פסקי דין על פבל לפיושקין | פסקי דין על עו"ד רונן גריסרו

67076-12/15 א     18/06/2019




א 67076-12/15 פבל לפיושקין נ' עו"ד רונן גריסרו








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 67076-12-15 לפיושקין נ' גריסרו



לפני
כבוד השופט אריה ביטון


ה
תובע
:

פבל לפיושקין



נגד



ה
נתבע
:

עו"ד רונן גריסרו



פסק דין


פתח דבר

1.
לפניי תביעה כספית על סך של 510,632 ₪, שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין טענה לרשלנות מקצועית מצד הנתבע, אשר נשכר על ידי התובע לשמש כעורך דינו לצורך הגשת תביעה כספית כנגד בני זוג, שלטענת התובע הפילוהו בפח והוציאו ממנו כספים במרמה.

2.
עילת התביעה סבה סביב עוולת הרשלנות, כאשר עיקרה בטענת התובע, כי התביעה, שלשם הגשתה וניהולה נשכר הנתבע, הוגשה רק לאחר שנים, בשעה שמרבית עילותיה התיישנו ובעת שבני הזוג החייבים לו את הכספים כבר היו מצויים זמן ניכר בהליך של פשיטת רגל. במצב דברים זה, טוען התובע, כי נמנעה ממנו האפשרות לזכות בתביעת הכספים מן החייבים ואבד הסיכוי לגבייתם לנוכח התיישנות התביעה ופשיטת הרגל בה היו נתונים הם.

3.
הנתבע מצדו טוען, כי אין לתובע אלא להלין על עצמו בלבד לאחר שזה זנח את הגשת תביעתו לחלוטין וניתק עמו כל קשר במשך כחמש שנים. ואילו כעת, לאור העדר סיכויי גבייה מאת החייבים, מוצא הוא בו ככיס עמוק להשבת הכספים מאת החייבים.

עיקרי טענות הצדדים

א. טענות התובע
4.
לטענת התובע, בשנת 2008 לווה הוא כספים לבני הזוג קודריאבצב (להלן: "החייבים") לצורכי השקעה ברכישת נכס בסך נומינאלי של 327,824 ₪. משהבין כי לא יקבל את כספו בחזרה פנה הוא לנתבע לצורך קבלת טיפול משפטי להשבת הכספים. ביום 9.2.2010 הציג לנתבע במשרדו את הפרטים, לרבות מסמכים רלוונטיים ומידע על רכוש החייבים באותה עת, שכללו רכב מרצדס ודירה בנתניה. הנתבע הציג עצמו כעו"ד בעל ניסיון רב בתחום והסכים לטפל באופן מידי בעניין. התובע חתם על יפוי כח לטובת הנתבע, וכן, על הסכם שכר טרחה. לאחר מספר חודשים הזמין הנתבע את התובע למשרדו לצורך קבלת העתק מכתב התביעה שהוגש לבית המשפט, ובמעמד זה הורה לו הנתבע להגיש תלונה במשטרה על המקרה בצירוף כתב התביעה. ביום 16.6.2010 הגיש התובע תלונה במשטרה.
5.
התובע האמין למצג הנתבע כי הגיש את התביעה לבית המשפט, וכי יש להמתין בסבלנות עד שהנתבע יעדכנו על ההתפתחויות. התובע התקשר לנתבע מספר פעמים לברר אודות ההתפתחויות בתיק וזה ביקשו לחכות בסבלנות. לטענתו, המצב הכלכלי שאליו נקלע בשל חובם של החייבים כלפיו גרמו לו למתיחות בחיי הנישואין עד כי נאלץ לצאת מן הדירה המשותפת, וחייו סבו סביב משבר הנישואין וכל כוחותיו ומאמציו הושקעו בניסיונות לפתור את המשבר המשפחתי שנוצר.

6.
בחודש 4/2015 לערך פנה התובע לעו"ד משה סיון, וזה יעץ לו לפנות לנתבע ולדרוש הבהרות אודות התביעה. בהודעת מייל מיום 21.6.15 העביר הנתבע לתובע העתק מכתב התביעה. ביום 23.8.15 פנה עו"ד סיון בשם התובע לנתבע וביקש מסמכים שונים. הנתבע בתשובתו, סירב להעביר את המסמכים ורק לאחר פניות רבות מצד התובע הואיל להעביר לו ביום 12.10.15 העתק מכתב התביעה ומהסכם שכר הטרחה. ביום 10.12.15 פנה התובע למזכירות בית משפט השלום בפתח תקוה וגילה לתדהמתו כי כתב התביעה הוגש לבית המשפט רק ביום 19.7.15.

7.
עוד התברר לתובע, כי במועד הגשת התביעה, מרבית רכיבי התביעה התיישנו וכי למעשה כלל לא היה מקום להגשת התביעה, הואיל והחייבים היו מצויים זה מכבר בהליך של פשיטת רגל. התובע הגיש את תביעות החוב כנגד החייבים רק לאחר שנודע לו על אודות הליכי פשיטת הרגל, וזאת מחמת אמונו בנתבע שהוא פועל כראוי בעניינו.

8.
לטענת התובע, בשל הפרת התחייבותו החוזית והתנהלותו הרשלנית של הנתבע, הוא האחראי הבלעדי לאובדן זכות התביעה ואובדן סיכויי הגבייה של הכספים שהלווה הוא לחייבים, ועל הנתבע לפצותו בסכומם המשוערך להיום. כמו כן, עליו להשיב לו את שכר הטרחה שקיבל ממנו בסך של 6960 ₪ נכון לאותה עת, ולפצותו אף בגין נזקיו הלא ממוניים בסך של 50,000 ₪.

ב. טענות הנתבע
9.
לטענת הנתבע, התביעה כנגד החייבים הוגשה רק ביום 19.7.15 עקב התרשלותו הישירה והבלעדית של התובע, אשר זנח את הגשת תביעתו לחלוטין וניתק קשר עם הנתבע במשך כחמש שנים. ואילו תביעה זו, הוגשה רק לאחר שהסתבר לתובע כי סיכויי הגביה מהחייבים כמעט ואינם קיימים משום שאלו מצויים בהליכי פשיטת רגל.

10.
לטענתו, התובע פגש בו במשרדו ביום 9.2.10, אך לא הזכיר כל פרט או מידע הנוגע לרכושם של החייבים, לרבות בדבר מכונית מרצדס ודירה. התובע מסר לו, כי לחייבת אין כסף או נכסים וכי היא פוטרה מעבודתה ומאושפזת בבי"ח לחולי נפש, ולגבי החייב מסר כי אף הוא פוטר מעבודתו. התובע ביקש להגיש תביעה כנגד החייבים להשבת כספי ההלוואה שהלווה, לטענתו, לחייבת, אך לא ביקש כי הנתבע יטפל בהשבת הכספים. עוד לטענתו, התובע עשה רושם של אדם מוזר ביותר ודכאוני שהרבה לנבל את פיו ולגדף את הסובבים והקרובים לו. במסגרת הפגישה, תאר התובע כי אין לו ברירה אלא להגיש תביעה כנגד החייבים, הגם שאינו מאמין שיצליח לקבל מהם את כספו בחזרה, וזאת מאחר ואחיו הלווה לו כסף ואילו אשתו משוכנעת כי הוא מסר כספים לחייבת עקב רומן שהתנהל ביניהם ולא כהלוואה. לאחר מתן הסבר לתובע אודות העלויות הכרוכות בהגשת התביעה, התלבט התובע ארוכות האם כדאי לו, בנסיבות הענין, להגיש את התביעה כאשר הסיכויים להשבת הכספים אינם טובים. בסופו של דבר החליט התובע להתקדם ולהגישה. הנתבע ערך תרשומת פגישה מפורטת על כל שנאמר בה.

11.
התובע חתם על יפוי כח והסכם שכר טרחה לאחר שקרא אותו בעיון רב, ואף דרש וקיבל העתק הימנו. לטענת הנתבע, הסכם שכר הטרחה מדבר בעד עצמו ובעד הטיפול המשפטי המוסכם, אשר לא כלל הליכי גבייה, הטלת עיקולים או גביית חוב פסק הדין לכשינתן. בסיום הפגישה שילם התובע את הסכום המוסכם בגין עריכת והגשת התביעה בסך של 6000 ₪ בצירוף מע"מ, וקיבל במקום חשבונית.

12.
ביום 5.5.10 שיגר הנתבע לתובע טיוטת כתב תביעה באמצעות הדואר האלקטרוני בצירוף מידע לגבי הצורך בתשלום אגרה. לטענת הנתבע, לא הורה הוא לתובע מעולם להגיש תלונה במשטרה. בחלוף מספר ימים התקשר התובע לנתבע ואישר את טיוטת התביעה להגשה, ומסר כי הוא מגייס כספים לתשלום האגרה. ביום 11.5.10 התקשר התובע אל הנתבע והודיעו כי הינו מבצע העברה בנקאית לחשבון הנתבע על סך של 4600 ₪, אך יחד עם זאת מסר כי החליט שלפני שיגיש תביעה רוצה הוא לשלוח לחייבים מכתב התראה, שייתכן ויחסוך לו את הצורך בכל הליך ובתשלום האגרה. לפיכך, דרש הוא מפורשות מהנתבע לשלוח מכתב התראה ולא להגיש את התביעה עד לקבלת הסכמתו המפורשת. לטענת הנתבע, ביום 17.5.10 נשלח אל החייבים מכתב התראה. אלא שהניסיון להמציאו כשל בשל כך שלא היו הם ידועים בכתובת שמסר התובע, ולפיכך, כחודש ימים לאחר מכן התקשר הנתבע לתובע וציין כי יש צורך בביצוע איתור כתובת החייבים. בתשובה הציע התובע להמציא בעצמו את המכתב, אולם, שינה את דעתו, ולאחר שנמסרו לו עלויות איתור והמצאה, מסר כי יתן תשובה בענין בתוך מספר ימים. מאז, נעלם התובע כאילו בלעה אותו האדמה וניתק הוא קשר עם הנתבע במשך כחמש שנים, ואף לא ענה לטלפון מספר לא מבוטל של פעמים במשך כחודשיים ימים לאחר מכן.

