פסקי דין על סמירה נימר זידאן | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

15770-07/17 בל     10/06/2019




בל 15770-07/17 סמירה נימר זידאן נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 15770-07-17




לפני

כב' השופט טל גולן
נציג ציבור (עובדים) מר חיים מויסי
נציג ציבור (מעסיקים) מר ברק נחשול

ה
תובעת
:
סמירה נימר זידאן
ע"י ב"כ: עו"ד מוחמד שלבי
ועו"ד מוחמד זידאן
-

ה
נתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד הדס אהרוני



פ ס ק
ד י ן


א.
מבוא וסקירת ההליך
1.
מבוא – מונחת לפנינו תביעתה של התובעת, הגב' סמירה נימר זידאן
(להלן: "התובעת"), כנגד החלטות הנתבע – המוסד לביטוח לאומי
(להלן: "הנתבע"), מיום 15.2.2017 ומיום 14.3.2017. בהחלטותיו שבנדון קבע הנתבע כי תביעותיה של התובעת עבור דמי אבטלה מיום 21.1.2009 וכן מיום 2.11.2010 אושרו שלא כדין, וכי התובעת אינה זכאית לדמי אבטלה ששולמו לה בעבר על ידי הנתבע, ועליה להחזירם לידיו.
2.
החלטה זו התבססה על מסקנת הנתבע, כי לא התקיימו בעניינה של התובעת יחסי עובד-מעסיק לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), . לאור זאת, הודיע הנתבע לתובעת כי אישור זכאותה לדמי האבטלה מבוטל, וכי נוצר לה חוב בסך של 38,184 ₪ (חוב קרן, טרם הצמדה).
3.
ביום 8.7.2017 הוגש כתב התביעה בהליך, וביום 19.9.2017 הוגש כתב הגנה בתיק. יצוין כבר עתה, כי עקב היותו של ההליך כחלק מפרשה רחבת-היקף הידועה בשם "כתם הפרי", וכפי שיתואר להלך בהרחבה, נקבע תיק מוביל (ב"ל 65740-05-17) שבו ניתנו מספר החלטות, והכל כפי שיתואר להלן בהרחבה.
4.
אשר לפרשה - סקירה כללית – בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה מתנהלת ונידונה פרשה רחבת-היקף שנחקרה ומנוהלת על ידי רשויות האכיפה. במסגרת אותה פרשה מעורבים מספר רב של מעסיקים, שחשודים כי שיתפו פעולה עם מנהל חשבונות, וכן גורמים נוספים אשר שימשו כמעין מתווכי כוח-אדם (להלן: "הראיסים"), וכמי שפעלו יחדיו כולם להנפקת תלושי שכר פיקטיביים למאות מבוטחים, וכל זאת כדי לקבל קצבאות שלא כדין מהמוסד לביטוח לאומי
, הנתבע.
5.
גורם מרכזי שהיה מעורב בפרשה הוא מר ישראל תורג'מן תמיר (להלן: "תמיר"), שעבד כמנהל חשבונות של מעסיקים שונים (ובין היתר בענף החקלאות), ובכלל זה של העסקים שבהם התובעת עבדה, לפי הנטען על ידה.
6.
לפי כתב אישום מתוקן שהוגש כנגדו, הואשם תמיר בשני אישומים, בעבירות הבאות: במסגרת האישום הראשון – זיוף (מקרים רבים מאוד); שימוש במסמך מזויף (מקרים רבים מאוד); קבלת דבר במרמה (מקרים רבים מאוד); מרמה (מקרים רבים מאוד); איסור הלבנת הון (מקרים רבים מאוד); שיבוש מהלכי משפט; בידוי ראיה; קשירת קשר לביצוע פשע (מקרים רבים).
7.
במסגרת האישום השני – זיוף בנסיבות מחמירות (שני מקרים); שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות (שני מקרים); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (שני מקרים); קשירת קשר לביצוע פשע
[1]
.
8.
ביום 1.11.2017 הורשע תמיר על פי הודעתו במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש בת"פ 61743-10-15 ואשר התנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 10.10.2018 גזר בית המשפט המחוזי על תמיר 30 חודשי מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצר), מאסר על תנאי וקנס בסך 300,000 ₪.
9.
בין היתר, בכתב האישום תואר כי תמיר סיפק שירותי הנהלת חשבונות לשורה של מעסיקים, שעוסקים בעיקר בתחום החקלאות, כאמור לעיל. במסגרת זאת, תמיר הנפיק תמורת תשלום מסמכים מזויפים – תלושי שכר ואישורי העסקה, שנחזו ככאלה שהוצאו כדין למבוטחים שונים. אותם מסמכים ביטאו סכומים שכביכול שולמו כשכר לאותם מבוטחים, עבור עבודתם, בעוד שבפועל הם לא עבדו כלל ולא קיבלו את השכר המופיע במסמכים.
10.

כמו כן, תמיר הוציא מכתבי פיטורים שנחזו, אף הם, כאילו הם הוצאו כדין. תמיר הודה והורשע כי נתן לכל תלוש שכזה מספר מחלקה אצל המעסיק עם קוד פיקטיבי, כך שמאוחר יותר הוא יכול היה להודות ולשחזר לפני גורמי האכיפה מי מבין התלושים שהונפקו על ידו, אכן היה תלוש פיקטיבי.
11.
כמו כן, במסגרת אותה פרשה הורשעו גם מר מוחמד זידאן (להלן: "אבו טאהא") ושלושת בניו – טאהא, מהראן וחאלד (להלן, יחדיו, כאמור לעיל: "הראיסים") שהם אלה שקישרו בין תמיר לעובדים. כמו כן, הראיסים גם קישרו בין העובדים לבין מעסיקים נוספים.
12.
לעניין המעסיקים נציין, כי בחלק מהמקרים עשה תמיר את הפעולות המתוארות דלעיל בידיעת והסכמת המעסיקים (ובענייננו – מר רמי חורב, מעסיק אחד נטען של התובעת, שכנגדו הוגש כתב אישום ובו הוא הודה והורשע, וכפי שיתואר להלן), ובמקרים נוספים תמיר עשה זאת ללא ידיעת המעסיקים (ובענייננו – מר גדי יונג ומר סמי קרן, מעסיקים אחרים נטענים של התובעת).
13.
לגבי המעסיקים, חלקם (כמו רמי חורב) אף הורשע בדין פלילי, וזאת בעקבות קבלת כספים שלא כדין על ידי העסקה פיקטיבית ורישום בפנקסים לצורך 'ניפוח' הוצאות בגין העסקת עובדים פיקטיביים, ובאמצעות דיווחים כוזבים לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי. הראיסים, וכן חלק מהמעסיקים, הורשעו ביום 12.2.2018 בבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת ת"פ 61797-10-15, בכל האישומים שפורטו בכתב האישום המתוקן[2]

.
14.
עוד יתואר ויפורט, כי לצורך מימוש הקשר הפסול, הראיסים קיבלו ממאות אנשים את פרטי זהותם, וכל זאת לשם הפקת המסמכים המזויפים (תלושי שכר ואישורי העסקה). תמיר קיבל מצידו מהראיסים את פרטיהם של אותם אנשים, זאת לשם הפקת המסמכים המזויפים ורישומם בספרי הנהלת החשבונות ובדיווחים אחרים שאותם דיווח מאוחר יותר לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי (הנתבע), כדי להסתיר את הפעולות שבוצעו.
15.
לאחר מכן, תמיר העביר את המסמכים לראיסים, שמכרו אותם למבוטחים שונים של המוסד לביטוח לאומי
, תמורת תשלום של 350 ₪ לכל תלוש שכר. בהמשך התחלקו תמיר והראיסים בתשלומים האמורים.
16.
סקירה של המישור שבין הנתבע לבין מבוטחים שונים וסקירה כללית של ההליכים השונים לפני בית הדין – הנתבע טוען, כאמור לעיל, כי מבוטחים רבים קיבלו תלושי שכר פיקטיביים ועשו בהם שימוש לצורך קבלת גמלאות שלא כדין מהנתבע (דמי לידה ודמי אבטלה).
17.
כנגד חלק מהמבוטחים המעורבים בפרשה הוגשו כתבי אישום בבית משפט השלום בנצרת. חלק מכתבי האישום הסתיימו בהרשעה, ולאחר הודאה בעובדות כתב האישום, וחלק מכתבי האישום עדיין מתבררים לפני בית המשפט. אשר למבוטחים אחרים, הרי שטרם הוגש כתב אישום וייתכן שלא יוגש כלל בסופו של דבר.
18.
מכל מקום, אשר למישור היחסים בין הנתבע לבין מבוטחיו, במהלך שנת 2017 הודיע הנתבע למבוטחים שונים על שלילת זכאותם לדמי אבטלה ו/או דמי לידה באופן רטרואקטיבי, משנת 2008 לערך ואילך, וכן על היווצרות חובות על שמם. במסגרת זאת, הנתבע אף הטיל על אותם תובעים עיקולים בחשבונות הבנק, שעליהם הגישו תובעים שונים לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בקשות לבטלם, וכן לעכב את הליכי הגבייה שננקטו בעניינם.
19.
בכל אותם מקרים טענת הנתבע העומדת ביסוד שלילת זכאות המבוטחים לגמלאות היא דומה – היעדר קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין המבוטחים לבין המעסיקים הנטענים. במהלך ההליך, חלק מהמבוטחים הגיע להסדר תשלומים עם הנתבע. חלק אחר ונכבד מהתובעים בהליכים הנידונים לפני אב"ד ביקש – בהסכמת הנתבע – כי תביעתו תידחה.
20.
ביום 25.3.2018 דן כב' הנשיא קוגן, במסגרת ב"ל 43793-04-17, בבקשה שהגישו מאות תובעים בתיקים שקשורים בפרשה זו בנוגע לקיזוז שערך הנתבע מקצבאות ילדים, ולאור החלטת הנתבע לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי. בהחלטתו קבע כב' הנשיא קוגן כי הוא מתיר לנתבע לחדש את הליכי הקיזוז המידתיים שהוא מבקש להפעילם, בגין חובותיהם של התובעים לנתבע (ולאחר שבעבר ניתן צו מניעה ביחס לאותם ההליכים).
21.
בנוסף לאמור לעיל, קבע כב' הנשיא קוגן כי החלטה זו תחול על כלל התביעות המתנהלות בבית הדין, שאותן רואה הנתבע כחלק מאותה פרשיה. ביום 5.8.2018 הוסיף וקבע כב' הנשיא קוגן, כי ההליכים בתיקים של מבוטחים שהוגש כנגדם כתבי אישום יעוכבו עד להכרעה הפלילית בהליך.
22.
אשר להליכים הנידונים לפני אב"ד ולהליך הנוכחי – לפני אב"ד רוכזו כלל התביעות שנקשרו לפרשה, שבהן בא-כוח התובעים הוא עו"ד זידאן. ביום 29.10.2018 וביום 6.1.2019 נערכו דיונים מוקדמים בב"ל 65740-05-17, שהוא התיק 'המוביל' בהליכים הנידונים לפני אב"ד. במסגרת הדיונים נקבעו הנחיות להמשך ההתדיינות בתיקים השונים. לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת בהליך הספציפי, והתיק נקבע לדיון הוכחות.
23.
ביום 17.4.2019 נערך דיון ההוכחות לפנינו בתיק זה, במסגרתו העידו עדים מטעם התובעת בלבד – התובעת עצמה, וכן מר מוחמד זידאן (להלן: "אבו טאהא", ומי שהינו כזכור אחד מ'הראיסים', כאמור לעיל). לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים, והתיק הופנה לכתיבת

