פסקי דין על מוחמד חמד יוסף חוסין יוסף | פסקי דין על מרים עזיז קאסם יוסף | פסקי דין על חכם יוסף ואח' |

38940-03/16 א     30/05/2019




א 38940-03/16 מוחמד חמד יוסף חוסין יוסף, מרים עזיז קאסם יוסף, חכם יוסף ואח' נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 38940-03-16 חוסין יוסף ואח'
נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופטת עדי חן-ברק




התובעים

.1

מוחמד חמד יוסף חוסין יוסף

.2

מרים עזיז קאסם יוסף

.3

חכם יוסף
.4

גמאל יוסף
.5

כמאל יוסף
.6

מוחמד יוסף
.7

קאסם יוסף
.8

אכרם יוסף
.9

מוחמד יוסף
.10

חסן יוסף
.11

יוסף יוסף
.12

חסן יוסף
.13

מוחמד יוסף
.14

עטאללה יוסף
.15

קאסם יוסף
.16

חאלד יוסף
.17

עומר יוסף
ע"י ב"כ עוה"ד אילן יחזקאלי ואח'


נגד

הנתבעת
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)



פסק דין



תביעה לפיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"). ההפקעה בוצעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודה ופורסמה בילקוט הפרסומים מס' 968 מיום 25.10.1962. החלקות נרשמו על שם מדינת ישראל
בהתאם לסעיף 19 לפקודה, והודעה על כך פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 1209 מיום 2/9/1965.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעוצה בנושא הזכויות כפי שיפורט להלן.




א. מבוא:

1.
התובעים הגישו תביעה לפיצויים בגין הפקעת קרקעות שהיו בבעלות המנוח יוסף חוסין יוסף (להלן: "המנוח יוסף") שהיו ידועות כחלקות 69, 77, 79, 143, 205 ו-206 בגוש 18982 וכחלקות 100, 102, 104, 105, 106 ו-108 בגוש 18988.
2.
ביום 31/5/19 נדחתה התביעה ביחס לחלקות 79 ו - 206, לאחר שהוברר כי חלקות אלה לא היו בבעלות המנוח יוסף.

ביחס לשתי חלקות מתוך החלקות הנותרות: חלקה 106 וחלקה 61 - הכירה הנתבעת בזכויות הנטענות בכפוף לקבלת מסמכים ובכפוף לתנאים שפורטו בעמוד 8 לפרוטוקול.

מכאן שנותר לדון בחלקות הנותרות, לגביהן טוענת הנתבעת כי דין התביעה להדחות, שכן שילמה למנוח יוסף פיצויים בגין הפקעתן, זאת בעקבות הסכם שנחתם עמו ביום 1/5/1988 (להלן: "ההסכם משנת 88").
3.
אבהיר בכל הנוגע לזהות התובעים כי המנוח יוסף הוריש את החלקות לחמשת בניו בחלקים שווים. חמשת הבנים הינם: מוחמד חמד יוסף חוסין (להלן: "התובע 1"), וארבעת הבנים הנוספים שנפטרו:
חמד יוסף חוסין יוסף (להלן: "המנוח חמד"), אחמד יוסף חוסין יוסף (להלן: "המנוח אחמד"), איבראהים יוסף חוסין יוסף (להלן: "המנוח איבראהים") וחוסין יוסף חוסין יוסף (להלן: "המנוח חוסין").
התובעת 2 הינה יורשת המנוח חמד.
התובעים 3-7 הינם יורשיו של המנוח אחמד.

התובעים 8-10 הינם יורשיו של המנוח איבראהים.
התובעים 11-17 הינם יורשיו של המנוח חוסין.
4.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעה עדות ארבעה עדים מטעם התובעים:
בן המנוח – מר יוסף מוחמד (הבן היחיד שנותר בחיים), חתנו של המנוח
-ד"ר חסן עזיז,
נכדו של המנוח – מר קאסם יוסף, ונכד נוסף – מר עבד אלסאלם חאמד יוסף.

מטעם הנתבעת העידה גב' אורית סבן דרור המשמשת כראש צוות פיצויים וחליפין במרחב צפון.

ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.