13.
הנתבע מצידו, שמר על תיקו של התובע במשרדו בתקוה שהתובע יופיע וניתן יהיה לחדש את הטיפול בעניינו, אולם הדבר לא קרה, ועל כן, ביום 10.12.14 שלח הנתבע את התיק לאחסון בארכיון חברת ארכיברים. רק ביום 20.5.15 התקשר התובע לנתבע לראשונה בעת שהיה בחופשה. לאחר החזרת התיק מהארכיון מסר הנתבע לתובע, כי התביעה לא הוגשה בשל הוראתו והיעלמותו במשך חמש שנים. על כן, לפי הוראת התובע הוגשה ביום 19.7.15 התביעה כנגד החייבים. ביום 22.1.16, ועקב מחדלי התובע, נמחקה התביעה מחוסר מעש.

14.
לטענת הנתבע, ביום 19.7.15 התיישנו לכל היותר שני מרכיבי תביעה בסך כולל של 27,000 ₪, ואילו כל שאר המרכיבים בסך של 340,578 ₪ טרם התיישנו והתובע היה רשאי לעמוד על תביעתו. הנתבע לא ידע על הליכי הפש"ר שנפתחו כנגד החייבים, ומכאן, אין בכך כדי ללמד על סיכויי הצלחת התביעה והשבת הכספים מהחייבים, שכן התביעה הוגשה במועד זה רק בשל התרשלות התובע וזניחת התביעה על ידו.

דיון והכרעה


15.
כאמור בפתח הדברים, לפנינו, תביעה לרשלנות מקצועית מצד עורך דין, וזאת בעילה של אי הגשת תביעה לבית המשפט במועד, כך שחלקים מעילותיה התיישנו וחלקים אחרים לא ניתנים היו לגבייה בשל מצבם של החייבים שהיו מצויים בהליכי פשיטת רגל. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לטענת התובע כי התביעה לא הוגשה במועדה באשמו של הנתבע, בעוד שהנתבע מטיל את האחריות לכך על התובע בעצמו, בטענה שזה זנח את תביעתו במשך כ-5 שנים. כמו כן, קיימת מחלוקת לעניין הנזק שנגרם לתובע בשל אחריותו הנטענת של הנתבע.

16.
אם כך, ראשית, יש לבחון את היקף אחריות הנתבע כעורך דין כלפי לקוחו, ולהשיב לשאלה האם הפר הוא חובה מחובותיו כלפי התובע, ובמקביל לבחון את טענת הנגד לאשמו העצמי התורם של התובע באשר לסיבת אי הגשת התביעה במועדה. שנית, לאחר בחינת סוגיית האחריות, נבחן אף את יסוד הנזק הנטען, דהיינו, האם סבל התובע נזק בשל מעשיו או מחדליו של הנתבע ומהו שיעורו של נזק זה.

מסגרת נורמטיבית לרשלנות מקצועית של עורכי דין

17.
התובע העמיד תביעתו על שני אדנים עיקריים: הפרת התחייבותו החוזית והתנהלותו הרשלנית של הנתבע כלפיו. ואכן, תחום האחריות המקצועית של עורך דין חל בשני מישורים אלו של דיני החוזים ודיני הנזיקין. בית המשפט העליון קבע, כי הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי, וכי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייני הלקוח, אי הפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, או התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח, הגורמת לו נזק, עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי הלקוח.

בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית של עורך דין, על פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים בה היסודות הנדרשים לכך: 1. קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר; 2. הפרת חובה זו ; 3. נזק לתובע כתוצאה מהפרה.

18.
אלא, שבתי המשפט שאפו להאחדה של דיני החוזים ושל דיני הנזיקין, ללא יצירת שוני בתרופות בין הדינים השונים.

בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון נקבע בעניין זה כי:

"כבר נאמר, לעניין רשלנות מקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, כי "בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית, היינו, מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים" (א' בר-שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של
עורכי דין" הפרקליט כא (תשכ"ה)
479
,
491
) לפיכך, עד שאנו באים לקבוע חבותו של עורך-דין כלפי לקוחו, עלינו לברר תחילה, מהו אותו סטנדרט של מיומנות וזהירות הנדרש מעורך- דין כלפי לקוחו - סטנדרט שאם לא יעמוד בו יוכל הלקוח לתובעו כמפר החוזה ביניהם וכמעוול ברשלנות כלפיו."
(ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4) 462).

בהליכים משפטיים שנדונו בין עורך דין לבין לקוחו נבחנה המחלוקת תמיד באספקלריה של דיני הנזיקין, אולם השאלה העיקרית שנדונה בהקשר זה אינה אם קיימת חובת זהירות המוטלת על עורך הדין כלפי הלקוח, אלא מה מידתה של חובה זו. קיומה של חובת זהירות נתפשת כמובנת מאליה והיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. השאלה היא מהו היקפה ומה מידתה של חובת זהירות זו ומתי חורג עורך הדין מהחובה המוטלת עליו (ראו: אלי הלם,
רשלנות מקצועית של עורכי דין
, עמ' 1-3).

19.

הביטוי רשלנות מקצועית מחייב התייחסות למקצועו ולעיסוקו של האדם אשר כנגדו נטענות טענות על כך שהתרשל בתפקידו. כך באשר למקצוע עריכת הדין, אין דומה מי שעוסק בתחום הליטיגציה למי שעוסק בתחום החוזים או המקרקעין. עורך דין המייצג בבית משפט אינו מתחייב שהלקוח יזכה במשפט ואין הוא מתחייב לנקוט את הרמה הגבוהה ביותר האפשרית אלא שהתחייבותו היא באשר למאמצים ולפעולות שינקוט לצורך הוכחת המקרה שאותו הוא מייצג ולפעול ברמה סבירה כפי שעורך דין סביר היה נוהג. שלושה מקורות עיקריים משרטטים את גבולות המיומנות והזהירות המצופים מעורך הדין: ראשית, הדין הכללי והמיוחד, כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע מסוים כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו; שנית, כללים ונהגים שבקרב קהילת בעלי המקצוע שאליה משתייך עורך הדין; שלישית, הסכם ההתקשרות בין עורך הדין לבין הלקוח.

נקודת הפתיחה לבחינת אחריותו של עורך הדין כלפי לקוחו היא הסכם ההתקשרות ביניהם. ההנחה היא, כי בכל הסכם התקשרות עם בעל מקצוע קיימת תניה מכללא שלפיה מתחייב האחרון לפעול במיומנות, בסבירות ובזהירות. תניית פטור מאחריות בנזיקין שעורך דין משלב בהסכם שהוא כורת עם לקוחו היא חסרת תוקף כיון שתנאי כזה נוגד את תקנת הציבור ומפר את חובת הנאמנות ללקוח ודינו להתבטל. המקור הנוסף לקביעת סטנדרט האחריות והמיומנות של עורך הדין הוא הדין הכללי והספציפי, כפי שהתפרש בפסיקת בתי המשפט. כך למשל כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין(אתיקה מקצועית), קובע כי:
"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט"
. אמנם, אין הפרת כללי האתיקה מהווה רשלנות בהכרח של עורך הדין, אולם, יש בכללי האתיקה אינדיקציה לרמת ההתנהגות הצפויה מעורך דין סביר. כך למשל נקבע, כי חלק מחובותיו של עורך הדין ללקוחו הן עמידה בלוח זמנים ואזהרת הלקוח ביחס לתקופת התיישנות התביעה שבידו (ראו:ע"א 479/65
וידר נ' הרנוי
, עורך דין, פ"ד כ(1) 468).

20.

ההוראה המרכזית הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובעת את תנאיה של עוולת הרשלנות כדלקמן:

"
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

אם כך, תנאי ראשון מבין שלושת יסודות עוולת הרשלנות הינה קיומה של חובת זהירות. כאמור לעיל, קיומה של חובת זהירות של עורך דין כלפי לקוחו היא מן המפורסמות ונתפשת כמובנת מאליה. התנאי השני, בוחן האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על עורך הדין. המבחן שלפיו נקבע אם מזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, הוא במענה לשאלה אם המזיק נקט באמצעי הזהירות הסבירים שמחובתו היה לנקוט בנסיבות העניין כדי למנוע את הנזק. מדובר בשאלת סטיית המזיק הקונקרטי מרמת הזהירות וההתנהגות של האדם הסביר. התנאי השלישי בוחן קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם, ככל שנגרם.

על תכונותיו של האדם הסביר אומר השופט ברק:

"האדם הסביר אינו האדם היעיל. זהו האדם הצודק, ההוגן והמוסרי. זהו האדם הדואג לעצמו, לזולתו ולציבור, ואף כל אלה אינם משקפים את מלוא מורכבותו. עם זאת האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם"




(ע"א 5604/94
חמד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(2) 498, 511).

יוצא איפוא, כי סבירותם של אמצעי הזהירות למניעת הנזק נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות ושיקולים משפטיים. עם זאת, אין המדובר בדרישה לנקיטת כל האמצעים האפשריים, אלא אך את אותם האמצעים הסבירים המתאימים למניעת הסיכון שנוצר.

אחריות מקצועית בשל ניהול הליך משפטי

21.

