פסקי דין על משה הרשקוביץ | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

2265-02/18 בל     25/06/2019




בל 2265-02/18 משה הרשקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

ב"ל 2265-02-18

25 יוני 2019

לפני: כב' השופטת רחל גרוס

נציג ציבור (מעסיקים) מר אלברט שטרית

התובע
:


משה הרשקוביץ
ע"י ב"כ: עו"ד גדעון נתיב



-

הנתבע
:


המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ: עו"ד אתי צור אסרף


פסק דין

1.
לפנינו תביעה להכרה באירוע הלבבי בו לקה התובע ביום 27.12.95 כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נמ], התשנ"ה- 1995.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

2.
התובע עבד כנהג אוטובוס בקריה למחקר גרעיני נגב (להלן: "קמ"ג") כ- 35 שנים.

3.
במסגרת תפקידו, התובע היה מסיע עובדי משמרות מיישוב מגוריהם לקמ"ג ובתום יום העבודה היה מסיע את העובדים חזרה ליישוב מגוריהם.

4.
עקב מתיחות ביחסים שבין התובע לבין מי שהיה אחראי על סידור העבודה שלו, מר אמנון כהן (להלן: "סדרן העבודה"), התובע ביקש לפרוש פרישה מוקדמת מהעבודה.

5.
בהתאם לבקשת התובע, הוסכם בין התובע לבין מעסיקתו (קמ"ג) כי התובע יפרוש בפרישה מוקדמת בסוף שנת 1995.

6.
ביום 27.12.95, התובע התבקש על ידי סדרן העבודה להסיע עובדים מבאר שבע לקמ"ג. לצורך כך, התובע הצטרף כנוסע באוטובוס שיצא מקמ"ג לכיוון באר שבע, שם היה אמור לקחת אוטובוס אחר ולחזור כנהג עם נוסעים לקמ"ג.

7.
במהלך הנסיעה לכיוון באר שבע, בעת שהאוטובוס היה באיזור דימונה, התובע חש כאבים בחזה; נהג האוטובוס עצר בדימונה והכניס את התובע לטיפול רפואי במד"א דימונה.

8.
ממד"א בדימונה התובע הופנה לבית החולים סורוקה, שם אובחן כמי שלקה באירוע לבבי.

טענות הצדדים

9.
בקצרה יאמר, כי
לטענת התובע, יש לראות באירוע הלבבי כ"תאונת עבודה" מאחר וביום 27.12.95 התרחש אירוע חריג בעבודתו; לטענתו, ביום 27.12.95 סדרן העבודה ציווה עליו באופן פתאומי לצאת מקמ"ג לבאר שבע כנוסע על מנת להסיע עובדי משמרת שהיו אמורים להגיע מבאר שבע למשמרת שניה בקמ"ג. ההוראה הפתאומית של הסדרן עוררה את כעסו של התובע, דבר שגרם לחילופי דברים קשים בינו לבין הסדרן. עם זאת, התובע פעל בהתאם להוראות הסדרן ובזמן הנסיעה לכיוון באר שבע, גברה סערת נפשו והוא לקה בליבו.

התובע טוען כי יש לראות בשינוי הפתאומי של סידור העבודה ביום האירוע ובחילופי הדברים הקשים עם סדרן העבודה כתוצאה משינוי התכנית כ"אירוע חריג"
(ראו סיכומי התובע- פרוטוקול מיום 18.6.19- עמ' 16, ש' 18-28).



אשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, התובע טוען כי הוא לא קיבל את הודעת הדחייה מיום 3.6.97 שכן, הנתבע שלח את מכתב הדחיה למעסיקה (קמ"ג) ולא לכתובת התובע. התובע מוסיף, כי מדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי ומצופה כי הנתבע לא יעלה טענת התיישנות בכל מקרה ובכל הנסיבות.

10.
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן, החלטת הנתבע בדבר דחיית התביעה הינה מיום 3.6.97 והתביעה לבית הדין הוגשה רק ביום
1.2.18, לאחר למעלה מ- 20 שנה. התובע לא הציג סיבה המצדיקה את הארכת המועד להגשת התביעה. הנתבע מוסיף וטוען, כי גם לגופו של ענין התובע לא הוכיח כי ביום 27.12.95 אירע לו אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתו.

בנסיבות הענין, הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

11.
נקדים ונאמר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות;

זאת, בין היתר, בשים לב לכך כי גם לגופו של עניין לא הוכח
קיומו של אירוע חריג בעבודת התובע ביום 27.12.95.
להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו.

