פסקי דין על אברהם פירו | פסקי דין על עיריית ירושלים | פסקי דין על מנהל הארנונה בעיריית ירושלים |

11487-12/17 עמנ     16/06/2019




עמנ 11487-12/17 אברהם פירו נ' עיריית ירושלים, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עמ"נ 11487-12-17 פירו נ' עיריית ירושלים
ואח'


תיק חיצוני:
216/17



בפני

כבוד השופטת
דנה כהן-לקח


מערער

אברהם פירו
ע"י ב"כ עו"ד טל קדש
ועו"ד שי פירו


נגד


משיבים

1.עיריית ירושלים

2.מנהל הארנונה בעיריית ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד יעל אסיף



פסק דין



לפניי ערעור על החלטה מיום 25.10.2017 של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים
(להלן גם:
ועדת הערר
או:
הוועדה
). בהחלטה האמורה, דחתה ועדת הערר את בקשתו של המערער למתן אורכה להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015. באותה תשובה, דחה מנהל הארנונה את השגת המערער שהופנתה כנגד הודעת תשלום שהתקבלה אצל המערער ביום 29.3.2015, במסגרתה חויב המערער בסך של 332,338.48 ₪ (נכון לאותה עת) בגין חוב ארנונה הנוגע לנכס בבעלותו, עבור תקופה לאחור בת 4 שנים: מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012. אציין כבר כעת כי בדיון לפניי, צמצמה העירייה את תקופת החיוב לאחור, והודיעה כי היא אינה עומדת על חיוב המערער בגין חצי השנה הראשונה של שנת 2009. בהתאם לכך, המחלוקת נכון להיום בין המערער לבין העירייה, נסובה על תקופת חיוב למפרע בת 3.5 שנים: מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012.


עם הגשת הערעור שבכותרת, הגיש המערער גם עתירה מנהלית המופנית אף היא כנגד חיובו באותו חוב ארנונה (עת"מ 11213-12-17). הדיון בערעור ובעתירה לא אוחד. העירייה הייתה מיוצגת מתחילת הדרך בכל אחד מההליכים על-ידי משרדי עורכי-דין נפרדים. כתבי-הטענות בשני ההליכים הוגשו אף הם בנפרד, וגם סיכומיהם בעל-פה של הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 2.6.2019, התייחסו בנפרד לערעור ולעתירה. לאחר הדיון, ביקשו הצדדים אורכה ביחס לשני התיקים, לאחריה הודיעו כי לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם. מכאן הצורך בהכרעה בהתאם לדין החל על העניין. בהתחשב בכך, ובשים לב לעובדה שסדרי הדין הנוגעים לערעור ולעתירה אינם זהים, ניתן פסק-דיני זה בערעור המנהלי שהגיש המערער. בד בבד, יינתן פסק-דין נוסף שיכריע בעתירה המנהלית מטעם המערער.


מטבע הדברים, תיאור העובדות בערעור ובעתירה דומה. למען רצף הקריאה ונוחות הקורא, אפרט את העובדות בכל פסק-דין מחדש, על-אף החזרה שבדבר עבור קורא שירצה לעיין בשני פסקי-הדין בפרשה זו.

עיקרי העובדות
1.
המערער הוא בעליו של בניין בן 4 קומות המצוי ברחוב צרת בירושלים. עד שנת 2009 חויב הבניין כולו בארנונה כנכס אחד. בתחילת שנת 2009 פיצלה העירייה את הבניין למספר נכסים לצרכי ארנונה. הנכס בו עסקינן נמצא בקומת המרתף של הבניין. מספרו לצרכי ארנונה הנו: 30141-133-001-0032 (להלן:
הנכס
).

2.
במהלך שנת 2008 נחתם הסכם שכירות בין המערער, לבין חברה בשם יו.אס.אינטרנשיונל דיזל ישראל בע"מ על-ידי מנהלה מר גיא כהן (להלן:
חברת דיזל
או:
החברה
). במסגרת הסכם השכירות נקבע כי המערער משכיר את הנכס לחברת דיזל לתקופת שכירות בת 3 שנים מיום 15.8.2008 עד יום 14.8.2011, עם אופציה להארכה, וזאת עבור תשלום חודשי של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. ההסכם ציין כי מטרת השכירות היא: "מכירת מנועים חדשים, שיפוץ מנועים וסירות". נקבע בהסכם כי השוכרת תישא בארנונה.

3.
בעקבות הסכם השכירות האמור, דיווח המערער ביום 8.3.2009 למחלקת הארנונה בעירייה על השכרת הנכס לחברת דיזל החל מיום 1.1.2009. בהתאם לכך, החל מיום 1.1.2009 נרשמה חברת דיזל בפנקסי העירייה כמחזיקת הנכס לצרכי ארנונה, ונפתח חשבון ארנונה על-שמה.


הפעם הבאה בה פנה המערער כבעליו של הנכס למחלקת הארנונה בעירייה, הייתה כארבע שנים מאוחר יותר, ביום 26.2.2013, אז הגיש המערער הודעה על שינוי מחזיקים, במסגרתה הודיע כי החל מיום 1.1.2013 הושכר הנכס לגורם אחר - מר משה לירז. בעקבות הודעה זו, נרשם מר משה לירז בפנקסי העירייה כמחזיק הנכס לצרכי ארנונה החל מיום 1.1.2013 ואילך.

4.
במשך 4 השנים שבתווך – מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012 – לא שולמה ארנונה על הנכס. מאחר שכל אותה תקופה נותר חשבון הארנונה רשום על-שם חברת דיזל, שלחה העירייה הודעות חיוב ודרישות תשלום על-שם החברה. משהדבר לא הועיל, וגם עיקולים מנהליים לא נשאו פרי, הגישה העירייה שתי תביעות אזרחיות לבית-משפט השלום בירושלים:



תביעה אזרחית אחת
, הוגשה על-ידי העירייה בדצמבר 2011 כנגד חברת דיזל בלבד (ללא בעלי החברה), והיא התייחסה לחוב הארנונה עבור השנים 2009-2010 (ת"א 46360-12-11; להלן:
התביעה האזרחית הראשונה
). חברת דיזל לא התגוננה מפני אותה תביעה, וניתן נגדה פסק-דין בהעדר הגנה שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. יוער כי העירייה נתקלה בקשיי גבייה, שכן למיטב הבנתי חברת דיזל הנה חדלת פירעון.


תביעה אזרחית שנייה
, הוגשה על-ידי העירייה בינואר 2015 כנגד חברת דיזל וכנגד בעל השליטה בה, מר גיא כהן, והיא התייחסה לחוב ארנונה עבור השנים 2011-2012 (ת"א 42441-01-15; להלן:
התביעה האזרחית השנייה
). במסגרת אותה תביעה, פנתה באת כוחם דאז של חברת דיזל ובעליה אל ב"כ העירייה, ומסרה כי חברת דיזל החזיקה בנכס למשך חודשים בודדים בלבד בתחילת שנת 2009. נטען כי החברה פינתה את הנכס על רקע התראה שקיבלה במרץ 2009 מהמחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה בגין שימוש חורג בנכס, וכן על רקע סכסוך שהתגלע בין החברה לבין המערער כבעל הנכס. טענות אלה, אשר הועלו לראשונה על-ידי באת-כוח חברת דיזל ובעליה בתחילת שנת 2015, נתמכו במסמכים בכתב משעת אמת. כך למשל, הוצגה תרשומת בכתב של הממונה על המחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה מיוני 2009, בה נכתב כי בעקבות ההתראה שהוציאה המחלקה לפיקוח על הבנייה, הרי: "בתאריך 25.6.09 הודיע לנו בעל המקום כי העסק פונה והשוכר (גיא כהן) כבר לא שם". זאת ועוד; הוצג הסכם גישור מיום 27.1.2010 בין המערער לבין חברת דיזל ובעליה, במסגרתו יושבו המחלוקות בין הצדדים האמורים, וניתן לכך תוקף של פסק-דין (יוער כי הסכם הגישור הנ"ל שותק בכל הנוגע לחובות הארנונה על הנכס).


בשלב זה, אעיר כי בדיון לפניי התברר שנכון להיום המערער והעירייה מסכימים ביניהם כי הנכס פונה על-ידי חברת דיזל לכל המאוחר בסוף יוני 2009, אז הנכס חזר לידיו של המערער. עם זאת, ראוי להדגיש כי בשעת אמת לא הוגשה למחלקת ארנונה בעירייה הודעה מסודרת בכתב על כך שחברת דיזל פינתה את הנכס - לא על-ידי חברת דיזל כשוכרת לשעבר, ולא על-ידי המערער כבעליו של הנכס.

5.
על רקע המידע שפורט לעיל (שכאמור הגיע לידיעת מחלקת הארנונה בעירייה בתחילת שנת 2015 במסגרת ניהול התביעה האזרחית השנייה), שלחה מחלקת הארנונה ביום 12.3.2015 דרישת תשלום למערער כבעל הנכס, וזאת עבור מכלול תקופת החוב על הנכס: מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012. דרישת התשלום האמורה התקבלה אצל המערער ביום 29.3.2015. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 20.4.2015, הגיש המערער השגה למנהל הארנונה באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד אלי וזאנה.


במסגרת ההשגה העלה המערער את הטענות הבאות: (א)
טענת "אינני מחזיק"
– נטען כי חברת דיזל, אשר חתומה על הסכם שכירות לגבי הנכס לתקופה של שלוש שנים, לא מסרה הודעת חדילה למחלקת ארנונה בעירייה, ולא עדכנה אודות פינוי הנכס. לפיכך, נטען כי יש לראות בה כמחזיקה בנכס עבור מכלול תקופת החיוב. עוד נטען כי בהסכם הגישור בין המערער לבין חברת דיזל מינואר 2010 שקיבל בשעתו תוקף של פסק-דין, המערער לא נטל עליו את חיובי הארנונה עבור התקופה המדוברת. (ב)
טענת "נכס לא ראוי לשימוש"
– נטען כי חברת דיזל השחיתה את הנכס בעת שפינתה אותו, כך שהנכס לא היה ראוי לשימוש לאורך יתרת תקופת החוב, ולכן יש לפטור אותו מחיוב בארנונה. עוד נטען כי נכסים אחרים בבניין שבבעלות המערער, הוכרו בתקופה הרלוונטית כלא ראויים לשימוש, וחיוב הארנונה בגינם בוטל. לפי הטענה, אותה תוצאה מתחייבת גם לגבי הנכס הנדון לפניי. (ג)
טענת סיווג
– נטען כי יש לסווג את הנכס כחנייה לאורך כל תקופת החיוב, וזאת לפי הייעוד התכנוני של הנכס. לפי הטענה, חנייה הייתה פטורה מתשלום ארנונה בעת הרלוונטית.