ב טענות הצדדים (בתמצית):

התובעים:

5.
הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח כי שלמה למנוח פיצוי בשנת 1988 בגין הפקעת החלקות בגינן הוגשה התביעה, שכן לא הוכחה העברת תשלום, ולא הוצגו קבלות המעידות על קבלת הפיצוי על ידי המנוח יוסף.
6.
הוכח שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב, ולא נכתב בחוזים עליהם כביכול חתם שהמסמכים הוקראו לו ו/או הוסבר לו תוכנם, מה עוד שבאישור החתימה על ההסכם משנת 1988 אין ציון של תאריך, ומכאן שיש לראות ההסכם כבטל גם אם נחתם על ידי המנוח.
7.
ראיות הנתבעת בקשר לעסקה שנעשתה לכאורה על ידי המנוח יוסף בשנת 1983 (קבלת פיצויים בגין חלקה אחרת שהופקעה) תמוהות ביותר, ומכל מקום הראיות שהוצגו לא מוכיחות כי אכן שולמו למנוח פיצויים גם בגין החלקה האחרת.
8.
הוכח שהמנוח היה לאומן ערבי במובן זה שלא היה מוכן לקבל מהמדינה פיצוי עבור הקרקעות שהופקעו אלא ניסה לפעול לקבלת קרקע חלופית, כפי שרואים שפעל בשנת 1980, ומכאן שלא סביר לקבל את טענת הנתבעת כי ביחס למקרקעין נשוא כתב התביעה ביקש וקיבל פיצוי בשנת 1988.
9.
יש לקבל עדויות עדי התובעים ביחס למצבו הרפואי של המנוח בשנת 1988 המלמדות כי
לא היה כשיר לחתום על מסמכים ולבצע פעולות משפטיות כלשהן, שכן סבל מדמנציה מתקדמת לפחות בשלוש - ארבע שנים טרם מותו (המנוח נפטר בשנת 1990 כך שנטען כי במועד הרלבנטי לחתימת ההסכם – 1988 - כבר סבל מדמנציה מתקדמת).
10.
ככל שייקבע כי לתובעים זכות לקבלת פיצויים בגין החלקות הנתבעות, יש לאפשר להם לתבוע פיצוי בהתאם לסעיף 13 לפקודה.

הנתבעת:

11.
התביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאוד (54 שנים לאחר ההפקעה), והדבר גרם לנתבעת לנזק ראייתי משמעותי כגון פטירת נציג הנתבעת שהחתים המנוח על ההסכם לקבלת הפיצוי בשנת 1988, וקושי באיתור מסמכים נוספים שהיו יכולים לשפוך אור על קבלת הפיצויים.
12.
הנתבעת הרימה הנטל להוכיח כי שילמה למנוח יוסף (בשנת 1988) פיצויים בגין
הפקעת החלקות נשוא כתב התביעה, זאת בהתאם להסכם שנחתם עמו, כאשר המנוח יוסף חתם בחתימת אצבעו על ההסכם, וזוהה על ידי פקיד המשרד, ציון שמש, לפי ת.ז. שלו.
13.
מעבר להסכם הפיצויים שהוצג הוגשו ע"י הנתבעת המסמכים הבאים שאף הם תומכים בכך שהמנוח קיבל פיצוי בגין הפקעות כל החלקות:
טופס זכויות מיום 27/4/88, פקודת יומן והוראת תשלום שנערכו ביום 29/4/88, כאשר נטען כי התשלום בוצע בהמחאה שמספרה 2115.
14.
התובעים לא הוכיחו טענתם בדבר היות המנוח יוסף חולה באלצהיימר או סובל מדמנציה קשה בעת חתימת ההסכם עמו, שכן מדובר בטענה חדשה שעלתה לראשונה בכתב התשובה, וממילא לא הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית ו/או מסמך רפואי כלשהי, ומכל מקום טענה זו צריכה הייתה להתברר במסגרת תביעה נפרדת לבטלות ההסכם – תביעה שלא הוגשה על ידי התובעים.
15.
לנתבעת עומדת חזקת התקינות, ולו היו פקידי המנהל היו מתרשמים כי המנוח יוסף לא
כשיר לנהל את ענייניו - הם לא היו ממשיכים בניהול הליך התשלום מולו, ובוודאי שלא היו מחתימים אותו על ההסכם.
16.
התובעים העלו טענות עובדתיות סותרות שלא יכולות לדור יחד ביחס לחתימת המנוח על ההסכם: הן טענת זיוף, והן טענות בדבר אי הבנת הסיטואציה ומהות ההסכם נוכח מצבו הרפואי של המנוח או היותו אנלפבית.
17.
אין מקום לקבל טענת התובעים בדבר היות המנוח יוסף לאומן ערבי שבשל דעותיו סירב לקבל פיצויים מהמדינה, שכן מהמסמכים שהוגשו עולה כי גם בשנת 1980 פנה המנוח לרשות, בעקבות אותה ההפקעה, ובקש לקבל פיצוי בדמות קרקע חלופית, וכאשר הדבר לא הסתייע, קיבל המנוח בשנת 1983 פיצויים בגין חלקה אחת במקרקעין שהופקעו (חלקה 92).

