פסקי דין על ציון עמית | פסקי דין על אברהם ניב

50002-05/18 עשא     22/05/2019




עשא 50002-05/18 ציון עמית נ' אברהם ניב








בית משפט השלום בירושלים



עש"א 50002-05-18 עמית נ' ניב


תיק חיצוני: 0307588964


בפני

כבוד השופט
גד ארנברג


המערער

ציון עמית



נגד

המשיב

אברהם ניב





פסק דין



המערער הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו ונגד חייב נוסף (זיו מאיר). החיוב שהוטל על החייבים בפסק הדין היה הדדי. המשיב הגיע להסדר עם החייב הנוסף לגבי חובו של החייב הנוסף. המערער לא שילם דבר בתיק, אך הגיש בקשה בטענת פרעתי בה טען כי כיון שהמשיב הגיע להסדר עם החייב הנוסף, וכיוון שהמשיב לא דווח על ההסכם ועל התקבולים שקיבל על פי אותו הסדר, יש לקבוע כי גם החוב כלפיו מבוטל, או לפחות מופחת. לאמור יש להוסיף, לטענת המערער, את העובדה שבמשך שנים המשיב לא נקט בהליכים נגדו, ויש בשיהוי זה כדי לאיין את החוב שלו, ולמצער להביא להפחתה משמעותית של הריבית וההצמדה עקב הזמן שחלף. המערער טען, כי אי נקיטת הליכים נגדו משך זמן רב הביא אותו לסבור שהחוב חוסל, ובעקבות כך הוא הגיע להסדר עם בנק לאומי לגבי חוב שלו לבנק שהיה מגובה במשכנתא על נכס מקרקען שלו. במסגרת אותו הסכם שולמו לבנק סכומי כסף משמעותיים על ידי אשתו של המערער, תוך מחשבה שנכס המקרקעין יועבר על שמה. אילו היו יודעים הם על החוב, היו שוקלים אחרת את צעדיהם גם במסגרת החוב של בנק לאומי.

המערער מוסיף וטוען כי למעשה קיימת קנוניה או שותפות בין המשיב לבין החייב הנוסף (זיו), שמטרתה גביית כספים ממנו שלא כדין. במסגרת אותה קנוניה או הסכם, המשיב לא מימש עיקול שיש לו על נכס מקרקעין של החייב הנוסף ברחוב בעל השאילתות בירושלים.

המערער טען עוד, כי גם אם לא יתקבלו הטענות הנ"ל יש להשוות את הסכומים שעליו לשלם לאלה ששולמו על ידי החייב הנוסף ולא מעבר לכך.

בעקבות טענות אלה, הגיש המערער בקשה בטענת פרעתי. יש לציין שבעבר כבר הגיש המערער בקשה בטענת פרעתי, אך זו נמחקה לאחר שניתנה לו הוראה על ידי רשמי ההוצאה לפועל להמציא תחשיב של החוב לטענתו, אך הוא לא עשה כן.

כב' רשמת ההוצאה לפועל מרים דרמוני-יזדי קיבלה את טענות המערער בקשר לגובה החוב, וקבעה כי כיוון שהמשיב הגיע עם החייב הנוסף להסדר לגבי מחצית החוב, אין מקום לחייב את המערער אלא במחצית השנייה של החוב, אך דחתה את יתר טענת המערער וכפי שפורטו לעיל.

כב' הרשמת קבעה, כי חלק מטענות המערער אינן נכונות משפטית, ובין היתר הטענה שכיון שהחייב הנוסף
הופטר מהחוב יש לפטור גם אותו. כב' הרשמת קבעה, כי החייב הנוסף הופטר רק מחלקו בחוב (מחצית), ולפיכך קיבלה את הטענה שיש לחייב את המערער רק במחצית החוב.
כב' הרשמת קבעה גם, כי אין לקבל את טענות המערער, לפיהן המשיב חייב להגיע איתו לאותו הסדר כפי שהגיע עם החייב הנוסף, וזאת משום שהחייב הנוסף הגיע להסדר מיוזמתו עוד בשנת 1996, ולאחר מכן הסדר נוסף בשנת 2014, ואילו המערער לא עשה דבר לתשלום החוב ולא שילם מאומה עד היום.
כב' הרשמת קבעה גם עובדתית, כי לא נכונות טענות המערער לפיהן המשיב "ישן על זכויותיו" ולא עשה דבר על מנת לגבות ממנו את החוב. כב' הרשמת קבעה, כי ננקטו הליכים נגד המערער עד שתיקיו של המערער אוחדו בתיק של חייב מוגבל באמצעים ואז לא ניתן היה יותר לנקוט בהליכי גביה בתיק הפרטני. כמו כן ננקטו הליכים לאחר פיזור תיק האיחוד. בשל כך דחתה כב' הרשמת את טענות המערער לגבי גובה הריבית והפרשי ההצמדה.

גם טענות המערער לשותפות או קנוניה עם החייב הנוסף נדחו בשל כך שלא הוכחו ובשל כך שניתן הסבר מניח את הדעת לאי נקיטת הליכים לגבי העיקול על נכס המקרקעין הנוסף ברחוב בעל השאילתות.

תוצאת החלטת כב' הרשמת היתה אפוא, הפחתת חובו של המערער למחצית החוב בלבד, הן החוב הכספי נשוא פסק הדין, והן החוב בשל ההוצאות ושכר הטרחה.