פסק דין
.
ב
.
התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת והשתלשלות העניינים
24.
התובעת ילידת שנת 1969, נשואה ובעלת 8 ילדים ותושבת היישוב כפר מנדא. התובעת הגישה לנתבע שתי תביעות לדמי אבטלה – ביום 21.1.2009 וכן ביום 2.11.2010. התביעות אושרו על ידי הנתבע, שהסתמך על תלושי השכר שאותם הגישה התובעת, ובהתאם שולמו לתובעת דמי אבטלה בכפוף להוראות חוק הביטוח הלאומי.
25.
במסגרת תביעותיה לדמי אבטלה צירפה התובעת תלושי שכר המעידים על עבודתה לכאורה בענף החקלאות בתקופות הבאות: בין 11/2007-10/2007, בין 8/2008-1/2008 ובין 11/2008-9/2008 (ביחס לתביעה מחודש 9/2010). בנוסף, התובעת הגישה תביעה נוספת לדמי אבטלה לגבי התקופה שבין 8/2010-8/2009. אשר לזהות המעסיקים, הרי שלנושא זה נתייחס בהרחבה בהמשך פסק הדין.
ג
.
טענות הצדדים
26.

טענות התובעת –
בתצהיר העדות הראשית, התובעת טענה כי היא עבדה אצל המעסיק
זיו שומן ז"ל
(להלן: "זיו"),
וכי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין זיו. כמו כן, היא טענה כי שולמה לה גמלת דמי אבטלה כדין, לפי הוראות החוק והתקנות. זאת ועוד, היא כלל לא ידעה איך מגישים תביעה לנתבע ועל כן פנתה לאבו טאהא, שהחתים אותה על טפסים ואמר שרואה-החשבון (שמו לא צוין) יגיש אותם לנתבע והיא תקבל כסף.
27.

בהתאם לכך, היא הגישה לנתבע את התביעות לדמי אבטלה, והתביעות אושרו על ידי הנתבע ושולמו לה הגמלאות שבנדון. התובעת מציינת שממועד זה ואילך, לנתבע לא היתה כל טענה או דרישה לתקינות תלושי השכר. התובעת אף טענה כי היא סיימה לימודים בכיתה ח', וכי היא יודעת בקושי רב לקרוא בערבית. כמו כן, היא כלל לא יודעת לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית.
28.
אשר לסיבות שבגינן היא יצאה לעבודה, התובעת ציינה שבעלה עובד במסגד כאימאם ומשכורתו בקושי הספיקה לתשלום הצרכים הבסיסיים למחיה. בשל כך, היא התחילה לעבוד בחקלאות אצל המעסיק זיו.
אשר להתנהלות העניינים במהלך העבודה, התובעת טענה שאבו טאהא, שגר ביישוב מגוריה, היה אוסף אותה מדי יום עבודה ומסיע אותה יחד עם עובדים נוספים לשדה, וכך היא היתה עובדת מדי יום.
29.
היות שהיא לא ידעה לדבר בשפה העברית, אבו טאהא היה איש הקשר בינה לבין המעסיק זיו וכן רואה החשבון שלו. התובעת תיארה שאת כל פרטיה האישיים היא היתה מוסרת לאבו טאהא, והוא זה שהיה מוסר אותם לרואה החשבון. לשיטתה של התובעת, אבו טאהא היה חולייה מקשרת ומהותית, ביחסים שבינה לבין המעסיק זיו. התובעת גם ציינה שהיא לא ידעה מה רואה החשבון היה מדווח לנתבע. נוסף על כן, היא בכלל לא ידעה מה כתוב בתלושי השכר שלה. כמו כן, כאשר היא ביקשה מאבו טאהא לברר לה כיצד מקבלים כסף מהנתבע, הוא אמר שהוא ידאג להביא לה מסמכים מרואה החשבון כדי שהיא תחתום עליהם.
30.
בהתאם לכך, התובעת טוענת שהיא חתמה על מסמכים שאותם הוא הביא לה, מבלי לדעת מה כתוב שם. עוד היא טענה, שכאשר היא גילתה להפתעתה שרואה החשבון לא דווח ששם המעסיק שלה הוא זיו, ורק כאשר היא החלה לקבל מכתבים מהנתבע כי היא חייבת לו כסף, היא הבינה לראשונה מה אירע. עוד טענה התובעת, כי ישנה התיישנות על יתרת החוב שהיא חייבת לנתבע.
31.
בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה, כי הנתבע נמנע מהבאת עדים מטעמו להוכחת טענותיו, וכי הוא אינו יכול להתבסס על המסמכים שצורפו לתיק בית הדין, שעה שלא נתנה לתובעת הזדמנות לחקור בגינם בחקירה נגדית. נוסף על כן היא טענה, שלא ברור איך ניתן להאמין לגרסתו של תמיר בחקירה במשטרה, משום שמדובר באדם לא אמין, שהורשע ומרצה עונש מאסר.
32.
על כן, לטעמה של התובעת לא ניתן לתת משקל לחקירה ולהאמין לו בהליך האזרחי. כמו כן, לא ניתן להשתמש בפסק הדין שניתן נגד תמיר או נגד כל אדם אחר בהליך כבסיס לטענותיו של הנתבע בהליך זה, משום שהתובעת לא היתה צד להליך הפלילי.
33.
טענות הנתבע – מנגד לכלל טענותיה של התובעת, הנתבע טען כי התובעת הגישה שתי תביעות לקבלת דמי אבטלה, ובשתיהן לא היתה כל התייחסות, אזכור או מידע ביחס למעסיק הנטען זיו. התביעה הראשונה הוגשה ביום 21.1.2009, ונוגעת לתאריך הקובע 12/2008.
34.
בתביעה צוין כי התובעת עבדה אצל המעסיק אחמד עבדאללה בתקופה 11/2007-10/2007; אצל המעסיק קרן שירותי לול וחיסונים – סמי קרן 08/2008-1/2008 (כולל) (להלן: "סמי"); וכן אצל המעסיק גדי יונג (להלן: "גדי") בתקופה 11/2008-9/2008 (כולל).
35.
התביעה השניה הוגשה ביום 2.11.2010 ונוגעת לתאריך הקובע 09/2010. בתביעה צוין כי התובעת עבדה אצל המעסיק רמי חורב (להלן: "רמי") בתקופה שבין 8/2010-8/2009. תביעותיה לדמי אבטלה אושרו על ידי הנתבע בהתאם למידע שהמציאה התובעת, ובהתאם שולמו לה דמי אבטלה כחוק.
36.
מבדיקה שערך הנתבע בשלב מאוחר יותר, עלה כי תלושי השכר שהונפקו לתובעת בגין העבודה אצל המעסיקים השונים הם תלושי שכר פיקטיביים.
עוד טען הנתבע, כי אותם תלושי שכר שייכים לפרשת "כתם הפרי" שתוארה דלעיל (למעט תלוש השכר שהונפק על ידי המעסיק אחמד עבדאללה)
.
37.
זאת ועוד, כנגד המעסיק רמי, אף הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי, והוא גם הורשע. בהתאם, הנתבע טען שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין המעסיקים הנטענים בתקופה הנקובה דלעיל.
38.
עוד טען הנתבע, כי התובעת לא היתה מבוטחת בביטוח אבטלה, כנדרש בסעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי, בתקופות הרלוונטיות לזכאות לדמי אבטלה. כמו כן, הנתבע טען שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה כחוק לצורך תשלום דמי אבטלה, שכן זכאותה של התובעת לדמי אבטלה אושרה על ידי הנתבע שלא כדין.
39.
כמו כן, הנתבע טען כי התובעת לא היתה עובדת שכירה שמעסיקהּ היה חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורה.
עוד טען הנתבע, כי כבר ביום 16.8.2016 הוא הודיע לתובעת שיש לה 45 ימים לטעון בפני
ו טרם דחיית תביעותיה לדמי אבטלה שאותן היא קיבלה בין השנים 2015-2009.
40.
בהמשך, הוא הודיע לתובעת
במכתביו מיום 15.2.2017 וכן מיום 14.3.2017
על דחיית תביעותיה לדמי אבטלה בהיעדר יחסי עובד-מעסיק, ועל החוב שנוצר לה בסך של
38,184 ₪
(חוב קרן, טרם הצמדה)
,
בשל שלילת זכאותה של התובעת לדמי אבטלה, רטרואקטיבית משנת 2008. משעה שהתובעת לא הסדירה את חובה, הנתבע שלח לה ביום 15.5.2017 מכתב דרישה להחזר חובה בדמי אבטלה.

