פסקי דין על מוחמד יוסף מוחמד | פסקי דין על בזאר רהיט | פסקי דין על הדר חב' לביטוח |

9091/02 א     10/01/2006




א 9091/02 מוחמד יוסף מוחמד נ' בזאר רהיט ,הדר חב' לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 009091/02
בבית משפט השלום בירושלים
10/01/2006
תאריך:
כב' השופטת עירית כהן

בפני
:
מוחמד יוסף מוחמד

בעניין:
התובע
פיראס אבו אחמד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. בזאר רהיט

2. הדר חב' לביטוח בע"מ
הנתבעים
כרמלי ארנון ושות'

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

1. 1. התובע, יליד 1965, נפגע, לטענתו, בתאונת עבודה שאירעה ביום 13.5.99 עת הועסק על ידי הנתבעת 1 בעבודת סבלות והרכבת רהיטים. התובע היה בן 35 בעת התאונה והוא בן 41 כיום.
לפי גרסת התובע הוא נפגע תוך כדי נשיאת מזנון על גבו.
הנתבעות מכחישות את אירוע התאונה, את נסיבות התאונה ואת אחריותה של הנתבעת 1 לתאונה.
אירוע התאונה
2. 2. התובע העיד כי הוא נשלח עם האחראי, אברהים עקארי, על מנת להוביל סחורה הכוללת ריהוט לחדר שינה שלם וריהוט לסלון לבית אחד הלקוחות בשכונת תלפיות בירושלים (סעיף 6 לתצהיר וכן עדותו בעמוד 19 לפרוטוקול). את הסחורה צריך היה להעלות לקומה שלישית בבית ללא מעלית (עמוד 19 לפרוטוקול).
3. 3. התובע העיד כי תפקידו היה לבצע את עבודת הסבלות (שם).
4. 4. לגבי נסיבות התאונה העיד התובע:
"לאחר שהגענו למקום התאונה היה עלי לסחוב בשלב מסויים מזנון גדול השוקל כ- 70 ק"ג באורך 2 מטר רוחב כ- 40 ס"מ גובה כ- 70 ס"מ, ולהעלות אותו לבית הלקוח דרך מדרגות צרות. באותו בניין אין מעלית.
אני הרמתי את המזנון על גבי עד מעלה המדרגות הראשון של חדר המדרגות. בשלב זה ועל מנת לעבור למעלה השני של המדרגות הייתי זקוק לקבל עזרה מהאחראי הנ"ל.
7. האחראי עמד לידי על מנת לקבל ממני את המזנון, אז ניסיתי להעמיד את המזנון בצורה אנכית ולסובב אותו. בשל משקלו הכבד של המזנון היה עלי להתכופף מתחת למזנון ולהרים אותו בעזרת ראשי וצווארי. תוך כדי הרמה הרגשתי קרע בצוואר וכאב עז בגב. אז הורדתי את המזנון ולא הייתי מסוגל להרים יותר."
5. 5. בבית המשפט העיד התובע כי עלה בגרם המדרגות הראשון והתקשה מאד. הוא המשיך עד לקומה הראשונה, השעין את המזנון על הקיר (עמוד 21 לפרוטוקול) וקרא לאיברהים עקארי, על מנת שיעזור לו.
התובע תאר בעדותו את אשר אירע לאחר שהוא הניח את המזנון:
"אמרתי לאיברהים שהרגליים שלי כואבות ואני לא יכול לסבול ואני פוחד שאם אני אסתובב בפינה המזנון יפגע. אחרי ששמתי את המזנון על המשטח הרמתי אותו לאט לאט על הגב שלי. בשלב הזה איברהים כבר היה. כששמתי את זה על הגב וניסיתי להרים אותו כי אז הרגשתי את הפגיעה בצוואר מאחור" (עמוד 23 לפרוטוקול).
6. 6. מטעם התובע העיד איברהים מוחמד עקארי, אשר עבד עמו ביום התאונה. עקארי העיד כי התובע אמור היה לבצע את עבודות הסבלות (סעיף 4 לתצהיר) וכי הוא עצמו אמור היה להרכיב את חדר השינה ולכן לא יכול היה לעזור לתובע (סעיף 4 לתצהיר).
בחקירה הנגדית השיב עקארי כי התובע היה העוזר שלו (עמוד 23 לפרוטוקול).