6.
ביום 14.6.2015 ניתנה תשובתו של מנהל הארנונה, שדחה את השגת המערער. וכך נכתב בתשובה:

"לכבוד
עו"ד אלי וזאנה
...
שלום רב,

הנדון: תשובה להשגה בגין נכס 30141-133-001-0032 נושאת תאריך 20.4.2015
חשבון מס' 0141739001 ע"ש אינטרנשיונל דיזל

הריני לאשר בתודה קבלת ההשגה שבנדון, אתכבד להשיב כדלקמן:

1. בפני
יתך נטען כי השוכר אשר השכיר את הנכס החל מיום 01.01.09 נטש את הנכס במהלך שנת 2009, ולאחר מכן הנכס היה במצב לא ראוי לשימוש עד שנת 2013.

2. בהתאם לדין, על בעל הנכס למסור הודעה במועד בדבר שינויים בחזקה וכן בדבר טענה כי נכס אינו ראוי. למרות האמור לא נמסרה על ידך הודעה על כך שהמחזיק עזב את הנכס וכן לא נמסרה הודעה בדבר היות הנכס לא ראוי. ההודעה והפנייה היום הינה בחלוף המועד להגשת טענות ממין אלו ועל כן דין הטענה וההשגה להידחות.

3. לפנים משורת הדין, אנו נסכים כי באם ישולם בתוך 30 יום החוב לתקופה מ- 01.01.09 עד 01.07.09 (מועד בו נטען כי השוכר עזב את הנכס), סכום של 47,748.8 ₪, לוותר על יתרת החוב לתקופה מיום 01.07.09 ועד 30.12.12 וזאת לאור נסיבות הפניה.

4. עד לאמור פנייתך נדחית על כל פרטיה וחלקיה.

5. סכום יתרת החוב לחשבון שבנדון הינו 332,798.70 ₪. מצ"ב שובר תשלום.

על החלטה זו ניתן להגיש ערר לועדת הערר לארנונה בתוך 30 יום מיום קבלתה.

בכבוד רב,
משה לוי
מנהל הארנונה".


במאמר מוסגר אעיר כי בדיון לפניי נשאלה העיריה מה עמד מאחורי הצעת מנהל הארנונה בפס' 3 לתשובתו הנ"ל. באות-כוח העירייה השיבו כי ההצעה ניתנה בשנת 2015 על דרך הפשרה, טרם נקיטת הליכים משפטיים כנגד המערער; כי התקופה שצוינה בהצעה של מנהל הארנונה בתשובתו למערער, נבעה ככל הנראה מכך שהמערער לא חלק על כך שהנכס היה מאויש בחצי השנה הראשונה של שנת 2009; כי לאחר שהתמונה העובדתית התבררה בדיעבד, הרי נכון להיום העירייה אינה עומדת עוד על חיובו של המערער בארנונה בגין המחצית הראשונה של שנת 2009, שכן אין חולק שבאותה תקופה הנכס לא הוחזק על-ידו אלא על-ידי חברת דיזל; וכי הצעת הפשרה שהעלה בשעתו מנהל הארנונה, איננה עומדת כיום על הפרק (בדיון לפניי העלתה העירייה הצעה כספית חלופית למערער שלא נרשמה לפרוטוקול לפי בקשת הצדדים, אולם לא הושגה הסכמה לגביה).

7.
לטענת המערער, לאחר שקיבל את תשובתו של מנהל הארנונה מיום 14.6.2015 הוא סבר שההצעה בפס' 3 לתשובתו הנ"ל של מנהל הארנונה הופנתה לחברת דיזל ולא אליו, שכן חברת דיזל היא זו שהחזיקה פיזית בנכס עד סוף המחצית הראשונה של שנת 2009. כמו כן, לטענת המערער הוא ניגש לעירייה בסמוך לאחר קבלת תשובת מנהל הארנונה, ושם נציגת העירייה הנפיקה ומסרה לידיו שובר תשלום על סך 47,748.8 ₪ שנשא את שמה של חברת דיזל בלבד. לטענת המערער, הוא הבין מכך כי שמו נמחק מרשימת מחזיקי הנכס עבור תקופת החיוב לאחור. לדברי המערער, הוא שלח את שובר התשלום האמור לחברת דיזל באמצעות דואר רשום, ולטענתו סבר כי בכך הסתיים חלקו בפרשה.

8.
אלא שבכך לא תם העניין. משחלף המועד להגשת ערר מטעם המערער ומשחוב הארנונה לגבי שנים 2009-2012 לא שולם (לא לפי הצעת הפשרה בפס' 3 לתשובת מנהל הארנונה ולא בכלל), הפך חוב הארנונה לסופי. על רקע זה, ראתה העירייה לצרף את המערער כנתבע לתביעה האזרחית השנייה התלויה ועומדת בבית-משפט השלום בירושלים (כזכור, התביעה השנייה הוגשה מלכתחילה לגבי חלק מתקופת החוב, קרי- לגבי שנים 2011-2012). בהתאם לכך, הגישה העירייה ביום 16.9.2015 בקשה לבית-משפט השלום לתיקון כתב-התביעה שם. הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 29.9.2015, ובהתאם לכך המערער צורף כנתבע לתביעה האזרחית השנייה.

9.
ביום 23.1.2017 התקיים בבית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' גדעוני) דיון במעמד הצדדים בתביעה האזרחית השנייה. בפרוטוקול הדיון נרשם כי המערער אישר לפני בית-משפט השלום כי אין מחלוקת שבשנים 2011-2012 הוא החזיק בנכס, ואף אין מחלוקת כי ההשגה שהמערער הגיש בשעתו למנהל הארנונה התייחסה לאותן שנים. לטענת המערער, במהלך הדיון ציין בית-משפט השלום כי אין מקום לברר לפניו את הטענות שהועלו באפיק המנהלי. על רקע זה, בפרוטוקול הדיון נכתב כך:

" הנתבע 3 (המערער-ד.כ.ל): לאחר ששמעתי את הערות בית-המשפט אבקש לאפשר לי פרק זמן של 30 ימים ע"מ להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת העירייה בהשגה (מיום 14.6.15) אותה קיבלתי לידיי סמוך לאחר שניתנה. אני סבור שהעיריה הטעתה אותי בכך שנתנה לי בקשת תשלום ע"ש המחזיק בפועל לאותה תקופה ומחקה את שמי ולכן לא הבנתי שההחלטה מחייבת אותי. בנסיבות אלה אני אבקש להאריך לי את המועד להגיש ערר. מקובל עלי כי כל החלטה שלניתנת (כך במקור-ד.כ.ל) במישור המינהלי מחויבת בהליך זה (במסגרת התביעה האזרחית השנייה-ד.כ.ל), במובן זה שככל שיתקבל הערר ויקבע שאינני חייב בחוב בכללותו התביעה תידחה, וככל שיידחה הערר, או תידחה בקשתי להארכת מועד להגישו, וככל שההחלטה תהפוך חלוטה, דין התביעה כאן יהיה להתקבל...".


אעיר כי לאחר אותו דיון, המערער הגיש לבית-משפט השלום בקשות לתיקון הפרוטוקול. כב' השופט גדעוני דחה בקשות אלה בהחלטותיו מימים 8.3.2017 ו- 18.6.2017, בנימוק לפיו הבקשות לתיקון פרוטוקול הוגשו באיחור והן אינן עולות בקנה אחד עם הדברים הברורים שהמערער אמר בדיון ועם ההסדר הדיוני שהמערער הסכים לו, וזאת לאחר שניתנה למערער שהות לשקול בעניין במהלך הפסקה שנערכה בדיון. עוד אציין למען שלמות התמונה, כי ביוני 2017 הורה בית-משפט השלום על מחיקתה של חברת דיזל ובעליה מהתביעה האזרחית השנייה. זאת, לאחר שהוסכם כי חברת דיזל פינתה את הנכס במהלך שנת 2009, ולא החזיקה פיזית בנכס בשנים 2011-2012. יוצא, אפוא, כי התביעה האזרחית השנייה תלויה ועומדת כיום בבית-משפט השלום בירושלים כנגד המערער בלבד, והיא ממתינה למיצוי המסלול המינהלי בהתאם להסכמה שצוטטה לעיל.

10.
ביום 21.2.2017, כחודש לאחר הדיון האמור לפני כב' השופט גדעוני, הגיש המערער כתב טענות לוועדת הערר לענייני ארנונה. כותרת כתב הטענות הייתה: "הודעת ערר". עם זאת, בפתיח כתב הטענות נכתב כי מוגשת במסגרתו בקשה להארכת מועד להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015, וזאת לגבי חיוב ארנונה עבור שנים 2009 עד 2012. בהמשכו של כתב הטענות, פורטו נימוקי הערר לגופו.

11.
ועדת הערר קיימה דיון במעמד הצדדים ביום 18.10.2017, ולאחר מכן נתנה את החלטתה ביום 25.10.2017 - היא ההחלטה נשוא הערעור שלפניי.

החלטתה של ועדת הערר
12.
ועדת הערר דחתה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערר, בקובעה כדלקמן:
ראשית
, צוין בפתח ההחלטה כי בשל טעות אנוש במזכירות נפתח התיק כערר, במקום כבקשה נפרדת להארכת מועד להגשת ערר. נקבע כי אין לראות בטעות זו משום הסכמה להארכת המועד שהתבקשה.
שנית
, נקבע כי לפי טענת המערער, הוא קיבל לידיו את תשובת מנהל הארנונה להשגתו ביום 1.7.2015. למרות זאת, המערער הגיש לוועדת הערר את בקשתו להארכת מועד רק ביום 21.2.2017, קרי- כשנה וחצי לאחר המועד הנטען על-ידי המערער לקבלת תשובת מנהל הארנונה להשגה.
שלישית
, צוין כי במסגרת הדיון אפשרה ועדת הערר למערער לשטוח לפני הוועדה את טענותיו לעניין אי הגשת הערר במועד הקבוע לכך בחוק. לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבעה הוועדה כי לא מצאה כל הצדקה למתן אורכה להגשת הערר. בעניין זה נקבע כדלקמן:

"...העורר מודה כי לאחר קבלת תשובת המשיב להשגה הוא פנה לגורמים שונים בעיריית ירושלים
. גם טענתו של העורר כי שמו לא הופיע בחיובי ארנונה אין לה מקום לאור העובדה כי את ההשגה הגיש עו"ד אלי וזאנה בשמו של העורר ולא בשם מי שלטענת העורר החזיק בנכס. כך שבין אם טענת העורר לעניין זהות המחזיק מוצדקת ובין אם לאו, אין זה משנה [את] זהות העורר מאחר שההשגה הוגשה בשמו".



