פסקי דין על צבי ליבוביץ | פסקי דין על יוסף ליבוביץ | פסקי דין על אלה ליבוביץ |

11573/04 א     25/01/2006




א 11573/04 צבי ליבוביץ , יוסף ליבוביץ, אלה ליבוביץ נ' מדינת ישראל




3
בתי המשפט

א 011573/04
בית משפט השלום ירושלים
25/01/2006
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:
1. צבי ליבוביץ

2. יוסף ליבוביץ

3. אלה ליבוביץ

בעניין:
תובעים
ברוך בן יוסף

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

נתבעת
פסק דין
זוהי תביעה נזיקית בסך של 60,000 ₪ שהוגשה על ידי קטין (התובע 1; להלן - התובע) והוריו (התובעים 2-3) בגין מעצרו של התובע ביום 5.7.04. המעצר נמשך מספר שעות. תחילתו לאחר התייצבותו של התובע במשטרת חברון, בסביבות השעה 11:00 לפני הצהריים. סופו בשחרורו של התובע על ידי בית המשפט עוד באותו היום בשעות אחר הצהריים. לטענת התובעים, המעצר לא היה חוקי, כפי שקבע בית המשפט בהחלטת השחרור. לפיכך הם תובעים פיצוי בעד נזקי המעצר, אותם הם מעריכים בסך של 42,000 ₪ בגין שלילת חירותו של התובע ובסך של 18,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לכל התובעים.

העובדות

התשתית העובדתית הצריכה לעניין אינה שנויה במחלוקת, והיא עולה מכתבי הטענות ונספחיהם (הסכמה דיונית מיום 20.6.05). התובע נעצר על ידי משטרת חברון בבוקרו של יום 24.5.04 בחשד למעורבות בארבעה אירועים שונים בהם בוצעו עבירות של תקיפת תושב פלסטיני, התפרצות לחנות, גניבה וכניסה למסגד תוך הסגת גבול. החשד נבע מכך שהתובע נמצא על ידי שוטרים בסמוך לזירת העבירה. מאוחר יותר באותו היום הוא הובא בפני
בית משפט זה (כב' השופט מ. בר-עם) לדיון בבקשת המשטרה לשחררו בערובה. התובע הסכים לחלק מתנאי השחרור המבוקשים: מתן ערבות עצמית וערבות צד שלישי, אך התנגד ליתר תנאי השחרור: מתן טביעות אצבע וצילום. נציג המשטרה טען בדיון כי צילום התובע נחוץ לצורך מסדר זיהוי בו ייטלו חלק אנשי כוחות הביטחון שהיו עדים לאירוע הנחקר. לעומת זאת, לגבי טביעות האצבע נציג המשטרה הודה כי "באירוע הזה העניין לא רלוונטי", משום שלא נלקחו טביעות אצבע מזירת העבירה. למרות זאת המשטרה ביקשה לחייב את התובע גם במתן טביעות אצבע, וזאת משני טעמים: ראשית, משום שלדעתה כל אדם הנתון במעצר חייב לתיתן; ושנית, משום שקיימת אפשרות לכך שטביעות האצבע מזירת האירוע יילקחו לאחר מכן. ב"כ התובע הגיב לטענות אלה. לגבי הצילום, הוא הסכים לו בתנאי שהמשטרה תצהיר כי התמונות ישמשו רק למסדרי זיהוי בתיקי החקירה נשוא החשדות, ולא יתויקו "באלבום הפושעים של חברון". זאת, בהיות התובע קטין ללא עבר פלילי. לגבי טביעות האצבע, ב"כ התובע התנגד למסירתן מן הטעם שאין הן נחוצות לצורך חקירת החשדות. בהקשר זה הוסיף ב"כ התובע: "אם היה צורך חקירתי בתיקים האלה לטביעת האצבע לא היינו מתנגדים". בית המשפט קיבל את עמדת המשטרה לגבי הצילום ודחה אותה לגבי טביעות האצבע. בהחלטה שניתנה בסיום הדיון נקבע כי קיים חשד סביר לכך שהתובע ביצע את העבירות בהן נחשד וכי קיימת נגדו עילה למעצר (ימים) בגין מסוכנות וחשש לשיבוש החקירה. ההצדקה שנמצאה לבית המשפט להתנות את השחרור בצילומו של התובע הייתה היות זיהויו בגדר "פעולת חקירה רלבנטית לשם השלמת החקירה בעניינו". לא כן טביעות האצבע, "משנטען כי מסירת טביעת אצבע אינה רלבנטית לחקירה". התובע עמד בתנאי השחרור, ולפיכך שוחרר.