ביחס לתאונה העיד עקארי:
"האמת רציתי לעזור לו אבל הוא שם את המזנון בעמידה לא על רגליו. בעמידה באמצע המדרגות וראיתי אותו עומד שם הוא אמר שזה כבד לו מאוד. רציתי לעזור לו והוא השכיב את הארון על הגב שלו וברגע שהוא עשה את זה ורצה להרים אותו, שמעתי אותו זועק קול של כאב ואז הוא הוריד את המזנון בחזרה."
(עמוד 31 לפרוטוקול).
בסעיף 4 לתצהיר הוא הסביר:
"אני עמדתי ליד התובע על מנת לקבל ממנו את המזנון, אז התובע ניסה להעמיד את המזנון בצורה אנכית ולסובב אותו. בשל משקלו הכבד של המזנון היה על התובע להתכופף מתחת למזנון ולהרים אותו בעזרת הראש והצוואר. תוך כדי הרמה הרגיש התובע קרע בצוואר וכאב עז בגב והוריד את המזנון ולא היה מסוגל להרים יותר."
עקארי נשאל מדוע מלכתחילה לא הרימו שניהם את המזנון והשיב:
"בקשתי שיהיו שני עובדים אבל לא נתנו לי עוד סבל"
(עמוד 33 לפרוטוקול).
כך הוא גם הצהיר בסעיף 4 לתצהירו.
התובע נשאל מדוע עקארי לא הרים את המזנון והשיב:
"אברהים הוא האחראי וכשבאתי לעבוד אצל משה זה היה התפקיד שלי, להיות הסבל. הרבה אחראים היו נכנסים למשה ומתלוננים שזה לא תפקידם לסבל ואם הוא רוצה שיביא סבלים." (עמוד 23 לפרוטוקול)
7. 7. אני מקבלת את גירסתם של התובע ושל איברהים עקארי לגבי נסיבות אירוע התאונה, דהיינו כי התובע נפצע בצווארו שעה שהרים את המזנון לבדו, על כתפיו, על מנת להובילו, וכי בעת האירוע היה במקום איברהים עקארי, אשר התובע קרא לו, קודם לכן, כדי לעזור לו.
אני גם מקבלת את גירסת התובע ועקארי לפיה בעת אירוע התאונה לא יכולים היו השניים להרים את המזנון יחד בשל מיקומו, וכי עקארי אמור היה לסייע לתובע בהרמה ברגע שיוכל.
שיטת העבודה
8. 8. אני מקבלת גם את עדות התובע ועקארי לגבי שיטת העבודה בכל הנוגע להובלה, לסבלות ולהרכבה. לפי עדותם, כאשר בין הרהיטים היה ארון שצריך היה להרכיב, כפי שהיה במקרה זה, השיטה הייתה להעלות, קודם כל, את הארון, שכן ההרכבה שלו לוקחת זמן, ואז, להתפצל באופן שהפועל הבכיר יותר, האחראי, היה נשאר בדירה ומרכיב את הארון והשני היה ממשיך בעבודות הסבלות (עמוד 18 לפרוטוקול).
9. 9. מנהל הנתבעת 1, משה שבו, נתן תצהיר מטעם הנתבעות. בתצהיר העיד, אמנם, משה שבו כי אברהים עקארי לא שימש כאחראי אלא כסבל ומרכיב נוסף וכי לא הייתה חלוקת עבודה לפיה אחד משמש מרכיב והשני כסבל (סעיף 5 לתצהיר) אולם בחקירה הנגדית הוא הודה שבין העובדים אכן יש עניין של וותק וכבוד לעובד הותיק יותר (עמוד 40 לפרוטוקול). הוא גם הודה שכאשר בין הרהיטים יש ארון להרכבה עובד אחד עוסק בהרכבה והשני מביא את החלקים, על מנת לחסוך זמן.
עדותו של משה שבו בבית המשפט תומכת בגרסת התובע ועקארי.
ביחס לנשיאת המזנון העיד משה שבו שעובד אחד אינו יכול להרים את המזנון, ללא עזרה וכי אם ירים עובד אחד את המזנון, לבדו, המזנון עלול להפגע בסיבובים במדרגות (עמוד 40 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת בית המשפט האם לא מרימים מזנונים על הגב השיב מנהל הנתבעת:
"רק מקררים מרימים על הגב. מספיק שיש מכה קלה על הרהיט שלא מסכימים לקבל אותו ולכן אנו מקפידים."
מהעדות עולה כי הסיבה העיקרית לכך שאין מרימים מזנון על הגב היא כדי לא לגרום למזנון נזק, ולא מהטעם שאי אפשר לעשות כן.
