פסקי דין על דורון אפרתי ואח' | פסקי דין על ועד מקומי - בוסתן הגליל | פסקי דין על מועצה אזורית מטה אשר | פסקי דין על משרד הפנים |

1390/05 עתמ     19/01/2006




עתמ 1390/05 דורון אפרתי ואח' נ' ועד מקומי - בוסתן הגליל, מועצה אזורית מטה אשר, משרד הפנים




8
בתי המשפט

עתמ 001390/05
בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה
19/01/2006
תאריך:
השופט י' דר

בפני
:
1. דורון אפרתי
2. אורנה אפרתי
3. גיטליס מאיר
4. חסידוב יצחק
5. חסידוב דינה
6. אדלר איתן
בעניין:
העותרים
- נ ג ד -
1. ועד מקומי - בוסתן הגליל

2. מועצה אזורית מטה אשר

3. משרד הפנים
המשיבים

פסק דין



1. מבוא
האם רשאי ועד מקומי (המשיב 1), לגבות מתושבי המקום תשלומים שהוגדרו "אגרת חינוך תרבות ופנאי" וכן "אגרת חזות היישוב/תחזוקה"? זו השאלה העיקרית העומדת לדיון בעתירה זו.

2. העתירה וההליך
2.1 העותרים טוענים שהאגרות הוטלו ללא סמכות, עוד הם טוענים כי סכום הארנונה הנגבה מהם מחושב בדרך פגומה, שכן נקבעה "תקרה" לגודלו של נכס לצורך ארנונה בשעור 220 מ"ר, ובכך זוכים בעלי הנכסים ששטחם גדול יותר בהקלה בתשלום הארנונה.

2.2 העתירה הוגשה נגד הועד ונגד המשיבה 2 שהיא המועצה האיזורית (המועצה). המשיבים 1 ו-2 יקראו ביחד המשיבים. משרד הפנים
צורף כמשיב פורמאלי.
יחד עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים, שיורה לועד לחדול מגביית הכספים.

2.3 הוריתי לב"כ העותרים להגיש הודעות חיוב ששלח הועד לעותרים שכן אלה לא צורפו לעתירה. עוד כתבתי שאין בגוף העתירה התייחסות למועדים בהם התקבלו הודעות חיוב אצל העותרים.
ב"כ העותרים בחר שלא לציית לצו להציג את המסמכים בטענה שההליך אינו פרטני מכיוון שהטיעון "עקרוני".
קבעתי את העתירה לשמיעה מבלי ליתן צו ביניים.
לבקשת ב"כ המדינה, נדחה הדיון. בין לבין הוגשו בקשות ותגובות לענין הליך הביניים אולם איני רואה צורך לדון בהן כאן.


2.4 כאשר נדרש צד להליך למסור פרטים ולהמציא לבית המשפט מסמכים, עליו לעשות כן. כך מורות תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (תקנה 7(4)) וכך מחייבים הסדר וההגיון.
סביר להניח שהמנעותו של ב"כ העותרים מציות לצו נעוץ בפרק הזמן הארוך שחלף מאז המצאת הודעות החייב ועד לפניה לבית המשפט. זו אינה הדרך הראויה לפעול. על ב"כ העותרים היה לציית לצו ולטעון כי הפגיעה בשלטון החוק ע"י המשיבים גוברת על השיהוי, תוך הפניה לפסיקה, למשל בג"צ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש העיר חולון, מר מרדכי ששון ואח'
, פ"ד מט(5) 582.
למרות ההתעלמות מן הצו, בשל הטעון שהמשיבים הטילו חיובים שאינם כחוק ונוקטים אמצעי כפייה לגבותם, לא ראיתי מקום לחסום בפני
העותרים את הדרך לבירור טענותיהם.
התוצאה תהיה שאשלול חלק מן ההוצאות, להן זכאים העותרים, מחמת דרך זו.

2.5 לקראת הדיון הוגשו לי כתבי תגובה של המשיבים ושל המדינה.
שמעתי טיעוני ב"כ הצדדים.