בהתחשב בטעמים האמורים, החליטה ועדת הערר על דחיית הבקשה למתן אורכה להגשת ערר. בסיום ההחלטה נקבע כי נוכח נסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

13.
אעיר כי לאחר הדיון בוועדת הערר, הגיש המערער ביום 26.10.2017 "הודעה" לוועדת הערר, במסגרתה טען כי פרוטוקול הדיון לא שיקף את מלוא הטענות שהועלו על-ידי המערער בדיון, וכי הוועדה לא נתנה למערער את יומו לדון בערר לגופו. בהתייחס ל"הודעה" זו, ניתנה ביום 31.10.2017 החלטת הוועדה כדלקמן:

"הדיון נסוב סביב הבקשה להארכת מועד להגשת ערר. משהוועדה דחתה בקשה זו, אין מקום ליתן לעורר את יומו בפני
הוועדה לעניין הערר עצמו".


הטיעונים בערעור במבט-על
14.
בטיעוניו של המערער במסגרת כתב הערעור וכן בדיון לפניי, לא נשמרה הבחנה בין הטענות כנגד דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערר, לבין הטענות לגוף המחלוקת בין הצדדים.


על-אף שהדברים לא הוצגו כך בכתבי הטענות ובסיכומים בעל-פה, ניתן לחלק את טענותיו של המערער בערעור שלפניי, לארבע קבוצות מרכזיות של טענות:
הקבוצה הראשונה
, כוללת טענות לפגמים אשר לפי הנטען נפלו בהליך שהתנהל בוועדת הערר.
הקבוצה השנייה
, עניינה בטענה לפיה אין איחור בהגשת הערר, ולחלופין- טענה לפיה השגתו של המערער למנהל הארנונה התקבלה הלכה למעשה כך שלכאורה אין צורך בהגשת ערר.
הקבוצה השלישית
, עניינה בטעמים שלפי הנטען מצדיקים מתן אורכה להגשת ערר על-אף איחור בהגשתו.
הקבוצה הרביעית
, כוללת טענות של המערער לגוף המחלוקת עם העירייה, לגבי חיובו בארנונה. מאחר שעסקינן בערעור על החלטתה של ועדת הערר לדחות את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערר, ניתן להניח כי שלל הטיעונים שהעלה המערער לגוף המחלוקת עם העירייה, נועדו לשכנע כי סיכוייו הלכאוריים של הערר לגופו גבוהים, וכי גם מטעם זה מוצדק לאפשר למערער אורכה להגשת ערר על דחיית השגתו על-ידי מנהל הארנונה.



בהתחשב בכל אלה, טען המערער כי דין בקשתו להארכת מועד להתקבל, וכי דין הערר להתקבל לגופו, באופן ששמו של המערער יימחק מרשימת המחזיקים בנכס לשנים 2009-2012 וחיובו בארנונה עבור שנים אלה יבוטל.


מנגד, העירייה טענה כי אין עילה להתערב בהחלטתה של ועדת הערר בדבר דחיית בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערר, וכי דין הערעור בכללותו להידחות.


אפנה, אפוא, לבחון את הטענות לפי סדרן.

דיון והכרעה

(א) קבוצת הטענות הראשונה של המערער: טענות לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בוועדת הערר
15.
כתב הערעור כולל טענות לפגמים שונים בהליך שהתקיים לפני הוועדה. ב"כ המערער לא חזר על טענות אלה בדיון לפניי, באופן המלמד כי אם לא זנח טענות אלה, אזי לכל הפחות הוא לא ראה בהן את עיקר טענותיו. אתייחס, אפוא, לטענות אלה בקצרה.

16.

בכתב הערעור נטען כדלקמן: (א) לטענת המערער, הוא קיבל ממזכירות ועדת הערר זימון לדיון בערר, וסבר כי הדיון יתמקד בערר לגופו, ולא בבקשה להארכת מועד להגשת ערר. נטען כי מסיבה זו, המערער העלה בדיון לפני ועדת הערר טענות שהתייחסו לגוף הערר, ולא לבקשת האורכה. (ב) נטען כי תגובתה הכתובה של העירייה לכתב הטענות שהגיש המערער לוועדת הערר, נמסרה למערער רק לאחר הדיון בוועדה. נטען כי הדבר הוביל לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, המצדיקה כשלעצמה את החזרת הדיון לוועדת הערר. (ג) לטענת המערער, ועדת הערר לא התייחסה לבקשתו לתיקון הפרוטוקול. (ד) נטען כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר במובן זה שלא נכתב בסופה כי החלטתה נתונה לערעור לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים בתוך 45 ימים, כמתחייב לפי תקנה 20 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת הערר), התשל"ז-1977 (להלן:
תקנות סדרי דין בוועדת הערר
).

17.
עיון בפרוטוקול הדיון שהתנהל בוועדת הערר (נספח ז' לעיקרי טיעון העירייה) מלמד כי בפתח הדיון, ציין יו"ר ועדת הערר כך: "כרגע אנחנו דנים בבקשה להארכת מועד להגשת ערר". בהמשך לכך, שטח המערער (שהנו עורך-דין) את טענותיו לפני ועדת הערר. כשנשאל מדוע לא פנה להגיש ערר במועד לאחר שקיבל תשובות על השגתו, השיב המערער: "הנכס לא על שמי (הכוונה לרישום המחזיק בעירייה – ד.כ.ל), אין לי מה להגיש ערר. הסיבה שדחו את ההשגה כי לא הוגשה בזמן". בהמשך הסביר המערער את נימוקיו לבקשה להארכת מועד (נימוקים אליהם אתייחס בהמשך הדברים). כמו כן, בנו של המערער (שאף הוא עורך-דין) הוסיף אף הוא את נימוקיו. בסיום הדיון נתנה הוועדה החלטתה לפיה: "הוועדה תישלח החלטה בעניין הבקשה להארכת מועד להגשת ערר".


הנה כי כן, מפרוטוקול הדיון עולה כי הצדדים ידעו מתחילת הדיון ועד סופו כי הוא נסוב על בקשת המערער לקבלת אורכה להגשת ערר, ואף הנימוקים שהועלו בדיון נגעו לנושא זה. יתר על כן; מעיון בפרוטוקול עולה כי המערער הבין שהעירייה מתנגדת לבקשתו להארכת מועד להגשת ערר, ולפיכך ניסה לשכנע את הוועדה מדוע יש מקום למתן האורכה. לפיכך, אין מקום לקבל את טענת המערער לפיה לא ידע במהלך הישיבה בוועדת הערר, על מה נסוב הדיון.


אשר לטענת המערער כי לא קיבל מהעירייה את תשובתה לכתב טענותיו טרם מועד הדיון בערר, ולפיכך לא יכול היה להתייחס לטענות אלה בדיון – העירייה הציגה תיעוד לפיה היא שלחה את תשובתה הכתובה למערער באמצעות דואר אלקטרוני שנפתח לפני הדיון (נספח ו' לעיקרי טיעון העירייה). הגם שלא מדובר בהמצאה בדואר רשום כנדרש בתקנה 8 לתקנות סדרי דין בוועדת הערר, לא מופיעה בפרוטוקול הדיון של הוועדה טענה מצד המערער כנגד כך שהעירייה לא השיבה בכתב טרם הדיון לכתב טענותיו. זאת ועוד; המערער לא הצביע לפניי על טענה המופיעה בתשובת העירייה לוועדה, שאילו היה יודע עליה טרם הדיון בוועדת הערר, הוא היה משנה או מוסיף לטיעוניו בוועדה בעקבותיה. בהתחשב בכך, ונוכח מכלול הטיעונים שפירט המערער לפני הוועדה הן בכתב והן בעל-פה, אינני סבורה כי נפגעה יכולתו של המערער להתגונן, ואף אין יסוד לקבוע כי נוצרה פגיעה חמורה בכללי הצדק הטבעי כנטען על-ידו.


בכל הנוגע לטענת המערער לפיה ועדת הערר לא דנה בבקשתו לתיקון הפרוטוקול - עיינתי "בהודעה" שהגיש המערער לוועדת הערר לאחר הדיון שם. מלבד העובדה ש"ההודעה" אינה נושאת כותרת ברורה של בקשה לתיקון פרוטוקול והיא הוגשה ללא תצהיר, לא ברור מתוכנה אילו טענות הועלו על-ידי המערער בדיון ולפי טענתו לא עוגנו בפרוטוקול. כל שצוין בפס' 22 ל"הודעה" בהקשר זה הוא כך: "יש לציין, שפרוטוקול הדיון לא ממצה אפילו באופן חלקי את טענותיו של העורר שנטענו בדיון". מדובר במשפט ערטילאי שאינו יכול להיחשב כבקשה ערוכה כדין לתיקון פרוטוקול שניתן להיזקק לה.


לסיום, אציין כי אכן היה על ועדת הערר לציין בתום החלטתה כי ההחלטה נתונה לערעור לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בתוך 45 ימים ממועד המצאת ההחלטה לצדדים, כנדרש בתקנה 20(ב) לתקנות סדרי דין בוועדת ערר. עם זאת, הערעור לבית-משפט זה הוגש במועדו, ולפיכך לא היה בהעדר הסיומת האמורה כדי לפגוע במערער.


סוף דבר; לא מצאתי בטענות המערער לגבי פגמים שנפלו בהליך שהתנהל בוועדת הערר, כדי להקים עילה להתערבותו של בית-משפט זה.


(ב) קבוצת הטענות השנייה של המערער: טענות להעדר איחור בהגשת הערר, ולחילופין- להעדר צורך בהגשת ערר
18.
המערער העלה מספר טענות שתכליתן לשכנע כי לא היה איחור בהגשת הערר לוועדה; או שהשגתו של המערער למנהל הארנונה התקבלה הלכה למעשה, כך שאין צורך בהגשת ערר, וממילא אין צורך בקבלת אורכה לצורך כך. טענות אלה אינן מתיישבות זו עם זו, ואף אינן מתיישבות עם העובדה שהמערער עצמו ראה לעתור לוועדה בבקשה להארכת מועד להגשת ערר. לפיכך אראה בטענות שיידונו כעת, בגדר טענות חלופיות מטעם המערער.