לפי עדותו של משה שבו, אופן נשיאת המזנון, על ידי שני עובדים, הוא על ידי אחיזת המזנון בידיים כאשר העובד אשר עומד במקום הגבוה יותר במדרגות הולך אחורנית (עמוד 37 לפרוטוקול).
בעניין הרמת המזנון אני מעדיפה את עדות התובע ועקארי.
העובדה שהפגיעה של התובע הייתה בצוואר תומכת בכך שהתובע נשא את המזנון על כתפיו וצווארו, כפי שהוא העיד, ולא באופן שעליו העיד משה שבו.
מומחה בית המשפט, פרופ' מושיוב, מתייחס למנגנון התאונה וכותב בחוות דעתו כי:
"על פי עדות התובע ועל סמך המסמכים הרפואיים מסתבר שתאונת העבודה נגרמה בנשיאת משקל כבד על השכמות. הכאבים הופיעו לפי עדות התובע בעת שנאלץ להשקיע מאמץ יתר בעליית מדרגות, תוך כדי נשיאת המטען הכבד. מנגנון מעין זה יכול בהחלט לגרום לבקע הדיסק הצווארי, אשר נצפה כאמור בשתי בדיקות ה ct שעמדו לעיוני."
עדות המומחה תומכת בגירסת התובע על אופן אירוע התאונה.
בטופס המופנה לקופת חולים לאומית (ת/1) תאר משה שבו את נסיבות האירוע כך:
"כשהרים מזנון הרגיש כאבים בגב."
תיאור זה תומך בגרסת התובע לפיה הרים את המזנון לבד.
אחריות הנתבעת 1
10. 10. כפי שנפסק: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני
סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים" (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3) 225, 229-230).
במסגרת חובתו כלפי העובד על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' נטליה דביר פ"ד נג(3) 172, 177-178; ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 662/89 מ"י נ. אנטון רקבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592; ע"א 240/87 קריכלי נ. איפל, פ"ד מג(3) 507, עמ' 603-604).
עוד נפסק כי המעביד אינו יוצא ידי חובה רק על ידי אספקת ציוד תקין למקום העבודה, עליו גם לפקח באופן יעיל על ביצוע כראוי של כל ההנחיות (ע"א (ירושלים) 2522/01 אורי שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2002(2) 4976, 4978).
11. 11. לטענת הנתבעות אין במקרה זה התרשלות של הנתבעת 1 כלפי התובע ודין התביעה להדחות. לטענתן כאשר הנתבעת 1 ביקשה מהתובע שיעביר מזנון לבית הלקוח, לא היתה בכך כל התרשלות מצדה אלא פעולה רגילה המתבקשת ממהותה של הנתבעת - חנות רהיטים וממהותו של התובע - סבל מקצועי.
עוד לטענת הנתבעות מדובר ברהיט סטנדרטי שאותו העביר התובע לבתי לקוחות פעמים רבות עובר לתאונה, וגם אחריה, ובמשך שנתיים רצופות.
הנתבעות אף טוענות כי עדויות התובע והעד מטעמו מפותלות, מתחמקות ורבות הן הסתירות ביניהן ולכן לא ניתן לבסס עליהן ממצאים. עוד לטענתן התובע לא הוכיח את משקל המזנון, לא הוכיח כי המשקל היה בלתי סביר ולא הוכיח מהו המשקל הסביר שיכול לשאת סבל מקצועי.
12. 12. אינני מקבלת את טענות הנתבעות בכל הנוגע לחבות הנתבעת 1.
13. 13. התובע העיד כי המזנון שקל 70 ק"ג, אך מדובר באמירה סתמית, אשר לא נתמכת בנתונים ממשיים. משה שבו העיד כי המזנונים הם באורכים של 1.60 - 2.00 מ', גובה של 60 ס"מ ומשקל של 30 - 50 ק"ג, תלוי באורך המזנון וסוג העץ (סעיף 6 לתצהיר). מעדותו של משה שבו עולה, אפוא, כי המזנון שקל בין 30 ל- 50 ק"ג.
כפי שנפסק:
"אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים."
(ע"א (חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל תק-מח 2000(1) 29094, עמ' 29095)
המשקל שהרים התובע, גם לפי עדות מנהל הנתבעת 1, היה לפחות 30 ק"ג ולכן הנו משקל יתר.