ד.
הכרעת בית הדין בתובענה
41.
מבוא להכרעת בית הדין ומספר הערות ומסקנות כביסוס להכרעה – נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר סקירת כלל העדויות והראיות שהובאו לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת. אנו קובעים בזאת כי התובעת כלל וכלל לא הוכיחה שהיא עבדה בתקופות הרלוונטיות לתביעה, בין אם אצל המעסיק זיו, בין אם אצל המעסיקים גדי, סמי ו-רמי, או אצל כל מעסיק אחר (לרבות אבו טאהא). להלן נפרט את הטעמים למסקנתנו שבנדון.
42.
עוד נציין, כי במסגרת הכרעתנו אנו מתבססים, בין היתר, על החומר שהוגש על ידי הנתבע ואשר מתייחס לכלל תיקי הפרשה, שאותם הגיש הנתבע במסגרת 'התיק המוביל' (ב"ל 65740-05-17), ובכלל זה על כתבי אישום, הכרעות דין, גזרי דין והסדרי טיעון. ביחס לכך, נפנה להחלטת בית הדין מיום 20.1.2019, שקיבלה את בקשת הנתבע לכלול חומר זה כחלק מהראיות בהליכים המתנהלים לפני אב"ד.
43.
ודוק – התובעת מעולם לא ביקשה לכפור, לגופו של עניין ובמהלך ניהול ההליך (ולהבדיל מהטענות שהועלו לראשונה בסיכומיה), במסמכים אלה. זאת ועוד, התובעת גם מעולם לא ביקשה לחקור מי מבין הגורמים שהעידו במסגרת אותם מסמכים, לפני רשויות האכיפה.
44.

התובעת אף טענה בסיכומיה כי הנתבע לא זימן את תמיר לעדות, וכי יש לפרש הימנעות זו לחובתו. מנגד, הנתבע טען שתמיר איננו עד הנמצא בשליטתו, ולכן הכלל הראייתי לא חל עליו. הנתבע הוסיף וטען כי עקב צירוף כלל המסמכים אשר התקבלו כראיות מטעם הנתבע, ובפרט לאור ההרשעה של תמיר בפלילים והמשמעות הראייתית שיש להרשעה, לא היה צורך בהעדתו.
45.
עוד טען הנתבע, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי היא עבדה בתקופה הרלוונטית, וכי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין זיו, ו/או כל מעסיק אחר. ודוק – נשוב ונזכיר, כי התובעת וכן גם העד מטעמה – אבו טאהא, טענו לכל אורך הדרך, גם בתצהיריהם וכן גם בדיון ההוכחות, כי המעסיק של התובעת היה זיו.
46.
אולם, בתביעות שהגישה התובעת לנתבע לקבלת דמי אבטלה, וכן בתלושי השכר שצורפו אליהן, נכתב כי בתקופות הרלוונטיות התובעת הועסקה על ידי מעסיקים אחרים לחלוטין – סמי, גדי ורמי. נשוב ונזכיר, כי רמי הורשע ביום 5.6.2018 בדין פלילי במסגרת פרשת "כתם הפרי", בעבירות של עריכת דו"חות לא נכונים ומסירת דיווחים כוזבים בנוגע להעסקת עובדים, כדי להקטין את חיובו במס.
47.
ביחס לכך, אנו סבורים כי טענותיה של התובעת במישור הראייתי דינן להידחות במלואן, וכי מנגד – כלל טענותיו של הנתבע בהקשר זה, יש לקבלן, וכל זאת לאור הטעמים המפורטים להלן.
48.
ראשית, וכפי שכבר צוין דלעיל, התובעת לא כפרה מעולם במסמכים שהוגשו על ידי הנתבע לתיק בית הדין (ונשוב ונדגיש, כי כלל התובעים בהליכי הפרשה ואשר מתנהלים לפני אב"ד, מיוצגים על ידי אותו עו"ד). העלאת טענה בעניין זה על ידי התובעת לראשונה, ורק בשלב הסיכומים, מעלה קושי ניכר, כך לטעמנו.

49.
שנית, ובכל הקשור לתמיר, נזכיר כי הנטל להוכחת קיום יחסי עובד-מעסיק, מוטל על התובעת. פרק ז' לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "מבוטח", לעניין דמי אבטלה, כדלקמן: "... עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו...". על כן, ברי כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי היא עבדה בתקופה הרלבנטית וכי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין מעסיק/יה הנטענ/ים.
50.
מעבר לכך, על התובעת גם מוטל הנטל להוכיח כי החלטת הנתבע בעניינה היא שגויה. לכן, וככל שביקשה התובעת להפריך את עמדת הנתבע, הרי שתמיר הינו עד רלוונטי עבורה, מטבע הדברים, ואי-זימונו לדיון מהווה נסיבה לחובתה של התובעת. על כן, אנו סבורים כי האינטרס הראשון במעלה להביא את תמיר כעד, היה של התובעת, ולא של הנתבע.
51.
בהקשר זה נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה[3]

. בעניין זה נקבע אף על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן[4]

:
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."
52.
שלישית, נציין כי כל שיש לפנינו ביחס לתקופת העסקתה הנטענת של התובעת הינם תלושי שכר בלבד. זאת, ולא עוד. אולם, ברי כי אין בתלושי השכר, בפני
עצמם, כדי להוכיח העסקה בפועל של התובעת.

ודוק – גם טענת התובעת ביחס לשנים הרבות שעברו מאז ההעסקה הנטענת, אין בה די כדי לפטור את התובעת מחובת ההוכחה בעניין זה, ולוּ ברמה המינימלית.
53.
רביעית, יש להדגיש כי עדותה של התובעת לפנינו היתה בלתי מהימנה בעליל, והתרשמנו כי בעדותה היא ביקשה להסתיר מבית הדין את התמונה העובדתית המלאה. בכלל זה, התובעת שבה ואמרה, שוב ושוב, שהיא אינה זוכרת פרטים מתקופת עבודתה הנטענת, והביטויים "לא יודעת", "לא זוכרת" וכיו"ב חזרו ועלו פעמים רבות לאורך החקירה הנגדית של התובעת.
54.
התובעת גם אמרה שהיא לא זוכרת אנשים שעבדו עימה. כמו כן, בעדותה של התובעת וכן בעדותו של העד מטעמה, וכפי שנפרט בהמשך הדברים, נמצאו סתירות רבות.
55.
חמישית, נשוב ונזכיר כי במקרה זה, הן תמיר והן אבו טאהא ובניו, הורשעו לפי הודאתם בדין פלילי. ביחס לכך, סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כדלקמן: "הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
56.
סעיף 42ג ממשיך וקובע, כדלקמן: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".
57.
לעניין תכליתו של הסעיף, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון על ידי כב' השופט (כתוארו אז) מלצר, כדלקמן[5]

:
"עיננו הרואות כי רק מקום בו פסק הדין הפלילי החלוט מרשיע את הנאשם, ניתן להגיש את הממצאים והמסקנות הכלולות בו – כראיה לכאורה במשפט האזרחי. הרציונאל המרכזי העומד בבסיס סעיף זה הוא למנוע חוסר סימטריה משפטית, קרי למנוע מצב בו שתי ערכאות שיפוטיות יפסקו בצורה הפוכה באותה סוגיה ממש. מובן כי בשל ההבדלים במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי, רק

פסק דין
פלילי מרשיע חלוט – אשר ממצאיו ומסקנותיו הן מעבר לספק סביר, יכול להיות ראיה לכאורה לאמור בו גם במשפט האזרחי, בו מידת ההוכחה הנדרשת פחותה".
58.
מלשונו של סעיף 42א לפקודת הראיות אנו למדים כי ישנם שלושה תנאים בכדי שהממצאים והמסקנות של פסק הדין יהיו קבילים כראיה: הנאשם הורשע; פסק הדין הפלילי הוא חלוט; אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע, או שהמדובר בחליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע.
59.
אשר לתנאי השני הקיים בהוראת הדין שבנדון – כאשר לא מערערים על הכרעת הדין, ברי כי עצם ההרשעה מהווה

פסק דין
חלוט. ומה גם, שנקבע כי "מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו ובשל כך בגדר "הממצאים" שבפסק הדין"[6]

.
60.
כלומר, אין משמעות לכך שההרשעות הפליליות שהוזכרו דלעיל, הגיעו לאחר הודיה של הנאשמים ולא לאחר ניהול הליך הוכחות ומתן

פסק דין
בהליך הפלילי. המדובר בהרשעות לכל דבר ועניין.
61.
אשר לתנאי השלישי הקיים בהוראת הדין שבנדון, נקבע בעבר כי "סעיף 42א וסעיף 42ג לפקודת הראיות
קובעים כי פסק הדין הפלילי יכול לשמש ראייה גם נגד

