פסקי דין על אברהם פירו | פסקי דין על עירית ירושלים | פסקי דין על מנהל הארנונה בעיריית ירושלים | פסקי דין על חברת יו.אס.אינטרנשיונל דיזל ואח' |

11213-12/17 עתמ     16/06/2019




עתמ 11213-12/17 אברהם פירו נ' עירית ירושלים, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, חברת יו.אס.אינטרנשיונל דיזל בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 11213-12-17 פירו נ' עירית ירושלים
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
דנה כהן-לקח


עותר

אברהם פירו
ע"י ב"כ עו"ד טל קדש
ועו"ד שי פירו


נגד


משיבים

1.עירית ירושלים

2.מנהל הארנונה בעיריית ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד מורין סימון

3.חברת יו.אס.אינטרנשיונל דיזל בע"מ

4.גיא כהן

ע"י ב"כ עו"ד מורן שלזינגר




פסק דין




במרכז העתירה שלפניי ניצבת הודעת תשלום שהתקבלה אצל העותר ביום 29.3.2015, במסגרתה חויב העותר בסך של 332,338.48 ₪ (נכון לאותה עת) בגין חוב ארנונה הנוגע לנכס בבעלותו. מלכתחילה, הודעת התשלום התייחסה לחוב עבור תקופה לאחור בת 4 שנים: מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012. אציין כבר כעת כי בדיון לפניי, צמצמה העירייה את תקופת החיוב לאחור, והודיעה כי היא אינה עומדת על חיוב העותר בגין חצי השנה הראשונה של שנת 2009. בהתאם לכך, המחלוקת נכון להיום בין העותר לבין העירייה, נסובה על תקופת חיוב למפרע בת 3.5 שנים: מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012.


בעתירתו, מבקש העותר כי בית-משפט זה יורה על שבעה סעדים במצטבר או לחלופין, הנוגעים לחוב הארנונה האמור: (א) להסיר את רישום שמו של העותר מפנקסי העירייה כמחזיק בנכס החל משנת 2009 ואילך. (ב) לקבוע כי ההשגה שהגיש העותר למנהל הארנונה בנוגע לחוב האמור, התקבלה מפאת איחור במתן התשובה להשגה על-ידי מנהל הארנונה. (ג) לקבוע כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול ועל כן בטל. (ד) לקבוע כי חוב הארנונה יבוטל מפאת שיהוי רב בהטלתו על העותר, באופן המונע מהעירייה מלפעול בהליכי גבייה כלשהם כנגד העותר בגין החוב הנדון. (ה) לקבוע כי בתקופת החוב, הנכס לא היה ראוי לשימוש ולכן פטור מארנונה. (ו) לקבוע כי סיווג הנכס לפי צווי הארנונה הרלוונטיים הוא סיווג של חניה הפטורה מארנונה. (ז) לקבוע כי העותר אינו חייב בתשלומי ריבית והצמדה עבור התקופה שקדמה למועד המצאת הודעת התשלום לעותר.


יוער כי עם הגשת העתירה שבכותרת, הגיש העותר גם ערעור מנהלי המופנה כנגד החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן גם:
ועדת הערר
או:
הוועדה
), וזאת בנוגע לאותו חוב ארנונה (עמ"נ 11487-12-17). הדיון בעתירה ובערעור לא אוחד. העירייה הייתה מיוצגת מתחילת הדרך בכל אחד מההליכים על-ידי משרדי עורכי-דין נפרדים. כתבי-הטענות בשני ההליכים הוגשו אף הם בנפרד, וגם סיכומיהם בעל-פה של הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 2.6.2019, התייחסו בנפרד לעתירה ולערעור. לאחר הדיון, ביקשו הצדדים אורכה ביחס לשני התיקים, לאחריה הודיעו כי לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם. מכאן הצורך בהכרעה בהתאם לדין החל על העניין. בהתחשב בכך, ובשים לב לעובדה שסדרי הדין הנוגעים לעתירה ולערעור אינם זהים, ניתן פסק-דיני זה בעתירה המנהלית שהגיש העותר. בד בבד, יינתן פסק-דין נוסף שיכריע בערעור המנהלי מטעם העותר.


מטבע הדברים, תיאור העובדות בעתירה ובערעור דומה. למען רצף הקריאה ונוחות הקורא, אפרט את העובדות בכל פסק-דין מחדש, על-אף החזרה שבדבר עבור קורא שירצה לעיין בשני פסקי-הדין בפרשה זו.

עיקרי העובדות
1.
העותר הוא בעליו של בניין בן 4 קומות המצוי ברחוב צרת בירושלים. עד שנת 2009 חויב הבניין כולו בארנונה כנכס אחד. בתחילת שנת 2009 פיצלה העירייה את הבניין למספר נכסים לצרכי ארנונה. הנכס בו עסקינן נמצא בקומת המרתף של הבניין. מספרו לצרכי ארנונה הנו: 30141-133-001-0032 (להלן:
הנכס
).

2.
במהלך שנת 2008 נחתם הסכם שכירות בין העותר לבין המשיבה 3 - חברה בשם יו.אס.אינטרנשיונל דיזל ישראל בע"מ (להלן:
חברת דיזל
או:
החברה
), וזאת באמצעות המשיב 4 שהנו בעליה של החברה (להלן:
גיא כהן
). במסגרת הסכם השכירות נקבע כי העותר משכיר את הנכס לחברת דיזל לתקופת שכירות בת 3 שנים מיום 15.8.2008 עד יום 14.8.2011, עם אופציה להארכה, וזאת עבור תשלום חודשי של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. ההסכם ציין כי מטרת השכירות היא: "מכירת מנועים חדשים, שיפוץ מנועים וסירות". נקבע בהסכם כי השוכרת תישא בארנונה.

3.
בעקבות הסכם השכירות האמור, דיווח העותר ביום 8.3.2009 למחלקת הארנונה בעירייה על השכרת הנכס לחברת דיזל החל מיום 1.1.2009. בהתאם לכך, החל מיום 1.1.2009 נרשמה חברת דיזל בפנקסי העירייה כמחזיקת הנכס לצרכי ארנונה, ונפתח חשבון ארנונה על-שמה.


הפעם הבאה בה פנה העותר כבעליו של הנכס למחלקת הארנונה בעירייה, הייתה כארבע שנים מאוחר יותר, ביום 26.2.2013, אז הגיש העותר הודעה על שינוי מחזיקים, במסגרתה הודיע כי החל מיום 1.1.2013 הושכר הנכס לגורם אחר - מר משה לירז. בעקבות הודעה זו, נרשם מר משה לירז בפנקסי העירייה כמחזיק הנכס לצרכי ארנונה החל מיום 1.1.2013 ואילך.

4.
במשך 4 השנים שבתווך – מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012 – לא שולמה ארנונה על הנכס. מאחר שכל אותה תקופה נותר חשבון הארנונה רשום על-שם חברת דיזל, שלחה העירייה הודעות חיוב ודרישות תשלום על-שם החברה. משהדבר לא הועיל, וגם עיקולים מנהליים לא נשאו פרי, הגישה העירייה שתי תביעות אזרחיות לבית-משפט השלום בירושלים:



תביעה אזרחית אחת
, הוגשה על-ידי העירייה בדצמבר 2011 כנגד חברת דיזל בלבד (ללא בעלי החברה), והיא התייחסה לחוב הארנונה עבור השנים 2009-2010 (ת"א 46360-12-11; להלן:
התביעה האזרחית הראשונה
). חברת דיזל לא התגוננה מפני אותה תביעה, וניתן נגדה פסק-דין בהעדר הגנה שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. יוער כי העירייה נתקלה בקשיי גבייה, שכן למיטב הבנתי חברת דיזל הנה חדלת פירעון.