גישת החסינות המוחלטת שהוענקה בעבר באנגליה לעורכי דין, המנהלים הליכים משפטיים, מפני תביעות בשל רשלנות מקצועית בניהול ההתדיינות המשפטית, לא התקבלה בישראל. עם זאת, צמצם בית המשפט העליון את מרחב התביעות נגד עורכי הדין, וקבע כי חובתו של עורך הדין בניהול משפט היא להפעיל שיקול דעת, וכי טעות שטעו בשיקול דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות (ע"א 735/75
רויטמן, עו"ד נ' אדרת, עו"ד
, פ"ד ל(3) 75). השופט כהן ציין בפסק הדין, כי פסק הדין הוא תמיד תוצאה של אישיות השופט היושב בדין ולעולם אין הוא בבחינת נזק, כמשמעו בפקודת הנזיקין, שניתן להגיש תביעה בגינו. אלא שב

פסק דין
בפרשת גורדון (ע"א 243/83
עיריית ירושלים נ' גורדון
, פ"ד לט(1) 113), הסתייג השופט ברק מהדעה כי

פסק דין
אינו בר תביעה בנזיקין, וקבע כי אין כל מניעה שתוגש תביעה בגין מעשה או מחדל שנפלו בעצם השגתו של

פסק דין
. עדיין נשאלת השאלה, באלו מצבים ייטה בית המשפט לחייב עורכי דין ברשלנות מקצועית בגין ניהול התדיינות בבית המשפט. הדעה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית הינה, כי יש להבחין בין טעות המהווה רשלנות לבין טעות שעניינה שיקול דעת מוטעה שאינו חוצה את סף הרשלנות. הכרעה אם פעולה מסוימת מגיעה כדי רשלנות נבחנת במועד קבלת ההחלטה ולא בחוכמה שבדיעבד. מצבים שבהם עומדות לפני עורך הדין אפשרויות אחדות לפעולה, ובמועד ההחלטה הן כולן סבירות, יסווגו כטעות שבשיקול דעת. באופן עקרוני ניתן לומר, כי הפרת חובה הקבועה בחוק או בהחלטה שיפוטית, אשר גרמה לנזק, עשויה להוביל לחיוב עורך דין ברשלנות מקצועית.

22.

בניגוד לקשיים הכרוכים בתביעה נגד עורך דין בשל רשלנות בניהול הליך משפטי לאור ההבחנה בין טעות שבשיקול דעת לבין רשלנות, התביעה נגד עורך דין על שפעל לאחר חלוף תקופת ההתיישנות היא פשוטה הרבה יותר. לא ניתן להתייחס לטעות זו כאל שיקול דעת מוטעה, שכן חלוף הזמן מונע מהלקוח להביא את עניינו לפני בית משפט. להגשת תביעה בטרם חלוף מועד ההתיישנות אין כל חלופה סבירה אחרת והיא איננה דורשת הפעלת שיקול דעת. פקיעת המועד להגשת התביעה בשל התיישנות, מהווה רשלנות ברורה אשר תוצאתה היא בינארית ואינה קשורה לניהול ההליך עצמו בבית המשפט. בתי המשפט חזרו ופסקו, כי על עורך הדין להדגיש במפורש לפני לקוחו כי תקופת ההתיישנות עלולה לחלוף וכי עליו להזדרז בהגשת התביעה. אפילו משתהה הלקוח, חובתו של עורך הדין היא להזהיר את הלקוח באופן מפורש וברור. יתר על כן, אף נקבע, כי אין עורך הדין רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה, אך בשל העובדה כי זה נמנע מליצור עמו קשר, וכי עליו לנסות ולקבל את עמדת הלקוח בנושא (ראו: ע"א 8001/95
קורן נ' ויסברג
, עו"ד; אלי הלם,
שם
, עמ' 85- 87).

מן הכלל אל הפרט – האם הפר הנתבע את חובת הזהירות שלו כלפי התובע?

23.

במקרה שלפנינו, עולה טענה להתיישנות עילות התביעה. תקופת ההתיישנות הקבועה בדין לתביעה כספית הינה בת 7 שנים. הכספים שהלווה התובע לחייבים, כטענתו, ניתנו במועדים שונים במהלך שנת 2008, כפי שפורט בכתב התביעה. ואילו התביעה כנגדם הוגשה, לבסוף ובפועל, לבית המשפט השלום בפתח תקוה רק ביום 19.7.2015. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. בסעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של התובע, פורטו הסכומים שנמסרו לחייבים לפי תאריך מסירתם. כן, פורטו הם במסגרת כתב התביעה שהכין הנתבע כנגד החייבים, אשר צורף כנספח 2 לתצהיר התובע. אותם הסכומים ממש פורטו אף בנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע. לפי האמור בהם, עד למועד הגשת התביעה לבית המשפט חלפה לה תקופת התיישנות בת 7 שנים ביחס לכספים שנמסרו בין התאריכים 29.5.08 ועד 16.7.08, ובסך כולל של 167,060 ₪. מכאן, שאין לקבל את טענת הנתבע בסעיף 11ב' לתצהירו כי לכל היותר ביום הגשת התביעה התיישנו סך של 27,000 ₪. דהיינו, שמתוך הסכום הכולל שהלווה התובע לחייבים בסך נומינאלי של 327,824 ₪, התיישנה התביעה ביחס לסך של 167,060 ₪, ואילו ביחס ליתרה בסך של 160,764 ₪ - טרם התיישנה התביעה במועד הגשת התביעה לבית המשפט. זו החלוקה הדיכוטומית של עילות התביעה הכספית על פי המועדים השונים. לפיכך, נבחן את הדין ביחס לכל קבוצת כספים בנפרד, זו שהתיישנה וזו שטרם התיישנה.

24.
ביחס לקבוצה הראשונה, שביחס אליה התיישנה לה עילת התביעה בחלוף 7 שנים מעת שנמסרו הכספים על ידי התובע ועד למועד הגשת התביעה ביום 19.7.15, הרי שבהתאם לדין, ההכרעה פשוטה יותר. עורך דין שקיבל לידיו את הטיפול המשפטי בהגשת תביעה של לקוח והוא משתהה ולא מגיש את התביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות - הוא רשלן. כך קובע הדין מפורשות. ואין זה כלל משנה אם עמדו לפניו אפשרויות אחדות והוא בחר באחת מהן. טעות שכזו מסווגת כרשלנות. הנתבע קיבל לידיו את הטיפול בהגשת התביעה הכספית של התובע כנגד החייבים, החתים את התובע על יפוי כח ועל הסכם שכר טרחה מתאים, ואף שולם לו התשלום הראשון בגין הגשת התביעה לבית המשפט והחלק היחסי של האגרה, ולמרות זאת השתהה בהגשת התביעה במשך למעלה מחמש שנים. למעשה, אלמלא פנה אליו התובע בחודש מאי 2015 לערך, אזי לא היתה מוגשת התביעה כלל, שכן, כטענת הנתבע בעצמו, נשלח תיקו של התובע לארכיב עוד בשנת 2014. טענת ההגנה של הנתבע, לפיה לא הוגשה התביעה לפי הוראת התובע לשליחת מכתב התראה בטרם הגשת התביעה, ואי מתן הוראות נוספות לנתבע עד לזניחת התביעה, אין בה כל ממש לענין אחריותו של הנתבע ברשלנות מקצועית. לכל היותר, משליכה היא על מידת אשמו התורם של התובע לאי הגשת התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. וכל כך למה? כיוון שבית המשפט העליון כבר פסק, כי עורך הדין חב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו והגם שאינו חייב לרוץ אחר הקליינט, עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך. וגם אם הלקוח ניתק קשר עם עורך הדין, על עורך הדין ליתן ללקוח אזהרה מפורשת לעניין ההתיישנות בטרם שליחת התיק לארכיב. החובה בענין זה הינה להודיע ללקוח באופן חד וברור מהו המועד שבו תתיישן תביעתו, במיוחד אם זה גמר בדעתו להפסיק את הטיפול בה.

25.
יתר על כן, דווקא בשל הטענה לניתוק הקשר עם התובע ואי המענה שלו להתקשרות טלפונית של הנתבע, מן הדין היה כי הנתבע יעלה את האזהרה על הכתב וישלח אותה לכתובתו של התובע. אין מחלוקת, אף לשיטת הנתבע, כי זה לא פעל כך אלא הסתפק, לפי גרסתו שלו, בהתקשרות טלפונית במשך חודשיים בלבד. ודי היה לו בכך כדי לקבוע כי התובע זנח את התביעה ולהותירה כך במשרדו, ולשולחה בהמשך לארכיב, כאבן שאין לה הופכין. אלא שמתוך ראיות הנתבע עולה, כי זה יכול היה גם לפעול אחרת. הנתבע צירף לתצהיר עדותו הראשית ראיות על התכתבותו עם התובע באמצעות המייל, נספח ד' מיום 5.5.2010 ונספח י' מיום 20.10.2015. דהיינו, שאף הטענה להתנתקות הקשר- אין בה כל ממש. אילו רק היה הנתבע שולח לתובע הודעת אזהרה באמצעות המייל על מועד התיישנות התביעה, בשלב כלשהו, אזי היה יכול הוא, אולי, לרחוץ בניקיון כפיו, אולם, אף בכך כשל הוא.


26.

גם אם נקבל כהנחת מוצא את טענת הנתבע, כי התובע נעלם וזנח תביעתו למשך חמש שנים, הרי שאין מחלוקת כי זה שב והתגלה לו בשנית באמצעות פניה טלפונית לכל המאוחר ביום 20.5.15 בעת שהנתבע שהה בכנס לשכת עו"ד באילת, ושוב התקשר התובע אל הנתבע ביום 27.5.15, שיחה שאף תומללה וצורפה כנספח ז'1 לתצהיר עדותו של הנתבע. שיחה נוספת נערכה ביוזמת התובע ביום 21.6.15, ואף נשלח לתובע מייל נוסף המודיע לו על צירוף עותק התביעה והמתנה לקבלת התיק מהארכיון. גם כעת, לאחר שהתובע כבר לא היה מצוי בנתק ו/או בהיעלמות, אלא יצר מיוזמתו קשר עם הנתבע, בחר הוא להשתהות ולא להזדרז בהגשת התביעה, או למצער להזהיר את התובע מפני התיישנות התביעה. מכאן, שהטענה לזניחת התביעה מצד התובע לא היתה הסיבה לאי הגשת התביעה. אף אין רלוונטיות כלל למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, ואשר עליה מיקדו הם טיעוניהם וחקירתם, באשר לצורך במשלוח מכתב התראה כסיבה לאי הגשת התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. בין אם נשלח מכתב התראה ובין אם לאו, אין בין זה לבין הפסקת הטיפול בתביעה, ושליחתה לארכיב, בטרם משלוח אזהרה לתובע בגין תקופת התיישנות התביעה, דבר וחצי דבר המפחית מאחריותו המקצועית של הנתבע. אילו היה מגישה באותה העת ששב התובע ופנה אליו בחודש מאי 2015 היה מונע הוא את התיישנותה. משכשל הנתבע באזהרת התובע באשר למועד חלוף תקופת ההתיישנות, וזו חלפה ביחס לחלק מעילות התביעה, הרי שהפר הוא בכך את חובות הזהירות המוטלות עליו כלפי התובע ביחס לחלקים אלו של התביעה שהתיישנו.