19.
בפתח הדברים, אעיר כי המערער העלה את הטענות בהן אדון עתה, במסגרת פרק בכתב הערעור שכותרתו: "שגתה ועדת הערר כאשר דחתה את בקשת העורר לאורכה להגשת ערר". דא עקא, עיון בכתב-הטענות שהמערער הגיש בשעתו לוועדת הערר, מלמד כי הטענות הנ"ל נכללו שם במסגרת פרק שכותרתו: "הערר", ולא במסגרת הפרק שהופיע בראשית כתב-הטענות שהמערער הגיש לוועדה וכותרתו הייתה: "בקשה להארכת מועד להגשת ערר". הנה כי כן, בניגוד לכתב הערעור שלפניי, הרי בטיעונים בכתב שהמערער הגיש לוועדת הערר, הוא סיווג את הטענות שיידונו כעת ככאלה המתייחסות לגוף הערר, ולא כטעם למתן אורכה להגשתו. במצב דברים זה, ברור מדוע ועדת הערר לא ראתה להתייחס לטענות האמורות בהחלטתה לדחיית בקשת האורכה מטעם המערער. בעניין זה, אין למערער להלין אלא על עצמו. בכל זאת, על-מנת שהכרעתי לא תהא חסרה, ראיתי להתייחס לטענות אלה במסגרת הערעור שלפניי.

20.
הטענה האחת של המערער היא כי
תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015 נכתבה תחת כותרת הנושאת את שמה של חברת דיזל בלבד, ללא ציון שמו של המערער. על רקע זה, נטען כי התשובה של מנהל הארנונה לא התייחסה להשגתו של המערער, וממילא אין צורך בהגשת ערר ו/או אין איחור בהגשתו.



ועדת הערר דחתה טענה זו בפס' 6 להחלטתה, ובצדק. נוסחה של החלטת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015 צוטט במלואו בפס' 6 לדבריי לעיל. אכן, בכותרת תשובתו של מנהל הארנונה נכתב כי חשבון הארנונה רשום על-שם חברת דיזל. הסיבה לכך היא כי חשבון ארנונה נושא תמיד את שמו של מי שנרשם ראשון כמחזיק הנכס בפנקסי העירייה לתקופה הרלוונטית. אין בכך כדי לשנות מן העובדה שיכולים להיות רשומים מחזיקים נוספים לגבי אותו נכס לצרכי חיוב בארנונה. במקרה דנן, חברת דיזל נרשמה ראשונה כמחזיקת הנכס עבור שנים 2009-2012 וזאת לפי הודעת המערער בתחילת שנת 2009 אודות השכרת הנכס לחברת דיזל. רק מאוחר יותר - בשנת 2015 - הוּסף שמו של המערער כמחזיק נוסף של הנכס לגבי אותה תקופה, וזאת על רקע התפתחות הדברים שתוארה בהרחבה לעיל. לפיכך, העובדה שחשבון הארנונה לשנים 2009-2012 נושא בכותרתו את שמה של חברת דיזל כמי שנרשמה ראשונה בפנקסי העירייה כמחזיקה של הנכס באותה תקופה, אין בה כדי ללמד כי תשובת מנהל הארנונה לא דנה בהשגת המערער. יתר על כן, עיון בנוסח תשובתו של מנהל הארנונה מלמד כי התשובה הופנתה לעו"ד אלי וזאנה שייצג בשעתו את המערער, והיה חתום על ההשגה שהגיש המערער למנהל הארנונה. כמו כן, התשובה מתייחסת ל"בעל הנכס". אין ספק, אפוא, כי התשובה של מנהל הארנונה הכריעה בהשגה שהגיש המערער למנהל הארנונה באמצעות עו"ד וזאנה כפי שנקבע בפס' 6 להחלטתה של ועדת הערר. יוער כי בסיום תשובת מנהל הארנונה נכתב במפורש כי ניתן להגיש עליה ערר תוך 30 ימים. מאחר שהערר לא הוגש בתוך המועד האמור, ברור כי ישנו איחור בהגשת הערר, ונדרשת בקשה להארכת מועד לצורך כך.

21.
הטענה השנייה של המערער היא כי
דרישת התשלום שנשלחה למערער בשנת 2015 לא הייתה כדין, בהעדר פירוט של יסודות השומה ושל האפשרות להשיג עליה. לטענת המערער, בהעדר דרישת תשלום כדין, לא התחילה ספירת הזמנים להגשת השגה למנהל הארנונה. ממילא, אין איחור בהגשת הערר, וטענות העירייה בדבר איחור כאמור צריכות להידחות על הסף.


בהתייחס לטענה זו אעיר כי טענה לחוסר חוקיות בדרישת תשלום, כשלעצמה, אינה מצויה בסמכות ועדת הערר. עם זאת, מאחר שלשיטת המערער טענה זו משליכה באופן אינצידנטלי על השאלה האם היה איחור בהגשת ערר מטעמו (כאשר הסוגיה האחרונה מצויה בסמכות ועדת הערר), אתייחס לטענה האמורה במסגרת הערעור המנהלי דנן.

22.
המערער צודק בטענתו לפיה בהתאם לדין, צו הטלת הארנונה הוא שמקים את חבות הנישום ומטיל על כתפיו את נטל המס; ואילו שומת הארנונה, המגולמת בהודעת החיוב, היא שמוציאה את החבות מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס המוטל במסגרת צו כאמור, לבר-ביצוע. מכאן החשיבות במשלוח הודעה לנישום מדי שנה, כדי להודיע לנישום על חבותו בארנונה, על יסודות השומה ועל שיעורה באופן המשלים את תהליך החיוב בארנונה (ראו: ע"א 8417/09
עיריית ירושלים
נ' לוי
(21.8.2012), פס' 13; עע"ם 4551/08
עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל בישראל
בע"מ (1.12.2011), פס' 46; עוד ראו: הנריק רוסטוביץ
ארנונה עירונית-ספר ראשון
776 (מהדורה חמישית, 2001)).


במקרה שלפניי, קיבל המערער הודעת תשלום ביום 29.3.2015. עיון בה מלמד כי נרשמו במסגרתה הפרטים הבאים: כתובת הנכס, מספר זיהוי הנכס, מספר חשבון הארנונה, ומספר האסמכתא. כמו כן, נרשם סכום החוב הכולל נכון לאותה עת: 332,338.48 ₪, וזאת במשבצת שכותרתה "חוב שנים קודמות" (להבדיל ממשבצת "חוב שנה נוכחית" שנותרה ריקה). שם החייב מופיע כ: "אינטרנשיונל דיזל / פירו". אמת, הודעת התשלום אינה כוללת את מלוא יסודות השומה. בין היתר, היא אינה כוללת נתונים כגון: השנים המדויקות של החוב וסיווג הנכס, והיא גם אינה כוללת הודעה בדבר האפשרות להגיש השגה למנהל הארנונה לפי חוק הערר. בהתחשב בכך, אם וככל שהמערער לא היה משיג על אותה הודעת תשלום תוך 90 ימים מרגע קבלתה כאמור בסעיף 3(א) רישא לחוק הערר, נראה כי הייתה קמה למערער עילה טובה לטעון שלא התחיל מרוץ 90 הימים
להגשת השגה
למנהל הארנונה. כך למשל, אילו המערער היה טוען כי לא ידע על האפשרות
להגיש השגה
למנהל הארנונה עקב העדר הודעה על כך בהודעת התשלום (ראו: סעיף 7א לחוק הערר); או כי חסרים בהודעת התשלום יסודות שומה שנדרשו לצורך
הגשת

השגה
למנהל הארנונה (ראו: הנריק רוסטוביץ
ארנונה עירונית-ספר שני
1319-1320 (מהדורה חמישית, 2007)).


ואולם לא אלה נסיבות המקרה שלפניי. כשלושה שבועות לאחר קבלת הודעת התשלום, הגיש המערער השגה למנהל הארנונה באמצעות עו"ד וזאנה, במסגרתה ציין בעצמו כי הודעת התשלום מתייחסת לתקופת חוב מיום 1.1.2009 עד יום 31.12.2012, תוך פירוט מלוא הטענות כנגד החיוב בארנונה לגוף הדברים. בכך פעל המערער כדין. גם נישום שלא קיבל הודעת שומה עם פירוט מלא של יסודותיה, רשאי להשיג על החיוב שהוטל עליו בפנקסי הרשות המקומית. המצאת הודעת שומה עם מלוא פרטי יסודות השומה אינה תנאי להגשת השגה על-ידי הנישום, אלא היא רק תחילתו של מרוץ 90 הימים אשר בסופם הופכת השומה לסופית (ראו:
רוסטוביץ-ספר שני
הנ"ל, עמ' 1320).


משהגיש המערער למנהל הארנונה השגה מטעמו, ומשניתנה על-ידי מנהל הארנונה תשובה להשגה שדחתה אותה, החל מרוץ הזמנים להגשת ערר על-ידי המערער. אין לומר כי העדר פרטים מלאים בהודעת התשלום שנשלחה למערער מלכתחילה, משהה את מרוץ הזמנים
להגשת ערר
על תשובת מנהל הארנונה שניתנה בהשגה. מאחר שהמועד להגשת ערר בעניינו של המערער חלף זה מכבר, המסקנה המתבקשת שוּב היא כי המערער נזקק לאורכה לצורך הגשתו.

23.
טענתו השלישית של המערער היא כי
יש לראות בהשגה שהגיש למנהל הארנונה כאילו התקבלה, שכן תשובת מנהל הארנונה נמסרה למערער באיחור ביחס לתקופת 60 הימים הקבועה בדין. בהנחה שכך, טוען המערער כי כלל אין צורך בהגשת ערר, וממילא אין צורך באורכה לשם הגשתו.


דין הטענה להידחות.
ראשית
, המערער הסכים בבית-משפט השלום כי עליו להגיש לוועדת הערר בקשה להארכת מועד להגשת ערר, ואף הגיש בקשה כזו בפועל. לא הוצגה לי הצדקה כלשהי לסטייה מהסכמה מפורשת שניתנה מפי המערער בהליך אחר מול העירייה, לגבי אותו חוב ארנונה.
שנית
, סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן:
חוק הערר
) קובע כדלקמן:

4. תשובת מנהל הארנונה

(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.
(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום.



במקרה דנן, השגת המערער הוגשה לאגף השומה והגבייה ביום 20.4.2015. (במאמר מוסגר אעיר כי לטענת העירייה, ההשגה הגיעה בפועל לכתובתו של מנהל הארנונה רק ביום 27.4.2015. לטענה זו לא הוצג תיעוד בכתב ולכן לא ניתן לקבלה. מכל מקום, לא נראה כי מועד הגעת ההשגה לשולחנו של מנהל הארנונה הוא המועד הקובע, להבדיל ממועד הגשת ההשגה לכתובת המפורסמת לציבור של משרדי מחלקת הארנונה. להבנתי, מדובר בכתובת של אגף השומה והגבייה בעיריית ירושלים
אליה שלח המערער את השגתו. ראו בעניין זה: עע"ם 3440/12
עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ
(2.6.2014), פס' 13).