תביעה אזרחית שנייה
, הוגשה על-ידי העירייה בינואר 2015 כנגד חברת דיזל וכנגד בעל השליטה בה, מר גיא כהן, והיא התייחסה לחוב ארנונה עבור השנים 2011-2012 (ת"א 42441-01-15; להלן:
התביעה האזרחית השנייה
). במסגרת אותה תביעה, פנתה באת כוחם דאז של חברת דיזל ובעליה אל ב"כ העירייה, ומסרה כי חברת דיזל החזיקה בנכס למשך חודשים בודדים בלבד בתחילת שנת 2009. נטען כי החברה פינתה את הנכס על רקע התראה שקיבלה במרץ 2009 מהמחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה בגין שימוש חורג בנכס, וכן על רקע סכסוך שהתגלע בין החברה לבין העותר כבעל הנכס. טענות אלה, אשר הועלו לראשונה על-ידי באת-כוח חברת דיזל ובעליה בתחילת שנת 2015, נתמכו במסמכים בכתב משעת אמת. כך למשל, הוצגה תרשומת בכתב של הממונה על המחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה מיוני 2009, בה נכתב כי בעקבות ההתראה שהוציאה המחלקה לפיקוח על הבנייה, הרי: "בתאריך 25.6.09 הודיע לנו בעל המקום כי העסק פונה והשוכר (גיא כהן) כבר לא שם". זאת ועוד; הוצג הסכם גישור מיום 27.1.2010 בין העותר לבין חברת דיזל ובעליה, במסגרתו יושבו המחלוקות בין הצדדים האמורים, וניתן לכך תוקף של פסק-דין (יוער כי הסכם הגישור הנ"ל שותק בכל הנוגע לחובות הארנונה על הנכס).


בשלב זה, אעיר כי בדיון לפניי התברר שנכון להיום העותר והעירייה מסכימים ביניהם כי הנכס פונה על-ידי חברת דיזל לכל המאוחר בסוף יוני 2009, אז הנכס חזר לידיו של העותר. עם זאת, ראוי להדגיש כי בשעת אמת לא הוגשה למחלקת הארנונה בעירייה הודעה מסודרת בכתב על כך שחברת דיזל פינתה את הנכס - לא על-ידי חברת דיזל כשוכרת לשעבר, ולא על-ידי העותר כבעליו של הנכס.

5.
על רקע המידע שפורט לעיל (שכאמור הגיע לידיעת מחלקת הארנונה בעירייה בתחילת שנת 2015 במסגרת ניהול התביעה האזרחית השנייה), שלחה מחלקת הארנונה ביום 12.3.2015 דרישת תשלום לעותר כבעל הנכס, וזאת עבור מכלול תקופת החוב על הנכס: מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012. דרישת התשלום האמורה התקבלה אצל העותר ביום 29.3.2015. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 20.4.2015, הגיש העותר השגה למנהל הארנונה באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד אלי וזאנה.


במסגרת ההשגה העלה העותר את הטענות הבאות: (א)
טענת "אינני מחזיק"
– נטען כי חברת דיזל, אשר חתומה על הסכם שכירות לגבי הנכס לתקופה של שלוש שנים, לא מסרה הודעת חדילה למחלקת ארנונה בעירייה, ולא עדכנה אודות פינוי הנכס. לפיכך, נטען כי יש לראות בה כמחזיקה בנכס עבור מכלול תקופת החיוב. עוד נטען כי בהסכם הגישור בין העותר לבין חברת דיזל מינואר 2010 שקיבל בשעתו תוקף של פסק-דין, העותר לא נטל עליו את חיובי הארנונה עבור התקופה המדוברת. (ב)
טענת "נכס לא ראוי לשימוש"
– נטען כי חברת דיזל השחיתה את הנכס בעת שפינתה אותו, כך שהנכס לא היה ראוי לשימוש לאורך יתרת תקופת החוב, ולכן יש לפטור אותו מחיוב בארנונה. עוד נטען כי נכסים אחרים בבניין שבבעלות העותר, הוכרו בתקופה הרלוונטית כלא ראויים לשימוש, וחיוב הארנונה בגינם בוטל. לפי הטענה, אותה תוצאה מתחייבת גם לגבי הנכס הנדון לפניי. (ג)
טענת סיווג
– נטען כי יש לסווג את הנכס כחנייה לאורך כל תקופת החיוב, וזאת לפי הייעוד התכנוני של הנכס. לפי הטענה, חנייה הייתה פטורה מתשלום ארנונה בעת הרלוונטית.

6.
ביום 14.6.2015 ניתנה תשובתו של מנהל הארנונה, שדחה את השגת העותר. וכך נכתב בתשובה:

"לכבוד
עו"ד אלי וזאנה
...
שלום רב,

הנדון: תשובה להשגה בגין נכס 30141-133-001-0032 נושאת תאריך 20.4.2015
חשבון מס' 0141739001 ע"ש אינטרנשיונל דיזל

הריני לאשר בתודה קבלת ההשגה שבנדון, אתכבד להשיב כדלקמן:

1. בפני
יתך נטען כי השוכר אשר השכיר את הנכס החל מיום 01.01.09 נטש את הנכס במהלך שנת 2009, ולאחר מכן הנכס היה במצב לא ראוי לשימוש עד שנת 2013.

2. בהתאם לדין, על בעל הנכס למסור הודעה במועד בדבר שינויים בחזקה וכן בדבר טענה כי נכס אינו ראוי. למרות האמור לא נמסרה על ידך הודעה על כך שהמחזיק עזב את הנכס וכן לא נמסרה הודעה בדבר היות הנכס לא ראוי. ההודעה והפנייה היום הינה בחלוף המועד להגשת טענות ממין אלו ועל כן דין הטענה וההשגה להידחות.

3. לפנים משורת הדין, אנו נסכים כי באם ישולם בתוך 30 יום החוב לתקופה מ- 01.01.09 עד 01.07.09 (מועד בו נטען כי השוכר עזב את הנכס), סכום של 47,748.8 ₪, לוותר על יתרת החוב לתקופה מיום 01.07.09 ועד 30.12.12 וזאת לאור נסיבות הפניה.

4. עד לאמור פנייתך נדחית על כל פרטיה וחלקיה.

5. סכום יתרת החוב לחשבון שבנדון הינו 332,798.70 ₪. מצ"ב שובר תשלום.

על החלטה זו ניתן להגיש ערר לועדת הערר לארנונה בתוך 30 יום מיום קבלתה.

בכבוד רב,
משה לוי
מנהל הארנונה".


במאמר מוסגר אעיר כי בדיון לפניי נשאלה העיריה מה עמד מאחורי הצעת מנהל הארנונה בפס' 3 לתשובתו הנ"ל. באות-כוח העירייה השיבו כי ההצעה ניתנה בשנת 2015 על דרך הפשרה, טרם נקיטת הליכים משפטיים כנגד העותר; כי התקופה שצוינה בהצעה של מנהל הארנונה בתשובתו לעותר, נבעה ככל הנראה מכך שהעותר לא חלק על כך שהנכס היה מאויש בחצי השנה הראשונה של שנת 2009; כי לאחר שהתמונה העובדתית התבררה בדיעבד, הרי נכון להיום העירייה אינה עומדת עוד על חיובו של העותר בארנונה בגין המחצית הראשונה של שנת 2009, שכן אין חולק שבאותה תקופה הנכס לא הוחזק על-ידו אלא על-ידי חברת דיזל; וכי הצעת הפשרה שהעלה בשעתו מנהל הארנונה, איננה עומדת כיום על הפרק (בדיון לפניי העלתה העירייה הצעה כספית חלופית לעותר שלא נרשמה לפרוטוקול לפי בקשת הצדדים, אולם לא הושגה הסכמה לגביה).

