פסקי דין על עו"ד ש. רכטמן | פסקי דין על רחל זיסמן | פסקי דין על עדה וינטרוב | פסקי דין על מרים קרמפף |

133/84 עא     20/01/1986




עא 133/84 עו"ד ש. רכטמן נ' רחל זיסמן, עדה וינטרוב, מרים קרמפף




(פד"י לט (4) 769)
ערעור אזרחי מס' 133/84

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר

כבוד השופט ג' בך

כבוד השופט א' גולדברג
המערער: ש. רכטמן
, עו"ד

נ ג ד

המשיבים: 1. רחל זיסמן

2. עדה וינטרוב

3. מרים קרמפף

ע"י ב"כ עו"ד צ' מנדל
.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.2.84 בת"ע 1885/83.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר
: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיו נדחתה בקשת המערער לקיים את צוואתה של המנוחה דבורה גרבסקי ז"ל.

2. (א) לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי ביקר המערער, שהוא עורך-דין, בביתה של המנוחה כדי לערוך צוואתה לפי בקשת בעלה, אשר גם כן ערך אותה עת צוואה ואשר הדריך את המערער מראש באשר לתוכנן של שתי הצוואות. המערער טוען, כי זכה מפי המנוחה לתשובות לשאלותיו, שהיו אמנם לאקוניות אך ענייניות, ובכך הסתפק. כסיכומו של בית המשפט המחוזי:

"הוא וודא זאת על ידי כך ששאל את דבורה גרבסקי המנוחה מה היא רוצה שייעשה ברכושה לאחר מותה והיכן היא רוצה להיקבר. על השאלה הראשונה היא השיבה שהכל יעבור לבעלה וכשהוסיף עורך-הדין ושאל מה רצונה שייעשה בכסף לאחר מות הבעל השיבה: בית הכנסת. על השאלה השניה היכן ברצונה להיקבר - השיבה בני-ברק. תשובות אלו נראו לעו"ד רכטמן מספקות ודי היה בכך לדעתו להוכיח שהאשה יודעת מה היא רוצה. כדי לודא שהיא מבינה את מהות המסמך עליו היא חותמת שאל אותה אם היא יודעת על מה היא חותמת והיא השיבה 'צוואה'. תשובה זו ניתנה לפי עדותו של עו"ד רכטמן ועדי הצוואה לאחר שבעלה התערב בשיחה ועודד אותה להשיב לשאלות עורך- הדין.
אין חולק על כך שמצבה הגופני של המנוחה היה באותה עת בכי רע. היא התקשתה בפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר והייתה תלויה בבעלה בכל". (ההדגשה שלי - מ' ש').

לצורך ההכרעה בשאלה שלפניו נפנה בית המשפט המחוזילפסקדינו שלבית משפט זה בע"א 423/75 בן נון בענין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372, והשווה את הנתונים העובדתיים בשני התיקים וזאת תוך תשומת לב לכך כי במקרה שלפנינו, כדוגמת זה שבע"א 423/75 [1] הנ"ל, היה מצבה הבריאותי של האשה בכי רע וכי הייתה תלות החלטית באדם אחר.

לאור ההכוונה של הבעל באשר לתוכן הרצוי של הצוואה וחלקו בעריכתה העיר בית המשפט המחוזי כי בכל מקרה היה מתבטל אותו חלק של הצוואה שהתייחס לחלופה הראשונה, שהיא ההורשה לבעל, לו נשאר הבעל בחיים אחרי מות אשתו, וזאת בשל כך שהלה נטל חלק בעריכתה של הצוואה של המנוחה, דבר שהיה מבטל לדעת בית המשפט המחוזי את הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 הקובע לאמור:

"צוואה לטובת עדים וכו'
35. הוראת-צוואה, פרט עדים וכו' לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה".

גם ההורשה החילופית לבית כנסת - שרק היא העומדת על הפרק לפנינו מאחר והבעל נפטר לפני האשה - הייתה פסולה לדעת בית המשפט המחוזי, וזאת בשל קיום השפעה בלתי-הוגנת של הבעל על המצווה.

מכאן ההחלטה לפסול את הצוואה ועל כך הערעור שלפנינו.

