פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ | פסקי דין על דניאל אלחדף | פסקי דין על רונית וילקר אלחדף |

53613-03/19 הפ     23/07/2019




הפ 53613-03/19 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דניאל אלחדף, רונית וילקר אלחדף








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ה"פ 53613-03-19 בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' אלחדף ואח'









לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק

המבקש:
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
על-ידי בא-כוחה - עו"ד ישראל בכר


נ
ג
ד

המשיבים:

.1
דניאל אלחדף
.2
רונית וילקר אלחדף
על-ידי בא-כוחם - עו"ד משה פרייליך

בקשה לסילוק התובענה על הסף

החלטה

תובע הגיש תביעתו נגד נתבע. התביעה תלויה ועומדת ועתידה להתברר. והנה, אותו תובע הגיש המרצת פתיחה במסגרת תובענה נפרדת (היא התובענה שלפני). הוא טען בה כי לנתבע זכויות בדירה הרשומה על שם רעייתו. הוא מבקש להכריע בטענתו כדי שיוכל להיפרע מהנתבע, ככל שתביעתו הראשונה תתקבל. הנתבעים כאן עתרו לסילוק התובענה על הסף. הם טוענים כי אין מקום להיכנס לבירור מערכת היחסים הקניינית ביניהם (בני זוג נשואים), עוד לפני ההכרעה בשאלה האם הדין עומד לימין התובע בתביעה הראשונה, והאם הנתבע חב לו דבר.
הסוגיה נדונה בהרחבה בהחלטתי (מיום 28.5.19) בבקשה שהגיש התובע (המבקש בהמרצת הפתיחה) לסעד זמני. בקשה זו נדחתה (ביום 28.5.19). בסופה של החלטתי ביקשתי לברר האם התובע עומד על ההליך. תשובתו הייתה בחיוב, תוך שעתר לעיכוב בירור התובענה עד להכרעה בהליך האחר שהגיש (כמפורט להלן). נוכח זאת עתרו הנתבעים למתן החלטה בבקשה שהגישו לסילוק ההליך על הסף (מחמת היעדר עילה ויריבות).
לאחר עיון אני מוצא שאכן יש לסלק את המרצת הפתיחה על הסף. טעמיי נשענים על הטעמים שצוינו בהחלטה בעניין הסעד הזמני. לשם הנוחות אחזור על הדברים כאן.
רקע
1.
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
(להלן: הבנק,
התובע או המשיב) הגיש לבית משפט זה תביעה (
ת"א 24102-04-18) נגד המבקש 1 (להלן: המבקש) ונגד שניים נוספים (להלן: ההליך הראשון). בתביעתו טען שהנתבעים התחייבו ליטול הלוואה בהתאם להסדר חוב, שתביא לפירעון החוב של חברת לוקי בניה ופיתוח בע"מ (להלן: הקבלן המבצע) כלפי הבנק. לשיטתו, הגיעה עת מימוש ההתחייבות, ועליהם לדאוג לתשלום בן 3 מיליון ₪ בגין כך. הנתבע טען, בין השאר, כי מדובר למעשה בערבות שניתנה על-ידו לבנק, והוא פטור ממנה לאור הוראות שונות בחוק הערבות, התשכ"ז-1967.
לאחר מכן הגיש הבנק את המרצת הפתיחה שלפני (להלן: ההליך השני). בית המשפט התבקש להצהיר במסגרתה שהמבקש הוא הבעלים של מחצית מדירת המגורים הרשומה על שם רעייתו (להלן: המבקשת (שניהם ביחד יכונו להלן כמבקשים)), לה הוא נשוי שנים רבות. ומדוע נדרש בירור סוגיה זו? הבנק מסביר שככל שתתקבל המרצת הפתיחה, יוכל לגבות את חובו מהמבקש, וזאת במידה שתתקבל תביעתו הכספית בהליך הראשון.
2.
המבקשים עותרים לסילוק המרצת הפתיחה על הסף.
עיקרי טענות הצדדים