7.
לטענת העותר, לאחר שקיבל את תשובתו של מנהל הארנונה מיום 14.6.2015 הוא סבר שההצעה בפס' 3 לתשובתו הנ"ל של מנהל הארנונה הופנתה לחברת דיזל ולא אליו, שכן חברת דיזל היא זו שהחזיקה פיזית בנכס עד סוף המחצית הראשונה של שנת 2009. כמו כן, לטענת העותר הוא ניגש לעירייה בסמוך לאחר קבלת תשובת מנהל הארנונה, ושם נציגת העירייה הנפיקה ומסרה לידיו שובר תשלום על סך 47,748.8 ₪ שנשא את שמה של חברת דיזל בלבד. לטענת העותר, הוא הבין מכך כי שמו נמחק מרשימת מחזיקי הנכס עבור תקופת החיוב לאחור. לדברי העותר, הוא שלח את שובר התשלום האמור לחברת דיזל באמצעות דואר רשום, ולטענתו סבר כי בכך הסתיים חלקו בפרשה.

8.
אלא שבכך לא תם העניין. משחלף המועד להגשת ערר מטעם העותר ומשחוב הארנונה לגבי שנים 2009-2012 לא שולם (לא לפי הצעת הפשרה בפס' 3 לתשובת מנהל הארנונה ולא בכלל), הפך חוב הארנונה לסופי. על רקע זה, ראתה העירייה לצרף את העותר כנתבע לתביעה האזרחית השנייה התלויה ועומדת בבית-משפט השלום בירושלים (כזכור, התביעה השנייה הוגשה מלכתחילה לגבי חלק מתקופת החוב, קרי- לגבי שנים 2011-2012). בהתאם לכך, הגישה העירייה ביום 16.9.2015 בקשה לבית-משפט השלום לתיקון כתב-התביעה שם. הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 29.9.2015, ובהתאם לכך העותר צורף כנתבע לתביעה האזרחית השנייה.

9.
ביום 23.1.2017 התקיים בבית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' גדעוני) דיון במעמד הצדדים בתביעה האזרחית השנייה. בפרוטוקול הדיון נרשם כי העותר אישר לפני בית-משפט השלום כי אין מחלוקת שבשנים 2011-2012 הוא החזיק בנכס, ואף אין מחלוקת כי ההשגה שהעותר הגיש בשעתו למנהל הארנונה התייחסה לאותן שנים. לטענת העותר, במהלך הדיון ציין בית-משפט השלום כי אין מקום לברר לפניו את הטענות שהועלו באפיק המנהלי. על רקע זה, בפרוטוקול הדיון נכתב כך:

" הנתבע 3 (העותר-ד.כ.ל): לאחר ששמעתי את הערות בית-המשפט אבקש לאפשר לי פרק זמן של 30 ימים ע"מ להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת העירייה בהשגה (מיום 14.6.15) אותה קיבלתי לידיי סמוך לאחר שניתנה. אני סבור שהעיריה הטעתה אותי בכך שנתנה לי בקשת תשלום ע"ש המחזיק בפועל לאותה תקופה ומחקה את שמי ולכן לא הבנתי שההחלטה מחייבת אותי. בנסיבות אלה אני אבקש להאריך לי את המועד להגיש ערר. מקובל עלי כי כל החלטה שלניתנת (כך במקור-ד.כ.ל) במישור המינהלי מחויבת בהליך זה (במסגרת התביעה האזרחית השנייה-ד.כ.ל), במובן זה שככל שיתקבל הערר ויקבע שאינני חייב בחוב בכללותו התביעה תידחה, וככל שיידחה הערר, או תידחה בקשתי להארכת מועד להגישו, וככל שההחלטה תהפוך חלוטה, דין התביעה כאן יהיה להתקבל...".


אעיר כי לאחר אותו דיון, העותר הגיש לבית-משפט השלום בקשות לתיקון הפרוטוקול. כב' השופט גדעוני דחה בקשות אלה בהחלטותיו מימים 8.3.2017 ו- 18.6.2017, בנימוק לפיו הבקשות לתיקון פרוטוקול הוגשו באיחור והן אינן עולות בקנה אחד עם הדברים הברורים שהעותר אמר בדיון ועם ההסדר הדיוני שהעותר הסכים לו, וזאת לאחר שניתנה לעותר שהות לשקול בעניין במהלך הפסקה שנערכה בדיון. עוד אציין למען שלמות התמונה, כי ביוני 2017 הורה בית-משפט השלום על מחיקתה של חברת דיזל ובעליה מהתביעה האזרחית השנייה. זאת, לאחר שהוסכם כי חברת דיזל פינתה את הנכס במהלך שנת 2009, ולא החזיקה פיזית בנכס בשנים 2011-2012. יוצא, אפוא, כי התביעה האזרחית השנייה תלויה ועומדת כיום בבית-משפט השלום בירושלים כנגד העותר בלבד, והיא ממתינה למיצוי המסלול המינהלי בהתאם להסכמה שצוטטה לעיל.

10.
ביום 21.2.2017, כחודש לאחר הדיון האמור לפני כב' השופט גדעוני, הגיש העותר כתב טענות לוועדת הערר לענייני ארנונה. כותרת כתב הטענות הייתה: "הודעת ערר". עם זאת, בפתיח כתב הטענות נכתב כי מוגשת במסגרתו בקשה להארכת מועד להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015, וזאת לגבי חיוב ארנונה עבור שנים 2009 עד 2012. בהמשכו של כתב הטענות, פורטו נימוקי הערר לגופו.

11.
בהחלטתה מיום 25.10.2017 דחתה ועדת הערר את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה. בהחלטה נוספת מיום 31.10.2017, הבהירה הוועדה כי מאחר שהבקשה להארכת מועד להגשת ערר נדחתה, אין מקום לדון בערר לגופו.

12.
על החלטה זו הגיש העותר את הערעור המנהלי שהוזכר בראשית דבריי (עמ"נ 11487-12-17). בד בבד עם מתן פסק-דין זה, ניתן פסק-דיני בערעור המנהלי במסגרתו נדחה ערעור העותר על החלטת ועדת הערר, לדחות את בקשת העותר לאורכה להגשת ערר. זאת, ממכלול הנימוקים שפורטו בפסק-הדין.

גדר העתירה שבכותרת וטיעוני הצדדים בתמצית
13.
הסעדים המבוקשים במסגרת העתירה וכן מכלול נימוקיה, אינם מבחינים
בין טענות שמקומן להתברר במסגרת הערעור המנהלי, לבין טענות שמקומן להתברר במסגרת העתירה המנהלית
. כך למשל, הטענות שהעלה העותר במסגרת כתב העתירה בדבר "אינני מחזיק" וכן סיווג נכס, הן טענות שברגיל מקומן להתברר לפני מנהל הארנונה ולפני ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ז-1976 (להלן:
חוק הערר
). ודוק, לא נעלם מעיניי כי בנסיבות חריגות מסוימות (שלא כאן המקום לפרט את טיבן והיקפן) ניתן להעלות טענות אלה ברשות בית-משפט, במסגרת הליכים משפטיים שאינם מתבררים לפני מנהל הארנונה וועדת הערר. עם זאת, מלשונו של סעיף 3(ג) רישא לחוק הערר, עולה בבירור כי חריגים אלה אינם חלים כאשר הוגשה השגה למנהל הארנונה כפי שקרה במקרה דנן. במצב כזה, נדרש מיצוי הליכים במסלול המנהלי הקבוע בחוק הערר. אשר לטענת נכס בלתי ראוי לשימוש – אף אחד מהצדדים לפניי לא כפר בסמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר לדון ולהכריע בטענה זו. בהתאם לכך, העותר העלה את הטענה הנ"ל במסגרת ההשגה שהגיש למנהל הארנונה, והיא נדחתה בתשובתו של האחרון מיום 14.6.2015. לפיכך, מיצוי המסלול המנהלי נדרש גם בנוגע לטענה זו.