הרמת משקל שכזה, בדרך בה הוא הורם, מהווה שיטת עבודה לקויה ורשלנית.
כפי שנפסק: "כאשר מדובר בתאונה שאירעה עקב הרמת משקל יתר, קיימת היתה צפיות ברורה של המזיק, שיכול וצריך היה לצפות את התוצאה מהפעילות הרשלנית שהיתה במקום העבודה - בין אם היו תקנות ובין אם לאו - ויכול היה לצפות כי עקב פעילות רשלנית כזו יגרמו לפחות אותם נזקים שאירעו בפועל" (ע"א (חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל הנ"ל).
14. 14. מעדותם של התובע ועקארי עולה כי בשל תנאי המקום נאלץ התובע להרים את המזנון על גבו, לבד, למרות שעקראי היה במקום על מנת לעזור לו, והתובע נפגע עוד לפני שיכול היה עקארי לסייע בהרמת המזנון.
משה שבו, אשר העיד כי אין מצב אשר בו עובד אחד נושא את המזנון על גבו, לא התייחס לדרך בה יש לפעול במצב שבו עמדו התובע ועקארי ולא הוכיח מהי שיטת ההרמה בה היה על התובע לנקוט במצב זה, אשר יכולה הייתה למנוע את פציעתו.
עקארי, אשר היה ותיק מהתובע ועמד לידו, לא הזהיר את התובע מפני הרמת המזנון בדרך בה הוא הרים אותו ולא ניגש כדי לעזור לו, למרות שהיה שם למטרה זו. עקארי נשאל למה לא עזר לתובע להרים את המזנון והשיב:
"זה לא ככה עובד. הוא מרים בהתחלה ורק כשהוא מתחיל לעלות במדרגות, אז אני צריך להחזיק מלמטה" (עמוד 32 לפרוטוקול).
15. 15. במצב שנוצר, לאור שיטת ההובלה, משקל המזנון ותנאי המקום, העמידה הנתבעת 1 את התובע במצב של סיכון בלתי סביר, ללא פתרונות למצב, ובכך התרשלה.
אשם תורם
16. 16. לטענת הנתבעות יש להטיל על התובע אשם תורם. לטענתן התובע בחר להרים את המזנון לבד, למרות שהועמד לרשותו עובד נוסף. הנתבעות מפנות לפסיקה בה נתקבלה טענה זו (ע"א (ת"א) 1444/96 בן חמו דוד נ' יעקב מילר ואח' (צורף לסיכומי הנתבעות); ת"א (מחוזי ת"א) 585/88 בוריסי יצחק נ' אנרסול בע"מ וצור שמיר חברה לביטוח בע"מ (צורף לסיכומי הנתבעות). אלא שבמקרה שבפני
, ולפי הראיות שנשמעו, התובע כן ביקש את עזרת העובד הנוסף ולשם כך אף עצר והמתין לו, ולכן אין בסיס לטענה שהוא פעל בניגוד להנחיות וכי יש לייחס לו אשם תורם.
כפי שנפסק:
"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשרותו זה נפגע - עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת."
(ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח' פ"ד מב(1) 415, 425-426).

עוד נפסק כי:
"העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.
רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החפשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד, ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק.
(ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) פ"ד מא(4) 524, עמ' 528-529).
מהימנות עדי התובע
17. 17. לטענת הנתבעות בשל חוסר מהימנות התובע וחוסר מהימנות העד מטעמו לא ניתן לקבל את גירסתם לגבי נסיבות התאונה ובהעדר עדות מהימנה אחרת לנסיבות התאונה לא ניתן לקבוע אלא שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את עצם קרות התאונה ומכאן שלא הוכיח את תביעתו. הנתבעות הקדישו חלק נכבד מסיכומיהן לשאלת המהימנות.
18. 18. אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה עדות התובע בכל הנוגע לחזרתו לעבודה לא הייתה מהימנה אולם אינני מקבלת טענה זו ביחס לעדות אודות נסיבות האירוע, כפי שפורט לעיל בהרחבה.
19. 19. ביחס לנסיבות החזרה לעבודה, התובע העיד כי לא שב לעבוד מאז התאונה. על גרסה זו הוא חזר מספר פעמים, גם בתצהיר שנתן בתמיכה לבקשה לפטור אותו מהגשת חוות דעת בתיק (תצהיר מיום 26.8.01). בניגוד לעדות זו של התובע עולה מהעדויות כי סמוך לאחר התאונה חזר התובע לעבוד אצל הנתבעת 1 בסבלות ועבד אצלה מספר חודשים. במהלך החקירה הנגדית הודה התובע כי חזר לעבוד בסבלות, אך טען שעשה זאת כי לא הייתה לו אפשרות אחרת (עמוד 22 לפרוטוקול).
