פסקי דין על סעד חסון |

505/06 בשפ     30/01/2006




בשפ 505/06 סעד חסון נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון

בש"פ 505/06

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין


העורר:
סעד חסון



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21/12/2005 בתיק בש 3108/05 שניתנה על ידי כבוד השופט ר' שפירא


תאריך הישיבה:
כ"ה בטבת התשס"ו (25.01.06)

בשם העורר:
עו"ד כמאל כמאל


בשם המשיבה:
עו"ד גלי פילובסקי


החלטה

א. כנגד העורר וגיסו (רפיק חסון) הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, בו הואשמו, כי יחד עם אחיו של העורר (האני) חטפו ורצחו את בתו של העורר, סמר ע"ה, על הרקע הקרוי כבוד המשפחה, באמצעות הכאתה, חניקתה ותלייתה על עץ במטע זיתים. בנפרד הוגש כתב אישום נגד האני. העבירות המיוחסות לעורר (כמו לאחרים) הן קשירת קשר לביצוע פשע, רצח בכוונה תחילה וחטיפה לשם רצח.

השתלשלות הפרשה הטראגית

ב. כעולה מהחלטת בית המשפט קמא, נטען בפני
ו כי בחקירתו הציע האני לחוקריו לשמש כעד מדינה ומסר הודאה בביצוע הרצח, אשר הפלילה את העורר ואת רפיק, ואף ערך שחזור. האני, על פי מה שמסר, אסף בעבור המנוחה חפצים אשר הושארו עבודה בבית מרקחת וקבע עמה פגישה על מנת למסרם לה. לאחר שעלתה למכוניתו, עלה עליה גם העורר, חנק אותה בחבל ומשם הובלה למטע הזיתים ונתלתה.

ג. בית-המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) החליט על מעצרם של העורר, רפיק והאני עד תום ההליכים, בהסתמכו על הודאתו של האני, יחד עם הימצאותן של ראיות חיצוניות – דו"חות איכון של טלפונים ניידים של השלושה לפיהם נמצאו באיזור זירת הרצח לפני מועד האירוע, הקלטת שיחה בין המנוחה והאני, וכן עדות חברה של המנוחה שהסיעה למקום ממנו נלקחה והודעות נוספות. עוד ראיות היו, בין השאר, סכין מתקפלת וכרית מוכתמת דם שנמצאו ברכבו של האני. כן קבע בית-המשפט, כי בניגוד לטענות העורר האני אינו עד מדינה, שכן לא הובטחה לו כל טובת הנאה בתמורה למסירת הודאתו ונאמר לו במפורש שמעמד עד מדינה יינתן לו רק בכפוף לאישורה של הפרקליטות. בית-המשפט קבע, כי גם אם תיפסל הודאתו של האני, יש די בשאר החומר בתיק החקירה בכדי לבסס ראיות לכאורה כנגד השלושה.

ד. לטענת העורר יש לראות בהאני עד מדינה ולכן אין לייחס לעדותו עוצמה ראייתית. כן טוען העורר, כי האני חזר בו מהודאתו, ולכן יש לראות בה אמרת חוץ של נאשם, שאינה יכולה לשמש כנגד שותפו. העורר טוען גם, כי ישנם חשודים נוספים ברצח, ובפרט חברה של המנוחה (רבאח), אשר לו אינטרס להפליל את העורר, ואשר בהודעתו ישנן סתירות. עוד טוען העורר, כי בדיקת פוליגרף שעבר רבאח קושרת אותו לרצח.

ה. (1) בדיון בערר חלק בא כוח העורר על מסקנותיו של בית המשפט קמא, אותן ראה כ"חורצות גורל". לשיטתו, אין כל ראיות הקושרות את שולחו - לא טביעת אצבע, וכיוצא בזה - לעניין הרצח, למעט הודאות האני שלאחר מכן הוכחשו. גם נטען כי אין כל חומר ראייתי באשר למסוכנות העורר, שאין לו עבר פלילי. עוד הצביע עו"ד כמאל על כך, שעל פי הנטען הוסעה המנוחה ברכב "וולוו" ובו בוצע הרצח, בעוד שראיות אחרות מצביעות על כך שהוסעה ברכב "סובארו לגסי". אין גם ראיות באשר לתקיפתה. העורר גם היה משוחרר שבוע ימים מאז מועד הרצח עד מעצרו; אין כל ראיה למסוכנותו ואין סיכוי כי יעבור עבירות אלימות אחרת. לטענת בא כוח העורר, לרבאח חג'אזי היה מניע לסילוק המנוחה מן הדרך.