הנה כי כן, העותר נקט במסלול המנהלי. הוא הגיש השגה למנהל הארנונה בסמוך לאחר קבלת הודעת התשלום, והעלה במסגרתה את טענותיו האמורות בדבר "אינני מחזיק", נכס בלתי ראוי לשימוש וסיווג הנכס. הטענות האמורות של העותר נדחו בתשובתו של מנהל הארנונה מיום 14.6.2015. בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערר כללה אף היא את הטענות האמורות, אולם הבקשה נדחתה על-ידי ועדת הערר. הערעור המנהלי שהגיש העותר על החלטה זו, נדחה אף הוא בפסק-דיני שניתן בערעור האמור. בהתחשב בכל אלה, אין מקום להיזקק במסגרת העתירה המנהלית לטענות האמורות ("אינני מחזיק", נכס בלתי ראוי לשימוש וכן סיווג הנכס). קביעה אחרת תוביל לעקיפה פסולה של המסלול הקבוע בחוק הערר אשר בו נקט העותר, תוך יצירת כפל הליכים, בזבוז משאבים שיפוטיים וסיכון להכרעות סותרות.


אעיר כי העותר העלה במסגרת עתירתו טענות נוספות שמקומן בערעור המנהלי. כך למשל, טען העותר כי השגתו למנהל הארנונה התקבלה, ולפיכך לא היה צורך בהגשת ערר לוועדת הערר; ו/או טענות לפיהן לא היה איחור בהגשת הערר לוועדה, וממילא לא היה צורך באורכה לצורך דיון בערר לגופו. טענות אלה מתייחסות להליכי ההשגה והערר, ולפיכך הן נדונו והוכרעו במסגרת פסק-דיני שניתן בערעור המנהלי. המסקנה המתבקשת גם בהקשר זה, היא כי אין מקום להיזקק לטענות האמורות במסגרת העתירה המנהלית.

14.
הדיון בעתירה יתמקד, אפוא, בטענות שהעלה העותר אשר אינן בסמכות מנהל הארנונה או ועדת הערר, ואשר אינן נוגעות לניהול ההליכים לפניהם. מדובר בטענות הבאות: (א) טענת העותר לפיה חיובו בשנת 2015 בגין חובות ארנונה למפרע עבור
שנים 2009 עד 2012, מהווה חיוב רטרואקטיבי פסול ונעדר סמכות חוקית. (ב) טענה לשיהוי ולהתרשלות מצד העירייה: נטען כי העירייה השתהתה במשלוח הודעת תשלום לעותר, וכן התרשלה בכך שחדלה כל השנים מביצוע בדיקה פשוטה מדוע חוב הארנונה אינו משולם, והאם המחזיק הרשום (חברת דיזל) עדיין בנכס. לפי הנטען, התנהלות זו נוגדת את חובת ההגינות המוטלת על העירייה כרשות
ציבורית, ואת חובתה לפעול לגביית מס אמת. לטענת העותר, השתהות העירייה גרמה לו לנזק ראייתי, המקשה עליו להוכיח כיום את צדקת טענותיו לגוף המחלוקת בשל חלוף הזמן. (ג) לטענת העותר, אין מקום לחייבו
בהפרשי הצמדה וריבית
בגין החוב שקדם למועד מסירת הודעת התשלום לידיו. בהתחשב בכל אלה, עתר העותר לבטל את חיובו בארנונה, ולחייב את העירייה בהוצאותיו בהליך זה.

15.
מנגד, העירייה טענה כי דין העתירה להיות מסולקת על הסף מחמת איחור ושיהוי כבד בהגשתה. עוד נטען כי דין העתירה להידחות לגופה, בהעדר עילה להתערבות בית-משפט זה בחיובו של העותר בארנונה עבור תקופה בת 3.5 שנים לאחור (מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012).

16.
חברת דיזל ובעליה מר גיא כהן, טענו אף הם כי דין העתירה להידחות על-הסף ולגופה. לטענת החברה ובעליה, העותר מנוע מלטעון כי על החברה ובעליה לשאת בחיובי הארנונה לאחר מועד פינוי הנכס. זאת, הן מאחר שלאחר מועד פינוי הנכס על-ידי החברה, העותר הפך למחזיק בפועל בנכס; והן נוכח הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק-דין בין העותר לבין החברה ובעליה, אשר ניתק את הזיקה שבין חברת דיזל לבין הנכס.

דיון והכרעה

(א) טענת המשיבים לסילוק העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה
17.
כאמור, במרכז העתירה ניצבת הודעת תשלום חוב ארנונה, שהעותר קיבל לידיו ביום 29.3.2015. העתירה שבכותרת הוגשה ביום 6.12.2017, קרי- יותר משנתיים וחצי לאחר קבלת הודעת התשלום. מדובר בעיכוב ניכר בהגשת ההליך, בשים לב לתקופת 45 הימים הקבועה בדין להגשת עתירה מנהלית. אף-על-פי-כן, העותר ראה להסתפק בשורה סתמית בפתיח כתב העתירה, לפיה: "למען הזהירות, [מתבקש] להורות על הארכת המועד להגשת עתירה זו, אם וככל שימצא לנכון כי יש צורך בכך". מיותר לציין כי אין במשפט ערטילאי זה, כדי להוות תחליף להגשתה של בקשה מנומקת וערוכה כדין להארכת מועד כנדרש בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. זאת ועוד; העותר לא הציג טעם מספק לשיהוי הניכר בהגשת העתירה. אמת, עד להגשת העתירה שבכותרת התקיימו בין הצדדים הליכים שונים. כך למשל, בין הצדדים תלויה ועומדת התביעה האזרחית השנייה בבית-משפט השלום בירושלים, אליה העותר צורף כנתבע. כמו כן, בתחילת שנת 2017 העותר הגיש את ההליך מטעמו לוועדת הערר. עם זאת, אין באותם הליכים אחרים בין הצדדים, כדי להצדיק את העיכוב הניכר בהגשת העתירה. כך הוא הדבר, שהרי בעתירה שלפניי מעלה העותר טענות שאינן בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר, כך שממילא לא היה מקום להמתין להכרעת גורמים אלה לצורך הגשת עתירה, או לפחות לצורך הגשת בקשה מבעוד מועד לקבלת אורכה להגשת עתירה. זאת ועוד; התביעה האזרחית השנייה בבית-משפט השלום בירושלים, נסובה רק על חלק מתקופת חוב הארנונה נשוא העתירה שלפניי. ממילא, גם לפי שיטת העותר, לא ניתן היה להקיף במסגרת ההתדיינות בתביעה האזרחית השנייה את מלוא טענותיו.


בהתחשב בכל אלה, בקשת המשיבים לסילוק העתירה על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה ומחמת העדר בקשה ערוכה כדין להארכת מועד, אינה מופרכת בשים לב לרכיב הסובייקטיבי של השיהוי (רכיב האשם). לצד זאת, קשה לומר כי העיכוב בהגשת העתירה מלמד על כך שהעותר ויתר על טענותיו, שהרי שמאז קבלת הודעת התשלום, העותר מתדיין עם העירייה במסגרת הליכים שונים וכופר בחבותו. כמו כן, המשיבים לא הצביעו על נזק מיוחד שנגרם להם כתוצאה מעצם העיכוב בהגשת העתירה (כך במיוחד לגבי העירייה, בשים לב לכך שהחוב נושא ריבית והצמדה). לפיכך, הרכיב האובייקטיבי של השיהוי (רכיב הנזק), אינו בעוצמה גבוהה. באיזון בין הרכיב הסובייקטיבי לבין הרכיב האובייקטיבי של השיהוי, לא מצאתי להורות על סילוק העתירה על הסף, ואדון בה לגופה (ראו: עע"ם 867/11
עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקות בע"מ
(28.12.2014), פס' 23-29).