על החלטה זו הגיש המערער את הערעור כאשר למעשה הוא חוזר על טענותיו כפי שפורטו לעיל.

המשיב טוען, כי אין מקום להתערבות בהחלטת כב' הרשמת, שאף הלכה לקראת המערער בהחלטתה. המשיב טוען, כי המערער והחייב הנוסף רימו אותו, כאשר מכרו לו דירה שאת תמורתה שילם להם והתברר לו שהדירה נמכרה שוב לאנשים אחרים. בעקבות כך חויבו המערער והחייב הנוסף לשלם לו את התשלומים שנקבעו בפסק הדין. מדובר ב

פסק דין
שניתן בשנת 1995 ועד היום המערער התחמק מתשלום ולא שילם אף אגורה על חשבון חובו. לא זו בלבד, אלא שהמערער גרם לתובע הוצאות כספיות נוספות מבלי שאלה הביאו לגביית החוב. הנכס היחיד ממנו ניתן היה לגבות את החוב הוא נכס מקרקעין שהיה משועבד לבנק לאומי. רק לאחר שהנכס הנ"ל שוחרר מהשעבוד וממינוי כונס הנכסים לצורך מימושו, נפתחה הדרך לגבות ממנו את החוב. כל ניסיונות המשיב בעבר לגבות את החוב בהליכים אחרים נכשלו.

אמנם נכון שהיו כשלים בדיווח על התשלומים שהתקבלו מהחייב הנוסף, ואולם אין לכשלים אלה דבר עם חובו של המערער, שכן ממילא כב' הרשמת הפחיתה את חובו רק למחצית החוב שברור שלא שולמה על ידי החייב הנוסף.

טענת המערער לגבי שותפות או קנוניה עם החייב הנוסף, לא רק שלא הוכחו אלא היא אף אבסורד, שכן החייב הנוסף היה שותף לרמאות כלפיו. המשיב מאמץ אפוא את קביעת הרשמת ומבקש לדחות את הערעור.

לבקשת המערער קוים גם דיון בעל פה בו למעשה חזרו הצדדים על
טענותיהם.

לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת.

ככל שהדברים נוגעים לגובה החוב, למעשה קיבלה כב' הרשמת את טענות המערער, לפיהן יש להפחית את חובו בשל כך שהמשיב הגיע להסדר עם החייב הנוסף לגבי מחצית החוב. החוב הופחת אפוא בחציו,
ובדין הופחת.

באשר ליתר טענות המערער, אין לי אלא לאמץ את קביעות כב' הרשמת, הן קביעותיה העובדתיות לאחר ששמעה את הצדדים ואת ראיותיהם, והן קביעותיה המשפטיות.

כב' הרשמת קבעה, כי המערער לא הצליח להוכיח קנוניה כלשהי בין המשיב לבין החייב הנוסף, ואף אני סבור שמלבד טענות בעלמא לא הובאה כל ראיה לגבי קנוניה כזו.

כב' הרשמת קבעה, כי המשיב לא ישן על זכויותיו ובמועדים בהם יכול היה לנקוט בהליכים בתיק ההוצאה לפועל הוא עשה כן (למעט המועדים בהם היה המערער באיחוד תיקים). לפיכך לא היה מקום להפחית ריביות או הפרשי הצמדה. המערער לא הצליח לסתור קביעה עובדתית זו.

כב' הרשמת קבעה, כי המבקש רשאי היה להגיע להסדר עם החייב הנוסף שהיה שונה בסכומו מהחוב שיגבה מהמערער, וזאת משום שהחייב הנוסף הגיע להסדר מרצונו ועוד בשנת 1996, ולאחר מכן בשנת 2014, בעוד המערער עשה כל שיכול היה לעשות על מנת לא לשלם דבר.
אין אפוא מקום לדרישת המערער לפיה יחוייב המשיב להגיע איתו להסדר זהה. די בכך שחובו הופחת למחצית החוב לאחר שהחייב הנוסף הגיע להסדר לגבי המחצית השניה ואין מקום להשוות את סכומי התשלום ביניהם.

אין מקום גם לטענות המערער לגבי נזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שלא דווח לו על ההסכם שאליו הגיע המשיב עם החייב הנוסף. כפי שאותו חייב נוסף הגיע להסדר ושילם לפיו, רשאי היה המערער גם לעשות כן. ישיבתו של המערער מבלי לעשות דבר ומבלי לנסות לשלם דבר על חשבון חובו לאחר שנקבע שהוא רימה את המשיב וגבה ממנו כספים עבור דירה שנמכרה לאחרים, היא זו שהביאה את המערער למצב הנוכחי.

אמנם על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל (סעיף 19א) רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייב את מי שמקבל תשלומים ולא מדווח עליהם לתיק ההוצאה לפועל בהוצאות, אך אין בהוראות החוב קביעה שיש באי דיווח כאמור לאיין את החוב, ככל שנותר חוב. בנדון דנן, על אף שנדחתה טענת המערער בחלקה, הוא לא חייב בהוצאות, ויש לראות בכך את חיוב ההוצאות לפי סעיף 19א הנ"ל.

בשל כל האמור אין ממש בערעור זה ואני דוחה אותו.

המערער ישלם את הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שיגבו מתוך סכום הערובה שהפקיד המערער.

ניתן היום,
י"ז אייר תשע"ט, 22 מאי 2019, בהעדר הצדדים.













עשא בית משפט שלום 50002-05/18 ציון עמית נ' אברהם ניב (פורסם ב-ֽ 22/05/2019)