בחלוף 42 ימים, ביום 5.7.04, התרחשו האירועים נשוא התובענה דנן, וזאת בעקבות זימונו (הטלפוני) של התובע לתחנת המשטרה למתן טביעות אצבע. הזימון בא לאחר שהחוקר המשטרתי שהופיע בדיון מיום 24.5.04 גילה כי טעה כאשר אמר אז לבית המשפט כי לא ניטלו טביעות אצבע מזירת האירוע. באותה עת לא היה ידוע לחוקר כי עוד ביום 12.4.04 נערך ביקור של טכנאי זיהוי פלילי במסגד בו בוצעה העבירה נשוא החשד, ובאותה הזדמנות הועתקה טביעת אצבע מחפץ שנמצא במקום, והמעתק נשלח לבדיקה. התובע, שהתייצב בתחנת המשטרה בהתאם לזימון הטלפוני, סירב לבקשת החוקר לאפשר ליטול ממנו את טביעות האצבע, ולפיכך נעצר והובא לבית משפט זה על מנת שיורה לו לתת את הטביעות. בדיון שהתקיים באותו היום בשעות אחר הצהריים (בפני
הח"מ ששימש שופט תורן) הוצגו הדו"ח של טכנאי הזיהוי הפלילי, וכן טופס בדיקה ראשונית של המעבדה המשטרתית, ונטען כי טביעות האצבע הנן "צורך חקירתי חשוב" המצדיק את התניית שחרורו של התובע מהמעצר בשיתוף פעולה מצדו בנתינתן. נציג המשטרה הדגיש: "לא רצינו לעצור את החשוד. רצינו ממנו רק טביעת אצבע אבל הוא עמד על סירובו". ב"כ התובע ביקש לדחות את בקשת המשטרה, והפנה לכך ש"ההלכה הכללית אומרת שאין לעצור אדם לצורך לקיחת טביעת אצבע ממנו... אי אפשר להביאו לבית המשפט עם אזיקים ולבקש מבית המשפט שמוכנים לשחררו תמורת מתן טביעת אצבע". בהחלטה שניתנה עם תום הדיון קיבלתי את עמדת התובע והוריתי על שחרורו בלא כל תנאי. וכך אמרתי:

"עילת המעצר, כפי שמוצגת בבקשת השחרור, הינה 'שיבוש הליכי חקירה'. דא עקא, שעילה זו המוזכרת בסעיף 13(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, מכוונת למצבים בהם הימצאותו של החשוד חופשי עלולה לאפשר לו לשבש את ההליכים. העילה של שיבוש הליכים אינה מכוונת לניסיון של המשטרה להציל מאת החשוד ראיות שהוא מסרב למסור, בדרך של הפעלת לחץ לפיו השחרור מהמעצר מוצע 'בתמורה' להמצאת הראיות".

אמנם החוק מקנה למשטרה סמכות לאכוף על חשוד מתן טביעות אצבע, אולם אמצעי האכיפה אינם כוללים בתוכם מעצר. כפי שנאמר בהמשך ההחלטה:

"קיים דבר חקיקה ספציפי המסדיר את העניין, הלא הוא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996. נטילת טביעת אצבע מוגדרת בחוק זה כ'חיפוש חיצוני'; ולפי סעיף 3(ב) לחוק ניתן ליטול מאת החשוד טביעת אצבע אף בניגוד להסכמתו 'תוך שימוש בכוח סביר' כפוף לקיום ההליכים המפורטים בסעיפים קטנים 3(ג)-3(ד). זוהי הדרך הקבועה בחוק לאכיפת נטילת טביעת אצבע מחשוד, וזולתה אין דרך אחרת. לא ניתן לקשור בין מעצרו של חשוד לבין נכונותו לתת טביעת אצבע. כמובן שחזקה על כל מי שמתנגד למתן טביעת אצבע לכך שהוא מודע לאפשרות הפתוחה בפני
המשטרה לאכוף עליו את הדבר תוך שימוש בכוח. עדיין מדובר בשיקול שעל החשוד לערוך, ואין להציב בפני
ו את האפשרות להימלט ממתן טביעת האצבע על ידי הישארות במעצר, כל עוד אין עילה אחרת המצדיקה את המעצר".

עוד צוין בהחלטה כי העבירות בהן התובע נחשד אינן נתפסות על ידי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק החיפוש), ומשכך סירובו של התובע למתן טביעות אצבע איננו עולה לכאורה כדי עבירה. זאת ועוד. בפקודת המשטרה בעניין חיפוש חיצוני בגוף חשוד נאמר כי חיפוש חיצוני המתבצע תוך שימוש בכוח סביר אינו מותנה במעצרו של החשוד (הערה: בתיקון של חוק החיפוש שנכנס לתוקף ביום 19.9.05 שמו שונה ובוצעו בו הרחבות ושינויים רבים; אולם לצורך ענייננו ההתייחסות תהיה לחוק במתכונתו המקורית).

גם לאחר שחרורו של התובע לא פעלה המשטרה ליטול ממנו טביעות אצבע בכפייה, וביום 17.8.04 הוחלט לסגור את תיק החקירה נגדו בשל העדרן של ראיות מספיקות.

טענות הצדדים

התובעים מסתמכים על ההחלטה מיום 5.7.04 ועל נימוקיה, וטוענים לאורם כי מעצרו של התובע לא היה חוקי, ולפיכך על המדינה לפצותם בגין נזקי המעצר, שנבע מרשלנות המשטרה. בסיכומי התובעים נטען בנוסף כי המשטרה התרשלה כלפי התובע גם בהעלאת הטענה - המוטעית לשיטתה - בדיון מיום 24.5.04 לפיה טביעות האצבע אינן נדרשות לצורך החקירה. טעות זו, טוענים התובעים, גרמה למעצרו של התובע ביום 5.7.04, ואלמלא היא המעצר היה נחסך. לדידם, התובע היה רשאי לסרב לתת את טביעות האצבע למרות השינוי שחל בעמדת המשטרה, משום שאין הוא חייב להאמין לנציג המשטרה שאמנם נפלה טעות בהצהרתו בדיון מיום 24.5.04. בכל מקרה, המעצר אינו נמנה על אחת משלוש דרכי הפעולה שהיו פתוחות בפני
המשטה לאחר שנתגלתה לה הטעות, דהיינו: פנייה אל ב"כ התובע כדי לשכנעו בדבר הטעות ובדבר הקשר של טביעות האצבע אל החקירה; פנייה אל בית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 24.5.04; ושימוש בכוח סביר לשם נטילת טביעות האצבע מן התובע.