20. 20. התובע העיד כי אינו עובד כבר חמש שנים (עמוד 12 לפרוטוקול). עדות זו אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 17 לתצהיר העדות הראשית שם הוא כותב כי בגלל הנכות הוא נאלץ לעבור לעבודה אחרת, בעלת הכנסה ירודה. בחקירה הנגדית אף התברר כי התובע עובד מדי פעם אצל גיסיו (עמוד 13 לפרוטוקול), הוא עבד באולם שמחות, אם כי לטענתו עבד שם רק יום אחד בגלל כאבים בגב וברגליים (עמוד 14 לפרוטוקול) וגם בבית זקנים הוא עבד יום אחד והפסיק עקב כאבים (שם).
אם אמנם הפסיק התובע לעבוד באולם השמחות ובבית הזקנים בשל בעיות גב ורגליים, כפי שהעיד, ניתן היה לצפות שלא יחפש עבודות בתחום זה, אלא שהתובע העיד כי הוא חיפש עבודות בנקיון אצל הנתבעת 1 (עמוד 11 לפרוטוקול) וגם כיום הוא עובד בטיאוט רחובות בבית חנינה (עמוד 11 לפרוטוקול).
21. 21. התובע העיד כי לא סבל מכאבי גב עובר לתאונה (עמוד 15 לפרוטוקול). גם לאחר שנשאל אם התלונן בקופ"ח על כאבי גב בשנת 1998, השיב שלא (עמוד 16 לפרוטוקול).
לאחר שעומת עם המסמכים הרפואיים ונשאל על כך שוב הוא השיב:
"כשהייתי עובד אצל משה לפעמים כשהייתי מרים משהו כבד, הייתי שם מדבקה רפואית היו לי קצת כאבים בעמוד השדרה המותני והייתי מטפל בזה עם המדבקה" (עמוד 16 לפרוטוקול).
22. 22. אשר לעדותו של עקארי אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה עדותו בעניין העובדים הנוספים וסירובו של המעביד לשלוח סבל נוסף לא הייתה עקבית ולא ניתן לבסס עליה ממצאים.
23. 23. לטענת הנתבעות עדותו של עקארי בעניין תפקידו ומעמדו בעבודה אף היא איננה מהימנה, אולם אינני מקבלת טענה זו. את טענתן מבססות הנתבעות על הצהרותיו של עקארי בקשר לתאונה בה נפגע הוא עצמו במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 שם מסר כי הוא גם סבל, אלא שלא כך עולה מהמסמכים. בטופס הודעה על פגיעה בעבודה נרשם על ידי עקארי כי הוא מוביל ומתקין (נ/2) ולא מצויין שהוא סבל, וגם בפרק אותו מילא המעביד נרשם גם כן שעקארי "מוביל" (נ/2). בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט אכן נרשם שעקארי עבד בסבלות והרכבת רהיטים (נ/3) אך אין מדובר במסמך שחתום על ידי עקארי עצמו. בנושא מעמדו של עקארי בעבודה אי אפשר להתעלם מעדותו של משה שבו עצמו על כך שיש בין העובדים עניין של וותק וכבוד לעובד הותיק יותר (עמוד 40 לפרוטוקול).
24. 24. לסיכום, אינני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה לא ניתן לבסס על עדויות התובע כל ממצא. כפי שכתבתי לעיל, אני מקבלת את עדות התובע ועדותו של עקארי בכל הנוגע לעצם אירוע התאונה. שלא כטענת הנתבעות, לא מצאתי שיש סתירות בגרסת התובע ביחס להרמת המזנון וגרסת התובע נתמכת בחוות דעתו של פרופ' מושיוב אודות מנגנון הפגיעה.
הסתירות ואי הדיוקים שנתגלו בעדות התובע, ואשר פורטו לעיל, כן נלקחו בחשבון בעת פסיקת הפיצוי, כפי שיפורט להלן.
מהימנות משה שבו
25. 25. גם עדותו של משה שבו לא הייתה נקיה מספקות.