(ב) טענת העותר לחיוב רטרואקטיבי פסול
18.

העותר קיבל לראשונה הודעת תשלום במרץ 2015, בגין חוב ארנונה המתייחס לשנים 2009-2012. מאחר שהודעת התשלום התייחסה לשנות מס קודמות, החיוב הנו רטרואקטיבי (ראו: עע"מ 4551/08
עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
(1.12.2011), פס' 56; עוד ראו: ע"א 8417/09
עיריית ירושלים נ' לוי
(21.8.2012), דעתם של כב' המשנה-נשיא ריבלין וכב' השופט ג'ובראן. יוער כי באותה פרשה, סבר כב' השופט עמית כי כאשר מדובר בעדכון הרישום בספרי העירייה בנוגע לזהות המחזיק בנכס עקב שינוי מחזיקים, אין מדובר בהשתת ארנונה באופן רטרואקטיבי אף אם מדובר בעדכון בדיעבד. עם זאת, מדובר בדעת-יחיד שלא זכתה להסכמת יתר חברי ההרכב באותה פרשה).

19.
מאחר שאין בחוק הסמכה מפורשת לחיוב רטרואקטיבי בענייני ארנונה, קבעה הפסיקה כי קמה חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע, באופן שידו של בית המשפט תהא קפוצה בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים (ראו: ע"א 8417/09
לוי
הנ"ל, פס' 10, 16, 19). לצד זאת, הכירה ההלכה הפסוקה במבחן דו-שלבי בנוגע לתחולה רטרואקטיבית של חיובי ארנונה: במישור הסמכות – נקבע כי החזקה הפרשנית נגד תחולה למפרע הנה חזקה הניתנת לסתירה, ולפיכך ניתן
לחייב נישום בתשלום ארנונה לאחוֹר, בנסיבות בהן קיימים טעמים טובים לכך. בהקשר זה, הובעה דעה בפסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה: "
דומה כי הפגיעה הנובעת מחיובו בדיעבד של נישום שלכל הפחות לא מסר מידע כנדרש לרשות ולכן הושת עליו חיוב רק כעבור זמן היא חלשה יחסית, וכנגזרת מכך גם דרישת ההסמכה המפורשת היא חלשה יותר בעניינו" (רע"א 3509/14
אלואחואח נ' עיריית לוד
(2.9.2014), פס' 10). בשלב השני,
יש לבחון האם החיוב למפרע עומד במבחן הסבירות המנהלית. זהו המבחן המרכזי בהקשר הנדון, והוא מהווה פרי איזון בין עניינו של הפרט לבין אינטרס הציבור:
מחד גיסא
, יש לשקול את עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה בדבר חובתו (או העדר חובתו) לשלם ארנונה, וכן את אינטרס ההסתמכות שלו על המצב שהיה בטרם חויב למפרע.
מאידך גיסא
, ראוי להתחשב באינטרס הציבורי בקיום החוק, בגביית מס אמת, בנשיאה שוויונית בנטל תשלום חובות הארנונה, וכן ברווחת התושבים העלולה להיפגע אם הרשות המקומית תימנע מגביית מסי ארנונה.
חשיבות מיוחדת תינתן להתנהלותו של הנישום, ולשאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו (ראו: עע"ם 4551/08
עיריית גבעת שמואל
הנ"ל, פס' 57).

20.
ומן הכלל אל הפרט – המישור העובדתי אינו שנוי במחלוקת בתיק זה. אין חולק כי בעקבות הסכם השכירות שנחתם בשעתו בין העותר לחברת דיזל, ובעקבות ההודעה על שינוי מחזיקים שהעותר הגיש לעירייה בתחילת שנת 2009, נרשמה חברת דיזל כמחזיקה בפנקסי העירייה החל מיום 1.1.2009 ואילך, בהיותה שוכרת הנכס. כיום אין מחלוקת כי חברת דיזל פינתה את הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009. כפי שפורט בפתח פסק-דין זה וכן בסוף פס' 6 לדבריי לעיל, בדיון לפניי הודיעה העירייה כי היא חוזרת בה מחיובו של העותר בארנונה בגין המחצית הראשונה של שנת 2009, שכן התברר כי חברת דיזל היא שהחזיקה אותה עת בנכס. עוד אין מחלוקת כי בעקבות פינוי הנכס על-ידי חברת דיזל ביום 1.7.2009, החזקה הפיזית בנכס הוחזרה לידיו של העותר (לכך שהדבר מוסכם, ראו: פרוטוקול דיון מיום 2.6.2019, עמ' 16, ש' 13-14, מפי ב"כ העותר: "אני לא חולק על זה שפיזית הם (חברת דיזל ובעליה-ד.כ.ל) עזבו את הנכס בסוף יוני").

21. במישור המשפטי - חברת דיזל לא מסרה למחלקת הארנונה הודעה בדבר עזיבתה את הנכס, על-אף חובתה לעשות כן. לצד זאת, גם העותר חדל כאשר לא הודיע לעירייה על שינוי המחזיקים בנכס, קרי- הוא לא הודיע לעירייה כי מפתחות הנכס והשליטה בו חזרו לידיו, באופן שהעותר הפך להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס עם פינויו על-ידי החברה השוכרת. בכך פעלו הן חברת דיזל (כשוכרת שפינתה את הנכס), והן העותר (כבעלים שקיבל את החזקה בנכס בחזרה לידיו), בניגוד להסדר הקבוע בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:
פקודת העיריות
או:
הפקודה
). ודוק, בהתאם לסעיפים 325-326 לפקודה הנ"ל, מוטלת על מחזיק בנכס האחריות לדווח לעירייה על עזיבת הנכס, כתנאי ל"שחרור" מן החובה לשלם ארנונה. ואולם הסדר זה אינו עומד לבדו. הוא בא להוסיף על חבות הארנונה הקיימת באופן רגיל, ולא לגרוע ממנה. לשון אחר; חבות הארנונה העיקרית בגין הנכס לעולם תחול לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, על המחזיק בפועל שהנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיפים 325-326 לפקודה נועדו רק להוסיף חבות של המחזיק המקורי הרשום בפנקסי העירייה, כל עוד הוא לא הודיע כדין על חדילת החזקתו בנכס ("מחזיק קונסטרוקטיבי רשום"). כך, על-מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה, באופן שהיא אינה צריכה לעמוד בעצמה על שינוי מחזיקים בנכסים שבתחומה (ראו: ע"א 8417/09
לוי
הנ"ל, פס' 18). עמדתי על כך ביתר פירוט בפס' 35 לפסק-דיני בערעור המנהלי בפרשה זו, ואני מפנה לדבריי שם.


אמנם, במקרה דנן המחלקה לפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים קיבלה הודעה ביוני 2009 כי חברת דיזל פינתה את הנכס, וזאת לאחר התראה שניתנה לחברה בדבר שימוש חורג בנכס. עם זאת, אין בנמצא ראיה כלשהי לכך שמידע זה עבר לידיעתה של מחלקת הארנונה בעירייה. בנסיבות אלה, אין די בידיעה של מחלקה אחרת בעירייה, כדי לפטור את הצדדים מהחובה להגיש הודעה בדבר שינוי מחזיקים למחלקת הארנונה בזמן אמת בהתאם לסעיפים 325-326 לפקודה (ראו: דעת הרוב בבר"ם 867/06
מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ
(17.4.2008): פס' 16 לפסק-דינו של כב' השופטת פרוקצ'יה, וכן סוף פס' 4 וסוף פס' 9 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל. יוער כי כב' השופט דנציגר תמך באותה פרשה בקביעת חריג שהיקפו רחב יותר, אולם דעתו נותרה בעניין זה דעת-יחיד; עוד ראו: בר"ם 8462/11
מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' פלקון
(12.8.2014), מפי כב' השופט מלצר).

