פסקי דין על דביר שוורץ | פסקי דין על חברת לב התמר | פסקי דין על דניאל מולקנדוב | פסקי דין על חיים בוקאי | פסקי דין על משה בוקאי |

27542/05 א     01/01/2006




א 27542/05 דביר שוורץ נ' חברת לב התמר בע"מ, דניאל מולקנדוב, חיים בוקאי, משה בוקאי




2
בתי המשפט
ת"א 027542/05
בבית משפט השלום
בתל אביב-יפו
כבוד השופט מאיר יפרח

בפני
:

דביר שוורץ

התובע:

נ ג ד
1 . חברת לב התמר בע"מ

2 . דניאל מולקנדוב

3 . חיים בוקאי

4 . משה בוקאי

הנתבעים:
פסק דין
1. 1. התובע הגיש תובענה נגד הנתבעים, בה עתר לחייבם בתשלום סך של 250,000 ₪. הסכום נתבע בגין מספר ראשים:
(א) (א) נזקים שנגרמו עקב ניהול כושל של תיק השקעות, בראשית שנת 2000, לרבות בגין שימוש בכספים שנזקפו בטעות לחשבונו של התובע בבנק לאומי לישראל בע"מ. הסכום הנתבע הוא כ-121,500 ₪ בתורת השבת הכסף (קרי: 88,000 ₪) שמסר התובע לנתבעים לשם ניהול השקעותיו;
(ב) (ב) השבת הכספים ששילם התובע לבנק בגדרי הסכם פשרה שנעשה במסגרת ת"א (ת"א) 22351/01 והשבת הוצאות משפטיות שנגרמו לתובע במהלך ניהול התובענה שבת"א 22351/01 הנ"ל והכל - בסכום של 90,000 ₪;
(ג) (ג) פיצוי בגין עגמת נפש - כ-40,000 ₪;
(ד) (ד) השבת העמלוטת ששילם התובע לנתבעים אגב ניהול תיק השקעותיו על ידיהם.

הנתבעים עותרים לסילוקה של התובענה על הסף, מחמת מעשה בית דין.

2. 2. לתובענה דנן, קדמה תובענה שהוגשה ע"י בנק לאומי לישראל בע"מ נגד התובע דכאן, בגדריה נדרש האחרון לשלם לבנק סך של כ- 190,000 ₪ בגין יתרת חובה שנצברה בחשבונו (ת"א (ת"א) 22351/01 הנ"ל).
התובע דכאן הגיש במסגרת תובענת הבנק, הודעה לצד ג', כלפי הנתבעים 1 ו-2. בהודעה זו טען התובע דכאן כי הצדדים השלישיים (הם הנתבעים 1 ו- 2), חייבים לשפותו בגין כל סכום אותו יחוייב לשלם לבנק בגין יתרת החובה שנצברה בחשבונו. הודעת צד ג' זו איזכרה את פרשת הניהול הכושל של תיק השקעותיו של התובע. הודעת צד ג' עסקה (בעיקרה) בטענת התובע דנן כי הנתבעים 1 ו- 2 דנן (הם צדדי ג') משכו מחשבונו של התובע בבנק לאומי סכומי כסף ללא הרשאה לשם השקעתם.

3. 3. התובענה הקודמת - זו שבת"א (ת"א) 22351/01 - נסתיימה בהסכם פשרה, לפיו התובע דנן שילם לבל"ל סכום של 60,000 ₪ והנתבעים 1 ו-2 שיפו את התובע בסכום של 40,000 ₪.
עמדת הנתבעים 1 ו-2 בטענתם לסילוק התובענה על הסף, הינה שהסכם פשרה זה יוצר מעשה בית-דין, המונע את התובע מהגשת תובענתו הנוכחית. הנתבעים משליכים את יהבם על הוראת סעיף 3.1 להסכם הפשרה, המורה:

"לצרכי פשרה מוסכם כי לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעה, דרישה או טענה של דביר (התובע דנן - מ' י') מלב התמר ומולקנדוב (הנתבעים 1 ו-2 דנן - מ' י') (לרבות אלה שהועלו במסגרת ההודעה לצדדים השלישיים בת"א 22351/01) וכן של כל תביעה, דרישה או טענה שהייתה ו/או שתהייה למי מהצדדים כלפי רעהו ו/או לכל מי מטעמם ו/או לכל הבא בנעליהם, תשלם לב התמר לדביר סך של 40,000 (ארבעים אלף) ₪ בלבד בתשלום אחד".