משה שבו העיד כי הוא לא ידע שהתובע נפגע ביום התאונה והוא לא זכר שנאמר לו כי לוקחים את התובע לקופ"ח (עמוד 40 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת ביהמ"ש מתי נודע לו על התאונה השיב כי הוא אינו זוכר. הוא רק זוכר שקיבל את התביעה אחרי שהתובע פוטר (עמוד 40 לפרוטוקול).
משה שבו נשאל האם התובע לא נעדר מהעבודה וגם לשאלה זו השיב שהוא אינו זוכר (עמוד 40 לפרוטוקול).
עדותו של משה שבו אינה מתיישבת עם עדותם של התובע ושל עקארי לפיה מיד לאחר התאונה התקשר עקארי אל המעביד והודיע לו על התאונה וזה האחרון אישר להם לעזוב את העבודה וללכת לקופ"ח (סעיף 9 לתצהיר התובע).
העדות אף אינה מתיישבת עם החתימה של משה שבו על גבי המסמך ת/1, אישור לקופ"ח לאומית על דבר אירוע התאונה. אישור זה אמנם אינו נושא תאריך, אך יש להניח שנחתם סמוך לאחר התאונה, על מנת שהתובע יוכל לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש.
26. 26. משה שבו העיד כי הוא אינו סבור שיש בעבודת הסבלות שביצע התובע קושי (עמוד 42 לפרוטוקול) ונדמה לי שהוא הפריז בעדותו זו.
הנזק
הנכות הרפואית
27. 27. ד"ר סאלח ג'אבר נתן ביום 28.12.02 חוות דעת מטעם התובע. בחוות דעתו קבע ד"ר ג'אבר כי לתובע נכות בגובה 10%. ד"ר ג'אבר המליץ להפעיל את תקנה 15 במלואה וזאת מאחר ולדעתו הנכות משפיעה על כושר הפעולה והתפקוד של התובע.
28. 28. ד"ר וייס, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעים, קבע בחוות דעת מיום 17.11.03 כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה. בחוות דעתו כותב ד"ר וייס כי התובע נותר ללא הגבלה בתנועות וללא חסר עצבי. כמו כן כותב ד"ר וייס כי בצילום ה- ct שהוא ראה אין פריצת דיסק בגובה c3-4 אשר בגינה העניק ד"ר ג'אבר את הנכות.
ד"ר וייס התייחס גם למנגנון התאונה וכתב בחוות דעתו כי לא מוכר לו מנגנון של פריצת דיסק צווארי עקב נשיאת משא כבד על הכתפיים. לדעת ד"ר וייס סביר שפריצת הדיסק, אם הייתה קיימת, נגרמה עקב התהליכים הניווניים בעמוד השדרה הצווארי שהתפתחו אצל התובע עם השנים.
29. 29. פרופ' מושיוב מונה לשמש כמומחה מטעם ביהמ"ש. בחוות דעתו מיום 1.9.04 כותב פרופ' מושיוב:
"בבדיקתו נצפית הגבלת תנועות קלה המלווה בספזם שרירים פרה-ורטברליים וברגישות ממוקמת. שתי בדיקות ה- ct מלמדות על בקע דיסק אחורי-שמאלי בגובה c3-4 הגורם להיצרות התעלה וללחץ על חוט השדרה."
פרופ' מושיוב מתייחס לחוות דעתו של ד"ר וייס בעניין השינויים הניווניים והקשר בינם ובין התאונה וכותב:
"אני מסכים עם ד"ר וייס שלתובע שינויים ניווניים משמעותיים בצווארו, אשר לא נגרמו בתאונה הנידונה. יחד עם זאת יש להדגיש שהתובע לא סבל כלל מבעיות צוואריות טרם התאונה הנידונה, כפי שעולה מעדותו ומכל המסמכים הרפואיים שנשלחו לעיוני. הסימפטומים הופיעו מיד לאחר התאונה, התמידו ודרשו מעקב רפואי וטיפול ממושך. שינויים צוואריים ניווניים אסימפטומטיים קיימים בשכיחות גבוהה באוכלוסיה הבריאה ואינם מהווים נכות כשלעצמם. תאונת העבודה במנגנון שתואר גרמה ככל הנראה להופעת כל הסימנים והסימפטומים, וסביר לקבוע שנכותו של התובע נובעת במלואה מתאונה זו."
בגין הממצאים שמצא העניק פרופ' מושיוב לתובע נכות צמיתה בגובה 10%.
30. 30. פרופ' מושיוב מאשר נכות תפקודית זמנית בגובה 100% מיום התאונה ועד ליום 20.6.99 (חודש ושבוע).
