פסקי דין על רותם שושנה |

10041/00 א     29/01/2006




א 10041/00 רותם שושנה נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות






1
בתי המשפט

א 010041/00
בית משפט השלום ירושלים
29/01/2006
תאריך:
כב' השופט א' דראל

לפני
רותם שושנה

בעניין:
התובעת
א' פולונסקי

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות
הנתבעות
י' נוילנדר

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
המועצה המקומית גבעת זאב

הצד השלישי
א' סאלם
ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
מבוא

1. 1. התובעת, ילידת 1986, תלמידת בית הספר הממלכתי ב' שבגבעת זאב, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 14.9.97 בעת ההפסקה במהלך יום לימודים.

2. 2. הנתבעת היא המעסיקה של צוות הניהול והמורים בבית הספר ואחראית, לפי הנטען, למחדלים שהביאו לאותה תאונה, שבאשר לנסיבותיה, אתייחס בהמשך הדברים. הצד השלישי היא הרשות המקומית, שמבנה בית הספר מצוי בתחום אחריותה והיא המעסיקה של אב הבית.

3. 3. בין הצדדים נעוצה מחלוקת בשאלת חבות הנתבעת כלפי התובעת, זכאות הנתבעת לשיפוי מהצד השלישי, ובשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת בעטיה של התאונה.
נסיבות אירוע התאונה

4. 4. ביום 14.9.97 שהתה התובעת בבית הספר. לקראת סיום ההפסקה כאשר הייתה בדרכה מחצר בית הספר לכיוון המבנה, פגעה בה אבן וגרמה לה לשבר בעצם האף. הדעות חלוקות באשר לגודלה של האבן הפוגעת, השימוש שנעשה באבן עובר לתאונה ולגורם לתנועתה של האבן כלפי התובעת.

5. 5. בכתב התביעה טענה התובעת כי האירוע התרחש באופן הבא:

"ביום 14.9.1997 בסביבות השעה 10:00 בבוקר, בעת סיום ההפסקה, כאשר כל התלמידים רצו לעבר הכניסה לבניין בית הספר, נוצרה במקום מהומה שבמהלכה העיפו תלמידים אבנים וחפצים אחרים על תלמידים אחרים. אבן שהועפה על ידי אחד התלמידים פגעה באפה של התובעת."
(סעיף 3 לכתב התביעה, ההדגשה שלי - א.ד.).
6. 6. התובעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית בהם התייחסה לנסיבות המקרה. בתצהיר הראשון שהוגש ביום 17.2.03 תיארה התובעת את התאונה באופן הבא:

"מיד עם סיום ההפסקה ביקשתי להגיע לכיתתי.
יחד איתי נכחו עוד תלמידים אשר היו בהפסקה.
סמוך לכניסה לבנין בית הספר נוצרה מהומה לאחר שבמקום התרכזו המון תלמידים.
אחד התלמידים מהכיתה הסמוכה (ירדן מורדוך מכיתה ו' 1) בעט באבן אשר הייתה על הריצפה. האבן הועפה לעברי ופגעה בי." (סעיפים 5-7 - ההדגשה שלי - א.ד.)

7. 7. ביום 6.5.04 התייצבה התובעת לישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני
כב' סגן הנשיא, ר' כרמל. באותה ישיבה תיארה התובעת את המקרה באופן הבא:

"אני הייתי בדרך לכיתה והיתה קבוצה של בנים ששיחקו כדור רגל והם הניחו שני אבנים על מנת לתחם את השער וכשהם סיימו לשחק אחד מהם בעט באבן, שהיא בגודל של שני אגרופים והאבן הזאת נפלה לי על האף והיא נחצתה לשניים אחרי שהיא פגעה בי." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 6.5.04, ש' 2-8, ההדגשה שלי - א.ד.)

8. 8. ביום 14.10.04 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית נוסף ובו תיארה את המקרה באופן הבא:

"ביום 14/9/97 בעת סיום הפסקת עשר כשצלצל הפעמון שבתי מהחצר (ה)אחורית של בית הספר לכניסה לבניין בית הספר.