הגנתה של המדינה מתחלקת לשני מישורים. במישור הראשון טוענת המדינה כי המעצר היה חוקי. החוקיות הנטענת נובעת מסיווגו של המעצר כנופל לגדרה של עילת החשש לשיבוש הליכי משפט הקבועה בסעיף 23(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). התובע סירב ליתן טביעות אצבע בלא מעצר, ומאחר שהטביעות היו נחוצות לצורך החקירה נוצר יסוד סביר לחשש ששחרורו בלא מסירת הטביעות יביא לשיבוש החקירה. אמנם בית המשפט שדן בעניינו של התובע החליט אחרת, אולם החלטה זו לא הייתה צפויה ולפיכך אינה מלמדת על העדרה של עילת מעצר מלכתחילה. כך, לנוכח העדרה של הלכה חד-משמעית בנדון וקיומן של החלטות שיפוטיות קודמות - לרבות זו שניתנה בעניינו של התובע ביום 24.5.04 - בהן הוכרה עילת מעצר לגבי חשוד המסרב ליתן טביעות אצבע הנדרשות לקידום החקירה. החיסיון מפני הפללה עצמית אינו מתיר לחשוד לסרב לשתף פעולה במתן טביעות אצבע, שהרי זכותה של המשטרה ליטול ממנו את הטביעות בכוח סביר. מכאן, מוסיפה המדינה וטוענת, שהבאתו של התובע בפני
שופט כדי שיחליט האם יש מקום להאריך את מעצרו עד למתן טביעות האצבע הייתה החלטה מתונה יותר ופוגעת פחות מאשר זו שהייתה יכולה להתקבל אילו המשטרה הייתה ממצה את סמכותה ומפעילה כוח כנגד התובע. משעה שהמשטרה פעלה להקטנת הפגיעה בתובע, לא ניתן לראות את המהלך בו נקטה כנופל מחוץ לגדר החוק.

מישור הטיעון השני של המדינה הוא שגם אם מעצרו של התובע במהלך השעות הספורות שעד לשחרורו על ידי בית המשפט לא היה חוקי, עדיין אין בכך כדי להקים אחריות של המדינה בנזיקין. לדעת המדינה, שיקולי המדיניות המשפטית, המעצבים את היקפה של חובת הזהירות המונחת ביסוד עוולת הרשלנות, דורשים - במקרה של חשוד המסרב ליתן טביעות אצבע לצרכי חקירה ומובא לבית המשפט כעבור שעות ספורות - להגביל חובה זו אך ורק לנסיבות חריגות של חוסר תום לב מצד המשטרה. התובעים אינם טוענים כי מעצרו של התובע עד לדיון בבית המשפט נבע ממניעים זרים לחקירה או היה נגוע בחוסר תום לב. לפיכך, המשטרה לא הפרה כל חובת זהירות כלפי התובע, ובכל מקרה עומדת לטובתה הגנת סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, לפיה "שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום לב ולמען שלום הציבור". לא זו אף זו. בהתחשב בהבאתו המיידית של התובע בפני
שופט, ובהימנעות המשטרה מהפעלת כוח נגדו כפי שהתיר לה החוק, יש לומר כי "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא" בתלונה על המעצר. לפיכך עומדת למדינה, לפי הטענה, הגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב], השוללת קיומה של עוולה ממעשה של מה בכך.

חוקיות המעצר

דעתי, כפי שהובעה בהחלטה מיום 5.7.04, לא השתנתה גם לאחר קריאת טענותיה של המדינה בכתב ההגנה ובסיכומים. ממילא, אין בידי לקבל את הטענה כי התובע נעצר כדין. סמכותו של שוטר לעצור אדם שלא בצו שופט מוסדרת בסעיף 23 לחוק המעצרים. אמנם סעיף 23(א)(3) לחוק מתיר את המעצר כאשר קיים יסוד סביר לחשש "ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי משפט". אולם הימנעותו של אדם מלמסור טביעות אצבע הנדרשות לצורך החקירה - היא גופה שמשבשת את החקירה, ולא השחרור מהמעצר של הסרבן. השחרור אך שומט מהמשטרה אמצעי לחץ העשוי לגרום לחשוד להתרצות ולתת את הטביעות. דא עקא, וברוח האמור בהחלטה הנזכרת, המעצר נועד להציב חומה בין החשוד לבין פעולות בהן הוא עשוי לנקוט לשיבוש החקירה אם יתהלך חופשי, ולא לתמרץ אותו לסייע לחקירה. אמנם החשוד איננו בן חורין להחליט האם למסור את הטביעות אם לאו, ואין הוא יכול לגייס לעזרתו בהקשר זה את הזכות להימנעות מהפללה עצמית (ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו(2) 85, 90-92). אף-על-פי כן, הדרכים לאכוף עליו את שיתוף הפעולה אינן כוללות בתוכן מעצר. דרך אחת הנה העברת הסיכון אל החשוד, מכוח סעיף 11(א) לחוק החיפוש, שהסירוב למתן הטביעות ישמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה. דרך שנייה הנה נטילת הטביעות ממנו בכוח סביר על ידי המשטרה כפוף ולאחר נקיטתה בהליכים שלפי סעיפים 3(ג)-(ד) לחוק החיפוש. דרך שלישית - הקיימת לגבי חשודים במספר עבירות חמורות ושלא הייתה רלוונטית לגבי התובע - הנה העמדת הסרבן לדין פלילי כאמור בסעיף 12 לחוק החיפוש. דרך רביעית של מעצר עד שיאמר רוצה אני - אין. כפועל יוצא, לא ניתן לכלול את מתן טביעות האצבע בתוך תנאי השחרור בערובה. ראו דבריו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ. רביד) בב"ש 2532/99 סטרוק נ' מדינת ישראל
(החלטה מיום 20.8.99, בפסקאות 6-7):