31. 31. על פי בקשת הנתבעות נחקר פרופ' מושיוב על חוות דעתו. במהלך החקירה לא חזר בו המומחה מהאמור בחוות דעתו.
32. 32. אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' מושיוב וקובעת כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בגובה 10%.
הכנסת התובע והשתכרותו עובר לתאונה
33. 33. התובע מתגורר במחנה הפליטים שועפט (עמוד 8 לפרוטוקול). הוא חי בירדן משנת 1967 ועד 1995 (עמוד 9 לפרוטוקול) ובשנת 1995 עבר להתגורר בישראל, בעקבות נישואיו.
בירדן עבד התובע במפעל להדפסה על גבי קופסאות שימורים (עמוד 9 לפרוטוקול). כמו כן היה מוכר (שם).
34. 34. התובע העיד כי עובר לתאונה היה שכרו 3,500 ₪ לחודש (סעיף 4 לתצהיר).
עדותו של התובע אינה מתיישבת עם תלושי השכר שצורפו לתצהיר. מתלוש השכר של חודש דצמבר 1998 עולה כי ההכנסה השנתית המצטברת של התובע בשנת 1998 הייתה 34,191 ₪, דהיינו שכר חודשי ממוצע של 2,849 ₪. השכר המצטבר באפריל 1999 היה 12,561 ₪, דהיינו שכר חודשי ממוצע של 3,140 ₪.
השכר בשנת 1999, כשהוא צמוד להיום מגיע ל- 3,544 ₪.
השכר הרבע שנתי שדווח למוסד לביטוח לאומי (נ/1) היה 9,749 ₪, דהיינו: 3,249 ₪ לחודש. שכר זה כשהוא צמוד להיום מגיע ל- 3,667 ₪.
35. 35. התובע טוען שיכול היה לשפר את השתכרותו.
הנכות התפקודית
36. 36. כפי שכתבתי לעיל, לא ניתן לסמוך על עדותו של התובע בכל הנוגע לחזרה לעבודה אצל הנתבעת 1 ועל עבודתו במקומות אחרים. התובע העיד כי ניסה לחזור לעבודה הקודמת אך עקב הכאבים וההפרעה לא היה מסוגל להמשיך (סעיף 15 לתצהיר), אולם התברר שהוא חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 כחודש וחצי לאחר התאונה ועבד אצלה כסבל באופן מלא (סעיף 9 לתצהיר של משה שבו).
משה שבו העיד כי התובע פוטר בסוף חודש אוקטובר 1999 בשל קיצוצים בחברה וללא כל קשר לאירוע התאונה או לתיפקודו בעבודה (סעיף 10 לתצהיר וכן עמוד 42 לפרוטוקול).
37. 37. במועד הדיון (אפריל 2005) עבד התובע בבית חנינא כמטאטא רחובות באזור שועפט (עמוד 11 לפרוטוקול). לא הובאה כל ראיה על שכרו של התובע בעיסוקו זה.
38. 38. למרות שלא ניתן לסמוך על עדות התובע בעניין יכולתו לחזור לעבודת סבלות וחזרתו בפועל לעבודה, ניתן ללמוד על הפגיעה בכושר השתכרותו מעדות המומחה.
פרופ' מושיוב נשאל על ידי האם יכול התובע, במצבו, יכול להמשיך לעבוד כסבל והשיב:
"זה לא רצוי כי יכולה להיות החמרה של המצב. אם הייתי צריך לבחור את המקצוע שהכי לא מתאים לו, זה סבל. אם יש טיפול אחד, כל הרופאים האורטופדיים יסכימו עליו שאצל אדם הסובל מבעייה כמו שלו, זה להימנע מהרמת משקל" (עמוד 7 לפרוטוקול).
בתשובה לשאלה האם התובע מוגבל בעבודות נוספות השיב המומחה:
"הוא יכול לבצע עבודות בבית, הוא יכול לבצע עבודות קלות. הוא לא יכול לעסוק בעבודות הכרוכות במאמצים קשים."
(עמוד 7 לפרוטוקול)
המומחה נשאל והשיב שהתובע יכול לנהוג, אולם אם הוא יתלונן כי נהיגה ממושכת ברכב כבד גורמת לו לכאבים והחמרה במצב, אפשר יהיה לשייך את זה לנכות (עמוד 7 לפרוטוקול).