ממש בסמוך לכניסה שיחקה קבוצת בנים בכדור רגל, היות ולא היו להם שערים הם אלתרו שערים על ידי הצבת אבנים כמסמנות גבולות השער.

אחד התלמידים בעט בעוצמה באחת האבנים, על מנת "לפרק את השער" האבן שהייתה בגודל של כאגרוף עפה בעצמה לפני פגעה בעפי נחצתה לשתיים וגרמה לתאונה."
(סעיפים 3-5 לתצהיר, ההדגשה שלי - א.ד.)

9. 9. בהמשך התצהיר מתייחסת התובעת לאבנים השונות שהיו בחצר ומתארת כי היו שני סוגי אבנים: אבנים גדולות ששימשו כשערי כדורגל מאולתרים ואבני חצץ שהיו פזורות בחצר (סעיף 15 לתצהיר).

10. 10. בעדותה בבית המשפט ביום 9.10.05, תיארה התובעת את המקרה באופן הבא:

"זה היה סוף ההפסקה, הלכתי לכיוון הכניסה לבית הספר, אותו תלמיד בעט באבן שהיוותה חלק מתיחום של שער כדורגל. האבן הייתה בגודל של אגרוף..." (עמ' 5, ש' 5-7).

11. 11. התובעת הייתה משוכנעת בעדותה כי האבן שימשה למשחק כדורגל (עמ' 6, ש' 6-7).

12. 12. התובעת נתבקשה להסביר מדוע גירסתה לכך שהאבן בה מדובר שימשה כשער מאולתר לא הופיעה בכתב התביעה ובתצהיר הראשון ואמרה כי זה נראה לה פרט שולי (עמ' 4, ש' 24).

13. 13. מדו"ח שהוכן לגבי התאונה על ידי בית הספר ביום המקרה עולה כי תיאור התאונה היה דומה לתיאור המאוחר יותר של התובעת: 'הילדה ישבה בחצר ביה"ס. אחד מחבריה בעט באבן כמשחק האבן פגעה באף של רותם' (נספח א' לתצהיר התובעת, אשר הוגש גם כראיה מטעם הנתבעת).

14. 14. מנהלת בית הספר, יפה בן דוד, מסרה בתצהירה תיאור דומה לזה שמופיע בדו"ח האירוע. המנהלת לא הייתה נוכחת בעת המקרה ולכן עדותה לגבי נסיבותיו אינה בעלת ערך.

15. 15. לסיכום, ניתן לקבוע כי התובעת שהתה בזמן ההפסקה בחצר. לקראת סיום ההפסקה כאשר הייתה בדרכה לבניין בית הספר בעט ילד אחר באבן אשר פגעה בפני
ה וגרמה לה לשבר בעצם האף. מסקנה זו תואמת לכל הגירסאות שנתנה התובעת והיא עולה בקנה אחד עם הרישום הראשון אודות המקרה שנערך בבית הספר ביום התאונה.

16. 16. התובעת מסרה תיאור רחב יותר לגבי השימוש שנעשה באבן לפני שנבעטה לכיוונה וכן ביחס לגודלה של אותה אבן: בתחילה הייתה זו אבן, לאחר מכן, אבן בגודל שני אגרופים. האבן ירדה להיות בגודל של אגרוף והפכה להיות אבן המשמשת כשער מאולתר במשחק כדורגל ששוחק בחצר בית הספר.

17. 17. באשר לשימוש שנעשה באבן לפני הבעיטה - למרות האיזכור המאוחר של השימוש באבן כשער מאולתר לצורך משחק כדורגל, לא מצאתי כי יש לפקפק במהימנות גירסתה של התובעת לגבי שימוש זה.

18. 18. גירסה זו נמסרה בדיון הראשון שבו תיארה התובעת את המקרה בבית המשפט. בכל התיאורים שקדמו לתיאור זה לא התייחסה התובעת לעניין השימוש בכלל והיעדר הפירוט הקודם אינו פוגם במהימנותה לגבי השימוש שנעשה באבן.