(ב) לשם השלמתה של התמונה העובדתית בכל הנוגע למצבה הבריאותי של המנוחה מן הראוי להביא, כלשונו, קטע מתוך בקשה שהוגשה על ידי המערער לבית המשפט כשנה ומעלה אחרי עריכת הצוואה כאשר ביקש מנוי של אפוטרופוס לגבי גב' גרבסקי המנוחה אחרי מות בעלה, ואלה הדברים:

"1. גב' דבורה גרבסקי (להלן - 'דבורה') הינה אלמנה חולנית אשר עקב מחלה כרונית אינה מסוגלת לדאוג לצרכיה וכמו כן לקוי חוש השיפוט שלה בכל הכרוך בענינים כלכליים ואינה מסוגלת להגיע להחלטות כלכליות הגיוניות". (ההדגשה שלי - מ' ש').

בית המשפט המחוזי הכריע במקרה שלפנינו על יסוד האמור בסעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 אשר לפיו הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום והשפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית, בטלה. הערכאה הראשונה סברה, כאמור, כי הייתה כאן השפעה בלתי הוגנת של הבעל. אין על-כן כל צורך שנתייחס כאן לדבריו של בית המשפט המחוזי בענין תחולתו של סעיף 35.

3. המערער טוען, כי השפעה בלתי-הוגנת היא אך זו המוליכה למעשה או למחדל, שתוצאתו מבחינת המצווה היא מזיקה. הוא מוסיף ואומר, כי כאן לא הוכחו נסיבות כאלה, שהרי מה ההבדל מבחינת המנוחה, אם עזבונה יועבר לבית-כנסת ולכתיבת ספר תורה, כפי שקבעה הצוואה, או לאו; הרי לא היו לזוג ילדים, שצריך היה לדאוג להם, והנצחת שמם של המנוחה ובעלה הייתה מטרה הוגנת.

התיזה המתוארת בדבר מהותה של ההשפעה, שנפסלת כאן על-פי דין, איננה מקובלת עלי: ההשפעה, המכונה בלתי הוגנת, נושאת שם-תואר כאמור לאו דוקא בשל מטרת המעשה או התוצאות, אשר אותן מבקשים להשיג, אלא בשל אופיה של מערכת היחסים שבין המשפיע לבין המושפע, היוצר השפעה, אשר הבלתי הוגן שבה יכול גם להתבטא בנסיבות הפעלתה. כאשר נטען דבר קיומם של איום או אונס, המוזכרים אף הם בסעיף 30 לחוק הירושה, אין בוחנים את שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. יתכן שמי שאיים על אחר נתכוון לטובתו של המצווה, כאשר כפה עליו את דעתו והביא עקב האיום לכך שהוא יצווה רכושו, למשל, למוסד, שינציח את שמו בצורה היעילה והמרשימה ביותר. אך אין בכך כדי להכשיר את המעשה, כי מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החפשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר. אין בכך, כמובן, כדי למצות את מיגוון הנסיבות, שבהן יכולה להישמע טענה המעוגנת בסעיף 30, אך, כאמור כאן, הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.

כמוזכר, נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור, כאשר מי שמשפיע על המצווה, מנצל את תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטוייה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו של המצווה או בשל תלותו במי שמשפיע עליו. אך מובן, שאין לראות באמור לעיל אלא הדגמה ולא תאור ממצה. העיקרון המודגש כאן הוא, כי היסוד הבלתי-הוגן אשר בהשפעה, שסעיף 30 לחוק הנ"ל מזכיר אותה, ביטויו יכול להיות, בין היתר, בניצול של תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה - לצורך עריכת מעין תכתיב בדבר תוכן הצוואה, הנראה כנכון וכרצוי למי שמשפיע את השפעתו על החולה.

4. על מי חלה חובת ההוכחה, כי צוואה נערכה תחת השפעה פסולה? אין ספק, שהחובה רובצת על מי שטוען לקיומן של הנסיבות יוצאות הדופן, שביטוין בהשפעה הבלתי הוגנת. לצורך השוואה גרידא יש משום ענין באיזכורה של העובדה, כי בכגון דא הייתה הגישה המסורתית של המשפט המקובל האנגלי זהירה ומסויגת ביותר. בדיון בעיסקאות בין אנשים, שהם ביחסי אמון מיוחדים זה לזה (למעט בעל ואשתו), דובר במשפט האנגלי בשעתו על -

"......suspicious jealousy with which acquisitions will be scrutinized that appear to have resulted from an abuse of any confidential relation between the parties to such transactions....." (supp. to huguenin v. baseley (1806-1808) 33e.r. 234, 526, 722 (ch.). supp. published in 34 e.r. 1115).