12.

סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק")
מסמיך את שר המשפטים, בהתייעצות עם שר הרווחה, "לקבוע תקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק זה לפני בית הדין לעבודה" ומכוחו הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן: "תקנות המועדים").

13.
תקנה 1(ב) לתקנות המועדים קובעת כי תביעה לבית הדין לעבודה כנגד החלטת המוסד תוגש תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה על ההחלטה למבוטח.

14.

בפסק הדין בעניין מוניקה מאלו (עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי
(ניתן ביום 24.8.18) (פורסם בנבו)) דן בית הדין הארצי בשאלת סמכותו של בית הדין להאריך מועד להגשת תביעה לבית הדין; בית הדין הארצי שינה את ההלכה רבת השנים שלפיה בית הדין נעדר סמכות
להאריך את המועד להגשת תביעה על החלטת המוסד, וקבע:

"...שוכנענו כי תקנה 125 לתקנות בית הדין חלה גם על תקנה 1(ב) לתקנות המועדים, ומאפשרת לבית הדין סמכות להארכת המועד להגשת תביעה לבית הדין על החלטת המוסד".


אשר לאמות המידה להפעלת הסמכות, נקבע כי:

"... ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו.

ככל שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו, כאשר בכל מקרה נדרשים בהתאם להוראת התקנה "טעמים מיוחדים שיירשמו" כך שלא די בכל טעם שהוא".

15.
בענייננו,
התביעה לבית הדין הוגשה ביום 1.2.18, למעלה מ-20 שנים לאחר שהתביעה נדחתה על ידי הנתבע (ביום 3.6.97). מדובר בתקופת התיישנות ארוכה במיוחד ולא שוכנענו כי קיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת התביעה בנסיבות המקרה. ונפרט.

16.
התובע טען כי הטעם לאי הגשת התביעה במועד נבע מכך שהוא לא קיבל לידיו את מכתב הנתבע מיום 3.6.97 וכי הנתבע שלח את מכתב דחיית התביעה רק למעסיקתו- הקמ"ג.
אין בידינו לקבל טענה זו. עיון במכתב הנתבע מיום 3.6.97 (המכתב צורף כנספח לכתב התביעה) מעלה כי המכתב מופנה אל התובע וכי הכתובת אליה נשלח המכתב הינה "רחוב חיים לנדאו 6 באר שבע". התובע אף אישר בעדותו כי הכתובת הרשומה על המכתב "רחוב חיים לנדאו 6 באר שבע" הינה כתובת מגוריו (ראו פרוטוקול מיום 16.4.19, עמ' 11 ש' 24). לאור האמור, הרי שאין לקבל את הטענה כי המכתב נשלח לקמ"ג בלבד. ונדגיש, התובע אף לא הציג לבית הדין מכתב שנשלח לקמ"ג, אלא רק מכתב הנושא את כתובת מגוריו.

17.
לא מצאנו לקבל גם את טענת התובע כי לא פנה לנתבע במשך כ- 20 שנים על מנת לברר מה עלה בגורל תביעתו מהטעם שהיה משוכנע שגמלת הנכות הכללית אותה הוא מקבל הינה גמלת נכות מעבודה (ראו פרוטוקול מיום 16.4.19, עמ' 8, ש' 1-4).

לעניין זה, נציין, כי התובע החל לקבל גמלת נכות כללית החל מיום 11.1.96 (ראו ת/1), כשנה לפני שהגיש את התביעה להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה (14.1.97). על כן, המשך תשלום גמלת הנכות הכללית, לא יכול היה ללמד על כך שהתובע מקבל גמלת נכות מעבודה. בנסיבות אלה, גם לא ניתן לומר כי התובע פעל בשקידה ראויה ובמועד לבירור גורל תביעתו. אין זה סביר כי רק לאחר למעלה מ-20 שנים, התובע יברר את מצב התביעה ורק אז יבקש לנהל הליך משפטי בעניין. לעניין זה נציין, כי מדובר בקצבה המיועדת לצרכים השוטפים של הנכה.

18.
בנסיבות הענין, הרי שלא הוכחו נסיבות אובייקטיביות המצדיקות את הגשת התביעה באיחור של כ- 20 שנים.

19.
יתירה מכך, הרי שגם לגופו של ענין, דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.