19. 19. באשר לגודל האבן אני סבור כי לצורך בחינת אחריות הנתבעת כלפי התובעת אין לייחס משקל רב לגודלה אלא יש לבחון את השאלה האם הימצאותן של אבנים בחצר והשימוש בהן כשערי כדורגל מאולתרים מהווה הפרה של חובות הזהירות המוטלות על הנתבעת כלפי התובעת.

20. 20. הנתבעת טענה בהקשר זה כי יש לנהל את הדיון על בסיס כתבי הטענות בלבד ולא על בסיס העובדות שנטענו לאחר מכן במהלך שמיעת הראיות. איני סבור כי השינוי בתיאור המקרה לעניין גודל האבן ולכך שנבעטה כלפי התובעת על ידי ילד אחר הוא בגדר שינוי חזית. העפת האבן הנטענת בכתב התביעה אינה שוללת את האפשרות כי האבן נבעטה. גירסת הבעיטה הועלתה ביום התאונה בדיווח שנמסר לנתבעת על ידי מנהלת בית הספר והוגש כראיה מטעם הנתבעת והשינוי היחיד שהיה הוא בגודלה של האבן ובשימוש שנעשה בה עובר לתאונה.

21. 21. קשה לראות בנתבעת כמי שהופתעה מגירסת הבעיטה באבן. כאמור, גירסה זו מופיעה בדיווח הראשון של בית הספר, היא נמסרה למומחה מטעם הנתבעת, ד"ר משה הראל, והיא מופיעה בחוות דעתו. יתירה מכך, הנתבעת עצמה היא שטענה כי כך אירעה התאונה (סעיף ט' עמ' 3 לתחשיב הנזק מטעמה) אך סברה כי אין בכך להטיל עליה אחריות.
טענות הצדדים בשאלת האחריות

22. 22. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בכך שאפשרה הימצאותן של אבנים בחצר בית הספר. לטענת התובעת, הנתבעת עצמה פעלה לסילוק האבנים מבית הספר ואב הבית דאג לסלקן בכל בוקר. מכאן מסיקה התובעת כי הנתבעת ידעה שמדובר במפגע שיש לסלקו.

23. 23. הימצאותן של האבנים, לפי הטענה, נגרמה בשל כך שהמורה התורנית או גורם אחר לא דאג לסילוק האבנים שנוספו לחצר לאחר סריקת הבוקר. התובעת סבורה כי היה על בית הספר לדאוג לנוהל מסודר של סריקת החצר וסילוק אבנים גם במהלך היום ולפני ההפסקה ולא להסתפק בסריקת הבוקר ובסריקות אקראיות שבוצעו על ידי אב הבית.

24. 24. התובעת מוסיפה בסיכומיה, כי הנתבעת התרשלה גם בכך שאפשרה את השימוש באבנים כשערים מאולתרים. מפגע זה היה נמנע לו היו מוצבים שערים מתאימים, כפי שהוצבו לאחר מכן. היעדרם של שערי כדורגל פיתה את הילדים להביא אבנים כדי להשתמש בהן כשערים.

25. 25. בנוסף לטענות הרשלנות המפורטות לעיל טוענת התובעת כי הופרו הוראות חוזר המנכ"ל (ת/1).

26. 26. עמדת הנתבעת היא כי אין ליצור בבית הספר משטח סטרילי ולא ניתן לצפות שלא תהיינה בו אבנים קטנות.

27. 27. הנתבעת הוסיפה וטענה כי במקום עמדו שתי מורות ומכל מקום נוכחות המורות לא יכולה הייתה למנוע את המקרה שכן לא ניתן לצפות מן המורות כי יהדפו את האבן הנבעטת. הצבת מורים תורנים במהלך ההפסקות מילאה אחר חובת הפיקוח המוטלת על הנתבעת כלפי התלמידים.

28. 28. לחילופין, טענה הנתבעת כי יש להורות לצד השלישי, הרשות המקומית, לשפות אותה בשל אחריותו של אב הבית לסלק את המפגעים ובשל אי הצבת שערים במגרש.