22.
מאחר שאף אחד מהצדדים לא עדכן את העירייה על שינוי המחזיקים בנכס בסוף יוני 2009, ומאחר שהמידע בדבר העברת הנכס לחזקת העותר לא היה בידיעתה הפוזיטיבית של מחלקת הארנונה עד תחילת שנת 2015, העירייה המשיכה לחייב את חברת דיזל בתשלומי הארנונה, בהיותה המחזיקה הרשומה של הנכס. התפנית ארעה בתחילת שנת 2015, אז הגישה מחלקת הארנונה לבית-משפט השלום בירושלים את התביעה האזרחית השנייה כנגד חברת דיזל וכנגד בעלי החברה, בגין חוב הארנונה לשנים 2011-2012. במסגרת אותה תביעה, גילתה מחלקת הארנונה לראשונה אודות הטענות לפיהן חברת דיזל עזבה את הנכס במהלך שנת 2009; הסכם השכירות בין חברת דיזל לבין העותר בא אל קיצו; ונחתם בתחילת 2010 הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק-דין בין חברת דיזל לבין העותר. כפי שפורט בפס' 4 לדבריי לעיל, טענות אלה נתמכו במסמכים בכתב משעת אמת.


בהתאם להלכה הפסוקה, במצבים בהם

מחלקת הארנונה

מודעת בפועל
לשינוי זהות המחזיק בנכס, הרי מכוח עקרונות הסבירות וההגינות אין היא רשאית לעצום עיניה מפני המציאות, ועליה לפעול לעדכון רישום המחזיקים בנכס. זאת, גם אם המחזיק הרשום היוצא ("המחזיק הקונסטרוקטיבי") לא מסר הודעת חדילה כנדרש בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות (ראו: הפירוט בפס' 35 לפסק-דיני בערעור המנהלי בפרשה זו, וההפניות המוזכרות שם).


כך אכן פעלה מחלקת הארנונה במקרה דנן: כאשר הגיע לידיעתה הפוזיטיבית מידע בדיעבד (שנתמך בראיות חיצוניות מזמן אמת) ממנו עלה כי חברת דיזל עזבה את הנכס במהלך שנת 2009 באופן שהחזקה הפיזית חזרה לבעליו של הנכס, היא עדכנה את רשימת המחזיקים בנכס, כך שהעותר נרשם כמחזיק בנכס למפרע לגבי שנים 2009-2012. בהקשר זה, לא רק שהעירייה פעלה כדין, אלא שאלמלא הייתה פועלת כך, היא הייתה עלולה להפר את חובת הסבירות וההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית המחויבת בגביית מס אמת ממי שמחזיק בפועל בנכס. בהקשר הנדון כבר נפסק כי
כאשר: "...
העירייה מודעת בפועל לשינוי זהות המחזיק בנכס, חובת ההגינות מחייבת את תיקון הרישום והפסקת חיובו של המחזיק היוצא
" (
רע"א 4397/15
עידן נ' עיריית מודיעין עילית
(13.7.2015), פס' י"ב מפי כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין). עוד נפסק כי: "...
חבותו של המחזיק או הבעלים המקורי היא שיורית, כך שיש לחייבו בתשלום ארנונה רק כאשר לא ניתן לגבותה ממי שחב בה בפועל...סעיפים 325-326 פותחים בפני
העירייה אפשרות חיוב נוספת ואין הם שוללים את חבותו בארנונה של בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כשלעצמם, אין בהם כדי למנוע מן העירייה להשית את הארנונה על בעל הזיקה כאמור באופן רטרואקטיבי, או לחלופין להסמיכה לעשות כן
" (ע"א 8417/09
לוי
הנ"ל, סוף פס' 18). בהמשך לכך, אין לי אלא להביא בלשונם את הדברים כפי שנכתבו בספרו של הנריק רוסטוביץ
ארנונה עירונית-ספר ראשון
284-285 (מהדורה חמישית, 2001):

"העירייה רשאית להשית ארנונה הן על מי שחדל להחזיק בקרקע או בבניין ולא הודיע על כך לעירייה והן על המחזיק בפועל. הרשות המקומית אינה רשאית לגבות אותה ארנונה פעמיים, אולם, יש לה זכות להשית ארנונה על כל אחד משני אלה. ודוק,
הרשות המקומית רשאית

ואף חייבת לעדכן בפנקס הנישומים את שמו של הנישום המשתמש בנכס אם נודע לה על כך, גם כאשר לא נמסרה לה כל הודעה על ידי הנישום שחדל להשתמש בנכס
... הפועל היוצא הוא, כי חבותו של המחזיק הקונסטרוקטיבי מותנית בכך, כי המחזיק הקונסטרוקטיבי יחויב בתשלום הארנונה רק באותם מקרים, שבהם אין הרשות המקומית יכולה לגבות את חוב הארנונה ממי שהשתמש בנכס ולא נרשם כנישום, או שהגבייה ממנו כרוכה בקשיים. או אז, יהיה המחזיק הקונסטרוקטיבי חב בתשלום הארנונה משום שמחדלו הרע את מצבה של הרשות המקומית.
ראוי, כי הרשות המקומית תשית את הארנונה על המשתמש בפועל בנכס, גם אם ההודעה על כך נמסרה לה באיחור
".
(ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל)


23.
העירייה פעלה, אפוא, כמתחייב ממנה כאשר עדכנה לאחור את שמו את העותר כמחזיק בפועל בנכס. אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול, אלא בהתאמה של הרישום בפנקסי העירייה למצב הדברים לאשורו. החיוב למפרע בנסיבות המקרה דנן הוא מוצדק מטעמים מגוונים, ובהם הצורך בגביית מס אמת מהמחזיק למעשה בנכס, וכן שיקולים של צדק ונשיאה שוויונית בנטל המס. הכל, בנסיבות בהן העותר הפך לבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס והחזיק בו בפועל בעקבות פינויו של הנכס על-ידי חברת דיזל, השוכרת לשעבר. אזכיר שוב כי זמן קצר לאחר פינוי הנכס על-ידי חברת דיזל, חתם עמה העותר על הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק-דין אודות סיום הסכם השכירות. למרות זאת, העותר לא דיווח למחלקת הארנונה על קבלת החזקה הפיזית בנכס לידיו. בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי החזקה כנגד התחולה למפרע של חיובי ארנונה נסתרה בעניינו של העותר.

24.
אשר למבחן הסבירות - אני בדעה כי פרק הזמן של החיוב לאחור (3.5 שנים) עומד בדרישת הסבירות והמידתיות, ואינו מצדיק את התערבותי (להפרשי הריבית וההצמדה אתייחס בהמשך). זו עמדתי, שכן בניגוד לעירייה שגילתה את מצב הדברים בדיעבד, העותר כאמור ידע בשעת אמת כי הפך למחזיק למעשה בעקבות פינוי הנכס על-ידי החברה השוכרת, ולפיכך לא יכולה להישמע מפיו טענת הסתמכות לגיטימית. אציין כי ב"כ העותר הוא אשר הגדיר את הנכס בדיון לפניי כ: "נכס מסחרי ולא בית מגורים קטן" (פרוטוקול דיון מיום 2.6.2019, עמ' 7, ש' 27). עוד אציין כי העותר הנו עורך-דין וכי בבעלותו נכסים נוספים בבניין בו מצוי הנכס הנדון. זאת ועוד; העותר ידע להגיש בעבר הודעות שינוי מחזיקים לעירייה, כאשר הוא חפץ להודיע על העברת החזקה בנכס לאחרים כדי שאלה יישאו בתשלום הארנונה.
מכאן שלא מדובר בנישום שלא היה מודע לחובה בתשלום ארנונה, או בנישום שלא ידע על החובה בהגשת הודעת שינוי מחזיקים לעירייה. מסיבותיו שלו, העדיף העותר להחריש מול מחלקת הארנונה, לאחר שמפתחות הנכס חזרו לידיו בעקבות פינוי הנכס על-ידי חברת דיזל.
לפיכך, אין לעותר להלין אלא על עצמו, שכן במחדליו הוא תרם באופן מהותי לכך שהתעורר הצורך בעדכון פנקסי העירייה בדיעבד.