מכתב התראה לחייבים – היה או לא היה?

27.
כעת אדרש לטענת ההגנה של הנתבע, לפיה פעל הוא לפי הוראתו המפורשת של התובע להמציא, קודם להגשת התביעה לבית המשפט, מכתב התראה לחייבים, ורק לאחר קבלת הסכמה מפורשת ממנו להגיש את כתב התביעה. לטענת הנתבע, פעל הוא להמצאת מכתב ההתראה ביום 17.5.10, אולם כשל בהמצאתו להם בכתובת שמסר לו התובע. בדיווחו לתובע מסר, כי החייבים לא אותרו בכתובת ולפיכך הציע התובע להמציאו להם בעצמו, אולם שינה דעתו, ולאחר שנמסרו לו עלויות הליך איתור והמצאה מסר כי ימסור לו את תשובתו בתוך מספר ימים, אלא שמאז נעלמו עקבותיו וניתק הוא קשר עם הנתבע במשך כחמש שנים.

28.

אקדים ואומר, כי אין לטענת הגנה זו קשר ישיר לשאלת אחריותו המקצועית של הנתבע, כפי שהובהר לעיל, שהרי זה מחויב היה במתן אזהרה מפורשת בדבר מועד התיישנות עילות התביעה, ומשלא פעל כן התרשל בתפקידו כעורך דין, וזאת בין אם נדרש לשליחת מכתב התראה טרם הגשת התביעה ובין אם לאו. אולם, לטענה זו משמעות באשר לשאלת אשמו התורם של התובע, ככל שתמצא כנכונה, וכן חשיבות לשאלת מהימנות העדים וקביעת ממצאים עובדתיים.

29.

התובע מצידו, מכחיש מכל וכל את הטענה כי הנחה את הנתבע לשלוח מכתב התראה לחייבים וטוען כי אף לא היה לו שמץ של מושג כי מכתב שכזה נשלח עד לקבלת כתב הגנת הנתבע בתביעה זו שלפנינו. אף לא נאמר לו דבר באשר לאי קבלת החייבים את מכתב ההתראה, וזה כלל לא היה מודע לצורך בחיפוש כתובת החייבים. לטענתו, לא היה לו ספק כי הנתבע הגיש את התביעה לבית המשפט עוד ביוני 2010, וזאת לאחר שמסר לידיו העתק ממנה והורה לו להגיש תלונה במשטרה כנגד החייבים (אישור מהתלונה צורף כנספח 3 לתצהיר התובע). יתר על כן, אף פנה הוא מפעם לפעם לנתבע בעניין התקדמות ההליכים בבית המשפט, אולם זה השיבו כי עליו להמתין בסבלנות להתקדמות התיק. רק משבר בחיי נישואיו הביא אותו שלא לפנות יותר מדי פעמים לנתבע. בחקירתו הנגדית, חזר התובע על גרסתו זו, בהתאם לשאלות הנתבע, ולפיה התקשר הוא אל הנתבע פעם או פעמיים בשנה לפחות בעניין תביעתו, שלגביה היה בטוח כי הוגשה עוד במאי 2010, לפני שפנה להגשת תלונה במשטרה כנגד החייבים לפי הנחיית הנתבע. זה שלל כי ידע שהנתבע לא הצליח לאתר את החייבים או כי ביקש ממנו לאתר אותם במקומו, והבהיר כי לשם כך בדיוק שכר הוא את הנתבע כעורך דין מטעמו. אין ספק בעיני, כי גרסת התובע עולה במהימנותה על גרסת הנתבע, שהרי אין זה סביר כלל כי התובע, שזה עתה שכר את שירותי הנתבע לשם הגשת התביעה כנגד החייבים, ושילם את החלק בשכ"ט עו"ד המוסכם והנדרש על ידי הנתבע לשם הגשת התביעה לבית המשפט, ואף העביר לרשות הנתבע את אגרת בית המשפט, ידרוש מהנתבע, ממש לאחר העברת האגרה לידיו, כי הנתבע ימתין עם הגשת התביעה וישלח קודם לכן מכתב התראה לחייבים. הדעת נותנת, כי אזי לא היה הוא מעביר את סכום האגרה ומבקש להמתין עד לאחר הגשת מכתב ההתראה. לא זו בלבד, אלא שנהוג ומקובל על ידי עורכי דין לשלוח מכתב התראה לפני הגשת התביעה ולא לאחר שזו כבר הוכנה על ידי הנתבע והיתה ערוכה להגשה. כך שמלכתחילה נשמעה גרסה זו תמוהה למדי, אולם, עדיין לא נשללה היא על הסף כגרסה אפשרית.

30.

יחד עם זאת, גם אם נצא מנקודת הנחה כי סדר הדברים התהפך לו במקרה זה, אין זה סביר כי התובע יפנה אל הנתבע חמש שנים לאחר מכן ויבקש לברר מה עלה בגורל התביעה. יש יסוד סביר להניח, כי אילו ידע התובע על אודות שליחת מכתב ההתראה שנשלח וחזר, כפי שהעיד והצהיר הנתבע, כי אז היה זה פונה כדי לברר מה עלה בגורל מכתב ההתראה ולא בגורל התביעה שטרם הוגשה. דווקא משום שזה הניח כי התביעה הוגשה לבית המשפט וכי הנתבע לא עדכנו בהתפתחויות בעניינה פנה הוא אל הנתבע בעניין זה, לרבות באמצעות עו"ד משה סיון אשר דרש לקבל העתק התביעה ואישור הגשתה לבית המשפט ללא כל איזכור של מכתב התראה כלשהו. אילו היתה דרישה כזו מאת התובע, בוודאי שאז עניין זה היה עולה בשיחתו עם הנתבע מיום 12.10.15 ולא היתה הנחה של התובע כי התביעה הוגשה, ובוודאי שאף הנתבע לא היה חוזר ומציין כי התביעה הוגשה ונמחקה מחוסר מעש סתם כך, אף אם זכרונו לא היה כה ברור באותה עת.

31.

בסעיף 8ג' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, תיאר הוא כי התובע התקשר אליו ביום 21.6.15 וכי במסגרת זו יתכן ונמסר לתובע כי התביעה הוגשה בעבר, אולם, המדובר בטעות שנבעה מחלוף הזמן בלבד ומהערכה על סמך זיכרון בלבד. וכן, שמיד עם קבלת התיק מהארכיון התבררה כבלתי נכונה ושבעקבות הוראת התובע התביעה לא הוגשה, והתובע היה מודע לכך. עוד נטען, כי מספר ימים לאחר מכן, בתחילת חודש 07/15, ולאחר הגעת התיק מהארכיון, התקשר הנתבע לתובע והבהיר לו את סיבת אי הגשת התביעה. לטענה זו לא צורף כל מסמך המאמת אותה, לרבות תיעוד כלשהו מהתיק שחזר מהארכיון, לפיו עולה כי ניתנה הוראה של התובע שלא להגיש את התביעה אלא דווקא לשלוח מכתב התראה. מכאן, שלא ברור הכיצד החזרת התיק מהארכיון רעננה את זכרונו של הנתבע עד כדי עדכון התובע באשר לסיבת אי הגשת התביעה ושליחת מכתב התראה. לנתבע הפתרונים.

32.

לטענתו של התובע, השיחה המוקלטת שערך עם הנתבע ביום 12.10.15, אשר תמלולה צורף כנספח 8 לתצהיר התובע, מוכיחה כי גרסת הנתבע שקרית. ואכן, מעיון בתמלול השיחה בעמ' 3 שורות 2-4, אומר הנתבע לתובע כי: "בזמנו בעקבות זה שלא בוצע... המצאה של כתב התביעה לנתבעים ולא קרה שום דבר בתיק במשך תקופה ארוכה, התביעה מה שנקרא, נמחקה מחוסר מעש". וכן ציין כי רק בעקבות פניית התובע, כמה חודשים קודם לשיחה, חידש הנתבע את התביעה בבית המשפט. גם בעמ' 5 לתמלול שורות 9-12, חוזר הנתבע ומסביר לתובע כי התביעה נמחקה מחוסר מעש לפני כמה שנים כי לא קרה איתה שום דבר לאחר שהחייבים לא אותרו בכתובת. כלומר, גם בשיחה זו מעיד הנתבע בפני
התובע כי התביעה הוגשה ונמחקה מחוסר מעש, ואינו מעלה כל טענה באשר להוראת התובע לשליחת מכתב התראה קודם להגשת התביעה. עניין זה, מסביר הפעם הנתבע, הן בסעיף 10ח' לתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כטעות בזיהוי ושיוך המסר ללקוח הלא נכון. בחקירתו הנגדית, אף התעקש להוסיף ולספר סיפור באשר ללקוח אחר שלו, בשם מר טוקר, גרסה שאף לא הועלתה בתצהיר העדות הראשית מטעמו. אלא שבהסבר זה לא מצאתי כל ממש. מילא שטעות שכזו נבעה מהעדר זיכרון קודם לקבלת התיק מהארכיון. אולם, לאחר שזה כבר התקבל, והתביעה מוגשת לבית המשפט ביום 19.7.15, הכיצד זה ניתן לטעון לטעות בשנית ובזיהוי הלקוח?! אין זה אלא תירוץ קלוש ובלתי מתקבל על הדעת. אילו היה כך, היתכן שבכל השיחה לא מאוזכרת טענת הנתבע לדרישת התובע לשליחת מכתב התראה, ושלא להגיש את כתב התביעה קודם לכן?! או לאי איתור החייבים ואי קבלתם את מכתב ההתראה?! ועוד יותר מכך, גם אם טעה הנתבע בכך, היתכן שהתובע גם היה נופל לכלל טעות, לאחר, שלטענת הנתבע, הודיעו אודות הסיבה לאי הגשת התביעה בשיחתם מיום 21.6.15?! בנסיבות אלו, אין עוד ספק בדבר חוסר מהימנות גרסת הנתבע באשר לסיבה המתרצת את אי הגשת כתב התביעה במועד.