"כשם שאין עוצרים חשוד שסכר את פיו עד שיפתח אותו, כך אין עוצרים אדם רק משום שסירב לשתף פעולה בחקירה והמשטרה לא יכלה תוך שימוש בכוח סביר, לכפות עליו את ההטבעה והצילום. סעיף 42(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשמ"ו-1996, קובע תנאים ממצים לשחרורו של החשוד על ידי קצין משטרה. לא מצאנו שיש לקצין המשטרה להתנות את הסמכות להשתחרר בערבות בתנאי שהחשוד ייתן את טביעות אצבע או יצטלם (קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה משולבת, תשנ"ז-1997, עמ' 107). גם לא ניתן לעצור בגין אי שיתוף פעולה זה מי שעוכב על ידי המשטרה. לא-זו-אף-זו, בסעיף 13(א) לחוק זה נקבעו עילות המעצר. בין העילות למעצר לא מצאנו סירוב של חשוד להצטלם או למסור את טביעות אצבעותיו. גם אין לראות בסירוב זה משום שיבוש הליכי החקירה. לא לכך התכוון המחוקק".
אחריות בנזיקין

בסוגיה זו, להבדיל מסוגיית חוקיות המעצר, עמדת המדינה נראית בעיני מעמדת התובעים. מעצר שווא עשוי להקים עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה (בנוסף לעילת תביעה לפי סעיף 38 לחוק המעצרים). עשוי, אך לא חייב. העילה הרלוונטית לענייננו, שהיא גם העילה היחידה הנזכרת בטיעוני התובעים, הנה רשלנות. אכן, עוולת הרשלנות הנה המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות (ד. ברק-ארז, עוולות חוקתיות (תשנ"ד); א. ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (תשנ"ד) 777-792; י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, (חלק שני) משפט וממשל ג (תשנ"ו) 55). כל זאת אימתי? מקום בו המדיניות המשפטית, הבוחנת את ההקשר הנדון, את נסיבות המקרה ואת התנהלות המדינה מחד והאזרח מאידך, תומכת בהטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית על המדינה. היה ושיקולי המדיניות אינם מצדדים בהטלת חובה כזאת, לא יהיה בהתנהלות נציגי המדינה כדי להקים רשלנות, אפילו אם פעולתם הייתה שלא כדין. "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות. עם זאת, הסמכות הסטטוטורית אינה השיקול היחיד. יש לקחת בחשבון שיקולים נוספים" (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 765). זאת ועוד. גם אם חובת הזהירות קיימת, עדיין כדי שהמדינה תחוב ברשלנות צריך להתקיים בה יסוד ההתרשלות, רוצה לומר: הסטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. "היקף התפרסותה של אמת המידה של 'האדם הסביר' נקבע על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי-הסכמה של השופט כלפי התוצאה. תגובה זו מבוססת בעיקרה על הניסיון האנושי של השופט מזה ועל עקרונות ומטרות חברתיות מזה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 137).