תשובת מנהל הארנונה נושאת תאריך 14.6.2015 – קרי, 54 ימים לאחר מועד הגשת ההשגה במשרדי אגף השומה והגבייה. המערער טוען כי קיבל את תשובת מנהל הארנונה לידיו ביום 1.7.2015, קרי- 70 ימים לאחר מועד הגשת ההשגה. דא עקא, אין לפניי תיעוד כדבעי אודות הטענה האמורה של המערער, ולפיכך קשה לקבלה. כל שהוגש בעניין זה מטעם המערער הוא נספח 18ב לכתב הערעור שאינו ניתן לקריאה, למעט רישום סתמי בכתב יד המופיע על-גבי צילום שלא נהיר מה טיבו, ובו נכתב: "התקבל 1.7.2015". כך, ללא שם הכותב, ללא תאריך הרישום, וללא חותמת משרד עורכי-דין. גם בכתב הערעור (פס' 27) אין הסבר כלשהו מי ביצע רישום זה, מתי הרישום נעשה ובאילו נסיבות. בוודאי שאין מדובר באישור מסירה כדין.


ברמה העקרונית, עשויה להתעורר שאלה מהו המועד הקובע לצורך סיום תקופת 60 הימים הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר, לצורך הגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה: האם מדובר במועד בו
ניתנה
התשובה להשגה, או במועד בו התשובה
נשלחה
לנישום, או במועד בו התשובה
הגיעה
לידיו של הנישום. אין צורך להכריע בכל אלה. כבר נפסק בנסיבות דומות לאלה שלפניי, כי: "
נקודת המוצא צריכה להיות כי מי שטוען כי מנהל הארנונה לא השיב במועד על השגה, אמור להביא ראיה לכאורה לכך, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בבחינת 'המוציא מחברו'. משהובאה ראיה לכך, ולו ראשונית בלבד, יעבור הנטל למנהל הארנונה..." (ראו: דברי כב' השופטת ברק-ארז בבר"ם 4804/15
שותפות עמיתי מלון הרצל ירושלים נ' מנהל הארנונה
(11.10.2015), פס' 17). מאחר שהמערער לא הביא ראיה שניתן להישען עליה ולו באופן לכאורי בדבר מועד קבלת התשובה לידיו, הרי הוא לא הרים את הנטל לעניין חלוף תקופת 60 הימים הקבועה בחור הערר. לפיכך, אין לומר כי השגתו של המערער התקבלה לפי ההסדר הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הנ"ל.

24.
הטענה האחרונה של המערער בהקשר הנדון, היא כי
מנהל הארנונה לא ויתר על תשלום חוב הארנונה לגבי מחצית השנה הראשונה של שנת 2009 – תקופה בה חברת דיזל היא שהחזיקה בנכס בפועל. עם זאת, נטען כי באופן מעשי, מנהל הארנונה ויתר בתשובתו על חוב הארנונה לגבי התקופה הנותרת מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012. לפיכך, טען לפניי המערער כי דחיית השגתו על-ידי מנהל הארנונה הייתה למראית עין בלבד, וכי הלכה למעשה השגת המערער התקבלה במלואה. ממילא, כך לפי הטענה,
אין צורך בהגשת ערר או בקבלת אורכה לצורך כך.


גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. ההצעה שהעלה מנהל הארנונה בדבר תשלום סך של כ- 48,000 ₪ עבור חצי השנה הראשונה של שנת 2009, תוך ויתור העירייה על יתרת החוב בשים לב לנסיבות הפנייה, הועלתה "לפנים משורת הדין" כאמור בפס' 3 לתשובה (ראו: הציטוט המלא של נוסח התשובה בפס' 6 לדבריי לעיל). לא היה חולק לפניי כי עסקינן בהצעת פשרה (כך התייחס אליה גם ב"כ המערער בטיעוניו לפניי). מאחר שהסכום האמור לא שולם עד המועד שנקבע לכך, ההצעה פקעה במתכונתה דאז. יתר על כן; תשובת מנהל הארנונה ציינה במפורש כי ככל שהסך האמור לא ישולם עד המועד שנקצב בה, הרי ההשגה נדחית "על כל פרטיה וחלקיה". עוד צוין מלוא סכום החוב לתשלום, וצוינה האפשרות להגשת ערר על כך. מכאן שהשגתו של המערער נדחתה, והיה צורך בהגשת ערר על-מנת שתשובת מנהל הארנונה לא תהפוך לסופית.

25.
סיכומם של דברים; השגת המערער נדחתה בתשובתו של מנהל הארנונה. ככל שהמערער חלק על תשובה זו, היה עליו לערור על כך במועד הקבוע בדין, כפי שצוין במפורש בסיום אותה תשובה. מאחר שלא כך אירע, נדרש המערער להארכת מועד לצורך הגשת ערר על דחיית השגתו.


(ג) קבוצת הטענות השלישית של המערער: הטעמים שלפי הנטען מצדיקים מתן אורכה להגשת ערר
26.
בבר"ם 901/14
עבוד נ' עיריית חיפה
(6.7.2014), נפסק כי לוועדת הערר סמכות טבועה לדון בבקשה להארכת מועד להגשת ערר על דחיית השגה (שם, פס' 27). סמכות זו (בדומה לסמכות להארכת מועד להגשת השגה) אמורה להיות מופעלת: "אך לעיתים חריגות, במתינות, ובזהירות. זאת, על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה חשובות בתחום הדינאמי של חיובי ארנונה" (שם, פס' 33).


בהתאם לסעיף 6 לחוק הערר, יש להגיש ערר על תשובת מנהל הארנונה תוך 30 ימים מעת המצאת התשובה. מאחר שמדובר במועד שנקבע בחוק, נראה כי נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" כדי להאריך מועד זה (השוו: תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הדרישה האמורה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו", מאפשרת לאזן בין אינטרס סופיות השומה מחד גיסא, לבין אינטרס הפרט להביא את עניינו לפני הגורם המוסמך כדי להבטיח תשלום מס אמת מאידך גיסא. בהתאם להלכה הפסוקה, קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבות בשלל נתונים אשר אינני מתיימרת למצות את כולם, ואזכיר את המרכזיים שבהם: הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, מהות ההליך, קיומו של הליך אחר תלוי ועומד, הסתמכות בעל-הדין שכנגד, פגיעה בשלטון החוק ובחוש הצדק, סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת האורכה, ועוד.

27.
במקרה שלפניי, ועדת הערר דחתה את הבקשה להארכת מועד מטעם המערער. הנימוקים להחלטתה נומקו בקצרה, יתכן שבקצרה מדי, אולם המסקנה אליה הגיעה ועדת הערר היא נכונה ואין לי עילה ערעורית להתערב בה. אבהיר נימוקיי לכך.

28.
המערער טען בדיון לפניי כי אין מקום לדחות את בקשתו להארכת מועד בגין "פגם טכני כזה או אחר". בהתייחס לטענה זו אבהיר כי תשובת מנהל הארנונה ניתנה ביום 14.6.2015. אף אם אניח כי היא נמסרה לידי המערער לכל המאוחר ביום 1.7.2015 (וכאמור לעיל אינני קובעת מסמרות בדבר בהעדר תיעוד של ממש לכך), הרי המערער הגיש לוועדת הערר את הבקשה להארכת מועד להגשת ערר בצירוף הערר לגופו, ביום 12.2.2017. מדובר באיחור משמעותי של כשנה וחצי ביחס למועד הסטטוטורי. אין מדובר ב"פגם טכני" כלל ועיקר, שכן ישנה חשיבות ניכרת למועדים הקבועים בחוק הערר. כך, בשים לב
לאופייה העתי של הארנונה (בהיותה מוטלת בגין תקופה מסוימת) באופן התומך בסיום ההתדיינות בקשר אליה בתוך פרק זמן קצר יחסית. העובדה שמדובר באיחור שמשכו רב, משליכה על עוצמת "הטעמים המיוחדים" הנדרשים כדי להצדיק את האיחור וכדי להתיר את הארכת המועד המבוקשת. הנטל בעניין זה מוטל על המערער, אך הוא לא עמד בו:

29.
הטעם הראשון שהעלה המערער לאורכה המבוקשת, נעוץ בטענתו לפיה
כאשר העירייה התנגדה בוועדת הערר לבקשתו להארכת מועד, היא פעלה בחוסר תום-לב. טענת המערער בהקשר זה היא כי העירייה נמנעה מלהתנגד למתן האורכה בדיון שהתקיים לפני כב' השופט גדעוני בבית-משפט השלום בירושלים, במסגרתו הסכים המערער לאחר שמיעת הערות בית-המשפט להגיש בקשת אורכה כאמור. לשיטת המערער, מאחר שהעירייה לא התנגדה באותו דיון להארכת מועד להגשת הערר, יש לראותה כמי שהסכימה לבקשת האורכה, תוך שהיא הייתה מושתקת מלהתנגד לכך בוועדת הערר.


אין מקום לקבל את טענתו האמורה של המערער. הדברים שנאמרו מפי המערער בדיון שהתקיים בבית-משפט השלום לפני כב' השופט גדעוני ביום 23.1.2017, צוטטו בפס' 9 לדבריי לעיל. עולה מהם באופן ברור כי המערער היה מודע לאפשרות לפיה בקשתו להארכת מועד להגשת ערר עשויה להידחות, שהרי נאמר שם מפי המערער: "...ככל שיידחה הערר,
או תידחה בקשתי להארכת מועד להגישו
..." (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל). לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת המערער לפיה העירייה הבטיחה או הסכימה באותו דיון לא להתנגד לבקשת אורכה מטעמו. ממילא, העירייה לא הייתה מנועה מלהתנגד לבקשה להארכת מועד להגשת ערר כאשר זו הוגשה לוועדת הערר.

30.
"הטעם המיוחד" הנוסף לו טען המערער, נוגע לכך שלשיטתו הוא נמנע מלהגיש ערר במועד הקבוע לכך בדין, שכן הוא הוּטעה מהתנהלותה של העירייה. במה דברים אמורים? לטענת המערער, כאשר הוא קיבל את תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015, נכתב בה כי העירייה נכונה לוותר על החוב עבור 3.5 שנים מיום 1.7.2009 עד 31.12.2012, ובלבד שישולם סך של 47,748.8 ₪ עבור חצי השנה הארנונה של שנת 2009. לדברי המערער, הוא ניגש לעירייה, והפקידה שם הנפיקה ומסרה לידיו שובר תשלום בסך של 47,748.8 ₪ על-שם חברת דיזל בלבד. לפי טענת המערער, הדבר התיישב עם העובדה שחברת דיזל היא אשר החזיקה פיזית בנכס במחצית הראשונה של שנת 2009. על רקע זה, המערער הוטעה לחשוב, כך לפי הטענה, כי הוא נמחק כמחזיק מפנקסי העירייה לגבי תקופת החוב הנותרת, ולפיכך לא הגיש ערר על תשובת מנהל הארנונה תוך 30 ימים מרגע קבלת התשובה.