25.
אוסיף כי בניגוד לנטען על-ידי העותר, לא מצאתי חוסר תום-לב בהתנהלותה של מחלקת הארנונה. כאמור, בתחילת שנת 2015, מחלקת הארנונה קיבלה לראשונה מבאת-כוחם של חברת דיזל ובעליה, את המידע לפיו החברה פינתה את הנכס במהלך שנת 2009. עם זאת, באותו שלב המצב העובדתי לגבי התאריך המדויק בו פונה הנכס, לא היה בהיר. כמו כן, לא היה ברור האם קיימת מחלוקת עובדתית בין העותר לבין חברת דיזל בשאלה מי מבניהם הוא המחזיק בפועל של הנכס ולגבי איזו תקופת-זמן. בנסיבות אלה, ראתה העירייה ביוני 2015 לחייב לאחור את העותר בארנונה ביחד עם חברת דיזל שנותרה רשומה כמחזיקה בנכס, וזאת על מלוא תקופת החוב (מיום 1.1.2009 ועד יום 31.12.2012). אמנם, אותה עת כבר ניתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגד חברת דיזל בגין חוב הארנונה לשנים 2009-2010 במסגרת התביעה האזרחית הראשונה שהוגשה נגדה. למרות זאת, העירייה לא הצליחה לגבות ולו שקל אחד על-חשבון החוב, בהיותה של החברה חדלת פירעון. בנסיבות אלה, העירייה הייתה רשאית לעמוד על גביית הארנונה מהעותר עבור התקופה בה החזיק בפועל בנכס, וזאת כל עוד חוב הארנונה לא נגבה פעמיים. בהמשך הדרך, במסגרת הדיון שהתקיים בבית-משפט השלום בירושלים לפני כב' השופט גדעוני בתביעה האזרחית השנייה, אישר העותר כי הוא זה שהחזיק בפועל בנכס בשנים 2011 -2012. מאחר שמדובר בהודאת בעל-דין, מחקה העירייה את התביעה האזרחית השנייה כנגד חברת דיזל ובעליה בגין אותן שנים. מאוחר יותר, במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, התברר כי אין מחלוקת בין העירייה לבין העותר כי חברת דיזל פינתה את הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009. בנסיבות אלה, הסכימה העירייה בדיון לפניי לחזור בה מחיוב העותר בארנונה עבור המחצית הראשונה של שנת 2009, שכן במהלך אותה תקופה חברת דיזל היא זו שהחזיקה בפועל בנכס.


הנה כי כן, העירייה פעלה לאורך הדרך בהתאם למידע שהיה ברשותה. התרשמתי כי היא נהגה באופן סביר, והיא אף הייתה נכונה לחזור בה מהחיוב בארנונה לגבי מי שהסתבר לה בדיעבד כי הוא לא היה המחזיק בפועל בנכס בפרק-הזמן הרלוונטי.


(ג) טענת העותר להתרשלות ולשיהוי מצד העירייה
26.
העותר טען כי העירייה פעלה שלא כדין שכן התרשלה בבדיקת זהות המחזיקים בנכס, וכן השתהתה במשלוח הודעת התשלום לעותר. לגישת העותר, בכך נגרם לו נזק ראייתי, שכן חלוף הזמן הקשה עליו להוכיח את טענותיו לגוף המחלוקות עם העירייה (כגון: טענת נכס שאינו ראוי לשימוש או טענת סיווג הנכס, אליהן התייחסתי בפסק-הדין בערעור המנהלי מטעם העותר).


אין מקום לאמץ טענות אלה. משנת 2009 עד שנת 2015 העירייה לא שקטה על שמריה, אלא פעלה באמצעים מינהליים ואזרחיים כנגד חברת דיזל ולאחר מכן גם כנגד בעלי החברה, בניסיון לגבות את חוב הארנונה מהגורם שהיה רשום כמחזיק הנכס. אמצעים אלה כללו הטלת עיקולים מנהליים, והגשת שתי תביעות אזרחיות בבית-משפט השלום - תחילה כנגד חברת דיזל בלבד, ולאחר מכן כנגד חברת דיזל ובעליה. אין לומר, אפוא, כי העירייה ישבה בחוסר מעש, הזניחה את החוב או נמנעה מניסיונות גבייה. זאת ועוד; זמן קצר לאחר שנודע לעירייה בתחילת שנת 2015 על החזרת החזקה בנכס לידי העותר במהלך שנת 2009 ואילך, היא פעלה להמצאת הודעת תשלום למפרע לידי העותר, וכן צרפה אותו כנתבע לתביעה האזרחית השנייה התלויה ועומדת בבית-משפט השלום. גם בעניין זה, לא נפל שיהוי בהתנהלות העירייה.

27.
ודוק, בהתאם להלכה הפסוקה, ברגיל אין חובה על העירייה לפעול באופן אקטיבי כדי לעקוב אחר שינוי מחזיקים בנכסים הנמצאים בתחומה
(ראו: בר"ם 867/06
דור אנרגיה
הנ"ל, דעת-הרוב מפי כב' השופטות פרוקצ'יה וארבל; עוד ראו: ע"א 8417/09
לוי
הנ"ל, פס' 23). בהתאם לכך, לא הייתה על העירייה חובה לברר מיוזמתה באופן פעיל, האם חברת דיזל (שהייתה המחזיקה הרשומה של הנכס בפנקסי העירייה) הוחלפה בשלב כלשהו במחזיק בפועל אחר. המחוקק נמנע במפורש מלהטיל על העירייה חובות בירור מסוג זה. הוא סבר כי המידע הרלוונטי מצוי בידי הנישומים, וכי הנישומים הם "מונעי הנזק" היעילים והזולים. מסיבה זו, נקבע בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות כי הנטל הוא על הנישומים להודיע על שינוי בזהות המחזיקים בנכס, וזאת כדי להסדיר את תשלום הארנונה בהתאם למצב הדברים בפועל. בהתחשב בכך, המחדלים אינם מונחים לפתחה של העירייה, אלא דווקא לפתחו את העותר. למרות שהעותר חתם על הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין עם חברת דיזל בדבר סיום הסכם השכירות בנכס, הוא בחר לשבת באפס מעשה ולעצום עיניו מפני אחריותו לדווח לעירייה על השבת הנכס לחזקתו, ולשלם את חובות הארנונה בהתאם. אעיר כי גם אם העותר פעל בהקשר זה בתום-לב כנטען על-ידו, אין בכך כדי לשחררו מן החיוב בארנונה לגבי התקופה בה שימש כמחזיק למעשה של הנכס וכבעליו.


(ד) הפרשי ריבית והצמדה
28.
משקבעתי כי יש לחייב את העותר לאחור בגין החזקתו בפועל בנכס מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012, יש לדון בשאלת הפרשי הריבית וההצמדה בגין חיוב זה.

29.
סעיף 2(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן:
חוק הרשויות המקומיות (ריבית)
) קובע כי: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים
מהמועד שנקבע לשילומו
, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". סעיף 1 לחוק הנ"ל מגדיר "תשלומי פיגורים" כך: "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר,
ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו
, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל).