"זרים", קרי אלה שלא היו צדדים במשפט הפלילי. זאת בתנאי שצריך אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי להיות המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע"[7]

.
62.
כמו כן, נקבע כי "במשפט הפלילי נאסף ונצטבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, אשר על כן, תוכל ההרשעה לשמש ראיה במשפט אזרחי. בית המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר... תכלית זו, יש בה כדי להבהיר מדוע מוגבלת הוראת
סעיף 42א
אך להכרעת דין מרשיעה, שהרי רק זו מבוססת על מסכת ראיות המוכיחה את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, וממילא בשיעור העולה על זה הנדרש במישור האזרחי

"[8]

.
63.
ההלכה אף הרחיבה וקבעה, כדלקמן[9]

:
"... כאשר מוגש פסק-הדין המרשיע כראיה נגד אדם זר, אי אתה יכול לחסום לזה את הדרך לסתור את הממצאים שבו על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי, שכן באותו משפט לא היה בעל-דין ולא היתה לו הזדמנות לכך. לכן לא מצינו בחוק התיקון כל חסימת ראיות כלפי מי שלא הורשע במשפט פלילי ואף לא היה חליפו ולא חב בחובו הפסוק. אבל פסק ההרשעה קביל לראיה גם נגד "זר" או "צד שלישי" כזה, כאמור
בסעיף 42א
לפקודה, ואין צריך לומר שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה

. היוצא מכאן, שבעוד שיחיאל ממן אינו מוגבל בהבאת ראיות מכוח
סעיף 42ג
לפקודה. אין הוא רשאי להתנגד להגשת פסק-הדין כראיה גם נגדו. העובדה שיחיאל לא הורשע אינה עילה לפסול את ההרשעה לראיה

."
64.
אשר ליישום סעיף 42(א) לפקודת הראיות בבתי הדין לעבודה, נקבע בעבר כי "אמנם את ממצאי ומסקנות גזר הדין לא ניתן לקבל כראיה, אבל את הכרעת הדין וודאי שניתן לקבל כראיה בהתקיים התנאים המפורטים לעיל. ואכן בתי הדין לעבודה, לא אחת, עשו שימוש
בסעיף 42א
הנ

"ל תוך שאימצו את פסקי הדין הפליליים כראיה במסגרת ההליך שהתנהל בפני
הם (ראו:
עע (ארצי) 346/05
שלמה שלום נ' אלה קוזמינוב,

פסק דין
מיום 15.6.06; תע

"א (חי') 9432-11-08 מחניהה אהלל נ' טובזון 1997 בע"מ, פס"ד מיום 7.3.11;
עב (ת"א) 302169/98
מ.מ חברה לסחר נ' מואטי, מיום 20.4.04)

"[10]

.
65.
לאמור לעיל נוסיף עוד, כי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כי בית הדין לא יהא קשור בדיני ראיות. הוראה זו אף נקבעה "בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה... מטרת המחוקק היתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה. להשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרות של דיני הראיות, ואיפשר לבית הדין, וכן לצדדים להליך האזרחי, גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות"[11]

.
66.
עם זאת, נקבע שמשמעה של גמישות זו, אינו ויתור על עקרונות בסיסיים של דיני הראיות, כי אם מתן אפשרות לבית הדין "להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות, שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק"[12]

.
67.
בהתאם לכך, במקרה שבו נידון עניינו של מערער שטען לפני בית הדין הארצי לעבודה, כי בית הדין קמא לא יכול היה להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היות שהוגש עליו ערעור לבית המשפט העליון והוא לא היה חלוט, דחה בית הדין הארצי את הטענה. נקבע, בין היתר, כי "חרף האמור, אין אנו סבורים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי, מהטעמים הבאים... לפי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון על פי סעיפים 24(ב) ו-26(ב)"[13]

.
68.
לאור האמור לעיל, אנו שבים וקובעים כי ניתן להסתמך על כלל המסמכים שהוגשו על ידי הנתבע לתיק בית הדין, הן ב'תיק המוביל' והן בהליך זה, ובכלל זה על מסמכי רשויות האכיפה. כל זאת, כחלק מהכרעתנו שב

פסק דין
זה, וכחלק ממארג הראיות בהליך. מעבר לכך, גם במידה שטרם היו קיימות הכרעות פליליות בנמצא, הרי שעדיין המדובר בעדות שמיעה שניתן להסתמך עליה (ובזהירות המחויבת).
69.
ביחס לכך אף נקבע בפסיקת בית הדין הארצי, כי "... פסקנו רבות כי בית-הדין לעבודה מקבל עדות שמיעה. עדות שמיעה אינה נדחית בנימוק של אי-קבילות אלא ניתן לה המשקל המתאים"[14]

. עוד נקבע, כי לאור הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, בית הדין עשוי להכשיר קבלתה של "עדות שמיעה", אך עליו לנהוג משנה זהירות בשימוש בה[15]

.
70.
וביתר פירוט – נפנה עתה לעדותה של התובעת, כמו גם לעדותו של אבו טאהא, ונמחיש כיצד הן לא סייעו – בלשון המעטה, כדי לבסס את גרסתה של התובעת.
71.
אשר
לזהות המעסיקים –
כפי שכבר צוין דלעיל, בכתבי הטענות טענה התובעת שהיא עבדה אצל זיו, וגם בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה אצל מי היא עבדה, היא השיבה ש"עם אבו טאהא, אצל יהודי בשם זיו"[16]

. בהמשך, היא טענה כי "הייתי רואה אותם מרחוק, זה שהיה מסיע אותנו וזה שהיה מגיע שם בעבודה אך לא היו בינינו דיבורים. לשאלת בית הדין למי אני מתכוונת באדון היהודי אני לא יודעת, לא מכירה את השמות שלהם, מה שאני יודעת שזה זיו"[17]

.
72.

ביחס לכך, התובעת אף העלתה הצהרות סותרות בחקירתה הנגדית – מחד, כאשר נשאלת האם היא יודעת אם המדובר בזיו או לא, היא השיבה "שלא, אני לא מכירה אותם, לא היינו עומדים איתם ולא רואים אותם הרבה". מנגד, כאשר נשאלה "איך את יודעת לומר שזיו שומן ומי אמר לך לכתוב את זה?", היא ציינה ש"לפעמים הוא היה בא כאילו להשגיח והיו עומדים לדבר ככה מרחוק"[18]

.
73.
כאשר התובעת נשאלה הכיצד היא מסבירה שאין בידיה אף תלוש של זיו, ולעומת זאת יש לה תלושי שכר של מעסיקים אחרים (והכל, כאמור לעיל, ביחס לאותה התקופה), היא טענה כי: "מה שאני יודעת אצל זיו, אם עבדנו אצל מישהו אחר ואני לא יודעת אז אני לא יודעת"[19]

.
74.
גם בעדותו של העד היחידי מטעם התובעת – אבו טאהא, נפלו מספר סתירות ביחס לזהות המעסיק, כך שאין בעדותו כדי לסייע לתובעת, ולוּ במעט, לבסס את דבריה. תחילה, אבו טאהא ציין מספר פעמים, כי התובעת עבדה אצל זיו. כאשר הוא נשאל איזה ראיה יש לו שהתובעת עבדה אצל זיו והאם יש לו מסמך, הוא השיב "לא. אני הייתי מדבר איתו בטלפון, מבקש 15,20 והייתי מביא לו. בחיים לא אף אחד לא ביקש ממני מה שאת מבקשת"[20]

.
75.
כאשר אבו טאהא נשאל האם הוא יכול לנקוב בשמות של אנשים שהוא הסיע יחד עם התובעת לאותו מקום העבודה, הוא השיב כי "את רוצה שאגיד לך סתם שמות? שאביא לך מי שעבד אצל זיו". הוא גם ציין כי "יש לי יומן והכל רשום". אך כשנשאל שוב "הרגע אמרת שאין לך כל מסמך?", השיב "כשלקחתי את הפועלים הייתי רושם אותם. אני לא יודע איזו שאלה זו, מי שעבד אני חייב לרשום אותו אצלי ביומן, מי קיבל כסף ואיפה. אני צריך לקבל כסף מהבן אדם שהם עבדו"[21]

.
76.
כך או כך, נציין שוב שתלושי השכר של התובעת, כמו גם תביעות האבטלה, נוקבים בשמות של מעסיקים אחרים לחלוטין ממה שהיא טוענת – גדי, סמי ורמי. מכל מקום, התובעת לא המציאה כל ראיה, באשר היא, שיש בה כדי להעיד שהיא אי פעם עבדה אצל זיו, או כל מעסיק אחר, יהא אשר יהא. התובעת אף לא נתנה הסבר מדוע אין בידיה או בידי הנתבע תלושים של זיו, וכאשר היא נשאלה ביחס לכך, היא ציינה שהיא "לא יודעת"[22]

.
77.
כאשר התובעת נשאלה הכיצד היא יכולה להסביר את הפער בין המעסיק הנטען על ידה לבין המידע הנקוב בתלושי השכר, היא לא נתנה כל הסבר הגיוני. התובעת ציינה אמירות בלתי-מספקות ואשר הועלו בפעם הראשונה, ולא קודם לכן (ואף ללא כל גיבוי או ביסוס), ואמרה ש"אני לא יודעת, לפעמים היינו שומעים שאצל זיו אך הם היו מחליפים את המקומות העבודה. אני מתכוונת לאבו טאהא, מקיבוץ לקיבוץ אחר היינו עוברים לעבוד"[23]

.
78.
כשהתובעת נשאלה מדוע לא הביאה את גדי לעדות, התובעת ציינה כי היא לא יודעת אצל מי בדיוק היא עבדה רוב הזמן[24]