כדי להכריע האם טיפולה של המשטרה בעניינו של התובע עלתה כדי רשלנות לא ניתן אפוא להסתפק בעצם חוסר החוקיות של שעות המעצר שמאז הגעת התובע אל תחנת המשטרה ועד לשחרורו בבית המשפט. יש להוסיף ולבחון את הרקע שהוביל את מי שהחליט על המעצר לקבל את אותה החלטה; את הצורך בהטלת אחריות בנזיקין בנסיבות הספציפיות לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד; ואת הקלקולים העשויים לצמוח כתוצאה מהטלת האחריות הן לעבודת המשטרה והן לאופן התייחסותם של חשודים אל מערכת האכיפה והמשפט. חיוניותן של "מסננות" מעין אלה לצורך קיומה של רשלנות הוצגה על ידי בית המשפט העליון בדיון בתביעת נזיקין שעניינה אופן שימוש המשטרה בסמכות המעצר (ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(3) 337, 346):

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".

בבואי לבחון את שיקול דעתה של המשטרה במשקפיים היפות לעת קבלת ההחלטה בדבר מעצר התובע על מנת להביאו בפני
בית המשפט שיורה לו לתת את טביעות האצבע - להבדיל מנקודת ההסתכלות בדיעבד לאחר מתן החלטת בית המשפט על השחרור - אין בידי לומר כי נעשתה חריגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופות מרשות מינהלית סבירה. משורה של החלטות שיפוטיות שניתנו לפני האירוע הנדון ניתן היה להבין כי סירוב ליתן טביעות אצבע אינו מסוגל לבסס מעצר באותם מצבים בהם הטביעות אינן נחוצות אלא למאגרים הכלליים של המשטרה, אך לא כאשר הטביעות עשויות להועיל לחקירה הספציפית (ראו למשל: ת"מ (י-ם) 6408/01 מדינת ישראל
נ' פלוני, דינים שלום, כרך כב, 861; ת"מ (י-ם) 8401/03 מדינת ישראל
נ' מן; ב"ש (י-ם) 3451/03 פס נ' מדינת ישראל
, דינים שלום, כרך כב, 870). החלטתו של בית המשפט המחוזי בב"ש 2532/99, שצוטטה לעיל בפרק הדן בחוקיות המעצר, לא התייחסה אף היא במישרין למקרה של טביעת אצבע הנחוצה לחקירה הספציפית, וככל הנראה באותו מקרה טביעת האצבע נדרשה לצורכי זיהוי כאמור בסעיף 6 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) ותקנה 2 לתקנות הפרוצדורה הפלילית (זיהוי). הקטע בספרו של י. קדמי, אליו אותה החלטה הפנתה, עוסק גם הוא בטביעות אצבע הנדרשות לצורכי זיהוי (ראו במהדורה העדכנית: י. קדמי, על סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת תשס"ג, חלק ראשון, עמ' 129). ומעל לכל: ההחלטה שניתנה חודש וחצי קודם למעצר התובע על ידי כב' השופט בר-עם בעניינו של התובע ובעניינה של אותה חקירה, הכירה אף היא בזכותה של המשטרה להתנות את השחרור במתן טביעות אצבע הנדרשות לצורך החקירה נשוא המעצר, אלא שאז הסברה הייתה שטביעות האצבע אינן נחוצות לחקירת החשדות נגד התובע. ולא רק בית המשפט הכיר בכך אלא אפילו ב"כ התובע, שאמר במילים מפורשות לבית המשפט בדיון מיום 24.5.04 כי "אם היה צורך חקירתי בתיקים האלה לטביעת האצבע לא היינו מתנגדים". על רקע מכלול נתונים אלה, ומשנמצא למשטרה כעבור זמן כי קיים צורך חקירתי בקבלת טביעות האצבע, אין לומר כי הקצין הממונה שהחליט להתנות את שחרורו של התובע במתן הטביעות נהג בחוסר זהירות או באופן בלתי סביר, אף כי בדיעבד התבררה הטעות שנפלה בהחלטתו. העיקר הוא שאותה החלטה נבעה משיקולים ענייניים ונועדה לקידום החקירה בגבולות הסמכויות החוקיות כפי שנראו אותה שעה בעיני הקצין, בתום לב ובהתבסס גם על הצהרת התובע. לפיכך אין לראות בהחלטה, שהייתה מלווה בהבאה מהירה ככל הניתן של התובע בפני
שופט, משום רשלנות. חיזוק לכך מצוי בסעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, האומר כי:

"שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב
שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום-לב ולמען שלום הציבור".