(2) באת כוח המדינה ציינה את הרקע לרצח, הנוגע – לחשד העורר כי בתו מנהלת מערכת יחסים עם מוסלמי שאינו בן העדה; כן הוזכרה תחושת אמה של המנוחה כמאוימת (תלונה מיום 11.9.05); המנוחה וחברה רבאח הוזהרו על-ידי המשטרה כי חייהם בסכנה (3.10.05); היתה אוירת פחד ואיום. אשר לראיות, הודאותיו של האני מ-27.10.05, לאחר הכחשה ב-24.10.05, כוללות תיאור מפורט של הרצח, בחניקה על-ידי חבל, התואמות את הדו"ח הפתולוגי; זאת אף שבהמשך ניסה לחזור בו. הוא אינו, כנמסר, עד מדינה. "מחקר תקשורת" של שיחות בין הנאשמים מצביע על פעילות ערה ביניהם במועד הרלבנטי. אין היגיון בהודאת האני אם אינה אמת. אשר לרבאח חג'אזי. מי שהיה כאמור חברה של המנוחה, יש אמנם סימן שאלה מדוע לא נחלץ לעזרתה כששמע את צעקותיה בטלפון הפתוח, אך מכל מקום גם אם מתוך פחד ואם מטעם אחר, הוא לא עשה את הנחוץ, וכך גם חברו עואד, אין בכך כדי לפסול את עדותם. האם נאדיה העידה שהמנוחה עמדה להתקשר עם האני. גם נמצא חבילה בבית העורר ובה החומרים שנלקחו כביכול למען המנוחה בבית המרקחת. יש גם תיעוד מפורט של הבעת שמחה של העורר מש"בישרו" לו על הרצח. העילות הנטענות הן המסוכנות, חשש ההימלטות, וחשש שיבוש נוכח קרבת כל הצדדים אלה לאלה.

ו. (1) עיינתי בראיות השונות. אומר כבר כאן כי החלטתו המנומקת בפרטות של בית המשפט קמא נראית לי ככלל.

(2) (א) כמסתבר, הרקע לתוצאה הטראגית נעוץ בסכסוכים במשפחתה הגרעינית והמורחבת של המנוחה לאורך תקופה, שמצאו ביטוים בין היתר בתלונות למשטרה שהוגשו במועדים שקדמו לרצח, וזאת מעבר לסכסוכים בין המנוחה לחברה רבאח. הסכסוכים תועדו על-ידי המשטרה משהוגשו תלונות, אך בדיעבד מסתבר כי אותות האסון הקרב ו"הכתובת על הקיר" – ביטוי הולם ביותר בנסיבות – מצאו ביטוי מסוים בטיפול, והדברים נאמרים בזהירות הראויה, והגיעו למקום שהגיעו, שאלה היא, וער אני לכך שעסקינן בחכמה שלאחר מעשה, אם היה מקום לפעולות נוספות. כדוגמה לכך ניתן לראות את תלונת המנוחה מיום 4.9.05 על הרגשתה כמאוימת מצד אביה ודודיה, לרבות הדוד רפיק; את תלונת אם המנוחה, נאדיה, מיום 11.9.05, שבה תיארה איומים עליה עצמה מצד בעלה ואחיה בקשר לרצח על כבוד המשפחה; ב-15.9.05 התחייב העורר שלא לפגוע בה. העורר עצמו, בהודעה ב-26.9.05, ציין את התנגדותו הנחרצת לנישואי בתו עם מי שאינו דרוזי, וכן שהוא חושש שמישהו מהמשפחה יעשה לה משהו. בבית משפט השלום אמרה המנוחה ב-29.9.05 כי "הם רוצים לרצוח אותי ולא רוצים לעזוב אותנו בשקט. הם, אני מתכוונת לאבא שלי, לאמא שלי ולדודים שלי, הם רוצים לרצוח אותי כי אני יוצאת עם בחור לא מהעדה הדרוזית והם לא רוצים אותו....". בית משפט השלום הורה לבדוק את הטענה כי מאיימים על חייה של המנוחה. היא אף נבדקה בדיקה פסיכיאטרית ולא נמצא צורך לאשפזה. ב-3.10.05 הוסבר למנוחה ולחברה רבאח על-ידי המשטרה כי נשקפת סכנה לחייהם על רקע כבוד המשפחה, וסוכם שיעזבו את שפרעם ויודיעו למשטרה על כל אירוע חריג הנראה כמסכן את חייהם; פרוטוקול נחתם על-ידי משטרת תחנת שפרעם וכן המנוחה ורבאח. יציאתה של המנוחה היתה על אחריותה, והיא סירבה להיקלט במעון לנשים מוכות. ב-19.10.05, 4 ימים לפני הרצח, הודיע רבאח חג'אזי כי אינו אחראי למנוחה. כאמור, אין בדעתי לחרוץ מסקנה באשר למה שניתן היה לעשות באותו שלב, ולנסיבות שהביאו לאסון, והאם ניתן היה לצמצם את הסיכון. מכל מקום, על רקע זה באים אנו לאירועי הרצח עצמו.