29. 29. הצד השלישי טענה ביחס לתביעה העיקרית כי הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל של בית הספר או שלה נותק במעשהו של הילד אשר בעט את האבן. עוד היא טענה כי אב הבית תפקד בצורה מצויינת ולא נפלה כל רשלנות בהתנהגות הרשות המקומית בהקצאת כוח האדם ובתפקודו.
הימצאות אבנים בחצר והשימוש בהן כשערים

30. 30. כאמור, בסיכומיה, התמקדה התובעת בטענה כי הנתבעת לא מנעה את הימצאות האבנים בחצר בית הספר ולא נקטה את הצעדים הנדרשים כדי לוודא כי אין אבנים עובר ליציאת התלמידים לחצר במהלך ההפסקה אלא ההיפך מכך, אפשרה שימוש באבנים כשערי כדורגל מאולתרים.

31. 31. לטענת התובעת בחצר בית הספר היו אבנים (סעיף 9 לתצהיר מיום 17.3.03). בתצהיר השני היא פירטה כי בהיעדר שערים למשחק הכדורגל, אולתרו שערים באמצעות אבנים. בעדותה היא הוסיפה כי השערים היו ניידים ולפני ההפסקה כל אחד היה מעמיד אבנים איפה שרצה, כדי שיהיו שערים (עמ' 11, ש' 22-24).

32. 32. מנהלת בית הספר אישרה כי לא היו שערים קבועים אך לא זכרה אם הוצבו אבנים כשערים. בהמשך אמרה שהגיוני ששמו אבנים אך אבנים גדולות, אך לא זכרה שכך (עמ' 14, ש' 21).

33. 33. בהמשך הדברים אמרה המנהלת כי אסרה שימוש באבנים במהלך משחק וכי ברור שהימצאות אבנים בחצר יוצרת סכנה שילדים יעיפו אותן אחד על השני (עמ' 15, ש' 8-11). היא אשרה גם כי הדבר היה אפשרי ויתכן מצב שבו אחד הילדים לקח אבן בגודל של אגרוף מן החצר וזרק אותה (עמ' 15, ש' 22-25).

34. 34. אב הבית, ישי מושקוביץ, העיד כי הוא עורך בכל בוקר סריקה בטחונית או בטיחותית וציין כי היה מסלק אבנים גדולות אם היה מוצא כאלה בתוך החצר (עמ' 20, ש' 16-17). עוד הוא סיפר כי במהלך השנים הוספו שערים ממתכת למגרש (עמ' 22, ש' 14) וכי הצבת השערים נעשתה על ידי המועצה המקומית בגלל שילדים היו שמים אבנים בשעות אחר הצהריים (עמ' 22, ש' 29-30). אבנים אלה היו אבנים גדולות שלא ניתן היה לבעוט בהן.

35. 35. מתיאור הדברים שלעיל עולה כי לא הייתה מחלוקת על כך שמנהלת בית הספר ידעה כי נעשה שימוש באבנים בחצר בזמן ההפסקות, היא סברה כי מדובר במפגע היוצר סיכון ולכן הייתה מודעת לכך שיש חובה לסלק את האבנים שהגיעו לחצר. המנהלת אכן נהגה להורות לסגל בית הספר לעשות כן.

36. 36. השאלה שמתעוררת היא האם צוות בית הספר עשה כן בתדירות הראויה, האם לא היה עליו לסרוק את החצר פעם נוספת לפני צאת התלמידים לחצר בהפסקות ולוודא כי לא הגיעו לחצר אבנים נוספות מאז הסריקה שבוצעה בבוקר.

37. 37. שאלה נוספת המתעוררת לאור תיאור העובדות והטענות היא האם המורים התורנים ששהו בחצר בהפסקה צריכים היו לאפשר את משחק הכדורגל תוך שימוש באבנים כשערים מאולתרים.

