתום הקדנציה של המועצה, מצא עצמו פורש מוקדם יותר, אם כי ראו להדגיש שניים: ראשית, כי לא נמצא רבב ביושרתו (ואף הנתבע מאשר זאת בעמ' 41 שורה 20) ושנית, כי התובע לא "נאחז בקרנות המזבח", כי אם קיבל בהבנה את הוראות משרד הפנים (אף אם נותר חלוק על פרשנותם לחוזרי המנכ"ל).

הכתבות דכאן משקפות למעשה ברור, בחינה וביקורת על התנהלות המועצה בסוגיה ספציפית שבמוקדה איש ציבור שאין מנוס מהיותו חשוף
- בפועלו הציבורי – לביקורת עיתונאית.
הנתבעים עשו כן תוך הקפדה עקבית שלא לתקוף את התובע באופן אישי ורכילותי או "לתבל" את המידע האינפורמטיבי שהובא בנתונים "עסיסיים" בלתי רלבנטיים.
במצב דברים זה ובאין חולק אודות זכות הציבור לדעת וחשיבות חופש הביטוי, אין בידי לקבל כי עסקינן בלשון הרע, בפרסומים החוצים את השלב השני בשלבי הבדיקה האמורה.

הנתבע 1, יש לציין, טוען לגישה שלילית מגמתית נגדו מצד המועצה והוא מפנה בענין זה למכתבו מיום 9.11.15 של מזכיר המועצה לחברי המליאה המורה להם להעביר כל פניה ממנו לטיפול היועץ המשפטי של המועצה, קרי – התובע,
וזאת מחמת שהלה נוהג לפרסם ידיעות שקריות ביחס למועצה (נ /13). הנתבע 1 אף מציין כי בכל עת טרחה המועצה להטיח בו דבר הגשתן של תביעות נגדו תוך שהפנה להתכתבויות ביניהם (מוצג נ/7). למעשה, לשיטתו – המועצה הפגינה עוינות כלפי עבודתו העיתונאית בעוד התובע משמש כיועצה המשפטי ומטבע הדברים, מעורב. לא בכדי נשאל הנתבע 1 לגבי קיומה של איבה מצידו כלפי התובע ולזאת השיב ובכנות, יש לציין: "אנחנו בני אדם, לא רובוטים וכאשר מתקיים הליך משפטי כזה, רווי יצרים, הוא בוודאי יוצר משקעים". לצד זאת וכהמשך לתשובתו עומד הנתבע 1 על כך שפרסום הכתבות נעשה על רקע מקצועי (עמ' 39 שורות 17 -21).
התובע מצידו טען כי איזכור דבר הגשתן של תביעות נגד הנתבע 1 במכתביו נעוץ היה בכך שלדידו, לנתבע 1 ניגוד עניינים / עניין אישי שבעטיים עליו להימנע מסיקור ענייני המועצה.

אין הכרח לנתח מציאות זו לצורך הכרעה, אך מוצאת אני מקום לומר כי
לא ניתן שלא להתרשם מעכירות היחסים בין המועצה לבין הנתבע 1 והמקומון למעשה. אין לפסול את סברת התובע לפיה היה במערכת יחסים זו כדי לדרבן את הנתבע 1 ולהניעו להוסיף ולבחון את התנהלות המועצה ולבקרה, תוך עדכון עקבי לגבי ההתפתחויות בסוגיית כהונת התובע ב - 12 כתבות, שנמשכו, יש לציין, אף בעוד תביעה זו תלויה ועומדת (ראה מוצגים יב – כג לתצהיר התובע) ועד לעזיבתו את התפקיד.
אציין כי ההתכתבויות מחודש 8/15, המוצאות ביטוין במוצג נ/7 , מאפשרות הצצה לעוצמתם של אותם משקעים בין הצדדים ובענין זה לא אוכל לומר כי הנוסח המתלהם והסרקסטי הוא מנת חלקו של צד אחד בלבד. אין אלא להצטער על כי הדברים הגיעו לכדי כך.