(ב) לעניין זה המכשול הגדול ביותר העומד בפני
העורר הוא עדויות אחיו האני. האני אמנם הכחיש תחילה (24.10.05) כל קשר לרצח, אך בשלב מסוים דומה שהבין את הצרה אליה נקלע וניסה לחפש מוצא בדמות עד מדינה; ועם זאת, כפי שכתב גם בית המשפט קמא, לא נמצא כי הופעל עליו לחץ או כי הובטחו לו הבטחות; נאמר לו שוב ושוב כי ההחלטה בעניין עד מדינה היא בידי הפרקליטות. ב-26.10.05 החל בסדרת הודעות שבהן מסר סיפור החוזר ונשנה, קרי, פגישתו עם המנוחה, הופעת העורר שנכנס לרכבו של האני מסוג "וולוו", וחנק את בתו בחבל תוך שהוא "זורק" עצמו עליה כדי לא לאפשר לה להימלט ואחר כך הובאה לבית העלמין ושם נתלתה גופתה (כנראה מתה בדרך), באורח שחלקה באויר וחלקה מוטל על הארץ. כך גם בסדרת הודעות ושחזור ב-27.10.05 וכן בהודעה מ- 1.11.05. אמנם בשלב מסוים (31.10.05) ביקש האני לחזור בו ו"לתקן טעויות" (למשל 31.10.05), אך התיאור המפורט שבהודעות מגבש ראיות לכאורה שהן חלק ממארג רחב יותר, ואין היגיון להניח כי הללו היו נמצצות מן האצבע, תוך שהאני מפליל את עצמו.

(3) לא למותר לציין, כי מלבד מערכת היחסים הסבוכה בתקופה שקדמה לרצח, שהלכה והחמירה וכללה איומים, בין המנוחה לאביה ולמשפחה, אומר העורר ב-23.10.05, יום לאחר הרצח, כפי שתיעד איש המשטרה: "הנ"ל אמר לי תן לי לנשק אותך. אני אנשק אותך בין העיניים שלך אם היא מתה, כי היא עשתה לי בושות כבר שנתיים. כי הכבוד שלי היה בין המוסלמים. עכשיו אני נרגעתי. אני מאוד מאוד מבסוט לשמוע שהיא מתה. הוסיף ואמר שיש לו גידול במוח, אבל עכשיו אני מרגיש יותר טוב וזאת בגלל מה ששמעתי שהיא מתה". הכותב הוסיף שהאיש "נראה נרגש ושמח על מה שהודעתי לו". כך גם בהודעת העורר מ-23.10.05: "אני מאוד שמח שהיא מתה כי היא פגעה בכבוד שלי". המניע אם כן היה קיים, על פי הרקע המתואר מעלה ודברים אלה.

(4) לדעתי צדק בית המשפט קמא כאשר נדרש לאיכון השיחות בטלפונים הניידים, ולמציאתן בבית העורר של ערכות בדיקת הריון ושל כספים שהושארו למנוחה על-ידי דודתה, להם חיכתה המנוחה בקוצר רוח ושדודה האני אמור היה להביאם מבית המרקחת אליה; באמתלה זו הגיע למפגש עמה. כך גם דברי המנוחה בטלפון הנייד הפתוח באשר לכך שלוקחים אותה לבית הקברות, וצעקתה כי דודה הורג או מבקש להרוג אותה, כמתועד, וכפי ששמעו במו אוזניהם חברה רבאח חג'אזי וחברו מוסטפא עואד.

(5) העורר בהודעותיו מרחיק עצמו מן הרצח מכל וכל.

(6) חברה של המנוחה, רבאח חג'אזי, ממלא בסיפור העצוב תפקיד המעורר בהחלט סימני שאלה, לא רק נוכח בדיקת הפוליגרף שבמענה לאחת השאלות בה הוא נתפס כדובר שקר (השאלה היתה "האם אתה קשור בסיוע, שותפות וכד' לרצח של סאמר חסון?"); אין בדעתי להרחיב דברים בנושא הפוליגרף, שאינו קביל כידוע במשפט בתיק העיקרי; למעמדו - השונה על פי הפסיקה - בהליכי מעצר ראו סיכום בבש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם). רבאח ניסה גם להרחיק עצמו מן המנוחה בטענות של מתירנות (הודעה מ-23.10.05); בוודאי מכל מקום יש סימן שאלה גדול באשר להתנהגותו והתנהגות חברו מוסטפא עואד כששמעו את זעקות המנוחה ולא ניסו להושיעה, גם אם פחדו בעצמם. בא כוח העורר מבקש להעביר את משקל הכובד בפשע אל רבאח, אך לא בו עסקינן, הוא אינו צד בתיק זה, ולכן אין מקום להידרש לשאלה היש ראיות לכאורה הקושרות אותו לרצח עצמו, עם כל התמיהות הקיימות.