בפס' 20 לדבריי לעיל, עמדתי על כך שחשבון הארנונה רשום על-שם הגורם שנרשם לראשונה כמחזיק בנכס בפנקסי העירייה, וכי אין הדבר מלמד באופן כלשהו על זהוּת יתר המחזיקים הרשומים בעירייה לגבי אותו הנכס בתקופה הרלוונטית. לפיכך, הוצאת שובר התשלום על-שם חברת דיזל שנרשמה ראשונה בפנקסי העירייה כמחזיקה בנכס עבור שנים 2009-2012, אינה מלמדת כי המערער נמחק מרשימת המחזיקים. מכל מקום, אף אם לצורך הדיון אקבל את טענת המערער כי הוצאת שובר התשלום בסמוך לאחר קבלת תשובת מנהל הארנונה על-שם חברת דיזל, הטעתה אותו לחשוב כי העירייה הפסיקה לראות בו כמחזיק בנכס עבור התקופה הרלוונטית, אין בכך כדי להועיל למערער. טעם הדבר הוא כי המערער עצמו אישר בטיעוניו כי הוא בא בדברים עם ב"כ העירייה דאז, והבין ממנו כי העירייה מוסיפה לראות בו כחייב בתשלום הארנונה עבור השנים הרלוונטיות. יתר על כן; באוקטובר 2015, זמן קצר לאחר הנפקת השובר הנטען, התקבלה בקשתה של העירייה בבית-משפט השלום בירושלים, והמערער צורף כנתבע במסגרת התביעה האזרחית השנייה התלויה ועומדת שם לגבי חוב הארנונה עבור שנים 2011-2012. לפיכך, לכל המאוחר באוקטובר 2015 המערער כבר הבין או היה עליו להבין את טעותו. אף-על-פי-כן, המערער לא פנה כבר אז בהליך מתאים לוועדת הערר. לעיכוב האמור מאוקטובר 2015 עד פברואר 2017, לא הוצג הסבר של-ממש, על-אף שב"כ המערער נשאל על כך מספר פעמים בדיון לפניי, וקיבל הזדמנות להבהיר את פשר התנהלות מרשו.

31.
יטען הטוען כי מאחר שבאוקטובר 2015 המערער צורף כנתבע לתביעה האזרחית השנייה התלויה ועומדת בבית-משפט השלום, הוא סבר כי מכלול טענותיו תוכלנה להתברר במסגרת אותה תביעה אזרחית, ומסיבה זו לא הגיש הליך מתאים לוועדת הערר. קשה לקבל טענה זו.
ראשית
, היא לא נטענה באופן ברור על-ידי המערער.
שנית
, ובכך העיקר-
האפשרות של ערכאה אזרחית להיזקק מכוח סמכות מקבילה לבירור עילות מסוימות המנויות בחוק הערר, עשויה להתקיים בנסיבות מתאימות כאשר לא הוגשה השגה למנהל הארנונה וחלף המועד להגשתה (ראו נוסחו של סעיף 3(ג) לחוק הערר הקובע כך: "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית
ולא השיג תוך המועד הקבוע
על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה"; ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל. עוד ראו: ע"א 4452/00
ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' טירת הכרמל
(6.2.2002), פס' 11). במקרה שלפניי,
מרגע שהמערער נקט במסלול המנהלי והגיש השגה למנהל הארנונה בעילות המנויות בחוק הערר, הרי אי הגשת ערר על התשובה שניתנה על-ידי מנהל הארנונה, הפכה את השומה
לסופית. וכך נפסק בע"א 714/68
זיס נ' המועצה המקומית אשדוד
, פ"ד כג(2) 623, 627 (1969) מפי השופט (כתוארו אז) זוסמן:

"היוצא מכאן, שבין אם הגיש הנשום ערר לוועדת הערר ועררו נדחה, ובין אם לא הגיש והזמן לכך עבר, עניין שנדון בערר, או אפילו לא נדון אך יכול היה להיות מובא לדיון, אין להעמידו בסימן שאלה עוד, ואחת היא אם המועצה גובה את החוב בדרך מינהלית, או אם היא בוחרת להגיש תובענה לבית-המשפט, או אם הנשום בעצמו יוזם תובענה לביטול החבות...אם לא בא הענין בפני
ועדת ערר, אין לך אמנם מעשה-בית-דין כמשמעותו הטכנית, אך שומה שאין לערור עליה עוד, מונעת את הנשום מלהתנער לחבות שנקבעה בה. מעשה המינהל כמעשה-בית-דין".


נוכח דברים ברורים אלה, נראה כי לא בכדי הסכים המערער בדיון לפני כב' השופט גדעוני לאחר ששמע את הערות בית-המשפט, לפנות בבקשה להארכת מועד לוועדת הערר.


הנה כי כן, הטענה בדבר הליך אזרחי תלוי ועומד בין הצדדים, אינה יכולה להקים למערער "טעם מיוחד" בנסיבות המקרה, שכן לא היה באותה תובענה אזרחית תלויה ועומדת, כדי לייתר את הצורך של המערער בהגשת הליך מתאים לוועדת הערר כנגד דחיית ההשגה במסלול המנהלי – השגה שהמערער עצמו בחר להגיש. אזכיר כי המערער הוא עורך-דין במקצועו, והוא אף היה מיוצג על-ידי עורכי-דין לאורך הדרך. הדבר מקשה על קבלת טענה בדבר טעות משפטית או אי הבנת הדין, לוּ הייתה נטענת טענה כאמור.

32.
ניתן לסכם ולומר כי האיחור בו עסקינן הוא משמעותי. לא מצאתי "טעם מיוחד" בעוצמה מספקת, שיש בכוחו כדי להצדיק מתן אורכה להגשת הליך ערעורי. כך בכלל, וכך בוודאי כאשר עסקינן בהגשת ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה בשים לב לחשיבות המועדים הקבועים בחוק הערר כאמור לעיל.

33.
לכאורה, ניתן היה לסיים את פסק-דיני בשלב זה. בהעדר "טעם מיוחד" בעוצמה מספקת להצדקת האיחור, אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר לדחות את בקשתו של המערער להארכת מועד. יחד עם זאת, ועל-מנת להניח את דעתו של המערער, אתייחס גם לטיעוניו לגוף הערר. זאת, על-מנת לנמק את המסקנה לפיה סיכוייו הלכאוריים של הערר לגופו אינם טובים, ואף מסיבה זו לא קמה עילה להתערב בהחלטתה של ועדת הערר לדחות את בקשתו של המערער להארכת מועד.


(ד) קבוצת הטענות הרביעית של המערער: טיעונים לגוף המחלוקת והתייחסות לסיכוייו הלכאוריים של הערר לגופו
34.
המערער העלה במסגרת כתב הערעור שלפניי מגוון טעמים כנגד דחיית השגתו על-ידי מנהל הארנונה. חלק מהטיעונים (כגון: רטרואקטיביות, שיהוי, התרשלות של הרשות ואי חוקיות), אינם בסמכותו של מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הערר. נראה כי לא בכדי טיעונים אלה לא הועלו במסגרת ההשגה שהמערער הגיש בשעתו למנהל הארנונה. בהתחשב בכך, לא היה מקום להעלות את הטיעונים האמורים במסגרת הערר שצורף לבקשת המערער להארכת מועד לפני ועדת הערר, וממילא אין מקום להתייחס אליהם במסגרת הערעור המנהלי שלפניי. בטענות אלה אדון במסגרת פסק-הדין שיינתן בעתירה המנהלית שהגיש המערער כנגד חיובו בארנונה.


להלן אתייחס לאותם טיעונים המצויים בסמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר, אשר הועלו בשעתו במסגרת ההשגה שהמערער הגיש למנהל הארנונה, וכן במסגרת הערר שהמערער צירף לבקשתו להארכת מועד בוועדת הערר. מדובר בשלוש טענות מרכזיות לגוף המחלוקת: (א) טענת "אינני מחזיק". (ב) טענה לפיה
הנכס לא היה ראוי לשימוש בתקופה הרלוונטית, ולכן פטור מארנונה. (ג) טענה לפיה יש לסווג את הנכס כחנייה לפי ייעודו התכנוני, כאשר לפי הנטען חניה מן הסוג הנדון פטורה מארנונה בהתאם לצווי הארנונה שנהגו בשנים 2009-2012.

35.
אפתח בטענת "אינני מחזיק". בהקשר זה, המחלוקת בעיקרה אינה עובדתית, אלא משפטית.


במישור העובדתי, אין חולק כי בעקבות הסכם השכירות שנחתם בשעתו בין המערער לחברת דיזל, ובעקבות ההודעה על שינוי מחזיקים שהמערער הגיש לעירייה בתחילת שנת 2009, נרשמה חברת דיזל כמחזיקה ברישומי העירייה החל מיום 1.1.2009 ואילך, בהיותה שוכרת הנכס. כיום אין מחלוקת כי חברת דיזל פינתה את הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009. כפי שפורט בפתח פסק-דין זה וכן בסוף פס' 6 לדבריי לעיל, בדיון לפניי הודיעה העירייה כי היא מוותרת על חיובו של המערער בארנונה בגין המחצית הראשונה של שנת 2009, שכן התברר כי חברת דיזל היא שהחזיקה אותה עת בנכס. דא עקא, עם פינוי הנכס על-ידי חברת דיזל ביום 1.7.2009, החזקה הפיזית בנכס הוחזרה לידיו של המערער. אין חולק כי חברת דיזל לא מסרה למחלקת הארנונה הודעה בדבר עזיבתה את הנכס, על-אף חובתה לעשות כן. בהתחשב בכך, טען המערער כי מבחינה משפטית, חברת דיזל נותרה בגדר המחזיקה הקונסטרוקטיבית הרשומה של הנכס לפי סעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:
פקודת העיריות
או:
הפקודה
), ולפיכך אין לראות במערער כמחזיק בנכס בגין תקופת החוב הנותרת (1.7.2009-31.12.2012).


על-פני הדברים, מדובר בטענה שיש קושי רב לאמצה. חברת דיזל אכן חדלה כאשר לא הודיעה לעירייה על סיום הסכם השכירות ועל פינוי הנכס על-ידה כנדרש בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות. סעיפים אלה קובעים בזו הלשון:

325. הארנונה בחדילת בעלות או החזקה
חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326. הארנונה ברכישת בעלות או החזקה
נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה
בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.