33.
די היה בכך כדי לקבוע ממצא ברור בדבר דחיית טענת הנתבע לסיבת אי הגשת התביעה במועד עוד במהלך שנת 2010 ובכלל. זאת, אלמלא הציג הנתבע כראיה את מכתב ההתראה שלטענתו נשלח לחייבים ביום 17.5.10 כנספח ו' לתצהיר עדותו הראשית. מכתב זה מציין בראשיתו, כי נשלח בדואר רשום. בחקירתו הנגדית ציין הנתבע, כי אין בידיו אישור מסירה על שליחת מכתב ההתראה כיון שזה נשלח בדואר רשום, אולם אף אין בידיו להציג את האישור על משלוח בדואר רשום ולא עשה הוא בדיקה לצורך איתורו באתר הדואר באינטרנט כדי להציגו כראיה על משלוח המכתב. נדמה, כי דווקא מי שמתגונן בטענה עיקרית שכזו מחויב היה בהבאת ראיות סותרות לטענות התובע כנגדו, ולנקיטת מאמצים להוכחתה וכי אי הצגתה של ראיה זו עומדת לו לרועץ שאילו עשה כן היתה היא פועלת לרעתו. אולם בכך לא סגי. מכתב ההתראה כולל בכותרתו את כתובתם של החייבים לרבות העיר והמיקוד. המיקוד שמספרו המופיע במכתב הוא: 4201908 וכולל למעשה 7 ספרות. אלא שב"כ התובע הציג לנתבע ראיות שסומנו ת/1- ת/3 לפיהן רשות הדואר עברה לשיטת מיקוד חדשה בת 7 ספרות, ולא כפי שהיתה קיימת עד אז בת 5 ספרות, רק ביום 5.12.2012, ואילו מכתב ההתראה הנטען נשלח ביום 17.5.2010 כשעוד נהגה שיטת המיקוד הישנה בת 5 הספרות. היתכן, כי מכתב ההתראה ישלח במועד בו נשלח עם 7 ספרות? לנתבע לא היה כל מענה ענייני על כך, ונראה כי זה נתפס בקלקלתו. ברור ונהיר, כי המדובר בהוכחה ניצחת וחד משמעית כי המכתב שהציג הנתבע לא נשלח לכתובת זו של החייבים במועד הנטען. למעשה, קורסת לה גרסת הנתבע לשליחת מכתב ההתראה לחייבים כתנאי להגשת כתב התביעה ובכלל. אכן, כפי טענת ב"כ התובע בחקירה הנגדית, אין ספק כי ראיה זו שהציג הנתבע הוכנה לצורכי הגנתו והינה פיקטיבית ובדויה. דהיינו, מכתב התראה שכזה לא נשלח לחייבים, ומכאן, שאין ליתן אמון בגרסת הנתבע באשר לדרישת התובע לשליחתו קודם להגשת התביעה.

34.
לא ניתן להגזים בעניין זה מבלי לומר עד כמה חמורה התנהגות הנתבע כעורך דין. לא זו בלבד, שהתרשל בתפקידו ולא פעל כנדרש בדין ובהתאם לחובת הנאמנות ללקוח להתריע בפני
התובע על מועד תקופת התיישנות התביעה, אלא שזה אף עושה מעשה שלא יעשה בהציגו לבית המשפט ראיה פיקטיבית שכל מטרתה להטעות את בית המשפט. אמנם, ידועה האמרה המקראית כי "אין אדם משים עצמו רשע", אולם, מעורך דין מצופה רף התנהגות גבוה יותר, הגם שזה מייצג את עצמו כנתבע. תחילה מצופה, כי זה ינהג ויפעל ככל אדם ואזרח על פי החוק ובהתאם לדין, ושנית, כי זה יעזור לבית המשפט לעשות משפט בהתאם לחובתו האתית והמקצועית כקצין בית משפט, ויציג רמה מוסרית- אתית גבוהה יותר מזו של האדם מן הישוב, שאחרת כמאמר הפתגם: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר?!". וכיצד ניתן יהיה לבקש את אמון הציבור בבעל המקצוע הקרוי "עורך דין" אם זה אינו פועל כדין? הדבר שומט את הקרקע מתחת להצדקת קיומו של מקצוע זה, שכל מטרתו כי אדם יהיה מיוצג על ידי איש מקצוע שיודע את הדין ופועל כדין, ואף מסייע לבית המשפט לעשות דין וצדק, כדי שזה יעמוד על האמת ולא יפול לכלל טעות בצורה מכוונת. וחשוב לא פחות לציין, כי אמון זה משליך באופן ישיר על אמון הציבור במערכת המשפט כולה. הגברת אמון הציבור במערכת המשפט בכללותה מתחילה ונמשכת בהתנהלות ובהתנהגות עורכי הדין, שלהם תפקיד חברתי מן המעלה הראשונה לצורך הגנה ושמירה על שלטון החוק כעקרון יסוד בדמוקרטיה הישראלית. ואילו בתי המשפט, על שופטיהם המקצועיים, לא יוכלו לבדם לעצור את הסכר הנפרץ ואת הפגיעה המתמשכת במערכת המשפט כולה מבלי שעורכי הדין ישמשו כחומה בצורה כנגד הכרסום באמון הציבור, שעל בסיסו מתקיימת היא כרשות מרשויות השלטון במדינה.

התיישנות התביעה אל מול הליכי פשיטת רגל - עילות התביעה שטרם התיישנו


35.
כאמור לעיל, הנתבע הגיש את התביעה לבית משפט השלום בפתח תקוה ביום 19.7.15. במסגרת זו, הכספים שהלווה התובע לחייבים, החל מיום 21.7.2008 ואילך, בסך של 160,764 ₪, טרם התיישנו עם הגשת התביעה. בנסיבות אלו, משעילת תביעתם של הכספים לא התיישנה, אין לומר כי הנתבע התרשל. גם השיהוי בהגשת התביעה ערב התיישנות עילותיה אינו מעלה או מוריד לעניין הכרעה זו. ניתן לומר, כי יתכן והשיהוי הינו בגדר טעות שבשיקול דעת, אולם הגשת התביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות, לא חצתה את הסף הקבוע בדין ואינה מסווגת עוד כרשלנות, ומכאן שאינה מחייבת את עורך הדין בנזיקין.

36.

אלא שלטענת התובע, השיהוי בהגשת התביעה גרם לכך שאבדו הסיכויים לגביית הכספים מאת החייבים, לפי שאלו כבר היו מצויים בהליכי פשיטת רגל במועד הגשת התביעה. טענה זו, אין בידי לקבל, ומכמה טעמים שיובהרו להלן. הטעם האחד, אין זה רלוונטי כלל כי החייבים היו מצויים בהליכי פשיטת רגל טרם הגשת התביעה. הנתבע לא התחייב כלפי התובע בגביית הכספים אלא בהגשת תביעה לבית המשפט במטרה לזכות ב

פסק דין
לטובתו. הדברים עולים באופן ברור וחד משמעי מהסכם שכר הטרחה, המצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע, עליו חתמו התובע והנתבע ושאותו אישר התובע בחקירתו הנגדית. מהות הטיפול המשפטי המצוין בהסכם שכר הטרחה קובע במפורש, כי המדובר בייצוג הלקוח בהכנת והגשת תביעת פיצויים כספית וניהולה בבית משפט השלום במחוז מרכז כנגד החייבים עד לקבלת

פסק דין
או סיום הסכסוך בדרך מוסכמת אחרת. אין ההסכם כולל כל שירות משפטי נוסף כדוגמת גבייה של הכספים או ערעור על פסק הדין לכשיתקבל. דבר זה, נהוג ומקובל, בקרב הסכמי שכר טרחה של עורכי דין, להפרידו מהטיפול המשפטי בתביעה, ואף לגבות שכר טרחה נוסף ונפרד בגינו. ומכאן, שאין כל ממש בטענת התובע, כי הנתבע התחייב לטפל בגביית הכספים, ויש לפיכך לקבל את טענת הנתבע, כמופיע בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית, ולדחות את טענת התובע בעניין.

37.

הטעם השני מתייחס לעניין הליכי פשיטת הרגל שבהם היו מצויים החייבים כבר בשנים 2013 ו- 2014. אכן נכונה הטענה הכללית, כי אילו היה מזדרז הנתבע בהגשת התביעה עוד בשנת 2010 אזי ניתן היה להניח כי הסיכויים לקבלת

פסק דין
עד אז היו גבוהים יותר, אם כי המדובר בהשערה בלבד. אלא, שבנטילת ייצוגו של התובע להגשת התביעה, אין התחייבות מטעם הנתבע להגשת תביעה במועד מסוים וטרם פתיחה בהליכי פש"ר. חובת עו"ד להגשת התביעה במועדה אף אינה מתייחסת כלל להליכים מקבילים אחרים כדוגמת פשיטת רגל, אלא להגשתה בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה לה בחוק. בעשותו כן, לא נשללת האפשרות להגשתה ולהמשך ניהולה. בוודאי שאין לצפות מעורך הדין לדעת אם היו החייבים מצויים בכל שלב של ניהול התיק בהליכי פש"ר או מהו מצבם הכלכלי של החייבים, כל אימת שהנתבע לא התחייב אחרת במסגרת הסכם שכר הטרחה. יתר על כן, בהגשת התביעה לבית המשפט ביום 19.7.15 עצר הנתבע את מרוץ ההתיישנות של יתר מרכיבי עילת התביעה. ובנסיבות אלו, אף לא מתיישנות תביעות החוב שהוגשו ביחס לכל אחד מהחייבים על ידי ב"כ התובע הנוכחי ביום 16.12.15 (ראו בנספח 12 לתצהיר התובע), וזאת מן הטעם שבמועד זה עוד היתה תלויה ועומדת התביעה שהגיש הנתבע בבית המשפט. זו נמחקה מחוסר מעש רק ביום 22.1.2016, כעולה מנספח יא' לתצהיר הנתבע.