חובות הזהירות המוטלות על בית הספר והפרתן

38. 38. חובת הזהירות שהמוטלת על בית הספר כלפי תלמידיו דומה לחובתו של הורה כלפי בנו:

"מבחינת חובתו של המורה - זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו. בית משפט זה הכיר אפוא לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו, והיה מי שאמר, כי חובה זו כמוה כמו חובתו של הורה כלפי ילדו..."
(ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה המקומית מודיעים, תק-על 2005 (3) 3397; ר' גם ע"א 42,41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא, 1100, 1106; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811).
39. 39. חובת הזהירות המוטלת על בית הספר כלפי תלמידיו מושתתת גם על כך כי התלמידים הם קטינים:

"חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה:

א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה...

ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו.

(ע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 807).


40. 40. במסגרת חובת ההשגחה והפיקוח, המוטלת על בית הספר ועל המורים (ר' ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 764), היה על בית הספר לנקוט בצעדים נאותים כדי למנוע המצאות אבנים בחצר. צעדים כאלה יכולים היו להינקט בדרך של בדיקת החצר לפני כל הפסקה ולא רק בבוקר וכן בדרך של פיקוח המורים על כך שאבנים לא ישמשו כשערי כדורגל מאולתרים (השווה ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה (2) 113, ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו (1) 402).

41. 41. כפי שתיארתי לעיל, הנתבעת הסכימה כי היה עליה לאסוף את האבנים מהחצר ונהגה לעשות כן. מנהלת בית הספר הבהירה כי לשיטתה הימצאות אבנים בחצר יוצרת סיכון.

42. 42. הימנעותה של הנהלת בית הספר מלקבוע תהליכים מסודרים יותר של סריקת החצר לפני ההפסקה על ידי המורות התורניות או אב הבית, כאשר היא מודעת לכך שבמהלך הבוקר מצטרפים לחצר אבנים, מהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליה. בית הספר היה יכול במאמץ לא רב להטיל על אב הבית או על המורים התורנים לסרוק שוב את החצר לפני ההפסקה ולוודא כי אין בה אבנים.

43. 43. יתירה מכך, בית הספר היה יכול וצריך למנוע מהילדים להשתמש באבנים כשערים, כפי שנעשה או לוודא כי האבנים בהן מדובר מוצבות בצורה בטיחותית, תקנית ומקובעות בדרך כל שהיא למגרש.

44. 44. אין הכוונה כי יש להפוך את חצר בית הספר למשטח סטרילי. החצר, כפי שניתן לראות בתמונות שהוגשו (נ/1) מרוצפת ומסודרת ולכן ניתן על נקלה להבחין בקיומן של אבנים באותה חצר ולנקוט באותם צעדים שימנעו סיכון מיותר.
הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק

45. 45. הפרת החובה הביאה להימצאותן של אבנים בחצר, בין בתפזורת ובין כשערים במסגרת משחק כדורגל וכפועל יוצא מכך, ניתן היה לצפות כי אחד התלמידים יבעט באבן כזו.

46. 46. הנער שבעט באבן, ירדן מורדוך, עשה כן שלא מתוך כוונה לפגוע בתלמיד אחר אלא ככל הנראה כדי לפרק את השער עם סיום המשחק (ר' דו"ח האירוע, נספח א' לתצהיר התובעת ולתצהיר המנהלת, תצהירה השני של התובעת וכן עדות המנהלת עמ' 17, ש' 20).

47. 47. הקושי שמתעורר אינו חל על הקשר הסיבתי העובדתי הנבחן במבחן ה'סיבה בלעדיה אין' causa sine qua non שכן ברור שלו הייתה הנתבעת מסלקת מהחצר את האבנים לפני ההפסקה ומונעת את השימוש בהן כשערים, האבן לא הייתה נבעטת.