. כל זאת, בסתירה חזיתית לטענתה כי ש"מה שאני יודעת אצל זיו, אם עבדנו אצל מישהו אחר ואני לא יודעת אז אני לא יודעת"[25]

.
79.
נוסיף בהקשר זה, כי תמיהה נוספת עולה גם בעדותה של התובעת ביחס לעבודתה אצל סמי, כאשר התובעת טענה – כאמור לעיל, שהיא עבדה בחקלאות. אולם, העסק של סמי עוסק בלולים וחיסונים לעופות[26]

:
"ש.
בתביעה לאבטלה שהגשת ב 6/1/09 יש גם אישור של סמי קרן שירותי לול?
ת.
אני לא יודעת, אני עבדתי בחקלאות שם וכשהייתי מסיימת הייתי לוקחת את התלושים והייתי הולכת לביטוח לאומי.
ש.
המעביד השני שהאישור שלו מופיע בטופס התביעה לאבטלה זה לא חקלאות ויש לו לולים ועסק של חיסונים לעופות?
ת.
לא יודעת
."
80.
אשר לסיבת הפסקת עבודתה של התובעת – התובעת טענה שהיא זו שהתפטרה מהעבודה, וציינה כי הסיבה לכך הינה עקב כאבים בכתף שמהם היא סבלה. התובעת אף טענה שבשנת 2010 "לא יכולתי להמשיך לעבוד וגם הרופא לא הרשה לי או אסר עלי בגלל כאבים שיש לי בכתף". כשנשאלה לגבי כאבים גם בשנת 2008, ציינה ש"לא היה לי וזה התחיל אולי בשנת 2009 ואח"כ הפסקתי לעבוד".
81.
לאחר מכן טענה התובעת, כדלקמן[27]

:
"ש.
אם נזמין כרטיסים רפואיים שלך נראה שהיו לך אשפוזים או טיפולים?
ת.
כן, בטח, יש לי כאבים בצוואר.
ש.
כלומר שהתפטרת?
ת.
כן, אני התפטרתי
."
82.
נציין, כי התובעת לא טרחה להביא מסמכים רפואיים כלשהם לעיוננו, וכדי לתמוך את טענותיה שבנדון. מכל מקום, בסתירה לכל האמור לעיל, נציין כי עיון בתביעות דמי האבטלה של התובעת, ואשר צורפו על ידי הנתבע לכתב ההגנה, מעלה שצוין שם, שהתובעת פוטרה מהסיבה של "צמצומים בעבודה"[28]

.
83.
אשר למילוי הטפסים שהוגשו לנתבע לצורך קבלת דמי אבטלה – התובעת טענה שהיא ביקשה מאבו טאהא למלא עבורה את טופס התביעה לאבטלה שאותו היא הגישה לנתבע, והיא רק חתמה עליו[29]

: "... היו ממלאים את הטפסים ואני הייתי חותמת ואני לא יודעת מה כתוב בטפסים, אני מתכוונת שלפעמים הייתי מבקשת מאבו טאהא שימלא לי את הטופס והייתי שולחת אותו למל"ל". עם זאת, היא הוסיפה שהיא אינה יודעת מי הגיש את הטופס, וש"
לא אני. הייתי חותמת על המסמכים והיו מגישים אותם, אני לא יודעת מי היה מגיש אותם. לשאלת בית הדין למי היית נותנת את זה אני משיבה ש.... אני לא יודעת
"
[30]
.
84.
כאשר היא נשאלה "איך אבו טאהא ידע למלא בטופס אילו תקופות עבדת?", היא טענה ש"אני עבדתי איתו והוא זה שהיה מסיע אותנו הלוך חזור". מנגד, אבו טאהא טען כי "לא, אני לא כותב דבר כזה"[31]

, וכשנשאל מי מילא את טופס התביעה הוא השיב "מנהל החשבונות. לשאלה האם ייתכן שגם אתה סייעת אני משיב שאני יכול למלא טופס במקום בן אדם אחר?"[32]

.
85.
אשר לעבודה בחקלאות בעונות השנה – בתלושי השכר של התובעת מצוין שהיא עבדה מדי חודש בין 23 ל-26 ימי עבודה בכל חודש[33]

. אולם, התובעת נחקרה בעניין זה, וציינה שהיו ימים שבהם לא עבדו, כדלקמן[34]

:
"ש.
עבודה בחקלאות זה לא עבודה שלא תמיד עובדים כל הימים, לפעמים יש עבודה ולפעמים אין, לפעמים יש מזג אויר?
ת.
נכון.
ש.
כמה ימים את מעריכה בממוצע שעבדת בחודש?
ת.
לפי העבודה, היו ימים שלא היתה עבודה, תלוי
."
86.
כאשר התובעת נשאלה האם היא עבדה את כל החודשים המלאים, היא ענתה בצורה סותרת, כך[35]

:
"ש.
בחורף יש ימים שאי אפשר לעבוד, ואי אפשר לעבוד 25 ימים?
ת.
בימים גשומים מאוד לא היינו הולכים לעבודה.
ש.
אני מפנה אותך לתלושים דצמבר 2009 אצל רמי חורב 24 ימי עבודה וב 1/10 25 ימי עבודה?
ת.
(הערת בית הדין - התובעת חושבת) אז מה? אפילו בימים שהיו גשומים מאוד היינו הולכים לעבודה ואם היה ממשיך לרדת גשם אז היינו חוזרים הביתה ואם לא היינו עובדים
."
87.
אבו טאהא סתר מצידו את התובעת, וטען ביחס לעבודה בחודשי החורף, כדלקמן[36]

:
"ש.
בחקלאות במיוחד אם עובדים בחודשי החורף לא עובדים כל יום?
ת.
נכון.
ש.
היו מקרים שזיו אמר לך אני לא צריך היום עובדים ואז אתה יודע שאתה לא מסיע את סמירה אליו?
ת.
לפעמים היינו עובדים בוקר או אחה
"צ, זו
עבודה בבוקר מחמש בבוקר בהפריות ובעשר חוזרים הביתה וזו עבודה של 3 שעות. יום שהיה חסר הייתי ממלא להם.
ש.
מה זאת אומרת?
ת.
נגיד היום עבדה יומיים, לשאלתך אני מבהיר שזה לא שעות נוספות אלא עבודה ממש יומיים, נגיד אם לא היה יומיים עבודה לאחר מכן והיה חופש אז היה ממלא לה את היום הזה שהיה, ביומיים.
"
88.
כמו כן, אבו טאהא אף ניסה לתת הסבר לימי העבודה המלאים שמופיעים בתלושי השכר של התובעת בחודשי החורף, והסביר כי במקרה שבו היתה עבודה במספר כפול של שעות ביום עבודה, הוא היה רושם לעובדים יום עבודה נוסף, במקום יום חופש, וכל זאת בהתאמה לעבודה לפי שכר יומי, ולא שכר שעתי. לעומת דברים אלה, הנתבע ציין – וטענה זו מקובלת עלינו – כי אין כל היגיון בטענה זו, היות שלפי תלושי השכר של התובעת, שכרהּ חושב לפי תעריף שעתי ולא לפי תעריף יומי.
89.
כך או כך, הטענה לעבודה במשרה מלאה בענף החקלאות בחודשי החורף, מעלה תמיהה משמעותית. ביחס לכך, ראו מסקנתו של כב' השופט גולדברג בב"ל 21086-07-17 זידאן – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 28.4.2019, שאותה אנו מאמצים:
"תלושי שכר מסודרים מסוג זה מתאימים יותר לעבודה במקום סגור, ששעות העבודה בו הן קבועות וסגורות (7 שעות קבועות כל יום, כל החודש), ולא לעבודה בחקלאות שהיא כפופה לפגעי מזג האויר, ומשתנה עונתית. כך, למשל, בחודשי החורף ישנם ימי גשם וימי סגריר שבהם, כידוע, לא עובדים בשדה. לעומת זאת, בחודשי הסתיו, ישנה עבודה רבה ומזג האויר הנוח מאפשר עבודה בשעות ארוכות הרבה יותר מאשר בקיץ, לעבודה בחוץ. תנודתיות כזו, שהיינו מצפים לראותה בתלושי שכר של עובד בחקלאות, הן בשעות העבודה היומיות ובעיקר במספר ימי העבודה, נעדרת מתלושי השכר, ומעידה, לטעמינו שמדובר בתלושי שכר פיקטיביים".
90.
אשר למיקום מקום העבודה – התובעת טענה שהיא עבדה באזור בית שערים. במהלך חקירתה הנגדית היא נשאלה לגבי מיקומו של גדי, שגר ועובד בבית לחם הגלילית, ולא בבית שערים. בתגובה, התובעת ציינה תשובה בלתי מספקת, ואמרה ש"אני לא יודעת על מה הם היו מדברים, הוא היה לוקח אותנו למקומות העבודה..."[37]

.
91.
התובעת אף נשאלה ביחס לרמי, וענתה כך[38]

:
"ש.
רמי חורב הוא מבית לחם הגלילית ולא מבית שערים?
ת.
(הערת בית הדין - התובעת שותקת) על מה אני צריכה תגובה?
ש.
שרמי חורב הוא מבית לחם הגלילית?
ת.
זה מה שאני יודעת, מכירה, מישהו אחר אני לא מכירה
...".
92.
תמוה בעינינו הכיצד התובעת שהתה במקום עבודה נטען במשך שנתיים, אולם היא לא ידעה להצביע על המיקום המדויק של אזור מקום עבודתה.
93.
אשר לאופי וסוג העבודה – מעבר לדברים שצוינו עד כה, התובעת טענה לכל אורך הדרך, וכך גם אבו טאהא, כי התובעת עבדה בחקלאות. אך בהקשר זה, חומר החקירה שצורף לכתב ההגנה מעלה תמונה שונה. בין התלושים אותם צרפה התובעת בתביעתה לדמי אבטלה מופיע כזכור המעסיק הנטען סמי.
94.
התובעת נשאלת בדיון ההוכחות האם היא מודעת לכך שסמי עוסק בתחום הלולים ובחיסונים לעופות, ולא בחקלאות, והשיבה בצורה בלתי-מספקת ש"אני לא יודעת"[39]