הוראה זו מצביעה, כך נטען, על מטרה אחת והיא להסיר מעל סדר היום את כל המחלוקות הקיימות והעתידיות שבין הצדדים. מכאן שהתובע מושתק מהעלאתה של תובענתו הנוכחית.

4. 4. עמדת התובע היא שהמבוא להסכם הפשרה הוא זה החולש על תוכנו של ההסכם ותוחם את מסגרתו. הוראת של סעיף 3.1 הנ"ל יש לקוראה לרקע ה"הואיל" השישי, בו נאמר:

"והואיל: וברצון הצדדים להגיע להסדר פשרה לגבי ההודעה לצדדים שלישיים, מבלי לגרוע מטענה מטענותיהם זה כלפי זה ו/או להודות בטענות מי מהצדדים האחרים".

5. 5. איש מן הצדדים לא תמך עמדתו בתצהיר. אפשר והייתה לכך חשיבות לצורך תמיכה בטענות העובדתיות, שעניינן כוונת בעל הדין הנוגע בדבר בעת כריתת הסכם הפשרה. משכך - אדון בבקשה כמות שהיא.

6. 6. דין הוא שחוזה ראוי לו שיפורש לרקע תכליתו ולרקע מכלול תניותיו (ראו למשל א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי: פרשנות החוזה, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשס"א) 450 - 451). דומה כי התכלית שבבסיס ההסדר, היא אחת משתיים. הראשונה - רצונם של בעלי ההסכם להסדיר את יחסיהם בגדר הודעת צד ג'; השנייה - היא שאיפת הצדדים להסדיר את כל מסכת יחסיהם ולא רק את זו הנובעת מהודעת צד ג'.
העיון בהסכם בכללותו מלמד כי כלולות בו תניות משני המינים, לאמור: תניות המצביעות על רצון להסדיר את מסכת היחסים בשלמותה (הן זו הכלולה בהודעת צד ג' והן זו שלא נכללה בה) והן תניות המסייגות עצמן למסכת היחסים שכלולה בהודעת צד ג', מבלי להסדיר את כל המחלוקות שבין הצדדים. כך, למשל, תנייה מן הסוג הראשון (קרי: הסדרה כוללת) תימצא בסעיף 2.1, הקובע:
"במסגרת הסכם זה ולצרכי פשרה לב התמר ומולקנדוב מאשרים ומצהירים בזה, ביחד ולחוד, כי אין להם טענות מאיזה מין שהוא כלפי דביר או כלפי הבנק בכל הנוגע לחובו של דביר לבנק ו/או בכל הנוגע לפעולות דביר מולם"
ראו גם סעיפים 3.1, 3.5 סיפא.
תנייה מן הסוג השני (קרי: הסדרה חלקית) תימצא בסעיף 2.2 , המורה כי:
"במסגרת הסכם זה לב התמר ומולקנדוב מוותרים בזה, ביחד ולחוד, על כל טענה, מכל מין וסוג שהוא, כלפי דביר בקשר עם ההודעה לצדדים שלישיים."
ראו גם סעיף 3.6 וסעיף 5.2.