אני מקבלת את עדות המומחה בנוגע להשלכות התפקודיות של הנכות ועל כך שהתובע מוגבל בביצוע עבודות פיזיות ועל עדות זו יבוסס חישוב הפסד ההשתכרות של התובע.
39. 39. התובע העיד כי עובר לתאונה סבל לפעמים מכאבים בגב התחתון במהלך עבודות הסבלות (עמוד 16 לפרוטוקול). התובע אף העיד כי סובל מבעיות ברגליים כאשר עומד שעות רבות (עמוד 22 לפרוטוקול). אין ספק כי שתי מגבלות אלה, אשר אין קשר בינן ובין התאונה, משפיעות אף הן על כושר השתכרותו.
הפסד השתכרות בעבר
40. 40. את הפסדי העבר אבסס על השכר שדווח למוסד לביטוח לאומי, שכר אשר נכון להיום מגיע ל- 3,667 ₪.
41. 41. מתלושי השכר ומעדותו של משה שבו (עמוד 41 לפרוטוקול) עולה כי בחודשים מאי ויוני קיבל התובע שכר חלקי בסכום כולל של 3,238 ₪. ההפסד שנגרם לתובע בחודשיים אלה היה: 4,096 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.6.99 ועד היום.
42. 42. התובע המשיך לעבוד עד סוף אוקטובר 1999 וקיבל שכר בגין תקופה זו.
43. 43. התובע העיד כי רק בחודש יולי 2004 הוא קיבל תעודת זהות קבועה וכי עד למועד זה העובדה שהייתה לו תעודה זמנית הקשתה עליו לקבל עבודה (עמוד 13 לפרוטוקול).
44. 44. ביחס לתקופה מיום 1.11.99 ועד היום (74 חודשים) אני פוסקת לתובע פיצוי על בסיס אחוזי הנכות והשכר הרבע שנתי שדווח למוסד לביטוח לאומי (3,667 ₪) ובסה"כ: 27,136 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 1.12.02.
הפסד השתכרות בעתיד
45. 45. התובע היום בן 41. מקדם היוון עד גיל 67 (219.1882).
46. 46. התובע חזר, אמנם, לעבוד כסבל והוא עובד בעבודה פיזית גם כיום, אלא שלפי עדות המומחה אין זה רצוי שהוא יעבוד בעבודות כאלה, שכן הדבר עלול לגרום להחמרה של המצב.
47. 47. בנסיבות המקרה, בהתחשב באופי הנכות ובהתחשב בכך שהשתכרותו של התובע כרוכה בעבודה פיזית, אני מקבלת את טענת התובע לפיה הנכות התפקודית עולה על הנכות הרפואית, ואת הפסד ההשתכרות בעתיד אבסס על על נכות תפקודית בגובה 15% נכות.
48. 48. אין בסיס לטענת התובע לפיה יש לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק. התובע נפצע כאשר היה בן כ- 35 ושכרו משקף את כושר ההשתכרות שלו. התובע קיבל, אמנם, תעודת זהות קבועה רק לאחר התאונה אולם בהעדר נתונים אודות גובה השתכרותו היום, לא ניתן לדעת כיצד השפיעה קבלת התעודה הקבועה על הכנסתו.
את הפסד ההשתכרות של התובע אבסס על השכר הרבע שנתי שדווח למוסד לביטוח לאומי (3,667 ₪).
49. 49. אני פוסקת, אפוא, לתובע, פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 120,564 ₪.
עזרה והוצאות
50. 50. אני פוסקת לתובע הוצאות בסך של 90 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.99.
51. 51. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי יישא בהוצאות הרפואיות להן יזקק התובע.
52. 52. מעדות המומחה עולה כי התובע אינו נזקק לעזרת הזולת. העובדה שהתובע חזר לעבוד בעבודת סבלות מוכיחה כי אינו נזקק לעזרה שכזו.
פיצוי בגין כאב וסבל
53. 53. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין כאב וסבל.
ניכויים
54. 54. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והתובע קיבל דמי פגיעה וקצבאות נכות (נ/1).
55. 55. יש לנכות מהפיצוי שנפסק את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ועד היום.
56. 56. על היתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. כמו כן יישאו הנתבעות בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, כולל שכ"ט המומחים ואגרת המשפט.

ניתן היום י' בטבת, תשס"ו (10 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

עירית כהן
, שופטת








א בית משפט שלום 9091/02 מוחמד יוסף מוחמד נ' בזאר רהיט ,הדר חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/01/2006)