בעניין זה יש לציין, כי קביעת המנהלים המיוחדים לנכסי החייבים מטעם הכנ"ר, מיום 19.12.16 לגבי החייב ומיום 13.12.16 לגבי החייבת (ראו נספח 13 לתצהיר התובע), לפיה מועד התיישנות התביעה חלף לכל המאוחר ביום 1.9.15, אינה מדוייקת כלל. שהרי, חלק מעילות התביעה התיישנו עד ליום 19.7.15 והחלק הנוסף טרם התיישן עם הגשת התביעה לבית המשפט, ומרוץ התיישנותו נעצר במועד הגשת התביעה. התביעה נמחקה מחוסר מעש לאחר הגשת תביעת החוב, ומשכך לא היתה עוד המשכיות למרוץ ההתיישנות של יתר עילות התביעה שטרם התיישנו. דהיינו, בעת הגשת תביעות החוב טרם התיישנו עילות התביעה שהיו עדיין בתוקף עם הגשת התביעה והמשך קיומה בבית המשפט. ויובהר, אילו היה המצב הפוך, דהיינו שהתביעה היתה נמחקת מחוסר מעש קודם להגשת תביעת החוב, אזי היה ממשיך מרוץ ההתיישנות ביחס לעילות תביעה אלו שעמדו בתוקף בעת הגשת התביעה עד להגשת תביעת החוב בפועל. אך לא כך היה הוא הדבר, ועל כן, לא היה מקום לדחיית תביעת החוב ביחס לעילות כתב התביעה שטרם התיישנו מיום הגשתה של התביעה לבית המשפט.

38.
מכל האמור לעיל יוצא, כי בהגשת התביעה, במועד שבו הוגשה לבית המשפט, עצר הנתבע את מרוץ ההתיישנות ביחס לחלק מהכספים שנתבעו על ידי התובע מאת החייבים, ובסך כולל של 160,764 ₪. עצירת מרוץ ההתיישנות איפשרה הגשת תביעות החוב במסגרת הליכי הפש"ר, ואילו התובע בחר שלא לערער על החלטת המנהלים המיוחדים, כפי שהתאפשר והובא לידיעת ב"כ התובע בסיפא להחלטתם מחודש דצמבר 2016. יתר על כן, הנתבע הביא לידיעת התובע עוד בשיחתם מיום 12.10.15 את דבר הגשת התביעה לבית המשפט ואי המצאתה כדין לידי החייבים ואת הצורך באיתורם. כמו כן, ציין כי החייבת הינה פושטת רגל. הדברים אף הועלו על הכתב במייל מיום 20.10.15 ובו נדרש התובע בשנית להודיעו כיצד להתקדם בתיק. אלא שהתובע, שהתייעץ עם עו"ד משה סיון ואף היה מיוצג ע"י בא כוחו הנוכחי עוד מיום 8.7.15, כעולה מהסכם שכר הטרחה שנחתם ביניהם לצורך הגשת תביעה כנגד הנתבע, החליט לזנוח את התביעה כנגד החייבים עד שזו נמחקה מחוסר מעש, ולהתמקד בהגשת התביעה כנגד הנתבע, ואף שלא ליתן די תשומת לב לתביעות החוב שהוגשו כנגד החייבים. אילו היה עושה כן, לא מן הנמנע שהיה פועל להקטנת נזקיו ופועל לפי האמור בדוחות המנהלים המיוחדים שמונו לנכסי כל אחד מהחייבים (נספחים יב'1 ו- יב'2 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), והיה דורש להחריג את תביעות החוב מהליכי הפש"ר בשל עילתן הנובעת ממעשי מרמה של החייבים, כך שאלו יוכלו להמשיך ולהתנהל במסגרת התביעה המתנהלת בבית המשפט.
אלא שנראה היה, כי כל מיקוד עניינו של התובע היה בהגשת התביעה כנגד הנתבע, וכתוצאה מכך, מנע הוא מעצמו את האפשרות לזכות בתביעת הכספים שטרם התיישנו מאת החייבים בבית המשפט. יוצא איפוא, כי התרשלותו העצמית של התובע הביאה למחיקת התביעה מחוסר מעש, לאי הגשת בקשות מתאימות במסגרת הליך הפש"ר לצורך החרגת תביעות החוב והמשך תביעתם בבית המשפט, וכן לאי הגשת ערעור על ההחלטה של המנהלים המיוחדים בדבר התיישנות התביעה. ומכאן, שיש לדחות את הטענות כנגד הנתבע ביחס ליתרת הכספים שטרם התיישנה התביעה בגינם. למעשה, איבד הוא בעצמו את הסיכויים לגביית הכספים במסגרת הליכי הפש"ר, ואין לייחס מחדל זה לנתבע.

אשם תורם

39.

בצד חלקו של עורך הדין ברשלנות מקצועית והפרת חובות הזהירות כלפי לקוחו בשל חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון את אשמו התורם של התובע כלקוח בגין אי הגשת התביעה במועד וטרם שחלפה לה תקופת ההתיישנות.

40.
סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי אשמו העצמי של אדם הינה התרשלות שהזיקה לעצמו, דהיינו, מעשה או מחדל של הניזוק שגרמו לנזק של עצמו. בהתאם להוראת סעיף 68 לפקודה, תוצאת האשם התורם העצמי של אדם הינה הפחתת שיעור הפיצויים שזכאי הוא לו מאת המזיק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק. כאשר בית המשפט קובע אשם תורם, הוא בוחן את מידת הזהירות שעל אדם לנקוט ביחס לעצמו ולרכושו שלו. האשם התורם מהווה טענת הגנה הרלוונטית לגובה הפיצוי לניזוק. לאחר שנקבע כי המזיק הפר את חובתו כלפי הניזוק והוא אחראי לנזקיו, נבחן האשם התורם על פי מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, ובהתאם, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם. אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות: האחד פיזי -סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק. השני, יסוד נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק (ראו: רע"א 2809/18
רונית קסברי נ' אברהם רוזן ואיילון חברה לביטוח בע"מ
, פורסם ביום 26.11.2018). בית המשפט העליון מצא לייחס ללקוח אשם תורם בשיעור של 20% בגין כך שניתק במשך מספר שנים את הקשר עם משרד עורכי הדין שייצגו, ואף קיבל את הקביעה כי מחדלו של הלקוח אינו בבחינת התנהגות סבירה של אדם הדואג לאינטרסים של עצמו (ראו: ע"א 8001/95
קורן נ' ויסברג
).

41.
בחינת התנהלות התובע ביחסים אל מול הנתבע מאז שזה האחרון החל בייצוגו, מגלה כי התובע זנח תביעתו במשך כחמש שנים. אמנם, בצדק סבר הוא כי הנתבע ממשיך בניהול התביעה לאחר שהציג לו מצג שווא כי הגיש את התביעה לבית המשפט במהלך חודש מאי או יוני 2010, אולם, לטענתו כי פנה הוא לנתבע פעם או פעמיים בשנה, לא נמצאה כל ראיה או הוכחה מאמתת. בענין זה, אין ספק כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובע, לרבות באמצעות הצגת שיחות הטלפון הנטענות. אלא שנראה כי אף התובע בעצמו מודה בתצהיר עדותו הראשית, כי בשל משבר בחיי נישואיו לא חשב הוא יתר על המידה על התביעה שהגיש ובשל כך לא פנה יותר מידי פעמים לנתבע. יתר על כן, פנה הוא לעו"ד סיון בחודש אפריל 2015 וטען שלא קיבל עדכון מהנתבע כבר שנים. גם בחקירתו הנגדית, עמ' 14 לפרוטוקול שורות 17-24, אישר את שאף אמר בשיחה המוקלטת מיום 12.10.15, כי שהה הוא בחו"ל או התכונן לנסיעה לחו"ל לכמה שנים וביקש הוא להעביר את המסמכים בתיק לטיפול של בני משפחתו. גרסתו ותשובותיו חידדו ואיששו את מהימנות טענתו של הנתבע לפיה התובע זנח תביעתו במשך כחמש שנים וניתק עמו כל מגע. אף בהנחה ששמר התובע, לפי גרסתו, על קשר טלפוני עם הנתבע, נשאלת השאלה מדוע לא פעל מעבר לקשר הטלפוני בכדי לברר מה עלה בגורל התביעה במהלך השנים, ומדוע נדרשו לו חמש שנים בכדי לפנות לעו"ד סיון ולאחריו לעו"ד הנוכחי המייצגו בתביעה זו. אין ספק בעיני, כי בין אם התובע ניתק מגע לחלוטין ונעלם ובין אם רק התקשר פעם או פעמיים בשנה לנתבע, אין המדובר בהתנהגות סבירה של אדם הדואג דאגה של ממש לאינטרסים של עצמו ו/או נוקט מידת זהירות ראויה וסבירה לשם מניעת נזקים לעצמו. בהתנהגות זו, הוסיף התובע על הנזק שהסב לו הנתבע. לעניין היסוד הנורמטיבי שבאשמו התורם של התובע, יש לציין, כי אין מקום לקבל התנהגות של אדם הפונה לקבלת טיפול משפטי על ידי עורך דין ואזי זונח את העניין ומותירו לטיפולו הבלעדי של עורך הדין, מבלי שזה מברר מה עלה בגורל התביעה במשך תקופה של חמש שנים, עד שכמעט כל מרכיביה עמדו בפני
התיישנות. התנהלות שכזו מעידה על חוסר עניין בתוצאות הטיפול המשפטי, ויש בה אף להשליך על תפיסת צדקת התביעה וסיכוייה על ידי התובע בעצמו.