2.6 המשיבים טוענים טענות סף, בעיקר שיהוי וחוסר עילה (לענין אי צרוף הודעות החיוב) .
מן הסיבה שפרטתי, איני רואה טעם להתייחס לענינים אלו.
3. ועד מקומי - גביית תשלומים


3.1 הבסיס לזכותו של ועד מקומי לגבות תשלומי חובה מצוי בסעיף 133 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (הצו) וזו לשונו:

"(א) ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 68(א) ורשאי הוא, באישור המועצה ובכפוף להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן - חוק ההסדרים), והתקנות שהותקנו לפיו להטיל ארנונה כללית, והכל לצורך ביצוע הסמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן - מסי ועד מקומי);
...
(ה) הוסמך הועד המקומי לגבות ארנונה כללית, יחולו עליו תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, בשינויים המחויבים לפי הענין, כאילו במקום "המועצה" כתוב בהם "הועד המקומי"; הועד המקומי לא יפחית תשלומי ארנונה כללית אלא על פי התקנות האמורות ועל פי תקנות שיותקנו לענין זה לפי חוק ההסדרים".

3.2 סעיף 133(א) מפנה אותנו, בבחינת סמכותו של ועד מקומי להטיל מסים, למסים שרשאית המועצה להטיל לפי סעיף 68(א) לצו, שזו לשונו:

"המועצה רשאית להטיל בתחום המועצה או בכל חלק ממנו את האגרות, ההיטלים ודמי ההשתתפות, למעט ארנונה (להלן - מיסים), שמועצה רשאית להטילם לפי הפקודה".

הביטוי "הפקודה" שבסעיף, מכוון לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (הפקודה) ושם נמצא (בסעיף 14) את הסמכות להטיל תשלומי חובה למועצה בלשון הבאה:

"בכפוף להוראות צו-הכינון, תהא למועצה מקומית סמכות להטיל, באישור הממונה, תשלומי-חובה אלה:
(1) ארנונות, לרבות ארנונת-חינוך, על נכסים הנמצאים בכפר או בקבוצת הכפרים או באזור או ברובע, שישולמו על ידי בעליהם או מחזיקיהם; ארנונת-חינוך לפי פיסקה זו מותר להטילה בנוסף על כל ארנונת-חינוך המוטלת לפי סעיף 12 של פקודת החינוך;
(2) אגרות בעד רשיונות או כל דבר אחר, וכן היטלים שעיריות מורשות אותה שעה להטילם או שמועצה מקומית רשאית להטילם לפי כל חיקוק; ובלבד שעל הצבת שלט המבהיר כי המקום הציבורי או השירות הציבורי הניתן במקום הציבורי הוא נגיש לאנשים עם מוגבלות לא ייגבו אגרה או תשלום כלשהו; בפסקה זו, "מקום ציבורי", "שירות ציבורי" - כהגדרתם בסימנים ג' וד' בפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק השוויון); "נגישות" - כמשמעותה לפי פרק ה'1 בחוק השוויון; "אדם עם מוגבלות" - כמשמעותו בפרק ב' לחוק השוויון;
(3) אגרות בעד הספקת שירותים על ידי המועצה המקומית, שישלמו הנהנים מאותם שירותים;
(4) דמי-השתתפות מצד תושבי הכפר או קבוצת-הכפרים או האזור או הרובע למטרות-חינוך או למטרות אחרות, אלא שהממונה רשאי לפטור מתשלום דמי-השתתפות כאמור בני-אדם או סוגים של בני-אדם שלפי דעתו אין ההשתתפות מיועדת להנאתם או להנאת ילדיהם;
(5) ארנונת-גולגולת שתוטל על תושבי הכפר או קבוצת-הכפרים או האזור או הרובע."

הדגשתי את המלים "באישור הממונה", המתנות בסעיף את סמכותה של המועצה המקומית להטיל תשלומי חובה. הביטוי "הממונה" מכוון לממונה על המחוז שהוא נציג משרד הפנים
.

3.3 אם נסכם, תוך הליכה לאחור, נמצא שהמועצה המקומית זקוקה לאישור הממונה להטלת תשלומי חובה, והועד המקומי זקוק לאישור המועצה להטיל, בתחום הנהלתו, אותם מסים שרשאית המועצה להטיל.
לגבי הועד המקומי נזכרת בסעיף 133(א) לצו מגבלה נוספת, המכפיפה על דרך של הפניה, להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (חוק ההסדרים) והתקנות.
הדברים מופיעים גם בסעיף הקטן 133(ה).

