פסקי דין על דויד חן | פסקי דין על משטרת ישראל | פסקי דין על מרדכי כרסנטי | פסקי דין על גולן כרסנטי |

46698-05/19 עא     10/06/2019




עא 46698-05/19 דויד חן נ' משטרת ישראל, מרדכי כרסנטי, גולן כרסנטי








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 46698-05-19 חן נ' ישראל ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד הרשמת
עינב גולומב


מבקש

דויד חן


נגד

משיבים

1. משטרת ישראל
2. מרדכי כרסנטי
3. גולן כרסנטי





החלטה


לפני בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ברכה לכמן) מיום 3.3.19.

1.
ביולי 2015 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בטבריה נגד משטרת ישראל
, לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם למשאית שטען כי היא בבעלותו, לאחר שנתפסה והוחזקה ע"י המשטרה אגב חקירה בגין חשדות לביצוע עבירות ביחס לאותה משאית. לאחר הליכים שונים שניהל המבקש להחזרת תפוס, הורה בית משפט השלום על החזרת המשאית לידיו. אלא שאז, בחודש דצמבר 2007, הסתבר למבקש כי בעת שהיתה המשאית מאוחסנת, פורקו ונגנבו רבים מחלקיה. בגין כך הגיש התובע את תביעתו נגד המשטרה, אשר מצידה הגישה הודעה לצד ג' נגד בעלי המחסן בו אוחנה המשאית, המשיבים 1 -2.

2.
ביום 3.3.19 דחה בית משפט השלום את התביעה, מחמת התיישנות. נקבע כי אין חולק שהתובע ידע אודות הנזק שנגרם למשאית בשנת 2007, ובגין זאת אף הגיש תלונה למשטרה בדצמבר 2007. בית משפט קמא דחה את טענת המבקש כי הוא היה מנוע מלהגיש תביעתו במועד מוקדם יותר, וזאת מאחר שהמדינה הגישה נגדו כתב אישום שייחס לו ביצוע עבירות של זיוף במסמכי המשאית, אישום שנמחק בסופו של דבר בינואר 2011. רק במועד אחרון זה, טען המבקש, היה בידו "כוח התביעה" להגיש את תביעתו. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, תוך שקבע כי אין בהליך הפלילי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. לצד זאת הוסיף בית המשפט וקבע, כי טענת המבקש בכתב התביעה בדבר זהות הגורם ממנו רכש את המשאית לא הוכחה, כי מהראיות הוכח שמדובר בחיבור של שלוש משאיות שהוכרזו "אבדן גמור" ללא רישיונות וכי טענות המבקש בתביעתו נגועות בחוסר תום לב מהותי ותביעתו נעדרת עילה כלפי הנתבעת.

3.
ביום 21.5.19, בחלוף המועד להגשת ערעור, הגיש המבקש בקשה למתן אורכה להגשת ערעור, היא הבקשה המונחת לפני. בבקשה נטען על-ידי ב"כ המבקש, כי הסתבר לו שמזכירתו צפתה בפסה"ד במערכת נט המשפט, אולם לא עדכנה אותו בדבר מתן פסק-הדין ולא רשמה ביומן המשרד את המועד האחרון להגשת ערעור, כפי שנהוג במשרד. עקב כך, לטענתו, היא פוטרה מעבודתה לאחר 10 שנות עבודה במשרד. עוד נטען על-ידי ב"כ המבקש, כי על פסה"ד נודע לו באקראי מספר ימים לפני הגשת הבקשה, עת נזכר הוא בתיק וביקש ממזכירתו לבדוק אם ניתן בו פס"ד.

4.
המשיבה 1 השאירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ואילו המשיבים 2 ו-3 מתנגדים לבקשה. לטענתם, הסיבה לאיחור לא הוכחה כדבעי משלא צורף תצהיר של המזכירה וסיכויי הערעור קלושים הם.

5.
לאחר עיון ובחינה, מצאתי לדחות את הבקשה.