הנחה זו איננה חלה, לפי המשפט המקובל, על יחסיו של זוג נשוי.

באנגליה אף התפתחה ההלכה כי מתנה או עיסקה במסגרת יחסי אמון (relationship (confidential יוצרות הנחה לכאורה של השפעה בלתי הוגנת.

אגב, שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת עלתה לאחרונה בבית המשפט לערעורים בפרשת national westminster bank v. morgan (1983) 3 all e.r. 85 ובעקבות זאת גם בבית הלורדים (national westminster bank v. morgan (1985) 1 all e.r. 821; (לענין ההלכה האנגלית ראה גם את דברי lord dening במשפט (lloyds bank v. bundy (1975) q.b. 326 (c.a.).

הגישה של הלורד סקרמן (lord scarman) בפסק-דין national westminster bank [4] הנ"ל העלתה הערות ביקורת בספרות המשפטית (d. tiplady, "notes of cases" 48 mod. l. rev. (1985) 579). אך אין צורך להוסיף ולדון בפרטיה: כפי שכבר הוזכר, הרי גם לפי המשפט האנגלי, היחסים שבין בעל לאישה הם מסוג יחסי האמון, אשר לגביהם איננה קמה ההנחה של השפעה בלתי הוגנת. כדברי הלורד macnaghten בפסק-דינה של מועצת המלך בעניין bank of montreal v. stuart (1911) a.c. 120 (p.c.) at 137:

"'the relation constituted by marriage is of a nature which makes it as difficult to inquire, as it would be impolitic to permit inquiry, into all which may have passed in the intimate union of affections and interests which it is the paramount purpose of that connection to cherish': boyse v. rossborough".

מכאן כי מתנה או עיסקה בין בני-זוג נשואים אינה מעלה גם באנגליה הנחה כלשהי ממנה צומח ספק לגבי אופיה החופשי וההוגן של העיסקה.

5. יש הגיון פנימי רב בתיזה השוללת את קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת ביחסים בין הבעל לאשתו.

יתרה מזאת, ביחסיהם של בני-זוג בינם לבין עצמם רגילה ומקובלת עריכתה של צוואה לפי עקרון ההוותרות בחיים. הדבר נעשה בהסכמה הדדית ומבטא את מציאות החיים. מי שטוען, כי צוואה נגועה בפסלות לפי סעיף 30 הנ"ל לחוק, עליו הראיה, ולא די בכך שהוא מצביע על כך שהבעל היה היוזם של הצוואה ההדדית, כי אף בכך אין רבותא: טבעי הוא, כי בני-זוג נדברים ביניהם על עיקריהן של הצוואות ההדדיות ומוסרים הנחיות בהתאם לעורך הדין. לפי דברי העדות של המערער עצמו ושל שני העדים לצוואה הבינה המנוחה היטב במה המדובר, מה יהיה תוכן הצוואה ומה השלבים החילופיים מבחינת ההורשה; היינו היא הבינה, כי הירושה מיועדת לבית-כנסת, אם ביום מות האשה בעלה כבר לא יהיה בחיים. היא הייתה אמנם חולה, אך אין סימן לכך שבמועד, בו נערכה הצוואה, כבר הייתה במצב הפיסי והנפשי הקשה, אשר תואר על-ידי המערער כשנה לאחר מכן בבקשה הנ"ל למנוי אפוטרופוס.

ייתכנו כמובן נסיבות אחרות, בהן תנוצל חולשתו או מחלתו של פלוני כדי להניעו על-ידי השפעה פסולה לחתום על צוואה, אך כאשר מדובר, כמו כאן, על זוג נשוי, שערך צוואתו ההדדית בדרך המקובלת, דרושה ראיה של השפעה פסולה בלתי הוגנת. ראיה כזאת נעדרה כאן לחלוטין. בהעדר ראיה על השפעה הפסולה לפי סעיף 30 לחוק, איני רואה עילה לבטול הצוואה.

אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור ומורה על קיום הצוואה.

המשיבות ישאו בהוצאותיו של המערער בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 1,000 שקלים.

השופט ג' בך
: אני מסכים.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, י' בשבט תשמ"ו (20.1.86).









עא בית המשפט העליון 133/84 עו"ד ש. רכטמן נ' רחל זיסמן, עדה וינטרוב, מרים קרמפף, [ פ"ד: 769 4 לט ] (פורסם ב-ֽ 20/01/1986)