20.
בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך הכרה באירוע לבבי כתאונת עבודה יש להוכיח כי עובר לפגיעה אירע למבוטח אירוע חריג בעבודתו, אשר הינו בלתי שגרתי לגביו (ראו דב"ע מו/ 0-139 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע יח, 315). עוד נקבע, כי מתח מתמשך בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים ושבועות אינו עולה כדי "אירוע חריג" (ראו דב"ע (ארצי) נד/ 0-143 יוסף ניב נ' המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כח, 143).

21.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, מצאנו כי לא הוכח קיומו
של אירוע חריג בעבודת התובע ביום 27.12.95. להלן נפרט את הטעמים להחלטה זו.

22.
בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע (נ/1), התובע לא פירט אירוע חריג בעבודה ביום 27.12.95. כל שציין התובע הוא "נסעתי באוטובוס לעבודה משמרת צהריים. חשתי כאב בחזה ובקשתי מהנהג להעביר אותי למגן דוד דימונה פוניתי לביה"ח סורוקה בשל התקף לב".

23.
בעת חקירת התובע על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי
ביום 19.2.97, התובע לא תיאר אירוע חריג שהתרחש בעבודה ביום 27.12.95, אלא תיאר מצב של מתח מתמשך בעבודה במשך כחצי שנה עובר לאירוע:

"ב-27.12.95 נסעתי לכיוון העבודה בשעה 14:30, נסעתי באוטובוס של קמ"ג והייתי בתור נוסע, פתאום בדרך לקמ"ג בתוך האוטובוס התחלתי להרגיש כאבים בחזה..."
(ראו נ/2, עמ' 2, ש' 7-10).
וכן:
"בחצי שנה לפני המקרה היה לי מצב של מתח מתמשך בעבודה. המתח בעבודה היה יום יומי והוא נבע מיחס לא הוגן מהאחראי שלי. לאחראי שלי קוראים אמנון כהן. הרגשתי שהוא לא הוגן כלפיי כי הוא הוריד לי את השעות הנוספות שזה היה מרכיב של השכר שלי"
(ההדגשה הוספה- ר.ג.) (ראו נ/2, עמ' 3, ש' 5-12).

24.
גם בכתב התביעה שהגיש התובע לבית הדין, התובע לא טען לאירוע חריג שהתרחש ביום 27.12.95, אלא טען באופן כללי כי בזמן נסיעת עבודה הוא לקה בליבו.

25.
בתצהיר שהגיש התובע לבית הדין, טען התובע לראשונה כי במהלך נסיעת העבודה הוא שקע במחשבות לגבי המתיחות ששררה בינו לבין סדרן העבודה ולגבי תכנון חייו לאחר פרישתו המוקדמת וכי מחשבות אלה גרמו לו לסערת נפש (ראו סעיף 6 לתצהיר התובע).
מנגד, בסיכומיו טען, כי
ביום 27.12.95 סדרן העבודה ציווה עליו באופן פתאומי לצאת מקמ"ג לבאר שבע כנוסע על מנת להסיע עובדי משמרת שהיו אמורים להגיע מבאר שבע למשמרת שניה בקמ"ג. ההוראה הפתאומית של הסדרן עוררה את כעסו של התובע, דבר שגרם לחילופי דברים קשים בינו לבין הסדרן ובזמן הנסיעה לכיוון באר שבע, גברה סערת נפשו והוא לקה בליבו
(ראו פרוטוקול מיום 18.6.19- עמ' 16, ש' 18-28).

26.
עם זאת, בעדות בבית הדין, התובע חזר על גרסתו שעלתה בפני
חוקר המוסד, שלפיה המתח בעבודה היה מתח שנמשך תקופה ארוכה:

"ת.
המתח בעבודה היה לי הרבה שנים על מנהל העבודה. כל הזמן היה לי מתח איתו, גם בחצי שנה לפני המקרה היה לי מתח איתו.
ש.
על מה היה המתח?
ת.
על סידור העבודה.
ש.
אמרת שאמנון הוריד לך את השעות הנוספות שזה היה המרכיב השכר? הורידו את זה.
ת.
כן הורידו לי.
ש.
למה הורידו לך את השעות הנוספות?
ת.
כי הסדרן עבודה "אהב" אותי כל כך טוב שלא נתן לי סידור עבודה. הייתי בסכסוך איתו. הסכסוך הזה נמשך הרבה זמן, חצי שנה או שנה לפני האירוע של הלב. אשתי נפטרה בשנת 95, שנה קודם, הוא נתן הוראה שאף אחד לא יבוא ללוויה של אשתי וגם הוא לא בא. אלו היו יחסי העבודה איתו.
ש.
אתה ביקשת גם לעבור לקו אחר נכון?
ת.
אשתי הייתה חולה וביקשתי שיעביר
אותי לקו אחר אבל הוא לא הסכים"
(ראו פרוטוקול מיום 16.4.19, עמ' 8, ש' 31- עמ' 9, ש' 11).