7. 7. בראש ובראשונה יש לפרש החוזה בהתאם לתכלית הסובייקטיבית, לאמור על פי כוונתם המשותפת של בעלי החוזה (ראו: ברק, לעיל בעמ' 86 ובעמ' 403. כן ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 312). מכאן מתבקש שבעלי הדין יביאו ראיות להוכחת כוונתם של כל אחד מהם בעת ההתקשרות החוזית. כמבואר, נמנעו הצדדים מהבאת ראייה כלשהי לגבי כוונתם. בנסיבות אלה, כסבור הייתי שאורה לצדדים להגיש תצהירים על מנת להתחקות אחר כוונתם האמורה (ובהעדרה - לא היה מנוס מאיתור התכלית האובייקטיבית של החוזה הנדון, תכלית שביסודה מצויים שיקולים של מדיניות משפטית). בסופו של דבר, נמנעתי ממתן הוראה כאמור, שכן הגעתי למסקנה שהדין הוא עם הנתבעים.

8. 8. אף אם אקבל את שיטת התובע, לפיה נועד הסכם הפשרה להסדיר רק את המחלוקות נשוא הודעת צד ג', הרי שהעיון בהודעה לצד ג' עצמה מלמד כי בגדריה הזכיר התובע את עילתו הנוספת (שעניינה ניהול תיק ההשקעות ברשלנות), באומרו בסעיף 20 להודעת צד ג' כי הנתבעים פעלו בניגוד להנחיותיו, חרגו מהרשאותיו של המבקש בין היתר בשל כך שהשקיעו את כספיו בהשקעות בעלות סיכון גבוה, תחת השקעות סולידיות כמוסכם.
משהסוגייה האמורה הובאה אל שולחן הדיונים במסגרת ההודעה לצד ג' ומשהושג לגבי הודעת צד ג' הסדר פשרה, הנה מושתק התובע מלהעלות מחדש את העילות ששימשו בסיס להודעת צד ג'.
בה במידה, אין להתיר למשיב לדרוש מן הנתבעים להשיב לו את הכספים ששילם התובע לבנק בגדר הסכם הפשרה שבינו לבין הבנק במסגרת ת"א 22351/01. הלא בהסכם הפשרה שערך התובע עם הנתבעים הסכים הוא לקבל מהם 40,000 ₪ (במקום 60,000 ₪ שהתובע שילם לבנק במסגרת הסכם הפשרה) ולא מצאתי כל עתירה לביטול ההסכמה החוזית האמורה. אין אף כל בסיס לדרוש מן הנתבעים השבת הסכומים ששילם התובע כשכ"ט עו"ד בגין ניהול ההליכים בת"א 22351/01 הנ"ל, שכן עניין זה ראוי היה לו להיכלל בהסכם הפשרה הנ"ל ומשלא הובא בו - פשיטא כי ההתובע ויתר עליו כבר בעת ההיא ומה לו כי ילין עתה?

9. אשר לנתבעים 3 ו-4, אין חולק כי הם לא נטלו חלק בהליך הקודם. אולם, אף הם "נהנים" מהסכם הפשרה שנערך בין התובע לבין הנתבעים 1 ו-2 שכן סעיף 3.1 מציין מפורשות כי הוא חל לא רק על הצדדים הישירים להסכם כי אם אף על "[]כל מי מטעמם ו/או []כל הבא בנעליהם". העיון בכתב התביעה מלמד כי הנתבעים 3 ו-4 היו חלק מן המסכת העובדתית שבבסיס ההודעה לצד ג'. הם היו מבעלי השליטה בנתבעת 1 בעת הרלבנטית. על כן, יחולו דיני מעשה בית דין אף עליהם.

10. 10. לא נעלם הימני כי עליי לנקוט משנה זהירות בבואי לסלק תובענה על הסף, שכן בכך מתקפחת זכות הגישה של התובע לערכאות. אלא שבפרשתנו התובע עצמו הוא שוויתר על זכות זו, כאמור לעיל.

המסקנה היא אפוא שדין התובענה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, וכך אני מורה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסך 6000 ש"ח + מע"מ, להיום.

ניתן היום, 01 בינואר 2006 (א' בטבת תשס"ו), בהעדר הצדדים.

מאיר יפרח
- שופט








א בית משפט שלום 27542/05 דביר שוורץ נ' חברת לב התמר בע"מ, דניאל מולקנדוב, חיים בוקאי, משה בוקאי (פורסם ב-ֽ 01/01/2006)