(7) בא כוח העורר ייחס חשיבות רבה לתמליל שיחה בין רבאח חג'אזי לחוקר מ-23.10.05, שבו תואר כי המכונית שלקחה את המנוחה אחרי שהורידוה בצומת אעבלין היתה להערכתו מדגם סובארו לגאסי, בעוד שמכונית הרצח לפי האני היתה מדגם וולוו. הדבר מעורר על פניו תמיהה וראוי לבירור במשפט העיקרי, אך אין - דומני - אמירה פוזיטיבית שלפיה אכן ראה חג'אזי את המנוחה בסובארו, והוא עצמו מטיל בכך ספק. בשחזור ב-27.10.05 לא ידע האני לומר באיזה רכב הגיע העורר למקום.

(8) כללם של דברים, השילוב בין הודאות האני, העשויות לשמש ראיה עם כל בעייתיותן, לבין ראיות החיזוק, משמעו כי ישנן ראיות לכאורה. המעשה על פי הודאות האני וראיות החיזוק משתלב בתמונה הכללית של הידרדרות היחסים עם המנוחה, וגם ב"שמחת העורר" שלאחר מעשה. על פי האמור קיים פוטנציאל הרשעה לפי הלכת בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 133, הנשיא ברק. לא אומר, עם זאת, כי אין סימני שאלה שונים, אך אלה – כאמור – צריך שייבחנו במשפט גופו. לטענה בדבר מעמדה הראייתי של הודאות האני ככל שיוגשו במשפטו של העורר, הנסמכת על ע"פ 104/73 יוסף ביטון נ' מדינת ישראל
, פ"ד כח(1) 9, אזכיר כי במקרה שלפנינו נטען כי בכוונת התביעה להעיד את האני, ומכל מקום עמנו סעיף 10א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, שנחקק בתש"מ (אחרי פסק הדין הנזכר).

(9) משהגענו לכאן, השאלה עתה היא עילות המעצר והאם יש מקום לחלופה. המדיניות השיפוטית, וטעמה עמה, כי שחרור בעבירות רצח יהא החריג; משישנן ראיות לכאורה שפלוני נטל חיי זולתו בכוונה תחילה, מסוכנותו מדברת בעדה (גם סטטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), (התשנ"ו-1996). אכן, כשהמדובר ברצח במשפחה יש שיטענו כי הואיל והמדובר בסיכון ממוקד אולי אין מסוכנות לאחרים, ועל כן אין מניעה לשחרור בערובה. גם אם על פני הדברים זו טענה הניתנת אולי להישמע במקרים מסוימים, למשל בחלוף מעל 9 חודשים מהגשת כתב האישום, כשנקודת האיזון נבדקת מחדש, יש להידרש לכך לדעתי במשורה שבמשורה, כשנסיבות משמעותיות אחרות מצטרפות לקולה; למשל, כפי שאירע בבש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(4) 702 (השופט טירקל), כשהיה המדובר בעורר בן 90-85. ככלל, מי שלכאורה נטל בכוונה חיי אדם, אין מנוס מקביעה כי התנהגותו מגבשת מסוכנות המצדיקה מעצרו. בענייננו מצטרפת לכאן לכאורה מערכת היחסים המסובכת מאוד כפי שנתגלתה בתוך המשפחה, שעל פניה יוצרת הן עילת מסוכנות (כזכור חשה אשת העורר מאוימת) והן עילת שיבוש. אין להקל ראש בעילה אחרונה זו, במכלול הנסיבות. סוף דבר, אין בידי להיעתר לערר. אוסיף, כי ככל שיוכח - ומובן כי איני קובע מסמרות - כי המדובר ברצח בשל "כבוד המשפחה", הרי זו תופעה הקוראת לשירוש ולמאבק חינוכי ואכיפתי (ראו ע"פ 10828/03 טאהא נג'אר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)).

(10) לבסוף אציין כי אם מצב בריאותו של העורר, כעולה גם מן התעודות, אינו בטוב, יש מקום לטיפול רפואי מיידי מתאים במעצר ולקביעות רפואיות באשר לטיפול בהמשך. למותר לציין, כי ככל שיחולו במשפט גופו התפתחויות שיחייבו עיון מחדש, תוגש בקשה מתאימה. הוא הדין בהתפתחויות הנוגעות למצבו הרפואי של העורר.

ניתנה היום, א' בשבט תשס"ו (30.1.06).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06005050_t01.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il










בשפ בית המשפט העליון 505/06 סעד חסון נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 30/01/2006)