תום הלב - או ליתר דיוק: חסרונו של תום לב מצד השוטר - שימש גורם מרכזי בתקדימים בהם המדינה חויבה ברשלנות בשל מעצר או עיכוב בלתי-חוקיים (ראו לדוגמה: ת"א (י-ם) 6957/00 קולווין נ' סמואל, פ"מ תשס"ג(3) 1, 5; ת"א (י-ם) 20453/00 פלר נ' אוזנה (

פסק דין
מיום 21.5.01); ת"א (י-ם) 9088/02 עג'מי נ' גז (

פסק דין
מיום 16.6.05)). חשיבותם של מניעי המעצר לצורך קביעת קיומה של רשלנות בביצועו נובעת מהצורך במציאת שביל זהב שיבטיח לא רק את זכויות החשודים ואת הכבוד והחירות האישית שלהם במידה המירבית, אלא גם את האינטרסים הציבוריים והפרטיים החשובים של מלחמה בפשיעה, שמירה על שלום הציבור, חקר האמת והבאת עבריינים לדין (השוו ע"פ 183/78 אבו מידג'ם נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד(4) 533, 546; ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(1) 505, 518-519). בנסיבות המקרה שלפנינו, אל תום הלב של השוטר ואל התכלית הראויה אליה חתר, מצטרפת התנהגותו של התובע. כאמור, התובע הצהיר בדיון מיום 24.5.04 כי אינו מתנגד למסור טביעות אצבע לצרכי החקירה הספציפית. בדיעבד התברר כי הצהרה זו ניתנה מן השפה ולחוץ, רק על רקע הודעת נציג המשטרה כי בזירת האירוע לא ניטלו מעתקי טביעות אצבע, ולא מתוך כוונה אמיתית של התובע לשתף פעולה עם המשטרה כמתחייב בחוק החיפוש. הצהרה בלתי-כנה זו תרמה לטעות של השוטר שהחליט להתנות את שחרור התובע במתן טביעות האצבע. בנסיבות כאלה, הכרה בחובת זהירות ובאחריות בנזיקין של המדינה עלולה לעודד חשודים לנקוט באותה דרך בה נקט התובע. בהיות דיני הנזיקין בכלל, ועוולת הרשלנות בפרט, אמצעי להכוונת התנהגות, יש גם בשיקול זה כדי להטות את הכף נגד התובע.

אין לקבל את הטענה הנוספת של התובע (שהועלתה לראשונה בסיכומיו ולפיכך מהווה גם הרחבת חזית אסורה לה מתנגדת הנתבעת) בדבר רשלנותה של המשטרה בהצגת הטענה המוטעית בדיון מיום 24.5.04 בדבר העדר צורך בטביעות האצבע לצורך קידום החקירה. טענה זו מניחה כי ההצהרה המוטעית היא שהובילה למעצר התובע ביום 5.7.04. ולא היא: אילו התובע היה דבק בהצהרתו מיום 24.5.04, ומסכים למסור טביעת אצבע ככל שהיא נדרשת לחקירה, הוא לא היה נעצר ביום 5.7.04. המעצר נבע מסירובו של התובע למסור את טביעת האצבע ולא מהטעות בעמדה שהוצגה על ידי המשטרה ביום 24.5.04.

משלא הוכחה רשלנות של המשטרה, דין התביעה להידחות.

בהתחשב במכלול הנסיבות ובכך שהמעצר הוכרז לבסוף כלא חוקי, החלטתי להימנע מלחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.
ניתן היום כ"ה בטבת תשס"ו (25 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
משה סובל
, שופט









א בית משפט שלום 11573/04 צבי ליבוביץ , יוסף ליבוביץ, אלה ליבוביץ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 25/01/2006)