לאיזון התמונה והשלמתה אציין כי הנתבעים טענו ואף המחישו, כי אנשי ציבור נוספים, כדוגמת מנהל כ"א והיועצת המשפטית של עיריית קריית מלאכי, "זכו" אף הם לסיקור ולביקורת במסגרת המקומון (מוצגים נ/1 – נ/4). יתרה מכך, מוצאת אני כי בינתיים ובימים אלו ממש ניתן

פסק דין
באחת מתביעות המועצה נגד הנתבעים ובגדרו נדחתה התביעה תוך הטחת ביקורת על התנהלות המועצה בעצם הגשת התביעה שבית המשפט מתרשם כי הוגשה ממניעים זרים (ת.א (אש') 35337-04-15 מועצה אזורית באר טוביה נ' המקור עיתון מקומי (7.5.19).
עם זאת ועדיין, לא יריבות זו היא שתכריע אם עסקינן בעוולה מכח החוק.

24.
הצדדים היו חלוקים לגבי דיות פועלו של הנתבע 1 לקבלת תגובת התובע טרם כל פרסום. אין חולק אודות הצורך העקרוני בכך במידה זו או אחרת (ולו בהינתן חובותיו האתיות של עיתונאי לנקוט זהירות ולברר כראוי את נכונות הידיעה המפורסמת), אולם בפועל אין בנמצא תמונה מלאה לגבי מועד ואופן פניות הנתבע 1 לקבלת תגובת התובע. אינני מוצאת הכרח להעמיק בכך בהינתן נסיבות דחיית התביעה, אולם אומר כי בסופו של יום אין חולק כי לגבי חלק מהפרסומים לפחות נתבקשה מפורשות וצוינה תגובת התובע. אף אם לא נתבקשה לגבי כל פרסום ופרסום, בסופו של דבר, הכתבות כולן מציינות את עמדתו הידועה של התובע ואינן מתיימרות להסתירה, אם כי אפשר כי פניה יזומה היתה מביאה לפרסום מוקדם יותר של מכתב הלשכה המשפטית.

25.
הגם שמוצאת אני כי תביעה זו אינה חוצה את השלב השני האמור ודינה להידחות, אתייחס ובתמצית ואף אם למעלה מן הצורך למקצת ההגנות הנטענות ע"י הנתבעים מכח החוק:

25.1
הגנת "אמת הפרסום": לא אכריע בכך, אולם נראה לכאורה כי הגנה זו עשויה היתה לשמש את הנתבעים, ככל שמתמקדים בסיקור האינפורמטיבי המתאר את פניית הנתבע 1 בשאילתא למשרד הפנים, תשובותיו ומעורבותו של זה ועמדת התובע מנגד ובהינתן הענין הציבורי הברור בפרסום שנעשה.

25.2
הגנת "תום הלב": אף בכך לא אכריע,
אך אפשר ותחול החלופה הנתונה בסעיף 15(2) לחוק אשר כונתה בדנ"א 2121/12
הנ"ל "הגנת העיתונאות האחראית"

ואפשר אף ותחול חלופת סעיף 15(4) לחוק, אם תאמר כי עסקינן בעקיפין בהבעת דעה על התנהגות התובע בתוקף תפקידו הציבורי. הדיון בהגנה זו אינו פשוט משעה שאין עסקינן בהבעת דעה במובנה השיגרתי, קרי – ע"י ציון התרשמותו ותחושתו האישית של הכותב והצגת הכתוב כהתרשמותו שלו, כי אם בהבאת הנתונים בצורה אינפורמטיבית, לרבות בכל הנוגע לקיומם של חוזרי המנכ"ל ולמשמעותם בעיני הכותב, שאינו מציין כי הוא בעל תואר משפטי המקנה לו כלי פרשנות ובקיאות, נתון שעשוי להסביר מקור דעתו והבנתו (אם כי לא בהכרח תואר פורמלי כזה נחוץ. הנתבע 1 טוען בחקירתו, מכל מקום, כי בכל זאת נועץ במספר עורכי דין – עמ' 36 סיפא).