ג. דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי העדים, עיינתי בכל המסמכים שהוגשו, ובכלל זה בתיק המקורי שהציגה לעיוני
הנתבעת (תיק ההפקעה לפי פקודת הקרקעות – תיק 33226), ולאחר ששקלתי טענות הצדדים אני
סבורה כי דין התביעה להדחות (פרט לשתי החלקות עליהן נתנה הסכמת הנתבעת), שכן הוכח
ביחס לכל החלקות האחרות כי המנוח יוסף קיבל פיצוי בגין הפקעתן עוד בשנת 1988.

18.
ממכלול הראיות שהציגה בפני
הנתבעת, כפי שאפרט להלן,
ניתן לקבוע כי הורם הנטל להוכחת תשלום הפיצוי למנוח יוסף, כאשר אף הוכח כי הפיצוי למנוח נעשה בהתאם לדפוסי ההתנהלות אצל הנתבעת כפי שחלו במועד הרלבנטי.
אפרט להלן את הראיות שהוצגו:

ראשית
- הוצגו הסכמי פיצויים (קיימים בתיק שלושה עותקים מקוריים של ההסכם שכותרתו: "חוזה סופי לתשלום פיצויים"), ההסכם נושא תאריך 1/5/88. כל ההסכמים חתומים על ידי המנוח יוסף, כאשר חתימת אצבעו מתנוססת על גבי כל אחד ואחד מעמודי ההסכם (ההסכם הוא בן שניים וחצי עמודים).
ההסכם נחתם בפני
פקיד המשרד מר ציון שמש (סגן אחראי מחוז לרכישות והפקעות) שאישר, ע"פ המצויין בהסכם, את חתימת המנוח על ההסכם לאחר שזה הזדהה בפני
ו באמצעות תעודת זהות, וחתם על החוזה בפני
ו.
בהסכם מפורטות כל החלקות המצויות בבעלות המנוח יוסף, ועיקרו הוא, כאמור, תשלום פיצויים בגין ההפקעה שנעשתה בחלקות.
אציין כי הנתבעת לא יכולה היתה לזמן לעדות את מר שמש שכן הוא נפטר.

שנית – הוצגה "פקודת יומן" והוראת תשלום מיום 29/4/1988 הממוענים לחשב הכללי בירושלים, חתומים על ידי שני גורמים ובכללם גם הגזבר, המלמדת על
העברת המחאה שמספרה 2115 למנוח יוסף על סך 12,091 ₪ - "פיצויים בגליל תיק 33226", כאשר 10% מסכום זה בהתאם לחישוב הועבר למס שבח – "10% למש"ח מהברוטו-1344".


יובהר כי בהסכם נרשם שככל ובעל החלקה לא ימציא המסמכים הדרושים – אישור תשלומי המיסים והארונונות החלים על החלקות, עומדת לנתבעת הזכות לשלם במקומו, ולשם כך גם נגזר פקדון בשיעור של 10% מסכום הפיצוי בגין החלקות, שהועבר למס שבח.

שלישית – הוצג אישור על העברת תשלום לרשות המיסים כאשר צויינה מספר ההמחאה שהועברה
- המחאה 2114. מספר זה הינו מספר קודם - צמוד למספר ההמחאה שצויינה ביחס להעברת התשלום ליוסף המנוח, שמספרה הוא 2115.
יצויין כי טופס זה נושא תאריך 1/5/88 – מועד חתימת ההסכם, ונרשם בו כי מועברת המחאה על סך 1,344 ₪ - סכום שהינו פקדון לתשלום מס שבח מקרקעין תמורת הנכסים שפורטו בטופס (כלל חלקות המנוח שביחס אליהן הוגשה התביעה דנן) כאשר אף צויין כי הסכום שמשולם למס שבח מקרקעין קוזז מסך הפיצויים ששולמו למנוח ביום 1/5/88, כלומר כאשר מוכח כי שולם מס שבח ע"י המינהל עבור המקרקעין, המסקנה המתחייבת הינה כי קודם לכן ביצע המינהל תשלום פיצויים לבעל המקרקעין שכן ניתן לבצע קיזוז (לתשלום מס שבח) רק מפיצויי שמשולם.