ההסדר החוקי הקבוע בסעיפים 325-326 הנ"ל, נובע מהקושי של העירייה לעקוב באופן אקטיבי אחר היחסים הפנימיים שבין משכירים לשוכרים ברחבי העיר. בהתחשב בקושי האמור, ראה המחוקק להסיר מכתפי העירייה את הנטל לברר את זהות המחזיק בנכס, במצב של שינוי מחזיקים. מאחר שהשוכר העוזב את הנכס הוא "מונע הנזק הזול", ראה המחוקק להטיל עליו את חובת ההגשה של הודעה בדבר חדילת ההחזקה בנכס (להלן גם:
הודעת חדילה
). נקבע כי בהעדר הודעה כאמור, יוסיף השוכר שנרשם בפנקסי העירייה כמחזיק, להיחשב ככזה לצרכי ארנונה אף אם עזב את הנכס והפסיק להיות מחזיק בפועל, ואף אם גורם אחר הפך להיות "המחזיק למעשה" בנכס. תרופתו של נישום כאמור, קרי- נישום שהנו בגדר "מחזיק רשום קונסטרוקטיבי" אשר ממשיך לשאת בנטל הארנונה על-אף שאינו מחזיק בפועל בנכס וזאת נוכח העדר הודעת חדילה מטעמו, יכולה להימצא במסגרת מישור היחסים הפנימיים שבינו לבין מי שהפך להיות "המחזיק למעשה" החדש בנכס (ראו:

רוסטוביץ-ספר ראשון
הנ"ל, עמ' 286).


לצד ההסדר הסטטוטורי האמור, הכירה ההלכה הפסוקה באפשרות לחריגים. בבר"ם 867/06
מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ
(17.4.2008)
הסכימו שופטי ההרכב שישבו בדין באותה פרשה, כי יתכנו נסיבות חריגות אשר בהתקיימן יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו לפי סעיפים 325-326 לפקודת העיריות כך שלא יחויב בארנונה בגין התקופה בה לא החזיק בנכס בפועל, וזאת גם אם לא מסר הודעת חדילה בכתב אודות שינוי זהות המחזיק בנכס. בהקשר זה, מרבית חברי ההרכב פסקו כי
ידיעה בפועל של מחלקת הארנונה
בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס, עשויה להוות תחליף לדרישת ההודעה בכתב מאת המחזיק היוצא כנדרש בסעיפים 325-326 לפקודה. נקבע כי במצבים בהם

מחלקת הארנונה

מודעת בפועל
לשינוי זהות המחזיק בנכס, הרי מכוח עקרונות הסבירות וההגינות אין היא רשאית לעצום עיניה מפני המציאות, ויהיה עליה לפעול לעדכון רישום המחזיקים בהתאמה.
בהמשך לכך, רוב חברי ההרכב באותה פרשה סברו כי על דרך הכלל, לא יהיה די בידיעה של מחלקת תכנון ובנייה או מחלקת רישוי עסקים בעירייה אודות שינוי מחזיקים בנכס, והידיעה הפוזיטיבית צריכה להיות של מחלקת הארנונה להבדיל ממחלקות אחרות ברשות המקומית (ראו: בר"ם 867/06
דור אנרגיה
הנ"ל, פס' 16 לפסק-דינו של כב' השופטת פרוקצ'יה, וכן סוף פס' 4 וסוף פס' 9 לפסק-דינה של כב' השופטת ארבל. יוער כי כב' השופט דנציגר תמך באותה פרשה בקביעת חריג שהיקפו רחב יותר, אולם דעתו נותרה בעניין זה דעת-יחיד; עוד ראו: רע"א 4397/15
עידן נ' עיריית מודיעין עילית
(13.7.2015), פס' י"ב מפי כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין; בר"ם 8462/11
מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' פלקון
(12.8.2014), מפי כב' השופט מלצר).



במקרה דנן, מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים
, קיבלה הודעה ביוני 2009 כי חברת דיזל פינתה את הנכס, וזאת לאחר התראה שניתנה בדבר שימוש חורג. עם זאת, המערער לא הציג לפניי ראיה כלשהי לכך שמידע זה עבר לידיעתה של מחלקת הארנונה בעירייה. חברת דיזל עצמה הפרה את החובה הקבועה בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות, בכך שלא הגישה הודעת חדילה למחלקת הארנונה על כך שעזבה את הנכס ביוני 2009. בנסיבות אלה, חברת דיזל נותרה רשומה בפנקסי העירייה כמחזיקת הנכס, ולפיכך הודעות התשלום המשיכו להישלח אליה בהתאם להסדר הקבוע בפקודה. נוכח חדלות פירעון של החברה, אמצעי גבייה מנהליים בהם נקטה העירייה לא הועילו. בהמשך, ניתן כנגד חברת דיזל פסק-דין בהעדר הגנה במסגרת התביעה האזרחית הראשונה שהעירייה הגישה כנגד החברה בגין חוב הארנונה לשנים 2009-2010. עם זאת, העירייה לא הצליחה לגבות דבר.


כך היה המצב עד תחילת שנת 2015, אז הגישה מחלקת הארנונה לבית-משפט השלום בירושלים את התביעה האזרחית השנייה כנגד חברת דיזל וכנגד בעלי החברה, בגין חוב הארנונה לשנים 2011-2012. במסגרת אותה תביעה, גילתה מחלקת הארנונה לראשונה אודות הטענה לפיה חברת דיזל עזבה את הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009; הסכם השכירות בין חברת דיזל לבין המערער בא אל קיצו; ונחתם בין חברת דיזל לבין המערער הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק-דין בתחילת שנת 2010. כפי שפורט לעיל, טענות אלה נתמכו במסמכים בכתב משעת אמת. בנסיבות אלה, נראה כי מחלקת הארנונה לא הייתה רשאית להתעלם מהמידע שהגיע לידיעתה הפוזיטיבית, ובדין פעלה לצירוף שמו של המערער לרשימת המחזיקים של הנכס בפנקסי העירייה בגין התקופה המדוברת (כאמור, הטענה כנגד האופי הרטרואקטיבי של החיוב בארנונה, וכן הטענות בדבר שיהוי, אי חוקיות והתרשלות, יידונו במסגרת פסק-הדין שיינתן בעתירה המנהלית).


בניגוד למחלקת הארנונה שגילתה על המידע האמור רק בתחילת שנת 2015, הרי המערער כבעליו של הנכס, ידע בשעת אמת כי חברת דיזל עזבה את הנכס לכל המאוחר ביום 1.7.2009, שכן המפתחות של הנכס, החזקה הפיזית והשליטה בנכס חזרו לידיו. בכך הפך המערער הלכה למעשה להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס החל מיום 1.7.2009 ועד אשר הודיע כי השכיר את הנכס לאחר בתחילת שנת 2013. כאן המקום להדגיש כי חבות הארנונה העיקרית בגין הנכס לעולם תחול לפי סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, על המחזיק בפועל שהנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיפים 325-326 לפקודה אינם משחררים את המחזיק בפועל מחבותו בארנונה, ואינם גורעים ממנה. כל תכליתם להוסיף חבות של המחזיק המקורי הרשום בפנקסי העירייה, כל עוד הוא לא הודיע כדין על חדילת החזקתו בנכס. כך, על-מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה, באופן שהיא אינה צריכה לעמוד בעצמה על שינוי מחזיקים בנכסים שבתחומה (ראו: ע"א 8417/09
לוי
הנ"ל, פס' 18). לפיכך, המערער אינו יכול להיבנות מהעדר הגשתה של הודעת חדילה על-ידי חברת דיזל לפי סעיפים 325-326 הנ"ל. סעיפים אלה נועדו להקל על הרשות המקומית במלאכת הגבייה, ואין תכליתם למנוע חיוב בארנונה של המחזיק למעשה
(ראו: בר"ם 1962/06
כהן נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה
(16.10.2006), פס' 5).



המערער הפנה בכתב הערעור לעניין שנדון בעע"ם 1244/07
עיריית ירושלים
נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ
(5.7.2011). פסק-דין זה אינו מסייע למערער, אלא להפך: בעע"ם 1244/07
שמי בר
הנ"ל, נפסק כי הבעלים לא יחויב בארנונה בגין התקופה בה השוכר החזיק בפועל בנכס עד נטישתו, וזאת מאחר שבאותה תקופה ההחזקה למעשה הייתה בידי השוכר, ולא בידי המשכיר שהודיע למחלקת הארנונה על הסכם השכירות מבעוד מועד. בהתחשב בכך, נכון עשתה העירייה במקרה דנן כאשר הודיעה בדיון לפניי כי היא חוזרת בה מחיוב המערער בארנונה עבור המחצית הראשונה של שנת 2009, במהלכה חברת דיזל החזיקה בנכס. עם זאת, החל ממועד פינוי הנכס על-ידי חברת דיזל ביום 1.7.2009, ועם החזרת המפתחות והשליטה בנכס לידי המערער, הפך המערער להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לגבי התקופה הנדונה, ולפיכך הוא המחזיק בפועל בנכס לצרכי החיוב בארנונה. אין לי אלא להביא בהקשר זה את הדברים שנכתבו ב
רוסטוביץ-ספר ראשון
הנ"ל, עמ' 284-285:

"העירייה רשאית להשית ארנונה הן על מי שחדל להחזיק בקרקע או בבניין ולא הודיע על כך לעירייה והן על המחזיק בפועל. הרשות המקומית אינה רשאית לגבות אותה ארנונה פעמיים, אולם, יש לה זכות להשית ארנונה על כל אחד משני אלה. ודוק,
הרשות המקומית רשאית ואף חייבת לעדכן בפנקס הנישומים את שמו של הנישום המשתמש בנכס אם נודע לה על כך, גם כאשר לא נמסרה לה כל הודעה על ידי הנישום שחדל להשתמש בנכס
...
ראוי, כי הרשות המקומית תשית את הארנונה על המשתמש בפועל בנכס, גם אם ההודעה על כך נמסרה לה באיחור
".
(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)


הנה כי כן, טענת "אינני מחזיק" של המערער בכל הנוגע לתקופה מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012 במהלכה הנכס היה בפועל בהחזקתו, מעוררת קושי של-ממש ועל-פני הדברים לא ניתן לקבלה.

36.
המערער העלה טענה נוספת לגוף הערר. לשיטתו, גם אם יש לראות בו כמחזיק הנכס לצרכי ארנונה, הרי הנכס לא היה ראוי לשימוש בתקופה הנדונה ולפיכך יש לפטור אותו מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. בעניין זה הפנה המערער לכך שבשנת 2008 מנהל הארנונה קיבל את השגתו, וקבע כי המערער פטור מתשלום ארנונה עבור הבניין בכללותו. עוד טען המערער כי בשנים 2009-2012 נכסים אחרים בבניין אשר בבעלותו, הוכרו כפטורים מארנונה. בהתחשב בכך, טען המערער כי יש לפטור מארנונה גם את הנכס נשוא ההליך שלפניי המצוי באותו הבניין.