במקרה דנן מתעוררות שתי שאלות שכרוכות זו בזו:
האחת
, האם מוצדק לחייב את העותר בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי.
והשנייה
, האם ההוראה הנוגעת לתשלומי פיגורים בחוק הרשויות המקומיות (ריבית), חלה בנסיבות בהן מדובר בחיוב רטרואקטיבי בארנונה.

30.

אשר לשאלה הראשונה
- לפי שיטת העותר, אין הצדקה לחייבו בהפרשי ריבית בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי טרם מסירת הודעת התשלום לידיו. לטענת העותר, יש לחייבו בהפרשי ריבית והצמדה רק ממועד המצאת הודעת התשלום לעותר (ראו: פס' ז' בפתיח כתב העתירה). הקושי בגישה זו טמון בכך שהעדר חיוב כלשהו של העותר בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החוב לאחור, עלול להוביל לתוצאה של חוטא ייצא נשכר, תוך מתן עידוד לאי מסירת דיווח בזמן אמת אודות שינוי מחזיקים בנכס. אני בדעה כי יש להימנע מתוצאה זו, בדרך של חיוב העותר לשאת במחיר הכסף שהחזיק תחת ידיו עד למסירת הודעת התשלום על-ידי הרשות (השוו: ע"א 5080/90
קפלן נ' מנהל מס שבח
, פ"ד מו(4) 561, 572 (1992)).

31.

אשר לשאלה השנייה -
לפי שיטת העירייה, חיובו של העותר בהפרשי ריבית והצמדה בגין תקופת החיוב הרטרואקטיבי, צריך להיעשות לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית). הקושי בגישה זו טמון בכך שתשלומי הפיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית), כוללים לא רק רכיב של שמירה על הערך הריאלי של הכסף, אלא גם רכיב מעין-עונשי באופיו בדמות ריבית בשיעור חודשי משמעותי בגין פיגור בתשלום. ספק בעיניי אם רכיב מעין-עונשי זה נועד לפי תכליתו לחול בנסיבות של חיוב למפרע בארנונה, להבדיל מנסיבות של פיגור ביחס למועד שנקבע בהודעת התשלום לנישום (ראו בעניין זה: הנריק רוסטוביץ
ארנונה עירונית-ספר שני
1170-1171 (2007, מהדורה חמישית), הסבור כי חוק הרשויות המקומיות (ריבית) אינו חל על חיוב בארנונה לאחוֹר, לגבי תקופה שקדמה ליום תיקוּן השומה. ראו גם: עת"מ (נצ') 1920-02-12
קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת
(22.10.2013), פס' ו'). לכך יש להוסיף את נטייתו של בית-המשפט לקפוץ את ידו במתן אפשרות לתיקון שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. הגם שבמקרה דנן נמצאה הצדקה לחיוב רטרואקטיבי בארנונה מטעמים שפורטו לעיל, הרי לצורך הדיון בהפרשי הריבית וההצמדה, אין להתעלם מכך שהחיוב הרטרואקטיבי נוגע לפרק-זמן של 3.5 שנים לאחור. משכה הבלתי זניח של תקופת החיוב הרטרואקטיבי, עשוי להשליך על הפעלת סמכותו של בית-משפט זה למתן סעד במישור הפרשי הריבית וההצמדה (ראו והשוו:
רוסטוביץ-ספר שני
הנ"ל, עמ' 1173-1174; ת"א (חי') 16338/01
עיריית חיפה נ' שיינר
(24.5.2005) מפי כב' השופטת וילנר).

32.
לאחר שבחנתי את השיקולים האמורים ואיזנתי ביניהם, אני רואה לקבוע כדלקמן:


לגבי תקופת החיוב מיום 1.7.2009, ועד יום 6.5.2015 שהוא היום ה- 30 לאחר תום המועד שנקצב בהודעת התשלום לצורך הסדרת החוב (נספח 16 לעתירה) – העותר יחויב בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (ראו והשוו: עע"ם 8804/10
חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו
, פס' 20 (4.9.2012) מפי כב' השופטת ארבל).


לגבי תקופת החיוב הנותרת מיום 7.5.2015 ואילך – העותר יחויב בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית) החל על העניין.

סוף דבר
33.
העתירה נדחית, בכפוף לאמור בפס' 32 לדבריי לעיל בנוגע לחישוב הפרשי הריבית וההצמדה.

34.
נותר להכריע בסוגית ההוצאות ושכ"ט עו"ד בהליך זה.


אשר לעירייה –
מחד גיסא
, התחשבתי בכך שלאורך כל הדרך עד הדיון לפניי, העירייה עמדה על חיוב העותר בארנונה גם עבור המחצית הראשונה של שנת 2009. רק בדיון לפניי הודיעה העירייה כי היא חוזרת בה מתקופת חיוב זו, בשים לב לכך שהעותר לא החזיק בפועל בנכס עד יום 1.7.2009. לכך יש להוסיף כי ראיתי להתערב בסוגיית הריבית וההצמדה כאמור לעיל.
מאידך גיסא
, התחשבתי בכך שמרביתן המכריע של טענות העותר במסגרת העתירה נדחו. כמו כן, בדומה לאמור בפסק-דיני בערעור המנהלי, אציין גם כאן כי העותר לא הקל על המלאכה במובן זה שכתב העתירה וכתב הערעור זהים בנוסחם (למעט החלק הפותח והמסיים) באופן שבטיעוניו הכתובים של העותר, לא נעשתה כל הבחנה בין הטענות שמקומן להתברר במסגרת העתירה המנהלית לבין הטענות שמקומן להתברר במסגרת הערעור המנהלי (ראו גם: פס' 13 לדבריי לעיל). באיזון בין השיקולים, וכן בהתחשב בסכום ההוצאות שנפסק לטובת העירייה במסגרת הערעור המנהלי, ראיתי לחייב את העותר בהוצאות ובשכ"ט ב"כ העירייה בהליך זה על הצד הנמוך, בסך כולל של 10,000 ₪.


אשר למשיבים 3-4 – אני סבורה כי יש מקום לחייב את העותר בהוצאותיהם, כאשר גם כאן נמנעתי מלהעמיד את ההוצאות על הצד הגבוה:
מחד גיסא
, חברת דיזל היא אשר החזיקה בפועל בנכס במחצית הראשונה של שנת 2009. החברה חדלה בכך שלא הודיעה למחלקת הארנונה בשעת אמת על עזיבת הנכס, באופן שיכול היה למנוע את השתלשלות הדברים שבאה לאחר מכן.
מאידך גיסא
, העותר לא צמצם את טענותיו בכתב העתירה למחצית הראשונה של שנת 2009, אלא טען כי חברת דיזל היא זו שיש לחייבה בארנונה עבור כל תקופת החיוב, בהיותה המחזיקה הרשומה של הנכס (ראו: פס' 71-84 לכתב העתירה). כך, על-אף שטענת "אינני מחזיק" מקומה להיות מועלית במסגרת הערעור המנהלי ולא במסגרת העתירה המנהלית כמבואר בפס' 13 לדבריי לעיל; ועל-אף שהעותר קיבל מחברת דיזל את מפתחות הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009, והפך מאז למחזיק למעשה של הנכס. בכך אילץ העותר את המשיבים 3-4 להתגונן כנגד מלוא רוחב היריעה בעתירה, ללא הצדקה. בהתחשב בכל אלה, יישא העותר בהוצאות ובשכ"ט ב"כ המשיבים 3-4 בסך כולל של 10,000 ₪.


המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים ותסגור את ההליך.


ניתן היום,
י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.













עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 11213-12/17 אברהם פירו נ' עירית ירושלים, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, חברת יו.אס.אינטרנשיונל דיזל בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 16/06/2019)