רביעית – הוצג טופס זכויות – רכישת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), מיום 28/4/1988. בטופס זה פורטו כל חלקות המנוח יוסף (החלקות בגינן נתבע הפיצוי בתיק זה), ונערך חישוב הפיצוי המגיע מיום 25/10/62 – מועד ההפקעה ועד מועד התשלום בפועל – 10/5/88, חישוב תשלום מס שבח בגין עסקת הפיצויים בסך של 1,344 ₪ (10%). טופס זה אף אושר ונחתם על ידי 4 גורמים: האחראי לכספים במחוז, הממונה המחוזי למתן פיצויים, יועץ משפטי ומנהל המחוז.


בטופס הזכויות אף מצויינים כל הפרטים הבאים: פרטיו האישיים של המנוח יוסף (שם מלא, מספר ת.ז., מקום מגורים) וכאמור לעיל פירוט מלוא החלקות.
חמישית –
הוצג גיליון טיפול בעסקת הפיצויים של המנוח יוסף מיום 1/5/1988. צוין כי בוצעו, בין היתר, הפעולות הבאות: "טופס זכויות לנכסים", "הזמנה לחתימת חוזה- הוזמן" "חישוב בטופס הזכויות להכנת חוזה" ו"הכנת התשלום ומסירתו".

שישית – נמצא פלט מחשבון (מסמך מקורי) הכולל חישוב הפיצויים כמפורט בטופס הזכויות מיום 27/4/88.

שביעית
– נמצאו העתקים מאומתים על ידי לשכת רשום המקרקעין (נצרת) מיום 10/5/76 של נסחי רישום היסטוריים של כל החלקות נשוא הסכם הפיצויים מיום 1/5/88 ובהם רישום זכויות על שם יוסף חוסין מוחמד יוסף ערב ההפקעה (לא מצוין בנסח מספר ת.ז.).

שמינית
– הוצג אישור רשות המיסים (מיסוי מקרקעין טבריה) מיום 11/4/18 לפיו בהתאם למידע שנמצא ברשות המיסים בתיקו של המנוח יוסף, שולם מס שבח בבנק הדואר ביום 8/6/88 בסכום של 1,344 ₪. סכום זה תואם את מס השבח הנקוב בכל הראיות שצויינו לעיל.

19.
די בכל המסמכים שפורטו לעיל על מנת להרים את נטל ההוכחה כי הפיצוי בגין החלקות שולם למנוח יוסף, ואולם אף אם היה מקום לקבוע שנטל ההוכחה לא הורם, בוודאי שיש בכל המסמכים שפורטו לעיל כדי להביא להעברת נטל הבאת הראיות לתובעים (זאת בשונה מנטל השכנוע), להוכיח כי הסכום לא התקבל.

התובעים לא הציגו כל ראיה מצידם, כך למשל היה באפשרותם להציג חשבון בנק של המנוח במועד הרלבנטי כך שניתן היה לראות אם הופקדה ההמחאה 2115.
בהקשר זה אציין כי מתצהיר הנתבעת עולה שזו עשתה מאמצים להתחקות אחר ההמחאה ולבדוק האם נפדתה ברם רק בסמוך לשנת 1993 יש רישום ממוחשב ומתועד במערכת הכספים של הרשות (ראה האמור בסעיף 23ב' לתצהיר עדת הנתבעת), ומנגד התובעים לא הוכיחו כי פנו לבנק ועשו מאמץ כלשהו לקבל דפי חשבון בנק המנוח משנת 1988.