טענה זו אף היא בעייתית. לפי סעיף 330 רישא לפקודת העיריות, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים על-מנת לזכות בפטור מארנונה מן הטעם של נכס שאינו ראוי לשימוש:
האחד
, הנכס מושא השומה נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו.
השני
, אין יושבים בנכס בפועל.
השלישי
, המחזיק בנכס מסר לעירייה הודעה על כך בכתב. סעיף 330 סיפא קובע במפורש כי: "אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פירעונם לפני מסירת ההודעה". כבר נפסק כי תכליתה של הוראת-סעיף 330 לפקודה,
היא להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה שמוטל עליו בסעיף 330 רישא, וזאת כדי להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה, ולמנוע מצב שבו תצטרך העירייה לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה. זאת ועוד; קביעת מצבו של נכס מחייבת את בדיקתו הפיזית, על-מנת לבחון האם מבחינה עובדתית-אובייקטיבית לא ניתן לשבת בו (שהרי נכס העומד ללא שימוש אך ניתן לשבת בו, אינו זכאי לפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודה). נוכח הצורך בבדיקתו הפיזית של הנכס, קיימת חשיבות לכך שהמחזיק בנכס יגיש הודעה בכתב לעירייה בזמן אמת (ראו: עע"ם 8804/10
חלקה 6 נ' עיריית תל-אביב-יפו
(4.9.2012), פס' 10).


על-פני הדברים, העובדה שהמערער לא הודיע בזמן אמת לעירייה על מצבו הנטען של הנכס שהיה בחזקתו בפועל, אלא העלה את טענתו בדבר "נכס לא ראוי לשימוש" רק בדיעבד, שללה מהעירייה את היכולת לבחון את מצב הנכס בזמן אמת. לקושי זה יש להוסיף את העובדה שגם כיום המערער לא הציג ראיה מספקת לגבי מצב הנכס נכון לשנים 2009-2012:



ראשית
, בשנת 2008 מכלול הבניין שבבעלות המערער זכה לפטור מארנונה. עם זאת, החל מיום 1.1.2009 העירייה פיצלה את הבניין למספר נכסים לצרכי ארנונה. עובדה היא כי הנכס נשוא ההליך שלפניי הושכר לחברת דיזל שהחזיקה בו החל מיום 1.1.2009, כך שהנכס הספציפי בו אנו דנים היה ניתן לשימוש באותה עת. לטענת המערער, כאשר חברת דיזל עזבה את הנכס ביום 1.7.2009, היא הותירה אותו הרוס ובלתי ניתן לשימוש. בעניין זה הפנה המערער לחוות-דעת שמאית מיום 18.6.2009 (נספח 14 לכתב הערעור). מדובר בחוות-דעת שהוגשה מטעם חברת דיזל בתביעה אזרחית שהחברה הגישה בשעתו כנגד המערער. באותה חוות-דעת נטען כי הנכס אינו ראוי לשמש כמחסן עקב אפשרות להצפות במקום ועקב העדר הספקת זרם חשמל. אין באותה חוות-דעת כדי להתייחס לאפשרות לשימושים אחרים בנכס שאינם מחסן, ובוודאי שאין באותה חוות-דעת כדי להשיב לשאלה מה היה מצב הנכס במכלול התקופה המדוברת (1.7.2009 עד 31.12.2012) והאם מאן דהוא ישב בנכס באותה תקופה או במקצתה.



שנית
, נכסים אחרים בבניין שבבעלות המערער, זכו לפטור מארנונה בעילה של "נכס לא ראוי לשימוש". זאת מאחר שהמערער כבעליו של הבניין, דאג להגיש בעניינם בזמן אמת הודעות מתאימות לעירייה לפי סעיף 330 לפקודה. עקב כך, בחנה העירייה את מצבם של אותם נכסים בסמוך לאחר הגשת ההודעות בעניינם, והוחלט לפטור את המערער מתשלום ארנונה בגינם. בניגוד לכך, המערער לא הגיש הודעה דומה לגבי הנכס הנדון לפניי. לפיכך, אותו נכס לא נבדק בזמן אמת על-ידי מחלקת הארנונה. במענה לטענות ב"כ המערער, הבהירה ב"כ העירייה בדיון לפניי, כי הבניין בכללותו נבדק על-ידי מחלקת הארנונה לפני תחילת שנת 2009, לצורך פיצולו לנכסים נפרדים לצרכי חיוב בארנונה. בשנים לאחר מכן, בחנה מחלקת ארנונה את מצבם של נכסים קונקרטיים בבניין לגביהם הגיש המערער בשעתו הודעות לפי סעיף 330 לפקודה. עם זאת, הנכס הנדון לפניי לא נבדק על-ידי מחלקת הארנונה, שכן כאמור לא הוגשה הודעה ביחס אליו. עוד הובהר כי אם וככל שנערכו בדיקות במקום מטעם מחלקת רישוי עסקים או מטעם המחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה, הרי לא מדובר בבדיקות מטעם מחלקת הארנונה, וממילא אין למחלקת הארנונה ידיעה על כך (ראו בעניין זה:
רוסטוביץ-ספר ראשון
הנ"ל, עמ' 597).
העובדה שנכסים אחרים בבניין שבבעלות המערער הוכרו כלא ראויים לשימוש, אינה מחייבת מסקנה זהה לגבי הנכס הנדון לפניי. כאמור, עובדה שאותו נכס ספציפי הושכר לחברת דיזל בתחילת שנת 2009, בעוד נכסים אחרים בבניין הוכרו אותה עת כלא ראויים לשימוש.



שלישית
, המערער טען לפניי שהנכס הנדון לפניי שופץ בסוף שנת 2012, ורק בעקבות כך ניתן היה להשכירו לשוכר חדש בתחילת שנת 2013. דא עקא, לא הובאה ראיה כלשהי לביצוע שיפוץ כאמור, וזאת על-אף שאלה מפורשת בעניין זה באולם-הדיונים (ראו: פרוטוקול דיון מיום 2.6.2019, עמ' 7, ש' 22-24: "בית המשפט: יש ראיות לכך שנעשה שיפוץ? עו"ד קדש: זה לא רלוונטי הראיות...").


ניתן לסכם ולומר כי סיכוייה של הטענה בדבר "נכס לא ראוי לשימוש" אינם טובים לכאורה. בראש ובראשונה, לא הוגשה הודעה לעירייה בדבר מצב הנכס בשעת אמת, בניגוד לדרישת סעיף 330 לפקודה. המערער העלה את טענתו האמורה שנים ארוכות לאחר תום התקופה הרלוונטית, כאשר לא ניתן כיום לבחון את מצבו של הנכס דאז. זאת ועוד; המערער לא הציג ראיות מהן ניתן ללמוד לגבי מצב הנכס, ולגבי השאלה האם ישבו בו בפועל לאורך מלוא תקופת החיוב או מקצתה, אם לאו.

37.
הטענה האחרונה שהעלה המערער לגוף הערר, נוגעת לסיווג הנכס לצרכי ארנונה. לטענת המערער, ייעודו התכנוני של הנכס הוא קומת חנייה בבניין. לשיטת המערער, יש לסווג את הנכס כחנייה, ובהתאם לכך לפטוֹר את הנכס מתשלום ארנונה.


טענה זו אף היא איננה נקייה מקשיים:
ראשית
, כלל לא ברור שלפי צווי הארנונה שנהגו בשנים הרלוונטיות, קומות חנייה בבניין שאינו פתוח לציבור, היו פטורות מתשלום ארנונה כנטען על-ידי המערער.
שנית
, ובכך העיקר - סיווג נכסים לצרכי ארנונה נעשה לא לפי ייעודם התכנוני, אלא לפי השימוש שנעשה בהם בפועל. בהתאם לכך, יש לקבוע את השימוש שנעשה בנכס בשעת אמת לצורך סיווגו לצרכי ארנונה (ראו: בר"ם 5045/02
סלומון נ' מנהל הארנונה
, פ"ד נז(5) 302, 307 (2003)). מאחר שטענת המערער הועלתה בדיעבד ללא ראיות של ממש לגבי מצב הנכס בשנים הרלוונטיות, קשה עד מאד לבחון כיום את השאלה העובדתית האם הנכס נותר ריק במכלול התקופה מיום 1.7.2009 עד יום 31.12.2012, כנטען על-ידי המערער: אם לא – מהו השימוש שנעשה בנכס בפועל, במהלך התקופה; ואם כן – כיצד יש לסווג את הנכס לצרכי ארנונה כנכס ריק, בשים לב לכך שלפני התקופה הנדונה וגם אחריה, הנכס לא שימש לייעודו התכנוני. כך למשל, בהתאם לשימוש שנקבע בהסכם השכירות שהמערער ערך עם חברת דיזל, הנכס חויב בארנונה החל מיום 1.1.2009 לפי הסיווג של: "משרדים, שירותים ומסחר". מנגד, בהתאם לשימוש שנקבע בהסכם השכירות המאוחר יותר שהמערער ערך לגבי הנכס, הנכס חויב בארנונה החל מיום 1.1.2013 לפי הסיווג של: "מלאכה". דומה, אפוא, כי המערער ניצב לפני שאלות לא פשוטות להוכחה ולמענה, גם במישור סיווג הנכס.

38.
סיכומם של דברים; טענת "אינני מחזיק" טומנת בחוּבה בעייתיות ניכרת, ודומה שהיא אינה יכולה להתקבל. שתי הטענות הנוספות של המערער לגוף הערר – "נכס לא ראוי לשימוש" וטענת סיווג הנכס כחנייה – ניצבות אף הן לפני משוכות משמעותיות. בחינת טענותיו של המערער מובילה, אפוא, למסקנה כי סיכוייו הלכאוריים של הערר לגופו, אינם מרשימים (בלשון זהירה). אף בכך יש כדי לתמוך בתוצאה אליה הגיעה ועדת הערר בעניינו של המערער.

סוף דבר
39.
בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר לדחות את בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערר על תשובת מנהל הארנונה מיום 14.6.2015. לפיכך, הערעור נדחה.

40.
בכל הנוגע לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת העירייה – בהתחשב בהיקף הערעור ומכלול הטענות שהועלו במסגרתו, ובהתחשב בכך שהמערער לא הקל על המלאכה במובן זה שכתב הערעור וכתב העתירה זהים בנוסחם (למעט החלק הפותח והמסיים) באופן שבטיעוניו הכתובים של המערער לא נעשתה כל הבחנה בין הטענות שמקומן להתברר במסגרת הערעור המנהלי לבין הטענות שמקומן להתברר במסגרת העתירה המנהלית
- אני רואה לקבוע כי המערער יישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ העירייה בסך כולל של 20,000 ₪.


המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים ותסגור את ההליך.

ניתן היום,
י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.













עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 11487-12/17 אברהם פירו נ' עיריית ירושלים, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (פורסם ב-ֽ 16/06/2019)