יתרה מכך, בהליך זה הוצפו מספר נושאים, שהיתה נדרשת בחינתם צורך דיון בהגנת תום הלב. בכלל זאת: יריבותם של הצדדים ברקע, טענות התובע לגבי היקף ורצף הפרסומים ולגבי מידת וטיב התחקיר שביצע הנתבע 1 טרם ביצועם, כמו גם שאלת מתן ההזדמנות לתגובת התובע לפרסומים, וטענת הנתבע 1 מנגד כי פעל כל העת על רקע מקצועי בלבד ולטובת האינטרס הציבורי (עמ' 39-40 לפרוטוקול). כך גם נדרשת היתה בחינת זהות הנושא בנטל ההוכחה על רקע הוראות סעיף 16 לחוק כשבענין זה היו, מן הסתם, עולות השאלות האם חרג הפרסום שנעשה מתחום הסביר כטענת התובע (ענין הטעון בחינה לפי ס"ק א') והאם הנתבע התכוון לפגוע בתובע מעבר לסביר להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15 (ענין הטעון בחינה לפי ס"ק ב' (3)).
בכל הנוגע לטענת התובע לפיה התחקיר שביצע הנתבע 1 עובר לפרסומים היה חובבני ובלתי מעמיק, הרי שבענין זה הפנה התובע לתשובה שקיבל ממשרד הפנים לגבי היקף פניות הנתבע 1 למשרד (מוצג כה). הנתבע 1 הסתייג מתשובה זו ובאופן מניח את הדעת (בעמ' 34 שורות 9-23). אציין כי הצדדים לא פרשו בפני
בית המשפט את מלוא ההתכתבויות בנושא התחקיר (והתובע מצידו לא נכון היה להביע הסכמה להצגת ההתכתבויות מצד הנתבע 1 כהצעתו במעמד דיון ההוכחות), אולם
התרשמתי מכנות עדותו של
הנתבע 1 כי אכן היו התכתבויות רבות ומעבר למצוי בתיק. ניכר מכל מקום מהתכתובת הנתונה בכל זאת בתיק לצד עדות הנתבע 1, כי הבדיקה מצידו החלה לפחות בחודש 8/15, אז הופנתה שאילתא למשרד הפנים שמיד לאחריה עורב התובע והגיב תוך פרישת הסבריו ו"ניגוחו" של הנתבע 1.

26.
אסכם ואומר כי חרף העובדה שהתובע מעורר בטיעוניו תהיות לגבי מניעי הנתבע 1 בפירסומיו במקומון לגבי התובע, הרי שבסופו של דבר, אין הוא מניח דעתי כי היה מקום לתביעה זו.
אי הנוחות ואי שביעות הרצון מצד התובע המוצא עצמו לפתע ובחלוף שנים של כהונה, נדרש להסברים כלפי משרד הפנים והציבור לגבי כהונתו, מובנים הם, אולם בכך אין די על מנת להצדיק תביעה מעין זו (ובפרט לגבי איש ציבור). יתרה מכך, על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בתביעות כגון דא ובפרט עת הן מבקשות להקפיד בכל תג ותג של נוסח הפרסום. תביעות כגון דא עלולות להשתיק ביקורת לגיטימית ולשתק עבודה עיתונאית שענין לציבור בה, כמו גם את חופש הביטוי, שנכס יקר הוא. מקובלת עלי תשובתו של הנתבע 1 בהקשר זה ולפיה אין סביר הדבר כי עיתונאי יהא מנוע מלפרסם חשדות ויידרש להמתין עד להכרעה שיפוטית באלו (עמ' 41 שורות 15-19).

אין אני נדרשת לטענות צדדיות שהועלו ואשר לא מצאתי הכרח לדון בהן.
אין לי לפיכך אלא לדחות תביעה זו וכן מורה אני.
שוקלת הייתי לחייב בהוצאות נכבדות יותר בהינתן תוצאת ההליך והערות בית המשפט לגבי עצם הגשתה, אולם - בהינתן הערות בית המשפט אף מנגד ובאין הגנת הנתבעים חפה מקשיים, מצאתי מקום לחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעים בסך של 12,000 שקלים בלבד.
ניתן היום,
כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.







א בית משפט שלום 21612-11/15 עו"ד הדר מימון נ' אליאור עמר, שלומי קליימן (פורסם ב-ֽ 26/05/2019)