42.
בנסיבות אלו, ולנוכח הזמן היחסית ארוך שבו הזניח התובע את תביעתו והחידלון מלעשות פעולות מתאימות לצורך הנעת תהליך הטיפול המשפטי בתביעה, כפי שנעשו על ידו החל מחודש מאי 2015, והפנייה לנתבע ערב התיישנות חלק ניכר ממרכיבי עילות התביעה, מצאתי לקבוע כי לתובע אשם תורם בשיעור של 25% בכל הקשור לאחריות הנתבע להתיישנות מרכיבי התביעה. באשר ליתר מרכיבי התביעה שטרם התיישנו, הרי שבאין לנתבע כל אחריות לגביהם – ניתן לקבוע כי אשמו התורם של התובע הוא מלא, ואף כי זה לא פעל כדין להקטנת נזקיו במסגרת הליכי הפש"ר.


הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק – משפט בתוך משפט

43.
כאמור לעיל, התנאי השלישי לצורך הוכחת עוולת הרשלנות קובע, כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. בית המשפט נדרש לבחון את התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי ושל קשר סיבתי משפטי. קשר סיבתי עובדתי נבחן במענה לשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם. ואילו קשר סיבתי משפטי בוחן האם הקשר הסיבתי העובדתי לא נשלל בשל שיקולים של סיבתיות משפטית. מבחני העזר לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הצפיות בוחן האם האדם הסביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו. מבחן הסיכון בוחן האם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק. מבחן השכל הישר בוחן אם כל תכונות התנהגותו הרשלנית של המזיק תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה.

44.

בכל הקשור לקשר הסיבתי ביחס לרשלנות של עורכי דין, בית המשפט נדרש להשיב לשאלה מה היה קורה אילו עורך הדין לא נהג ברשלנות. האם היה נגרם נזק ללקוח? הדבר מחייב להוכיח כי אילולא רשלנותו של עורך הדין בניהול ההליך המשפטי היה הלקוח מצליח בתביעה וזוכה ל

פסק דין
לטובתו. עורך דין שהתרשל ולא פעל בתוך תקופת ההתיישנות – הוא רשלן, כפי שנקבע לעיל ביחס לנתבע. אולם אין די בהוכחת הרשלנות, ועל התובע להוכיח כי לולא הרשלנות היה הוא זוכה בהליך. מורכבות הענין נובעת מהצורך להעריך את תוצאת ההליך המשפטי אילו עורך הדין לא היה מתרשל. למעשה, על בית המשפט לערוך 'משפט בתוך משפט'. התובע נדרש בתביעת הרשלנות להוכיח, כי היו לו סיכויים העולים על 50% לזכות בתביעה המקורית אילו היתה מוגשת לבית המשפט. עליו לבנות מחדש את ההליך המקורי ולהצביע כיצד היה הוא מוכיח את עילת התביעה ואת הנזקים שנגרמו לו. על התובע להוכיח עוד, כי פסק הדין היה ניתן לאכיפה וקיומו של סיכוי טוב לגבות את הסכום שיפסק לו. דהיינו, שניתן היה להיפרע מאת הנתבע בהליך המקורי או שמא מדובר בנתבע שאינו סולבנטי. במקרה של חוסר יכולת פירעון מצד הנתבע המקורי, פסק הדין בתביעה המקורית, גם אם היה ניתן לטובת התובע, לא היה מסייע לו, שכן לא ניתן היה לגבותו, ואזי לא נגרם לו נזק. נטל ההוכחה של כל מרכיבי התביעה מוטל על התובע. יחד עם זאת, יש הסוברים כי יש להעביר את נטל השכנוע והבאת הראיות אל עורך הדין בתביעת הרשלנות, במיוחד במצבים שבהם נגרם נזק ראייתי לתובע כתוצאה מרשלנותו של עורך הדין, שאז ישנה הצדקה להעברת נטל ההוכחה מכתפי התובע לכתפי הנתבע (ראו: אלי הלם,
רשלנות מקצועית של עורכי דין
, עמ' 104 -114).

45.
בניגוד לתהליך של משפט בתוך משפט, טרם הוכרה במשפט הישראלי הדוקטרינה בדבר אובדן סיכויי הצלחה בתביעות בשל רשלנות מקצועית של עורכי דין. מקורה של הדוקטרינה הוא בדיני הרשלנות הרפואית והרציונל שלה הוא כי לסיכוי יש ערך. ככל שבשל הרשלנות נפגע הסיכוי להחלים, הרי שהנפגע זכאי לפיצוי בשל הסיכויים שאבדו. אמנם, הן בפסיקה והן בספרות, נשמעו קולות שלפיהם ניתן ליישם את הדוקטרינה בדבר אובדן סיכויי החלמה לתחום הרשלנות המקצועית ולקבוע ראש נזק חדש של אובדן סיכויי הצלחה, אולם, זו לא יושמה עדיין בפסיקת בית המשפט העליון בתחום הרשלנות המקצועית של עורכי דין. ניתן לומר, כי התביעה בגין הרשלנות המקצועית היא בדיוק הזירה שבה ניתן לתובע סיכוי נוסף להוכיח את תביעתו, ואזי אין מקום לדבר על סיכויים שאבדו. לפיכך, הדרך המסורתית לדיון בתביעה כזו היא ניהול "משפט בתוך משפט".

46.

בחינת סיכויי התובע לזכות בתביעה המקורית מעלה, כי זה הציג אסמכתאות על הכספים שהלווה הוא לחייבים ובהם תדפיס חשבון הבנק, מסמך הודאת החייבת ברוסית על קבלת הכספים ושני שיקים שקיבל מהחייבים: האחד מהחייבת על סך של 70,000 ₪ והשני מהחייב על סך של 10,000 ₪, אשר חזרו באין כיסוי מספיק.
זה הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי החייבים הטעו ורימו אותו עת ביקשו ממנו להלוות להם כספים ופיתו אותו להשקיע ברכישת נכס שבדיעבד התברר שלא היה רשום על שמם. לאחר שדרש מהם את כספו בחזרה ומסרו לו שיקים שלא כובדו פנה הוא לטיפול משפטי אצל הנתבע לשם השבת הכספים. גרסה זו אף הועלתה בפירוט רב על הכתב במסגרת כתב התביעה שהגיש הנתבע בשמו לבית המשפט השלום בפתח תקוה. אלא שלפי גרסה זו שבכתב התביעה, נמסרו הכספים כהלוואה לחייבת ולא לחייב והקשר של התובע היה מולה ולא אל מול החייב. בין היתר חתמה החייבת על שני הסכמי הלוואה ביחס לסכומים של 47,060 ₪ ו- 93,000 ₪ ומסרה לתובע שיק לביטחון על סך של 70,000 ₪, וכן שיק נוסף על סך של 200,000 ₪ שנעלם לתובע. רק לאחר לחץ התובע להשבת הכספים מסרו החייבים שיק דחוי נוסף של החייב עצמו ע"ס 10,000 ₪, אולם לאחר שהחייבת התאשפזה במוסד לחולי נפש, התנער בעלה-החייב ממעשיה. גרסה זו אומתה אף בנספח א' לתצהיר עדות הנתבע, המהווה תרשומת של השיחה שנערכה בין התובע לנתבע עת ביקש את טיפולו לשם הגשת התביעה כנגד החייבים. מנגד, לא היה בגרסת הנתבע כדי להפריך את גרסת התובע באשר לטענה בדבר חובם של החייבים כלפי התובע ועילת התביעה כנגדם.

נסיבות אלו, והראיות המצורפות, לרבות השיקים הדחויים שנמסרו לתובע, מחזקים ומאששים את עילת תביעתו כנגדם. יתר על כן, הן התובע והן הנתבע הציגו ראיות המעידות על דפוס פעולה דומה של החייבים, של חובות שונים ורבים ומצוקה כלכלית אליהם נקלעו החייבים, כעולה ממוצג ת/1 המהווה

פסק דין
כנגד החייבים, שניתן עוד ביום 21.1.10, וכעולה מדוחות הנאמנים המיוחדים שמונו לנכסי החייבים, כמפורט בנספחים יב'1 ו-יב'2 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע. די בכל אלו כדי לקבוע, כי במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, לתובע היו סיכויים העולים על 50% לזכות בתביעתו המקורית אילו היתה מוגשת במועד לבית המשפט בטרם התיישנו חלק מעילותיה.

47.

אם כך, ניתן לקבוע, כי התובע עמד בנטל להוכיח את עילת התביעה והנזקים שנגרמו לו על ידי החייבים בתביעה המקורית. אך בכך אין די. שהרי עליו אף להוכיח כי פסק הדין שהיה ניתן כנגד החייבים ניתן לאכיפה וכי אלו היו סולבנטים ולא חדלי פירעון. בניגוד לטענות התובע כי התרשם מטענות הנתבע כי ניתן יהיה לקבל את הכספים שהלווה לחייבים בחזרה, וכי אף הציג לנתבע מידע אודות רכושם לרבות רכב ודירה, התרשמתי כי אין בטענות אלו ממש. מתרשומת השיחה שערך הנתבע עם התובע בפגישתם הראשונה, ושפרטיה הועלו בכתב התביעה כנגד החייבים, עולה הרושם כי התובע ידע אודות מצבם הכלכלי של החייבים וכי אלו הונו אותו וגם עובדים אחרים במקום העבודה המשותף להם ובשל מעשיהם פוטרו הם מעבודתם. לא זו בלבד, אלא שהתובע ידע מלכתחילה מפי החייבת כי אחותה סיבכה אותה בצרות כספיות וכי הוטלו עיקולים על ביתה ועל חשבונות הבנק של החייבים. כן ידע הוא לספר כי הדירה שהציגה החייבת כבבעלותה הינה דירה המצויה בהליך של כינוס נכסים בהוצאה לפועל. וכמו כן, נודע לו מפי החייב כי החייבת אושפזה בבית חולים לחולי נפש והיא נתונה במצב נפשי גרוע. טענות אלו לא הופרכו על ידי התובע אלא רק קיבלו חיזוק משמעותי ובלתי ניתן להפרכה מדוחות המנהלים המיוחדים לנכסי החייבים. מאלו עלה, כי ביום 17.11.13 ניתן צו כינוס לנכסי החייב וכי ביום 22.12.14 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת. כנגד החייב נפתחו 18 תיקי הוצאה לפועל, מרביתם בשנים 2009-2010 ובסך של 1,607,185 ₪. החייב הורשע ביום 26.12.12 בסיוע לקבלת דבר במרמה וכי החייבת הורשעה בקבלת דבר במרמה, קבלת דבר במרמה בנסיבות חמורות, שיק ללא כיסוי, זיוף ושימוש במסמך מזויף. מהחקירה אף עלה, כי מעשי המרמה בוצעו אגב שימוש בחשבון הבנק של החייב. כנגד החייבת נפתחו 15 תיקי הוצל"פ ע"ס כולל של 685,000 ₪. בבקשתה לצו כינוס ולהכרזתה כפושטת רגל הצהירה כי חובותיה נאמדים בסך של 1,905,330 ₪ ומספר נושיה 18. הומלץ על תכנית פרעון של 54 תשלומים ע"ס 1000 ₪ בחודש. בנסיבות אלו, וכעולה מדוחות הנאמנים בפשיטת רגל, יוצא כי החייבים שניהם היו בלתי סולבנטים כלל וכלל, וכי ככל שהיה ניתן