48. 48. גם ביחס הקשר הסיבתי המשפטי, דומה כי קשר כזה מתקיים:

"קשר סיבתי משפטי נקבע על-ידי תהליך של בחירה בתוך ה- causa sine qua non. אלו צריכות מיון כדי לגלות מתוכן אותם הגורמים, אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות, שכן כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר אירועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות"
(ע"א 80 / 145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 146)

49. 49. המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הם מבחן הצפיות, מבחן השכל הישר ומבחן הסיכון:

"על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון הכולל את סוג הסכנות המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים בהתנהגות כרשלנית.... ואילו על- פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. ממילא, התנהגות של אחד הגורמים לנזק - ותהא חומרתה אשר תהא - לא תגרום לניתוק הקשר הסיבתי אם המעוול היה חייב לצפותה."
(ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785, 791- ההדגשה הוספה - א.ד.)
50. 50. על פי מבחן הסיכון יש לבחון את השאלה מהו הסיכון אותו יש למנוע ולאחר קביעת 'מתחם הסיכון', כל תוצאה מזיקה הנופלת למיתחם הסיכון, מקיימת את הקשר הסיבתי הנדרש (ר' פס"ד ועקנין בעמ' 146). במקרה שבפני
נו התוצאה המזיקה, נזק גוף שנגרם לתלמיד אחר, מצויה במיתחם הסיכון של השארת אבנים בחצר ושימוש בהן כשערי כדורגל. השארת האבנים והשימוש שנעשה בהן הובילו לבעיטה באותן אבנים שהיו מצויות בחצר בית הספר.

51. 51. הנזק בו מדובר היה צפוי. האפשרות כי אחד התלמידים יבעט באבן היא במסגרת הנזק שהנתבעת יכולה היתה לצפות שיתרחש אם תותיר בחצר אבנים ותאפשר שימוש בהן.

52. 52. ניתן לסכם ולומר כי 'הנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי; הוא נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש' (כלשונו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 143).
קיומו של גורם מתערב זר

53. 53. הנתבעת והצד השלישי טענו כי התלמיד שבעט באבן, ניתק בכך את הקשר הסיבתי בין המחדל שבהשארת האבנים לבין הנזק שנגרם. בכדי שמעשה שנעשה על ידי אחר ינתק את הקשר הסיבתי בין המחדל לבין הנזק, יש צורך שהמעשה יהיה מעשה מכוון:

"פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי"
(ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' טולדנו, פ"ד נו (1) 822, 830 ; ההדגשה הוספה - א.ד.).
54. 54. ספק אם בעיטת האבן על ידי הנער הייתה בגדר פעולה מכוונת. הפעולה לא נעשתה כדי לפגוע בתובעת אלא ככל הנראה כדי לפרק את השער לאחר סיום המשחק. מכל מקום, כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת יכולה היתה לצפות את הפעולה, שכן האפשרות שילד יבעט באבן או ישליך אותה אם תימצא בחצר ותשמש כשער מאולתר, היא הסיבה לכך שמכתחילה פעלה הנתבעת לסילוק אותן אבנים.

55. 55. לא ניתן לראות במעשהו של ילד הבועט באבן שלא מתוך כוונה לפגוע אלא כחלק ממשחק שמבוצע בחצר, כמנתק את הקשר הסיבתי (השווה ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י, פ"ד לו (2) 561, ע"א 324/77 עבדאלחכים מחמד רבי נ' חסין סמרה, פ"ד לב (2) 445).

56. 56. לסיכום, לא מצאתי כי ניתק הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הזהירות המוטלת על הנתבעת כלפי התובעת לבין הנזק שנגרם.
אחריות הרשות המקומית

57. 57. הנתבעת טענה, לחילופין, כי יש להטיל אחריות על הצד השלישי, הרשות המקומית. בתצהירה של מנהלת בית הספר נטען כי האחראי לנקיון החצר היה מר ישי מושקוביץ, אב הבית, שהוא עובד הרשות המקומית. עוד נטען כי היה על אב הבית לבדוק בכל יום את החצר ולרוקן ממנה חפצים מסוכנים.

58. 58. בעדותה ציינה מנהלת בית הספר כי הנחתה את אב הבית לגבי הפעולות אותן יש לבצע בבית הספר (עמ' 18, ש' 11), ואישרה כי תפקד בצורה מצויינת (עמ' 18, ש' 18- 19). היא גם הבהירה כי ביצע בדיקת ליקויים מדי יום וכי היא פיקחה על כך באותה תדירות (עמ' 18, ש' 20-21).