מכל מקום יש לטעמי די והותר בראיות שכן הציגה הנתבעת כדי להרים את נטל ההוכחה ולקבוע כי הפיצוי אכן שולם.
20.
לכל האמור לעיל יש להוסיף כחיזוק גם את ההתנהלות בין הצדדים, כפי שהוכחה ביחס לעסקה קודמת שבוצעה מספר שנים קודם לכן ביחס לחלקה אחרת, שהייתה בבעלות המנוח יוסף, ושאף היא הופקעה במסגרת החלקות שהופקעו בשנת 1962, ואפרט את שעולה מהמסמכים שהציגה הנתבעת:


בשנת 1980 פנה המנוח יוסף בבקשה לקבל קרקע חלופית כפיצוי תמורת חלקה אחת מבין החלקות שהופקעו (חלקה 92).
בקשתו אושרה כפי שעולה מהאמור בדיון בועדה לפיצויים לאדמות הגליל בישיבה מיום 3/12/80, ואולם בסופו של דבר התברר כי הקרקע שהיתה אמורה להינתן לו כקרקע חלופית כבר הובטחה או נמסרה לאדם אחר, ועל כן העסקה עם המנוח יוסף בוטלה כפי שעולה ממסמך מיום 4/6/81:
"בהמשך הטיפול התברר שקיימת החלטה למסור החלק האמור לאחרים במסגרת עסקת חליפין ולפיכך נמסר לנ"ל שאין אפשרות למסור לו השטח המבוקש היות וכבר נמסר לאחרים. לאור האמור לעיל הועדה מחליטה לבטל האישור שניתן על ידה ב-3/12/80".
כשנתיים לאחר מכן, בתחילת שנת 1983, הוכח מהמסמכים שהוצגו כי הועברו למנוח יוסף פיצויים בגין אותה חלקה (שיש לציין כי לא נכללה בתביעת התובעים בתביעה דנן).
להלן פירוט המסמכים שהוצגו להוכחת האמור לעיל:


א. טופס זכויות רכישת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות נושא תאריך 7/1/83, המלמד על אופן חישוב הפיצוי, חתום על ידי מנהל המחוז, היועץ המשפטי, הממונה המחוזי למתן פיצויים והאחראי לכספים במחוז.

ב. חוזה סופי לתשלום פיצויים מיום 10/1/83 בין המנהל לבין המנוח יוסף, חתום בטביעת אצבע, המתייחס לחלקה 92 שהופקעה. החוזה הוא בן שני עמודים כאשר חותמת טביעת האצבע קיימת על כל אחד מעמודי החוזה.
יצויין כי המועד 10/1/83 רשום בכותרת ההסכם, כאשר באישור המופיע בסוף ההסכם (אישור פקיד המשרד המאשר כי המנוח יוסף חתם על החוזה בפני
ו לאחר שאושר וזוהה ע"פ תעודת הזהות שלו), נרשם התאריך 9/1/83.

ג. פקודת יומן והוראת תשלום לחשב הכללי מיום 9/1/83 לפקודת המנוח יוסף הכוללת את פירוט הסכום המשולם וכן את כל הניכויים שבוצעו (למס הכנסה, מס שבח וכו').

ד. מסמך העברה של תשלום מס שבח בגין העסקה בסך 505 שקלים (סכום שנרשם במסמך כי קוזז מסכום הפיצויים ששולמו למנוח ביום 10/1/83), וכן קבלה מיום 4/2/83 של רשות המיסים המלמדת על קבלת תשלום מס שבח מקרקעין בסך 505 שקלים.
21.
התקשרות קודמת זו של המנוח יוסף עם הנתבעת לצורך קבלת פיצוי בגין חלקה אחרת שהופקעה (חלקה שלא נתבע לגביה פיצוי בתביעה דנן) מלמדת כי הנושא לא היה זר לו, ואף סותרת טענות התובעים ששבו וטענו כי לא יתכן שהמנוח הסכים לקבל פיצוי בגין קרקעות שהופקעו.
22.
באשר לטענת התובעים הנוגעת למצבו הרפואי של המנוח יוסף בעת החתימה על הסכם הפיצויים בשנת 1988:

כאמור נטען כי המנוח סבל ממחלת אלצהיימר או דמנציה משמעותית במהלך 3-4 שנים טרם מותו בשנת 1990, ומכאן שהועלתה הטענה כי חתימתו על ההסכם לא נעשתה בדעה צלולה ובהבנת המשמעות של הדברים.
23.
אין בידי לקבל גם טענה זו של התובעים, שכן התובעים לא הציגו ולו מסמך רפואי אחד מזמן אמת, המעיד או מלמד על מצבו של המנוח במועד הרלבנטי: לא הוצג תיקו הרפואי מקופ"ח, ואף לא זומן לעדות הרופא המטפל בקופ"ח, כך גם לא הוגשה חוות דעת רפואית לתמוך בטענה.
תחת זו הוצגו 4 עדויות, כולן של קרובי משפחה שיש לכל אחד מהם עניין ממשי בתוצאות ההליך (בן, שני נכדים וחתן) אשר העידו באשר למצבו הבריאותי, ברם בהעדר כל מסמך אוביקטיבי של גורם מטפל אין בידי לקבל עדותם.
אוסיף ואומר כי דווקא על בסיס האמור בעדותם במהלכה הציג כל אחד מהם מצג קשה מאוד בדבר מצב המנוח יוסף בשנים שקדמו למותו, אין זה מתקבל על הדעת שאין בנמצא כל סימוכין בחומר הרפואי למצב זה בפרט שמדובר בתקופה ארוכה כ"כ ע"פ הנטען (3-4 שנים).
העדים העידו כי המנוח התנהג בתוקפנות, תקף ילדים ומבוגרים, לא שלט בצרכיו, היה נעלם לשעות מהבית והיה זקוק להשגחה מלאה. אין לטעמי כל סבירות שאין בנמצא תיעוד כלשהו במסמכים רפואיים (תיק קופת חולים או חומר מהמוסד לביטוח לאומי) בדבר מצב זה, ואין כל סבירות שהמשפחה הקרובה לא פנתה לקבלת סיוע ועזרה מהמוסדות הרשמיים, ולו פניה לצורך קבלת תרופות הרגעה או כל טיפול אחר מתאים.
לאמור לעיל אוסיף גם כי הוברר במהלך שמיעת העדויות כי אשתו של המנוח נפטרה בשנת 1987, כ-3 שנים לפני פטירתו, כך שאף היא לא יכלה לסייע בטיפול בו, כך שאין כל סבירות בהעדר פניה לגורם טיפולי כלשהו לקבלת סיוע.
העובדה שלא הוצגו מסמכים אוביקטיביים כלשהם מזמן אמת (כאמור: תיק קופת חולים או תיק מהמוסד לביטוח לאומי), פועלת לרעת התובעים וראוי להחיל בהקשר זה את ההלכה הפסוקה לפיה המנעות מהבאת ראיות שהיו עשויות לשפוך אור על הפרשה, מחזקת את גרסת הצד השני ופועלת לחובת הצד שנמנע מלהביאה:
"הימנעות מהבאת ראיה..מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" י.קדמי, על הראיות חלק שני 917, ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג פ"ד מז(2) 606, ע"א 465/88 הבנק למימון נ' מתיתיהו פ"ד מ"ה(4) 658.
24.
אוסיף כי אין בידי לקבל גם את עדות חתנו של המנוח יוסף, ד"ר חסן עזיז, שהובאה כעדות רופא מטפל, שכן הוברר שעד זה, מעבר להיותו קרוב משפחה בעל עניין בתוצאות ההליך, לא היה רופא המשפחה של המנוח בקופת חולים אלא עבד כאורולוג בבית חולים נהריה, ואין לתת כל משקל לעדותו בפרט משלא הוצגו מסמכים רפואיים מזמן אמת – דבר, שכאמור, ניתן היה לעשות בנקל.
25.
אין גם לקבל טענת התובעים לפיה יש לראות ההסכם כבטל מעיקרו זאת מאחר שהמנוח יוסף היה אנלפבית, ולא עולה מהמסמכים שהוצגו כי הוסבר לו תוכנם, בפרט לא ההסכם עליו חתם.
ראשית מדובר בטענות עובדתיות סותרות, שכן יש להבחין בין הטענה: המנוח לא חתם כלל על החוזה כפי שנטען הן בכתב ההגנה והן בתצהירי העדים, לבין הטענה: "לא הבנתי על מה אני חותם" – בין בגין היות המנוח אנלפבית, ובין בגין היותו חולה באלצהיימר.
ואולם גם אם לא היה מקום לראות בכך טענות עובדתיות סותרות (בניגוד להוראת תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי הץשמ"ד -1984), הרי שדין הטענה להדחות.
הכלל הרגיל החל בקשר לחתימה על מסמך הוא כי אדם מוחזק כמי שיודע תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ולא תשמע מפיו הטענה שלא כך הם פני הדברים מהטעם שאין הוא מסוגל לקרוא המסמך או מסיבה אחרת כלשהי.
מקור החזקה הוא בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו בטרם יחתום על המסמך, ועל כן הוא זה שנושא בתוצאות אי קיומה של החובה ככל שלא קויימה – ראה ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה פ"ד מז(2) 598, ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין
ניתן ביום 9/8/95.