3.4 כאשר דברי החקיקה המסמיכים האלה מונחים לפנינו, נזכיר את תמצית טענת המשיבים ביחס לסמכותם להטיל אגרות. לטענת המשיבים, המגבלה שהוטלה על מועצה בסעיף 14 לפקודה, לקבל מראש אישורו של הממונה להטיל תשלומי חובה, חלה אך ורק על המועצה ואינה חלה על הועד המקומי. הועד נדרש אך ורק לאישור המועצה, כעולה מסעיף 133(א) לצו.
כבר במהלך הדיון הודעתי למשיבים כי איני מקבל את דעתם. ברי שאין הגיון בהטלת הגבלות על המועצה המקומית, שהיא "גוף העל" לועד המקומי, ושחרורו של ועד מקומי מכפיפות למגבלות אלה. זאת ועוד, אם המועצה המקומית אינה מוסמכת, בהעדר אישור הממונה, להטיל תשלומים, הכיצד יכולה היא לאשר לועד המקומי להטיל תשלומי חובה כאלה על ידו?


3.5 ההגיון ותקנת הציבור העומדים מאחורי פרשנות זו כה ברורים, שספק אם יש צורך בהסתמכות על פסיקה, אולם נעשה זאת ונפנה לבג"צ 5145/91 צבי מימון נ' זיו בן דור, ראש המועצה אבן יהודה פ"ד מח(1) 457 ולדברים שנכתבו שם על ידי השופט גולדברג בסעיף 6:

"מטרתם של שני הסעיפים הנ"ל שבפקודת המועצות המקומיות היא אחת: פיקוח השלטון המרכזי על פעולותיהן של מועצות מקומיות. מטרה זו עמדה מאחורי סעיף 14 המחייב את אישורו של הממונה על המחוז, וסעיף 22, בו נקבעה הדרך לאישור חוק עזר על ידי שר הפנים, או להתנגדותו לו.


3.6 המשיבים צירפו לטיעוניהם דו"ח הכנסות והוצאות, שנועד להצביע על הוצאותיו הגדולות של הועד, ועל הצורך בכספים כדי לספק לתושבים איכות חיים ראויה. המקור הנכון לכיסוי הוצאות אלה היא הארנונה. הטענה שאלה אינם מספקים אינה חדשה. לעתים נראה שגופים ציבוריים קובעים את ההכנסות על פי ההוצאות ולא להיפך.
מושכלות ראשונים הם שכל אדם המנהל את ביתו, וכמוהו רשות המנהלת את תקציבה, צריכים להתאים את ההוצאות להכנסות ולא להיפך. אם אין בארנונה כדי לספק צרכיו של הישוב, צריך הישוב לפעול ככל אדם או ככל מוסד אחר, ולהתאים את הוצאותיו, על פי סדרי עדיפויות ראויים, להכנסות הנגבות כחוק.
אין מנוס אלא להזכיר גם את כלל היסוד, שאין רשות מקומית רשאית לגבות כספים מן הציבור אלא אם הותר לה בחוק לעשות כן.

3.7 המשיבים אינם טוענים שביקשו אישורו של השר. כאמור, לטענתם, הם פטורים מהצורך באישור כזה. הם מצביעים על "מעין הסכמה", העולה, לטענתם, ממכתבה של היועצת המשפטית של משרד הפנים
מיום 25.1.04 (מסמך ט' לתגובת המשיבים) שם נרשם בסעיף 3:

"ועד מקומי רשאי להטיל גם ארנונה וגם מיסי ועד מקומי. מסי ועד מקומי יכולים להיות מוטלים לצורך פעילות ספציפית כגון פעולות תרבות וכד'. הארנונה מעצם טיבה היא מס כללי".


יהיה פירושו של משפט זה אשר יהיה, המשיבים כפופים להוראות החוק ולא היועצת המשפטית של משרד הפנים
קובעת מהו. אם היה צורך בהבהרה נוספת בענין זה, בא מכתבם של שרי הפנים והאוצר מיום 21.11.05 (נספח טז' לתגובת המשיבים) שבו דחו את החלטת הועד, שאושרה על ידי המועצה, להעלאה חריגה של הארנונה.

3.8 אשר לאישורו של הממונה על המחוז, לתגובת המדינה צורף מכתבו של הממונה מיום 16.10.05, המופנה לעותר 1 (נספח א' 2), ובו הוא כותב:

"שיטת המיסוי ביישוב בוסתן הגליל נבחרה ע"י ועד הישוב באופן חוקי והסוגיה מתבררת בימים אלו בבית-המשפט".

ביום 27.12.05, הוציא הממונה מכתב הבהרה, המופנה לעורכת דין לאה ענתבי (נספח
א1), בו הוא מציין שבמכתבו נפלה טעות סופר והכוונה היתה ל"מיסי ארנונה" ולא יותר מכך. עוד הוא מוסיף "להדגיש שמעולם לא נתבקשנו וברור שגם לא אשרנו גביית מיסים אחרים".