. אבו טאהא ציין מצידו כי התובעת עבדה ב"עישובים, בשתילה, בהפריות של אבטיח, מורידים ענפים של עגבניות בחממה", ואמר שגם הוא לא זוכר ולא מכיר את סמי[40]

.
95.
אשר ליתר עובדי המעסיק הנטען – מעבר לכלל הדברים שנאמרו עד כה, נציין כי התובעת לא זכרה אפילו לא שם אחד של עובדים נוספים אצל המעסיק הנטען, ועם מי היא עבדה. כל זאת, למרות שהיא עבדה במשך שנתיים בעבודה הנטענת על ידה[41]

.
96.
אף עדותו של אבו טאהא לא תרמה לביסוס טענותיה של התובעת במישור זה, וגם הוא, שהיה לפי הנטען מסיע את העובדים השונים מדי יום ביומו, לא זכר להגיד אפילו שם אחד של מי שהיה נוסע איתם לעבודה מדי יום. כך טען אבו טאהא לפנינו[42]

:
"ש.
אתה יכול לנקוב בשמות של אנשים שהסעת יחד איתה לאותו מקום?
ת.
את רוצה שאגיד לך סתם שמות? שאביא לך מי שעבד אצל זיו
".
ש.
עכשיו אתה לא יכול לנקוב בשמות של אנשים?
ת.
מה יעזור? בלי מספר ת.ז.? אני יכול לומר מאה שמות
."
97.
התובעת לא זכרה פרטים רבים שנשאלת לגביהם – בהשלמה לכלל הדברים שנאמרו עד כה, נציין כי עדותה של התובעת היתה בעינינו מגמתית ומתחמקת, באופן שהקשה עלינו ליתן בה אמון כלשהו. כך למשל, הביטוי "לא יודעת" חזר ועלה רבות לאורך החקירה הנגדית של התובעת. גם אבו טאהא העיד בכלליות רבה, ואמר שהוא אינו יודע תקופות מדויקות[43]

, ואף ציין שהוא "לא זוכר שנה"[44]

.
98.
האמור לעיל נכון שבעתיים, משעה שגם לא הובאו ראיות כלשהן, כאמור לעיל, ביחס לגרסתה של התובעת ובהתייחס לעבודתה הנטענת. למעשה, כל שיש לפנינו ביחס לתקופות העסקתה הנטענת ובכל הקשור לתביעות דמי האבטלה, הינם תלושי שכר בלבד, ותו לא. אולם, ברי כי אין בתלושי השכר, בפני
עצמם, כדי להוכיח העסקה בפועל של התובעת.
99.
כמו כן, וכפי שכבר צוין והודגש, נמצאו סתירות רבות גם בעדותה של התובעת וגם בעדותו של אבו טאהא, בין המוצהר בטפסים שהגישה לנתבע לצורך קבלת דמי אבטלה לבין עדותם וטענותיהם בכתבי הטענות.
100.
אשר לעד אבו טאהא, הרי שגם הוא עשה עלינו רושם בלתי מהימן לחלוטין, שהחל בכך שהוא הכחיש את חתימתו על התצהיר שנחזה להיות מטעמו[45]

. כך למשל, אבו טאהא התכחש לחלוטין למעשי הזיוף שבהם הוא הודה והורשע בבית המשפט המחוזי, ביחד עם בניו במסגרת הפרשה. הכחשה זו יש בה כדי להטיל ספק רב במהימנות עדותו[46]

, שממילא אינה נתמכה בראיות כלשהן[47]

:
"ש.
איך אני יכולה לדעת אם הורשעת והודית כלומר שהיו מקרים של זיופים שאתה מודה בהם?
ת.
אני לא יודע מזה, עכשיו אני שומע זאת.
ש.
אתה לא יודע על מה הורשעת?
ת.
לא, שום דבר, ישבתי שם מול שופט ואמרו לי תכתוב. אני הולך עכשיו לעשות ערעור
...
ש.
כלומר אתה לא יודע שהודית בקשירת קשר עם ישראל תמיר אתה וילדיך להגיש תביעות מזויפות למל"ל?
ת.
שום דבר.
"
101.
אשר למסמכי רשויות האכיפה וההרשעות הפליליות – נשוב עתה לפרשה בהקשר הפלילי. נזכיר שוב, כי תמיר הורשע בקשירת קשר יחד עם אבו טאהא ובניו. בכלל זה, הם הורשעו במסגרת הסדר טיעון מיום 12.2.2018 בקשירת קשר לשם הפקת מסמכים מזויפים ששימשו, בין היתר, לקבלת גמלאות במרמה.
102.
לכתב האישום המתוקן של תמיר, שבו הוא הודה והורשע, צורפה בין היתר כנספח רשימה של כלל התביעות שהוגשו במרמה על ידו לנתבע. ברשימה מופיע שמה של התובעת, מספר זהותה, מהות התביעה (דמי אבטלה) וכן הסכום המעודכן שאותו היא חייבת לנתבע בגין הגמלאות שניתנו לה שלא כדין[48]

. כמו כן, שמה של התובעת אף מופיע בנספחים 6ב ו-12ב לכתב האישום שהוגש כנגד אבו טאהא ובניו, כמי שהופקו עבורה תלושים פיקטיביים[49]

.
103.
נוסף על כן, גם בחקירתם של המעסיקים השונים, ולפי תלושי השכר של התובעת ואשר הוגשו לנתבע (כאשר אחד מהם אף הורשע בדין פלילי, כפי שצוין דלעיל – רמי), אף אחד מהם לא זיהה את שמה של התובעת כמי שעבדה אצלו. כך טענו המעסיקים השונים לפני משטרת ישראל:
א.
סמי – הנ"ל נחקר על ידי משטרת ישראל, אך לא הוגש כנגדו כתב אישום. כפי שצוין דלעיל, סמי לא היה בין המעסיקים שידעו על מעלליו של תמיר. בכלל זה, בחקירתו במשטרה ביום 8.10.2015 הוצגה לפניו רשימה של עובדים שדווחו כעובדיו למס הכנסה בשנת 2008 על פי טופס 126 (ריכוז משכורות שנתי), ואשר הוצא ממחשבי רשות המיסים, לרבות שמה של התובעת. כאשר התבקש למנות את שם העובדים שהוא מכיר, סמי לא נקב בשמה של התובעת[50]

.
ב.
גדי – הנ"ל נחקר על ידי משטרת ישראל, אך לא הוגש כנגדו כתב אישום. כפי שצוין דלעיל, גדי לא היה בין המעסיקים שידעו על מעלליו של תמיר. כך, בחקירתו במשטרה מיום 8.10.2015 הוצגה לפניו רשימה עם פירוט שמות העובדים שדווחו למס הכנסה בשנת 2008. גדי עבר על כלל השמות וגם הוא לא זיהה ביניהם את שמה של התובעת כמי שעבדה אצלו[51]

.
בחקירתו הנוספת במשטרה, ביום 15.10.2015, הוצגו בפני
ו מסמכים מהתביעה שהגישה התובעת לנתבע, שחתומים כביכול על ידו. גדי מסר כי החתימות על המכתבים אינן שלו, וכי הוא כלל לא מכיר את התובעת: "זידאן סמירה לא מכיר, ולא עבד אצלי, הצהרת המעסיק לא חתימה שלי לא חותמת שלי. עמוד מס' 20 פרטים על שכר עבודה השם של העובד לא מוכר לא עבד אצלי, פרטים לא ידועים לי, החתימה והחותמת לא שלי. זהו. עמוד 21 מכתב פיטורין. הוא לא מכתב שלי, השם של העובד לא שם שעבד אצלי ואני לא מכיר אותו, החתימה והחותמת לא שלי. תלוש משכורת הוא תלוש שהופק לעסק שלי שדומה למה שהופק עבורי, השם לא מוכר לי ולא הועסק על ידי, והחותמת לא של העסק שלי וחתימה אין פה"[52]

.
ג.
רמי – כפי שצוין דלעיל, רמי הורשע ביום 5.6.2018 במסגרת פרשת "כתם הפרי". בחקירתו במשטרה מיום 7.10.2015 הוצגה לפניו רשימה של אנשים שדווחו כעובדים שלו בשנת 2010-2009, ביניהם שמה של התובעת. רמי התבקש לסמן מי מביניהם לא עבד אצלו, ובמסגרת זאת, בין היתר, הוא הקיף בעיגול של שמה של התובעת[53]

. כמו כן, הוא הוסיף בעדותו ואמר ש"מישהו הוציא להם תלושים ללא ידיעתי", ו"זו לא חתימתי היא מזוייפת ולכן אם זה לא אני אז זה ישראל הוסיף את אותם אנשים"[54]

. עוד הוא הוסיף, ש"אין לי הסבר לזה. אני לא זוכר שהם עבדו אצלי, תצטרך לפנות למי שחתום על הטופס הזה שזה ישראל תמיר. הוא הזין אותו וחתם עליו והגיש אותו"[55]

. נוסף על כן, נציין כי שמה של התובעת מופיע כמספר 104 ברשימות העובדים הפיקטיביים לשנת 2009 ו-2010 של רמי, שהופקו על ידי תמיר[56]