פסק דין
כנגדם לטובת התובע, בין אם היה מוחרג מהליך כינוס הנכסים ובין אם לאו, והיה מתנהל בלשכת ההוצל"פ או בהליך ההפטר, לא היה מניב לתובע דבר כמעט, למעט תשלומים חודשיים על סך של סכומים נמוכים למדי. בנסיבות אלו, לא נראה כי ניתן היה לגבות את סכום פסק הדין לפי גובה סכום התביעה, ומכאן שלא ניתן לקבוע כי נגרם לתובע נזק על ידי הנתבע.

48.
יוצא איפוא, כי הגם שלתובע היו סיכויים טובים לזכות ב

פסק דין
לטובתו כנגד החייבים בתביעה המקורית, אילו היתה מוגשת בטרם התיישנו חלקים מעילותיה, לא היה בכך לספק לתובע כל סעד בדמות החזרת הכספים שהלווה לחייבים, שהרי אלו לא היו סולבנטים עוד בשלב שבו פנה לנתבע בשנת 2010. אף לא ניתן היה כעבור שנים לאכוף את פסק הדין לאחר שאלו היו נתונים בהליכי פשיטת רגל ובחובות רבים אחרים מעבר לתביעות החוב שהוגשו כנגדם, כדוגמת חובות שעילתן במרמה. לפיכך, המסקנה היא כי גם אילולא רשלנותו של עורך הדין הנתבע, היה נגרם לתובע נזק בשל חוסר היכולת לאכוף את פסק הדין שהיה יכול להינתן לזכותו, כך שזה היה נותר עם זכות כתובה ופסוקה שלא ניתנת למימוש, ואת כספו, שהלווה לחייבים, לא היה זוכה הוא לראות בימי חייו. על כן, לא עמד התובע בהוכחת הקשר הסיבתי שבין רשלנות עורך הדין לבין הנזק. יצוין, כי מסקנה זו מתיישבת אף עם דברי התובע, כפי שהעלהום הנתבע על הכתב בתרשומת שיחתם בעמוד 7, ולפיהם יודע הוא כי לאור אשפוזה של החייבת וחוסר בנכסים לה, הסיכוי שיראה כסף חלש מאד במיוחד שבעלה אינו משתף פעולה. אלא שמבקש הוא להגיש את התביעה בשל לחץ אחיו שהלווה לו כסף ובלחץ חשדה של אשתו באשר לסיבת מתן הכספים לחייבת. בין כך ובין אחרת, כאמור לעיל, לא הוכח הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע לבין הנזק הנטען.

נזק לא ממוני והשבת שכר הטרחה בתביעות רשלנות מקצועית

49.
בתביעות רשלנות בשל ניהול לקוי של ההליך המשפטי, הוכחת הנזק והקשר הסיבתי לנזק קשים יותר להוכחה, ואזי עולה מאליה השאלה אם זכאי התובע לפיצוי לא ממוני למרות שכשל להוכיח את הקשר הסיבתי לנזק.
בית המשפט העליון בפרשת גורדון קבע, כי אין הפיצוי הלא ממוני מתקיים רק כל אימת שנגרם נזק ממוני, וכי יש להכיר בו כנזק בר פיצוי העומד ברשות עצמו. כפי שניסח זאת השופט ברק:

"כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים מכעסו"
.



(ע"א 243/83
עיריית ירושלים נ' גורדון
, פ"ד לט(1) 113, 141).

במספר פסקי דין שנדונו בבתי המשפט, שבהם נפסק כי עורך הדין התרשל אך הקשר הסיבתי לנזק לא הוכח, נפסקו לתובעים פיצוי בגין הנזק הלא ממוני והכרה בעוגמת הנפש שנגרמה להם מעצם רשלנותו של הנתבע (ראו: ע"א 153/04
רובינוביץ נ' עו"ד רוזנבוים
(6.2.2006).

50.
גם במקרה שלפנינו, התרשל עורך הדין הנתבע במתן השירות המשפטי שנדרש והתחייב הוא לתיתו לתובע. באי הגשת התביעה במועד, גרם הוא לכך שחלק נכבד מעילותיה התיישנו ואילו היה מגישה במועד היה התובע זוכה ל

פסק דין
בגין כל סכום התביעה או למצער בגין מרביתו. בכך היה התובע מקבל את יומו בבית המשפט כפי שהבטיחו הנתבע עת נטל על עצמו את ייצוגו מלכתחילה ואת החובות המתלווים לייצוג זה. אין ספק, כי התנהלות שכזו, כמו גם המשך התנהלותו של הנתבע בתיק זה, יוצרים תחושה קשה של עוגמת נפש ופגיעה באמון התובע במי שהיה אמור לייצגו בנאמנות ובמסירות ובמקום זאת גרר אותו לרדיפה מתמשכת אחריו ואחר תחושת הצדק שלא נעשה עמו. לא זו בלבד, שזה חש מרומה מעצם מעשי החייבים שהוציאו ממנו כספים רבים, אלא שאף עורך דינו שהיה אמור לשמש לו כמגן נטשו ושלח את עניינו לארכיב תוך זניחתו והתנכרות לשליחותו ותפקידו כעורך דינו. כבודו של אדם מעוגן כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ופגיעה בכבוד זה ועוגמת הנפש הנלווה לה, על ידי מי שהמדינה מסרה לידיו את הזכות והחובה הנלווית לייצג אדם בפני
בית המשפט כדי להגיע לחקר האמת ולעשות משפט צדק, ערכים נעלים כשלעצמם, מחייבים כי יקבלו הגנה וביטוי הולם באמצעות פסיקת פיצוי לא ממוני. אשר על כן, בנסיבות מקרה זה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 50,000 ₪.

51.
בנפרד מן הנזק הלא ממוני, תבע התובע את הנתבע בגין שכר הטרחה ששילם הוא לו בגין השירות המשפטי ובסך של 6960 ₪, נכון ליום 9.2.10. הטענה היא כי עורך הדין – הנתבע לא ביצע את העבודה ולא נתן את השירות המשפטי שלו התחייב הוא בהסכם ההתקשרות עם התובע. המדובר בתביעה חוזית המוכרעת על פי דיני החוזים, ועל כן, במקרה של כישלון תמורה מצד עורך הדין – יש לחייבו להשיב את שכר הטרחה שגבה. אלא שיש ליתן את הדעת לכך שהתביעה אינה רק תביעה חוזית אלא גם בגין עוולה בנזיקין, שאז אם נקבע לתובע פיצוי בנזיקין אין מקום להשבת שכר הטרחה, שכן יהיה בכך להעשיר את הלקוח למעלה מהנדרש לצורך השבת המצב לקדמותו. אלא, שבמקרה שלפנינו, לא נקבע לתובע פיצוי בגין נזקיו הממוניים, אלא אך בגין הנזק הלא ממוני, ומשכך לא הושב המצב לקדמותו. מנגד, התרשל הנתבע והגיש את התביעה כאשר מחצית מסעדיה הנתבעים התיישנו, כפי שנקבע לעיל. לפיכך, מצאתי לקבוע כי זה העניק
לתובע אך מחצית מן השירות שהתחייב לו מלכתחילה, דהיינו,
המדובר בכישלון תמורה חלקי ולא מלא, ועל כן, עליו להשיב לתובע מחצית שכר הטרחה שגבה הוא מאת התובע.

סוף דבר

52.
לאור כל האמור לעיל, נמצא כי הנתבע התרשל בתפקידו בכך שלא הגיש את התביעה במועד עד כי חלק מעילותיה התיישנו. בית המשפט ייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%. באשר ליתר עילות התביעה נקבע, כי אלו לא התיישנו ואף כי החייבים היו בהליכי פשיטת רגל אזי לא אבדו סיכויי התביעה בבית המשפט או במסגרת תביעת החוב אלא באשמו העצמי ובאי הקטנת נזקו של התובע בעצמו.

53.
כמו כן, מצאתי כי התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע לבין הנזק הנטען, וכי הגם שסיכויי התביעה המקורית כנגד החייבים היו טובים וזה היה יכול לזכות ב

פסק דין
לטובתו אלמלא התרשל הנתבע, לא עמד התובע בהוכחת יכולת אכיפת פסק הדין וגביית הכספים מאת החייבים בהיותם חסרי יכולת פרעון ממשי ובהליכי פשיטת רגל.

54.
יחד עם זאת, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך של 50,000 ₪ בשל הפגיעה בכבוד האדם ועוגמת הנפש שנגרמה לתובע. וכן, בהשבת מחצית שכר הטרחה שגבה הנתבע בשל אי מתן השירות לו התחייב ובסך של 3480 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום
9.2.10 ועד לתשלום בפועל.

55.
כמו כן, על הנתבע לשאת בתשלום שכר טרחת ב"כ התובע בסך של 20,000 ₪ ובתשלום אגרת בית המשפט במלואה וכפי ששולמה. התשלומים יבוצעו בתוך 30 ימים.








ניתן היום,
ט"ו סיוון תשע"ט, 18 יוני 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 67076-12/15 פבל לפיושקין נ' עו"ד רונן גריסרו (פורסם ב-ֽ 18/06/2019)