3.9 איני רואה צורך לדון בשאלה אם אישרה המשיבה את בקשת הועד להטלת המסים. לתגובת המשיבים צורפו פרוטוקולים של המועצה אבל כאמור, אין אלה מעלים ואינם מורידים, משאין המועצה מוסמכת להתיר גביית התשלומים שנגבו על ידי הועד.

3.10 ב"כ המדינה מתיחסת להגדרה של התשלומים כאגרות ומצביעה על כך שאין מקום להטיל אגרות כאלה על מי שאינו מבקש את השירות. הדברים ברורים וידועים והם רק מוסיפים לפסול שישנו בהטלת האגרות.
עוד טוענת ב"כ המדינה כי לא נמצאה האצלת סמכויות של המועצה לועד המקומי. גם בענין זה איני רואה צורך להרחיב ודי בהפניה לנספחים י', י"ב ו-ט"ו של המשיבים, בהם יש פניה של הועד למועצה לאשר הטלת ארנונה והתוספת ולהאציל סמכויות, ואין מסמך שבו נקבעת במפורש האצלת סמכויות.

4. הארנונה
4.1 העותרים טוענים כי הארנונה הוגבלה לנכסים ששטחם עד 220 מ"ר, ובכך נוצרה הפליה בין בעלי נכסים גדולים יותר המשלמים ארנונה נמוכה יותר.
המשיבים עונים לכך כי במעבר בגביית הארנונה משיטת הנחלות לשיטה המטרית בשנת 1996, חלה "קפיצה גדולה" בשומה שהוטלה על הנישומים והמועצה החלה לבצע את ההעלאה באופן הדרגתי ובשנת 2006 הוא עתיד להתבטל לחלוטין (סעיף 67 לתגובה). המדינה לא התיחסה לנושא זה כלל בתגובתה וגם המשיבים לא התיחסו לכך בדיון.


4.2 אכן, תקנות ההסדרים קבעו את השינוי בדרך מדידת הנכסים, כאשר התעריף שהיה מגיע כדין בשנת 1996 הוקפא על התעריף כפי שהוא, ללא שינוי שיטת המדידה, בצירוף תוספת בשיעור של "10 אחוז בכל אחת מהשנים שלאחר שינוי שיטת החישוב" (רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, תשס"א- 2001, ספר ראשון, עמ' 482-476).
לא ניתנו בעתירה ובתשובה פרטים מספיקים כדי לקבוע אם קיימו המשיבים את כללי ההקפאה אם לאו. לטענת המשיבים, בשנת 2006 עתיד ההסדר בדבר מגבלת השטח להתבטל לחלוטין.

4.3 איני רואה הצדקה לקבוע דבר ביחס לענין זה ביחס לשנת 2005, לאור העובדה שהארנונה הוטלה בצורה כזו עוד קודם לכן והעתירה הוגשה לקראת סוף 2005. אף שהחלטת הועד להעלות את השטח המירבי בהדרגה מסייעת דווקא למחזיקי יחידות בשטח גדול, יתכן שהיא אינה בלתי סבירה בעליל. מכל מקום, אם יתברר שהיתה בהעלאה חריגה מן ההקפאה, זכאים העותרים לתבוע את ההפרשים המגיעים להם.
5. התוצאה
אני מקבל את העתירה ומורה על בטלות האגרות שהטיל הועד המקומי מעבר לארנונה.
אני מחייב את המשיבים 1 ו-2, ביחד ובנפרד, לשלם שכר טרחת עורך דין בהליך בסך 20,000 ש"ח, מתוכו ישלמו 10,000 ש"ח לעותרים ו-10,000 ש"ח למשיב 3. ההוצאות שנפסקו לעותרים הופחתו מחמת הדרך שבה נקט בא כוחם בהתעלמות מצווי בית-המשפט.

נמסרה הודעה בטלפון לבאי כח הצדדים על דבר פרסום פסק הדין והם יוכלו לקרוא את פסק הדין באינטרט.

היום י"ט בטבת, תשס"ו (19 בינואר 2006).
י' דר
, שופט








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1390/05 דורון אפרתי ואח' נ' ועד מקומי - בוסתן הגליל, מועצה אזורית מטה אשר, משרד הפנים (פורסם ב-ֽ 19/01/2006)