.
104.
ביחס לתלושי השכר של התובעת ואשר הוגשו על ידי התובעת כחלק מתביעת דמי האבטלה, ועליהם מופיעה החותמת "בית לחם הגלילית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ", ציין רמי כי "... לא. אלו לא מכתבים שלי ואני גם לא מכיר את האנשים הרשומים שם חוץ מזה החותמת של העסק שלי היא לא החותמת של "בית לחם הגלילית מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ הנהלת חשבונות". אני חבר באגודה הזו אבל אין לי שום קשר או סיבה להחזיק את החותמת של האגודה. יש לי חותמת של משק חורב עם מספר טלפון. אין לי שום קשר לבית לחם הגלילית"[57]

.
105.
פסקי הדין המרשיעים בהליך האזרחי – כפי שציינו דלעיל במהלך פסק הדין, סעיף 42(א) לפקודת הראיות קובע כי המסקנות ב

פסק דין
מרשיע חלוט יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, זאת אם המורשע או מי שאחריותו נובעת מאחריותו של המורשע, הוא בעל דין במשפט האזרחי. עוד ציינו, כי

פסק דין
פלילי חלוט יכול גם לחול על מי שלא היה צד להליך הפלילי ומי שנחשב כ"זר" או "צד שלישי" להליך זה.
106.
ביחס לכך, הנתבע טוען כי ניתן לראות בתובעת כבעלת דין שאחריותה נובעת מאחריות המורשע, ועל כן פסק הדין המרשיע קביל בעניינה. הנתבע אף טוען כי התובעת קיבלה גמלה שלא כדין מהנתבע על יסוד מסמכים שזויפו והוכנו עבורה על ידי תמיר, בסיוע של אבו טאהא, שהורשעו במסגרת פרשה זו. לכן, יש לראות בה כמי שאחריותה נובעת מאחריות המורשעים.
107.
כבר עמדנו על כך, כי הגם שהתובעת לא היתה צד להליך הפלילי, ניתן להכיר בממצאים מפסק הדין כקבילים במשפט האזרחי, המתנהל בפני
נו, זאת משתי סיבות: האחת – פסק הדין יכול שיהא קביל גם עבור מי שהיה זר להליך הפלילי, אם לא הובאה ראיה חדשה בפני
מי שדן בהליך האזרחי ובית המשפט לא בנקל יהפוך את מסקנתו; השניה – בית הדין איננו מחויב לדיני ראיות, לפי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה ואשר פורט דלעיל. על כן, בית הדין יכול לקבל

פסק דין
מרשיע, גם אם לא היה חלוט במועד זה.
108.
במקרה שלפנינו, התובעת לא הביאה כל עדות מהימנה ו/או ראיה, באשר היא, על מנת לסתור את טענותיו של הנתבע או להוכיח את עבודתה הנטענת אצל זיו, ולא אצל גדי, סמי או רמי, או כל מעסיק אחר. כמו כן, ישנן עדויות רבות ושאליהן התייחסנו ונתייחס עוד כעת, המצביעות על כך שאותם תלושים הם תלושים פיקטיביים. זאת ועוד, אותם גורמים שהורשעו בדין פלילי – תמיר, אבו טאהא ו-רמי, היו חלק מתעשיית הפקת התלושים, ותמיר אף חתום על תביעות דמי האבטלה שהוגשו בשמה של התובעת.
109.
נשוב ונציין, כי אנו גם מסכימים עם עמדתו של הנתבע כי אין משמעות לעובדה אם הרשעתם של אותם גורמים נסובה על הודאה בעובדות במסגרת הסדר טיעון, ולא לאחר שמיעת ראיות. בסופו של דבר אותם נאשמים הודו בכתבי האישום, ועובדה זו אינה מוכחשת.
110.
תלושי השכר של התובעת הם פיקטיביים – הנתבע הוסיף וטען כי תלושי השכר של התובעת ואשר הוגשו כחלק מתביעות דמי האבטלה, הם תלושים פיקטיביים. בכלל זה, על גבי התלושים הנ"ל מצוין קוד מחלקה שונה לכל מעסיק, שניתן על ידי תמיר לתלושי שכר פיקטיביים שהונפקו על ידו לבקשתם של "הראיס" אבו טאהא ובניו, כאשר לכל אחד מהם, כולל לאבו טאהא, היתה מחלקה ששויכה אליו ישירות.
111.
על התלושים הפיקטיביים ציין תמיר את הקודים הבאים: 6032 – עבור סמי ורמי, ו-3037 על התלושים שהונפקו על שם גדי. בכלל זה, בחקירתו של תמיר במשטרה ואשר צורפה אף היא לכתב ההגנה, הוא אמר ש"... ועכשיו אני מתקן ואומר סופית, המפתח למחלקות שלי בתוכנת השיקלולית הוא כדלקמן: ...6032 – אבו טאהא, מוחמד זידאן"[58]

.
112.
כמו כן, ביחס לתלוש הנושא קוד 3037, טען תמיר בחקירתו במשטרה כי "... המסמך המסומן א.א. 291 הינו מסמך שניתנה לו כותר הנושאת את מספר מחלקה 3037 כי ייתכן ומדובר ברישומים של אבו טאהא לשנת 2009... זה מסמך של מחלקה של אבו טאהא, רשימת עובדים זו אי רשימה של עובדים פיקטיביים שנמסרו לי ע"י אבו טאהא ובגינם קיבלתי 200 ₪ לכל תלוש שכר"[59]

.
113.
נוסף על כן, וכפי שטען הנתבע בסיכומיו, התלושים שצירפה התובעת לתביעתה לאבטלה של המעסיקים סמי ורמי נושאים קוד מחלקה 6032. המדובר באותו הקוד שעליו העיד תמיר כי זהו קוד שניתן על ידו לאבו טאהא, לצורך הפקת תלושים פיקטיביים שהונפקו עבור מבוטחים, ואשר אבו טאהא קישר ביניהם. כמו כן, וכדי לבסס את המסקנה שבנדון, התובעת אף העידה כי אכן אבו טאהא היה מי שקישר בינה לבין המעסיק[60]

.
114.
בנוסף, וכפי שטוען הנתבע, גם התלושים שהוצאו על שם המעסיק גדי, שגם את התלושים שלו צירפה התובעת לתביעתה לקבלת דמי אבטלה, נושאים קוד מחלקה 3037. כזכור וכפי שפורט דלעיל, גם קוד זה ניתן על ידי תמיר לתלושי שכר פיקטיביים. בחקירתו של תמיר במשטרה הוא אף העיד לגבי התלושים כך[61]

:
"ש.
האם מדובר ברשימת עובדים פיקטיביים שנמסרו לך ע"י קבוצת אבו טאה ובניו, שבגינם קיבלת 200 ₪ עבור כל תלוש שכר, והאם ניתן יהיה לסכם כי מס' המחלקות 3035,3036,3037,3038 הם מחלקות שלגביהם יהיה נכון להתייחס כפי שסוכם על שיטת רישום הדומה ליתר המעסיקים קרי מס' 3031-6033.
ת.
כן, מדובר בעובדים פיקטיביים רק אני לא יודע כרגע להבחין בין מס' המחלקות ולשייך אותם לאדם מתוך קבוצת אבו טאהא ובניו
."
115.
לבסוף, נציין שהתלושים שהופקו לתובעת מהמעסיקים סמי וגדי, הופקו על ידי תמיר באותו יום – 5.12.2008. זאת, בניגוד לטענתה של התובעת כי היא השאירה את התלושים עד שסיימה לעבוד, ורק אז היא לקחה את כל התלושים[62]

.
116.
סוגיית השיהוי – בסיכומיה התייחסה התובעת בהרחבה לסוגיית השיהוי, והיא טענה כי הנתבע פעל בשיהוי רב, באופן שיש בו כדי לפגוע בזכויותיה וביכולתה להוכיח את טענותיה. עוד היא טענה, שיש להביא בחשבון את העובדה שהיא אינה יודעת לדבר, לקרוא או לכתוב בשפה העברית.
117.
טענות אלה יש לדחות מכל וכל. לתובעת היתה הזדמנות מלאה ושלמה להוכיח לפני בית הדין את טענותיה, אולם נטל ההוכחה, כמו גם הרף הראייתי, לא הורמו על ידה, אפילו לא בקמצוץ של ראיה. עוד נוסיף, שלגבי חלק ניכר מהראיות, ניתן היה להביאן גם בחלוף הזמן, וככל שהתובעת רצתה להוכיח אחרת, וכי ראיות אלה כבר אינן בשליטתה – מסיבה כזאת או אחרת, הרי שהנטל בעניין זה היה מוטל עליה, גם כאן, והוא לא הורם.
118.
זאת ועוד, מקובלת עלינו טענתו הנוספת של הנתבע בסיכומיו, כי טופס התביעה לדמי אבטלה כלל פרטים אישיים שהם בידיעתה ונחלתה הבלעדית של התובעת, כגון מספר טלפון נייד, פרטי חשבון בנק, החודש הראשון שבו היא התייצבה בשירות התעסוקה וכיו"ב. בנסיבות אלה, המדובר בפרטים שהתובעת מסרה לאדם שהיה אמון עליה, ומילא את טופס התביעה[63]

.
ה.
לסיכום
119.
לסיכום – לאור כלל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי היא עבדה אצל זיו, או אצל כל מעסיק אחר בתקופה הרלבנטית לתביעה ולתביעת דמי האבטלה שהוגשה על ידה לנתבע. על כן, דין התביעה להידחות.
120.
הוצאות – באופן רגיל, בית הדין אינו נוטה לחייב מבוטחים בהוצאות לטובת המוסד לביטוח לאומי
, בתביעות למימוש זכויות סוציאליות וכאשר התביעה נדחית. עם זאת, קיימים מקרים שבהם בית הדין הארצי חייב בעבר מבוטחים בהוצאות לטובת המוסד לביטוח לאומי
, ולמשל – כאשר הוא שוכנע שנמסרה גרסה שבאופן מופגן היתה לא נכונה[64]

.
121.
ראו בהקשר זה גם קביעתה של כב' השופטת גליקסמן: "גם הכלל שלפיו אין לחייב בתשלום הוצאות בתביעה למימוש זכות מתחום הביטחון הסוציאלי, בעיקר בהליכים כנגד המוסד לביטוח לאומי
אינו מוחלט. במקרים המתאימים, בהם מבוטח פעל בחוסר תום לב או ניסה להונות את המוסד לביטוח לאומי
, יש מקום לחייב את המבוטח בתשלום הוצאות"[65]

.