התובע הוסיף והעיד כי המתח בעבודה היה כל כך קשה, עדי כדי כך שהוא החליט לפרוש פרישה מוקדמת מטעם זה: "הפרישה הייתה אך ורק בגלל זה שהייתי מסוכסך עם סדרן העבודה ורציתי להתפטר ממנו. הקמ"ג היה בסדר. הרגשתי שאני צריך לפרוש בגללו. היה לי מתחים איתו" (ראו פרוטוקול מיום 16.4.19, עמ' 9, ש' 23-24).

27.
עדותו של התובע שלפיה מדובר היה במתח מתמשך שנמשך במשך תקופה ארוכה עובר לאירוע הלבבי, הינה מקובלת ומהימנה עלינו. עדות זו עולה בקנה אחד עם הצהרתו בפני
חוקר המוסד לביטוח לאומי
משנת 1997 (נ/2) ואף נתמכה בעדותו של מר צדוק לוי אשר העיד כי בין התובע לבין סדרן העבודה שרר מתח מתמשך, שנבע מהנהגותו של סדרן העבודה כלפי התובע:

"בעניין של התובע, התובע היה כבר וותיק ובאו כבר נהגים חדשים ואני אומר את זה מתוך אחד ששייך למחלקה וראה את הדברים, הסדרן התלבש עליו פשוט ולעניין. הוא יכול לתת לו לנסוע כנוסע באוטובוס של הסעה ואז הוא מתחיל את יום העבודה בקמ"ג שם יש נסיעות ביניים לדימונה, לערד, איסוף חוזר בשעה 16:00 הוא גמר את יום העבודה. גמר את יום העבודה ועולה על אוטובוס הסעה של קמ"ג ומסיעים אותו הביתה. הסדרן עשה לו את זה המון פעמים, לא רק פעם אחת. מספיק שהוא יתן לי כאלה שבועיים הוא בינתיים מביא פחות כסף הביתה. מספיק שלא היה נותן לו שעות נוספות, בזה נגמר הסיפור. אותו אמנון כהן רצה לזרוק את התובע מהעבודה ולכן הוא לא נתן לו סידורים טובים, פחות כסף, שולח אותו הביתה. את יודעת מה זה לעבוד במחלקה של נהגים? אתה יכול לבוא הביתה העולם נחרב עליך כשהסדרן לא נתן לך מספיק עבודה. לשאלת בית הדין אם הסדרן היה עושה לתובע את הדבר הזה באופן קבוע או רק ביום שהתובע קיבל אירוע לבבי אני משיב שהאירוע הלבבי בא אחר כך מתוך לחצים. הסדרן עשה את זה במשך תקופה, מספיק שהוא החליט 4 או 5 שנים קודם והוא עשה את זה.
לא פעם אחת היה וויכוח אם זה היה במשרד בבאר שבע או במשרד בקמ"ג על אותו עניין, אתה בא לאותו סדרן הוא לא שומע ולא אכפת לו ולא מעניין אותו"
(ההדגשות הוספו- ר.ג.) (ראו פרוטוקול מיום 16.4.19, עמ' 13, ש' 7-21).

28.
המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי עובר להתרחשות האירוע הלבבי ביום 27.12.95, התובע היה נתון למתח מתמשך ביחסיו עם סדרן העבודה, אשר אינו עולה כדי "אירוע חריג" ובלתי שגרתי בעבודת התובע ביום 27.12.95.

סוף דבר

29.

נוכח האמור לעיל, במצטבר, הננו קובעים כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ואף לגופו של ענין משלא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודת התובע ביום 27.12.95.

30.
לאור האמור, התביעה נדחית.

31.
בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

32.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ט,
(
25 יוני 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.




מר אלברט שטרית
נציג ציבור (מעסיקים)

רחל גרוס
שופטת







בל בית דין אזורי לעבודה 2265-02/18 משה הרשקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 25/06/2019)