59. 59. אב הבית, ישי מושקוביץ טען בתצהירו כי הקפיד מאוד על נוהלי העבודה, עשה סריקות ודאג לפינוי המפגעים מהחצר. עדותו של אב הבית הייתה דומה. אציין כי התרשמתי שאב הבית עשה ועושה מלאכתו נאמנה ובצורה מיטבית. לא בכל יום נתקלים במי שמבצע את תפקידו בצורה טובה כל כך, מתוך מסירות ודאגה לתלמידים.

60. 60. הכשל שנפל אינו קשור לתפקודו של אב הבית ולאופן שבו מילא אחר ההוראות שניתנו לו אלא להנחיות שקיבל ממנהלת בית הספר ולהיעדר הנחיה כי יש לערוך סריקות נוספות לפני ההפסקות ולמנוע את השימוש באבנים למשחקי הכדורגל. מכאן, שאין מקום להטיל אחריות על הרשות המקומית בעניין זה.

61. 61. טענה נוספת שהועלתה נוגעת גם להימנעות הרשות המקומית מלהציב שערים במבנה בית הספר. גם אם האבן שימשה כשער מאולתר לפני שנבעטה, לא מצאתי כי יש להטיל על הרשות המקומית אחריות בשל אי הצבתם של שערים קבועים במגרש.

62. 62. אין לקשור בין השימוש באבנים כשערים לבין היעדרם של אותם שערים. בית הספר צריך היה למנוע את השימוש באבנים ללא קשר לקיומם של שערים מתאימים אם אלו אינם בנמצא או למצוא דרכים להצבת אבנים שהילדים אינם יכולים לבעוט אותן.

63. 63. אין לקבל את הטענה כי כל אימת שחסר מתקן כלשהוא בבית הספר והתלמידים מאלתרים תחליף ללא שמנהלת בית הספר או המורים מונעים זאת, תהיה הרשות המקומית אחראית לכך. המנהלת והמורים היו צריכים למנוע, כפי שטענו שעשו, את השימוש באבנים בחצר, גם אם בשל כך לא ניתן יהיה לשחק בה כדורגל אלא משחקים אחרים.

64. 64. לפיכך, דין ההודעה לצד שלישי להידחות.
הנכות הרפואית

65. 65. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר יורם גורביץ. ד"ר גורביץ קבע לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין השבר באף. הוא ציין כי התובעת נותרה עם ליקוי אסטטי המתבטא בהרחבת האף וביצירת גבנונית על גבו.

66. 66. מומחה רפואי מטעם הנתבעת, ד"ר משה הראל, ציין כין אין לתובעת כל נכות בגין התאונה וכי צורת האף שמצא בבדיקה זהה לצורתו לפני התאונה, כפי שניתן היה להתרשם מצילום שהומצא לו.

67. 67. ד"ר יעקב גולן, אשר מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט מציין בממצאי בדיקתו כי 'מראה האף רגיל ואיננו רחב מן הרגיל'. עוד הוא מציין כי קיים גבנון קטן בגב האף ומצד שמאל של האף קיימת צלקת עדינה באורך של כ- 8 מ"מ. הוא העריך את המטרד האסטטי המסוים שנגרם ב- 2% נכות, אף שסבר כי הצלקת שעל האף היא 'קטנה ועדינה'.

68. 68. הגדרת המומחה את הצלקת כ'קטנה ועדינה' עשתה עם התובעת חסד רב. התובעת שהעידה בבית המשפט נתבקשה להציג את הצלקת. בתחילה לא זכרה התובעת האם הצלקת מצויה בצד שמאל או בצד ימין של האף. לאחר מכן, כאשר הצליחה במאמץ רב לאתר אותה, היה קושי רב להתרשם מכך שיש צלקת ובכל מקרה מדובר בצלקת זעירה (ר' הרישום בפרוטוקול, עמ' 6, ש' 14-16).