לאמור לעיל יש להוסיף את כללי המניעות כי מי שחתם על מסמך מבלי שהופעל עליו לחץ ונתנה לו שהות לעיין ולבדוק את המסמך מנוע מלטעון "לא נעשה דבר" – ת.א. (חיפה) 865/92
אלפא צפון נ' אלטשולר ניתן ביום 23/1/96, ה"פ (חיפה) 282/07 סוזן קדוש נ' דורון זר ניתן ביום 22/6/09, ומי שלא קרא כלל המסמך עליו חותם מנוע אף הוא מלטעון טענה זו – ע"א 467/64 שויץ נ' סנדור פ"ד י"ט(2) 113, ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי פ"ד נד(3) 591.
26.
דוגמא יחידה בפסיקה בה נתקבלה הטענה "לא נעשה דבר" היתה במקרה של קשיש אנלפבית וחולה כפי שנדון בע"א 413/79 אדלר נ' מנצור פ"ד לד(4) 29, כאשר הוכח כי המסמך עליו חתם לא נגע לעסקה מאותו סוג שהוא הסכים לעשות, שאז יכול להתגונן בטענה שלא נעשה דבר ברם גם במקרה זה סייגה הפסיקה והבהירה כי הטענה לא תעמוד למתגונן כאשר המסמך כן נגע לאותה עסקה מהסוג שהוא חפץ בה:
"אפילו עיוור או אנפלבית שחתם על מסמך והמסמך נוגע לעיסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה, והפרטים אינם תואמים את העסקה שוהא דימה לעשותה, הטענה "לא נעשה דבר" אינה עומדת לחותם.." – ע"א 467/64 שויץ נ' סנדור - ראה לעיל.

במקרה דנן לא הוצגה כל ראיה המלמדת על כך שהמנוח יוסף לא חתם על מסמך הנוגע לעסקה שהסכים לה, בפרט כאשר הוכח כי לא מדובר בפעם ראשונה שהמנוח חותם על הסכם לקבלת פיצויים בגין קרקע שהופקעה.
27.
לאמור לעיל אוסיף כי כל העדים שהעידו מטעם התובעים ציירו תמונה של אדם הרחוק שנות אור מאדם הדיוט. כל העדים הבהירו כי מדובר באדם שהיה מעורב באופן משמעותי בועד ההתנגדות להפקעות שבוצעו, מי שהיה ידוע בכל הכפר כאדם משמעותי, חשוב ומכובד:
"הוא היה איש מכובד מאוד, לא היתה סולחה באזור שהוא לא היה מעורב בה. אפילו ב-1961-1962 כשהופקעו אדמות דיר אל אסד בשביל כרמיאל הוא היה יו"ר הועד שהתנגדו ועתרו לבג"צ" – ראה עדות ד"ר חסן עזיז בעמ' 9 דר' 31.

מכאן שגם נתון זה עומד בסתירה לאפשרות שהמנוח יוסף חתם על חוזה (בשלושה עותקים, על שלושה עמודים כל חוזה), כאשר הוא לא מברר, ולא מבקש להבין על מה הוא חותם.

28.

סוף דבר – הנני מורה על דחיית התביעה פרט לדרישה ביחס לחלקות 61 ו-106.
הנתבעת תפעל לתשלום הפיצוי ביחס לחלקות 61 ו-106 בכפוף לקבלת המסמכים שדרשה כאמור בעמ' 8 לפרוטוקול.
בנסיבות העניין (קבלה חלקית של התביעה), כאשר אף נתתי דעתי לעובדה כי התביעה נדחתה ביחס לחלקות 79 ו-206, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

התיק המקורי שהוצג לעיוני נמצא בלשכתי וב"כ הנתבעת רשאית לקבלו חזרה לידיה.


ניתן היום,
כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 38940-03/16 מוחמד חמד יוסף חוסין יוסף, מרים עזיז קאסם יוסף, חכם יוסף ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 30/05/2019)