122.
אשר למקרה זה – לשיטתנו, המדובר בתביעה שהוגשה באופן מופגן בחוסר תום-לב, וכאשר עסקינן בהוצאת כספי ציבור במרמה. כפי שתיאר תמיר באחת מהודעותיו במשטרת ישראל: "... מהיום הראשון לחקירה דיברתי עם החוקרים באין ספור פגישות ומסרתי כי הנזק הגדול והעיקרי שנגרם מכל פעולותיי וההתנהלות הכושלת שלי היא כנגד עבירות שקשורות לתביעות פיקטיביות שהוגשו לביטוח לאומי ועליהם אני מכה על חטא"[66]

.
123.
ביחס לכך נעיר, כי לפי תעודת עובד ציבור מיום 26.7.2017 שהוגשה בב"ל 65740-05-17 על ידי גב' ליאת אזולאי, מרכזת בכירה במחלקת אבטלה בסניף הראשי של הנתבע, החקירה שנערכה בפרשה העלתה כי שולמו ל-561 תובעים 795 תביעות לדמי אבטלה ודמי לידה (607 תביעות דמי אבטלה ו-188 תביעות לדמי לידה).
124.
ודוק – כאשר עסקינן במאות מבוטחים שקיבלו כל אחת ואחד מהם לידם, שלא כדין, סכומים בהיקף של אלפי שקלים, ולעתים קרובות עשרות אלפי שקלים (הגב' אזולאי ציינה כי המדובר בהיקף מצטבר של כ-12 מיליון ₪, וכן עולה שסך העלמות המס כתוצאה מהפרשה הגיע ל-30 מיליון ₪), הרי שהמדובר בנזק משמעותי ביותר וניכר לקופה הציבורית.
125.
כך הוא הנכון גם בעניינה הספציפי של התובעת, שקיבלה לידה כספי ציבור – עשרות אלפי שקלים, תוך כדי ביצוע הונאה חמורה. בנסיבות אלה, נחה דעתנו כי יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות גבוהות. על כן, התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.
126.
ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום,
ז' סיוון תשע"ט
(10 יוני 2019
)
, בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.




















מר חיים מויסי
נציג ציבור (עובדים)



טל גולן

שופט

מר ברק נחשול
נציג ציבור (מעסיקים)


[1]

כתב אישום מתוקן והכרעת דין צורפו כנספח לבקשת הנתבע מיום 22.11.2017, שהוגשה במסגרת ב"ל 65740-05-17.
[2]

כתב אישום מתוקן והכרעת דין צורפו כנספח להודעת הנתבע מיום 26.2.2018, במסגרת ב"ל 65740-05-17.
[3]

סעיף 31 לסיכומי הנתבע.
[4]

ע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, ניתן ביום 27.7.2008,
[5]

ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.4.2012.
[6]

ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, בעמ' 333. ראו גם סעיף 36 לסיכומי הנתבע.
[7]

ת"א (מרכז) 22456-11-10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' חשין, ניתן ביום 21.2.2012.
[8]

ע"א 4202/08 אלסאנע נ' מנהל מע"מ, ניתן ביום 1.7.2010.
[9]

ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, ניתן ביום 23.10.1974.
[10]

תע"א (ת"א) 4790-08 עזרא – ראובן את משה בע"מ, ניתן ביום 11.12.2014.
[11]

בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734 (1993); דב"ע (ארצי) נז/3-268 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ – תדמור, ניתן ביום 21.8.1997; בר"ע (ארצי) 331/99 המועצה המקומית מיתר – אל בוחר, ניתן ביום 13.7.1999.
[12]

עניין לוסקי, דלעיל.
[13]

ע"ע (ארצי) 628/07 אלמוני – פלונית, ניתן ביום 27.8.2009.
[14]

ע"ע (ארצי) 1127/00 אורסץ' – דניה סיבוס בע"מ, פד"ע לז 305.
[15]

סעיף 32 לע"ע (ארצי) 55167-12-13 סער – מרום מינוף בע"מ, ניתן ביום 16.12.2014. ביחס לכך, נפנה ל

פסק דין
של מותב בראשות אב"ד ואשר ניתן, בין היתר, בהתבסס על הודאות שניתנו במשטרה (ב"ל (נצ') 9863-06-15 אסעיפאן – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 23.1.2017).
[16]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 2, שורה 18.

[17]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 20-17.

[18]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 14-9.

[19]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורה 23.

[20]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 12, שורות 14-12.

[21]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 12, שורות 25-19.

[22]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 23-21.

[23]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 5-2.

[24]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 11-10.

[25]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורה 23.

[26]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 2, שורות 32-24.

[27]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 3, שורות 22-14.

[28]

סעיף 18 לסיכומי הנתבע.

[29]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 3, שורה 28, עד עמ' 4, שורה 1.

[30]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 6, שורות 8-7.

[31]

סעיף 20 לסיכומי הנתבע.

[32]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 9, שורות 22-20.

[33]

סעיף 16 לסיכומי הנתבע.

[34]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 6, שורות 16-12.

[35]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 6, שורות 27-23.
[36]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 12, שורה 31, עד עמ' 13, שורה 8.

[37]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 4, שורות 12-7.

[38]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 5, שורות 18-13.

[39]

פרוטוקול דיון הוכחות, עמ' 4, שורות 29-27.

[40]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 12, שורות 18-15.

[41]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 6, שורות 32-28.

[42]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 12, שורות 30-19.

[43]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 7, שורות 15-12.

[44]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 10, שורות 15-14.

[45]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 7, שורה 7.

[46]

סעיף 25 לסיכומי הנתבע.

[47]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 8, שורות 12-9.

[48]

ראו נספחים שצורפו לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע ב'תיק המוביל', ב"ל 65740-05-17.
[49]

סעיף 13 לסיכומי הנתבע.

[50]

פרוטוקול החקירה של סמי במשטרה מיום 8.10.2015, עמ' 4, שורות 99-82.

[51]

פרוטוקול החקירה של גדי במשטרה מיום 8.10.2015, עמ' 10, שורות 346-336.

[52]

פרוטוקול החקירה של גדי במשטרה מיום 15.10.2015, עמ' 15, שורות 526-519.

[53]

פרוטוקול החקירה של רמי במשטרה מיום 7.10.2015, עמ' 6, שורות 190-181.

[54]

פרוטוקול החקירה של רמי במשטרה מיום 7.10.2015, עמ' 7, 194-192.

[55]

פרוטוקול החקירה של רמי במשטרה מיום 7.10.2015, עמ' 7, שורות 223-222.

[56]

סעיף 7 לסיכומי הנתבע.

[57]

פרוטוקול החקירה של גדי במשטרה מיום 7.10.2015, עמ' 4, שורות 98-95.
[58]

פרוטוקול החקירה של תמיר במשטרה מיום 14.10.2015, עמ' 4-3, שורות 71-66.

[59]

פרוטוקול החקירה של תמיר במשטרה מיום 14.10.2015, עמ' 14, שורות 454-449.

[60]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 3, שורות 11-10. התובעת נשאלה איך היא הגיעה לעבוד, והשיבה ש"דרך אבו טאהא הוא זה שהיה לוקח אותנו".

[61]

פרוטוקול החקירה של תמיר במשטרה מיום 14.10.2015, עמ' 15, שורות 482-478.

[62]

פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.4.2019, עמ' 6, שורות 6-2; הסיפא לסעיף 4 לסיכומי הנתבע.

[63]

סעיף 30 לסיכומי הנתבע.

[64]

ראו למשל עב"ל (ארצי) 43031-08-11 ביטון – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 26.6.2013: "אכן, מדיניות בית הדין בתביעות לביטחון סוציאלי היא שלא לחייב את המבוטח בהוצאות. אולם, בנסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל, משהתברר שנמסרה גרסה לא נכונה בעניין עו"ד טלמור, ומשלא ניתן הסבר מדוע המערער לא בדק את אמיתות טענתו בעניין עו"ד טלמור במועד מוקדם להגשת הערעור ולכל המאוחר קודם למועד הדיון, אנו סבורים כי יש לחייב את המערער בהוצאות. לפיכך, המערער ישלם למוסד לביטוח לאומי הוצאות בסך של 5,000 ₪". ראו גם עב"ל (ארצי) 14496-06-12 ג'בארין – המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 29.7.2014.
[65]

סעיף 60 לע"ע (ארצי) 48431-02-11 חננאל – אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד, ניתן ביום 15.9.2014.
[66]

פרוטוקול החקירה של תמיר במשטרה מיום 25.10.2015, עמ' 2, השורות האחרונות לעמוד.







בל בית דין אזורי לעבודה 15770-07/17 סמירה נימר זידאן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 10/06/2019)