69. 69. התובעת טענה כי יש מקום לייחס לתאונה נכות רפואית משמעותית יותר והפנתה לכך כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בקביעת הנכות. כמפורט לעיל, לאחר שחזיתי ב'צלקת' לא נראה לי כי קביעת הנכות שנעשתה על ידי ד"ר גולן מקפחת את התובעת אלא ההיפך מכך.
רכיבי הנזק

70. 70. התובעת טענה לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, הוצאות בעבר ובעתיד, עזרת ההורים בעבר ופיצוי מסויים עבור הפסדי השתכרות בעתיד.
הנזק הלא ממוני

71. 71. התובעת העריכה בסיכומיה את הנזק הלא ממוני בסכום של 50,000 ₪ וזאת בשל עצם השבר, הפגיעה באף והריבית וההצמדה מאז שאירעה התאונה.

72. 72. בהתחשב בכך שלתובעת נגרם שבר באף שגרם לה לכאב ולסבל בתקופה שלאחר מכן (אך היא שבה ללימודים בחלוף כשבועיים) אך לא הותיר כמעט כל השלכה עתידית, אני סבור כי הפיצוי הראוי הוא בסכום של 18,000 ₪ נכון להיום.

הפסדי השתכרות

73. 73. התובעת העריכה כי נגרם לה נזק בגין הפסדי השתכרות בעתיד וסברה כי יש לפסוק לה פיצוי גלובאלי בסכום של 30,000 ₪.

74. 74. הנכות בה מדובר היא אסטטית בלבד ולא ניתן להבחין בצלקת, עד כדי כך שהתובעת לא זכרה באיזה צד של אפה היא נמצאת. לפיכך, איני סבור כי נגרם נזק כל שהוא ברכיב זה.

הוצאות

75. 75. התובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאות רפואיות בעבר ולא הניחה תשתית לקיומן של הוצאות עתידיות. התובעת ביקשה כי תיפסק לה עלות הניתוח אליו התייחס המומחה מטעמה. עם זאת, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על ניתוח כזה ולאור מצב האף הוא גם אינו נחוץ. לא מצאתי גם כי יש בסיס לטענת התובעת כי יגרמו לה הוצאות איפור בעתיד.

עזרה וסיעוד בעבר

76. 76. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין עזרת ההורים בסמוך לתאונה והעריכה את העזרה בסכום של 3,000 ₪.

77. 77. התובעת הצהירה כי שבה לבית הספר בחלוף שבועיים (סעיף 18 לתצהירה) ולכן ניתן להניח כי העזרה בה מדובר לא חרגה מהעזרה המקובלת בין קרובי משפחה, למעט במשך מספר ימים שלאחר התאונה. ביחס לעזרה זו יש לפסוק פיצוי מסויים (ר' ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט (1) 477, 493; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588). הפיצוי נפסק לנפגע כמי שזכותם של קרובי המשפחה, המיטיבים, הומחתה אליו.

78. 78. בהתחשב בכך שמדובר בעזרה למשך מספר ימים בלבד אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 1,000 ₪ נכון להיום.

סיכום

79. 79. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 19,000 ₪.

80. 80. הנתבעת תשלם לתובעת גם שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום הנפסק בצירוף מע"מ. כמו כן, תשיב הנתבעת לתובעת את האגרה ששולמה ואת הסכום שהוצא על ידי התובעת לצורך חוות הדעת הרפואית מטעמה (חוות דעתו של ד"ר גורביץ'). לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם.

81. 81. בהתחשב בפער שהיה בין חוות דעת זו לבין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא מצאתי כי יש מקום להורות על השבת הסכום אותו שלמה התובעת לד"ר גולן.

82. 82. הנתבעת תשלם לצד השלישי שכר טרחת עורך דין בשיעור של 4,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף.
ניתן היום כ"ט בטבת, תשס"ו (29 בינואר 2006) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים.
א' דראל
, שופט









א בית משפט שלום 10041/00 רותם שושנה נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות (פורסם ב-ֽ 29/01/2006)