6.
המועד להגשת ערעור קבוע בדין. משכך, הארכתו טעונה קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים זאת, כמצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. בכך ניתן ביטוי לחשיבות העמידה במועדים הקבועים בדין, בפרט בכל הנוגע להגשת ערעור על הכרעה שיפוטית שניתנה, תוך קביעת נקודת האיזון בין עקרון סופיות הדיון והסתמכות עליו מצד בעל-דין שזכה בדינו, כמו-גם שיקולים מערכתיים כוללים, אל מול האינטרס של מבקש הארכה שענייננו יתברר בפני
ערכאת הערעור. ראו לעניין זה רע"א 3010/18 שריף עביד נ' עו"ד יניב אינסל ואח' (פורסם במאגרים) (2018), כדלקמן:

"
מועדים
הקבועים בדין אינם בגדר נקודת פתיחה או המלצה גרידא.
על חשיבותה של ההקפדה על המועדים הקבועים בדין עמד רשם בית משפט זה בציינו כי "הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם"
(
ע"א 3832/00
מיטרני נ' מחלוף
,
[פורסם בנבו]
פסקה 24 (10.8.2010)).
אכן,
תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

מסמיכה את בית המשפט להאריך את
המועד
להגשת ערעור
בהליכים אזרחיים אולם זאת רק
בהתקיים "טעמים מיוחדים" לכך
. שא
לת קיומם של "טעמים מיוחדים"
נבחנת על רקע מכלול נסיבותיו של כל מקרה והאיזון הראוי בין השיקולים השונים. לצורך כך על בית המשפט לבחון, בין היתר, את משך האיחור, את הטעם העומד בבסיסו ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי שמתבקשת ארכה להגשתו".

6.
בענייננו, על יסוד אמות-המידה לבחינת קיומם של "טעמים מיוחדים" כאמור, מסקנתי היא כי אלה אינם מתקיימים.

7.
ראשית, סיבת האיחור הנטענת, הנעוצה בתקלה נטענת בהתנהלות משרדו של ב"כ המבקש, איננה מצדיקה כשלעצמה מתן אורכה. כפי שנפסק לא אחת, ככלל, כאשר סיבת האיחור נעוצה בבעלי הדין עצמם או בבאי-כוחם, להבדיל מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתם, הנטייה היא שלא להכיר בקיום "טעם מיוחד" המצדיק אורכה להגשת ערעור (ראו: בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתו"ב ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"די נ(3) 209; בש"מ 6039/18 יעקב ישראל בצלאל נ' הועדה המחוזית לתו"ב ירושלים (פורסם במאגרים) (2018); בש"א 6410/18 תנו לחיות לחיות נ' פלוני (פורסם במאגרים) (2018)).

8.
שנית, הבקשה הוגשה כחודש לאחר חלוף המועד להגשת ערעור. מדובר באיחור לא מבוטל, וכאמור בקשת הארכה הוגשה מחוץ לפרק הזמן להגשת הערעור. בנתונים אלה יש להשפיע על מידת ההסתמכות הלגיטימית של הצד שכנגד (במקרה דנן – המשיבים, כל אחד בכובעו), על פסה"ד של הערכאה קמא, ובכך לשקול כנגד מתן הארכה המבוקשת.

9.
שלישית, מבחינת סיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי הם ניכרים במידה שעשויה להטות את הכף חרף האמור לעיל. אין חולק כי כלל העובדות הנדרשות לעילת התביעה של המבקש התגבשו והיו בידיעתו לכל המאוחר בדצמבר 2007, אולם התביעה הוגשה על-ידו רק ביולי 2015. אף שהדבר לא צוין בלשון מפורשת, נראה כי טענת המבקש לעניין השפעת ההליך הפלילי שהוגש נגדו (בגין זיוף מסמכי/חלקי המשאית), על טענת ההתיישנות, נוגעת לדוקטרינת "המניעות הפסיקתית" שהוכרה בפסיקה בהקשר של השעיית מרוץ ההתיישנות. אולם הפסיקה עמדה על הבחנה בין "מניעות פסיקתית" להגשת תביעה, לבין שיקולים של "חוסר כדאיות" או הכבדה על פתיחת הליך משפטי שעה שהליך אחר תלוי ועומד, ועל הצורך לנהוג בזהירות ובריסון ביחס לטענות של מניעות כאמור כעילה להשעיית מרוץ ההתיישנות (ראו: ע"א 6028/15 זבולון צופיוף נ' אליקים רוט ואח' (פורסם במאגרים) (2016)). בבקשת המבקש אין התמודדות של ממש עם השיקולים שהוכרו בפסיקה בעניין זה ואופן יישומם בנסיבות המקרה. לכך יש להוסיף את הקביעות העובדתיות שהוסיף וקבע בהמ"ש קמא לגופן של טענות המבקש בתביעתו (סע' 56-59 לפסה"ד).

10.
סוף דבר; על יסוד כל המקובץ – הבקשה נדחית.



ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.
עינב גולומב
,
שופטת
רשמת בית המשפט המחוזי-נצרת








עא בית משפט מחוזי 46698-05/19 דויד חן נ' משטרת ישראל, מרדכי כרסנטי, גולן כרסנטי (פורסם ב-ֽ 10/06/2019)