3.
המבקשים טוענים כי המרצת הפתיחה חסרת עיגון משפטי. מדובר בתביעה "חדשנית" וחסרת תקדים, והיא מתעלמת מעקרונות משפטיים מקובלים. למעשה מטרת ההליך היא כפיית הסדר כלכלי על בני זוג, בניגוד לדעתם ולרצונם וללא סיבה. יש לכבד את רצונם של בני זוג ליצור הפרדה רכושית בנכסיהם. הדירה שבמחלוקת נרכשה בשנת 2006, והיא רשומה על שם המבקשת.
הבנק מתעלם מכך שבשורה ארוכה של פסקי דין הגביל בית המשפט אפשרות של התערבות של צד שלישי באוטונומיה של בני זוג לקבוע את ההסדר הכלכלי של חייהם המשותפים. יכולת של צד ג' להתערב כאמור קמה במסגרת הליכי פשיטת רגל או כשמדובר בנושה, שעה שננקטים על ידי החייב פעולות של הברחת נכסים. המבקשים אינם פושטי רגל ואינם חייבים לבנק. ואפילו היו כאלה, היכולת להתערב בעניינם הייתה מוגבלת למקרה של הברחת נכסים. אם הבנק היה רוצה לפעול מכח דיני הוצאה לפועל, היה עליו להצביע על רישום פיקטיבי, הברחת נכסים, הסכמה בכתב על שיתוף או נאמנות בניגוד לרישום. כאן כאמור אין מדובר בפושטי רגל או בחייבים.
4.
המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות.
הוא מצביע על כך שהמבקשים נשואים שנים רבות. המבקש זכאי להירשם כבעל מחצית מהזכויות בבית המגורים בו הם מתגוררים (שזו הדירה שהזכויות בה הן מושא המרצת הפתיחה). עובדת מגוריו של המבקש במקום אינה מוכחשת על ידי המבקשים, והנה בכל זאת הדירה רשומה רק על שם המבקשת. עוד מצביע המשיב על כך שבשנת 2006, השנה בה נרכשה הדירה, היו מחלוקות בין קבוצת החברות, שאחת מהן הייתה בבעלות המבקש, לבין הקבלן המבצע. מחלוקות אלה הובילו להליך בוררות, ולהגשת בקשת כינוס נכסים, ולכן קם חשד כי רישום בית המגורים על שם המבקשת נועד להבריח נכסים.
המשיב טוען כי יש לסלק את הבקשה על הסף שכן אין היא מגובה בתצהיר. לגופם של דברים, גם אם חל על המבקשים משטר של איזון משאבים, אין בכך כדי למנוע כבר עתה את התגבשות השיתוף, נוכח התקיימות "מועד קריטי". צבירת חובות של המבקש כלפי המשיב ואי עמידה בהתחייבויותיו מהווה מועד קריטי שכזה. גם נסיבות רישום הנכס על שם המבקשת עולות כדי "מועד קריטי". לחילופין, גם אם לא קם מועד קריטי ניתן להחיל כאן את חזקת השיתוף, שכן כוונת בני הזוג והתנהגותם מעידה על רצונם בחיי שיתוף מלאים. בניגוד לנטען על ידי המבקשים, קיימות דוגמאות לכך שהפסיקה התערבה – לבקשת צד ג' – במערכת היחסים הקניינית שחלה בין בני זוג נשואים. כך יש לעשות גם במקרה הנוכחי.
דיון

5.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. טעמיי פורטו, למעשה, בהחלטתי בבקשה בעניין הסעד הזמני, ולשם הנוחות אחזור עליהם כאן בשינויים המחויבים.
6.
המרצת הפתיחה מעלה לקדמת הבמה את המתח הקיים בין האינטרסים של צד שלישי, המסוכסך עם אחד מבני הזוג, לבין מערכת היחסים הקניינית שבין בני הזוג, בינם לבין עצמם.
כנקודת המוצא של הדיון ישמשו דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 22-21 (1995) (להלן:

עניין סיטין) שם נאמר:

"מכוח הילכת שיתוף הנכסים מוענקות זכויות לאחד מבני הזוג (בן-זוג א') בנכס אשר נרכש מצד שלישי על-ידי בן הזוג האחר, ואשר לעתים רשום במרשם

על שמו

(בן-זוג ב'). מטבע הדברים, זכויות אלה של בן-זוג א' עשויות לפגוע בנושה של בן-זוג ב'. על-כן, נושה זה עשוי לבקש להוכיח כי הילכת השיתוף כלל אינה חלה ביחסים שבין בני הזוג, ועל-כן מלוא הזכויות בנכס הן של החייב (כלומר, בן-זוג ב'). לדעתי, יש לאפשר לו הוכחה זו. אכן, בסכסוך בין בני הזוג, בינם לבין עצמם, רשאי כל אחד מהם להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה. בדומה, בסכסוך בין נושה לבין בן-זוג א', רשאי הנושה להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה ביחסים שבין בני הזוג. אין שוני מהותי בין הוכחה זו לבין כל הוכחה אחרת, שבה מבקש נושה, הטוען לזכות כלפי החייב בגין נכס פלוני, להוכיח את בעלותו של החייב באותו נכס. כל גישה אחרת תפגע בזכויות של הנושה. אכן, אם הנושה "נפגע" מהלכת שיתוף הנכסים, מן הראוי לאפשר לו להוכיח כי היא אינה חלה בנסיבות העניין. לעניין זה אין נפקא מינה אם שני בני

הזוג הם צדדים להליך עם הנושה, או שרק אחד מהם הוא צד לו. זאת ועוד: לעניין זה אין נפקא מינה שביחסים בין בני הזוג שניהם מסכימים כי הילכת שיתוף הנכסים חלה ביניהם. הסכמה זו אינה יכולה לשלול מהנושה את זכותו להוכיח כי חרף ההסכמה הילכת השיתוף לא חלה בין בני הזוג. לעתים הוא אף יצליח להצביע על קנוניה בין בני הזוג לשלול מהנושה את הזכויות
[ההדגשות הוספו].
ההיגיון העומד בבסיס הדברים יכול לחול, על פניו, גם במקרה ההפוך בו הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, למרות שמעשית גם לבן הזוג השני יש זכויות בו. יחד עם זאת, מהלך הפוך זה יכול לעורר קשיים, שלא כאן המקום להרחיב אודותיהם.
7.
אלא שיש לשים לב לכך שההלכה מדברת על מערכת היחסים בין נושה לבין חייב. בין מי שיש לו זכות לבין מי שעומדת לו חובה. ענייננו שלנו הוא שונה. הזכות עדיין לא גובשה. המבקש אינו חייב של המשיב. ייתכן שבסופו של יום יהפוך כזה, והכול תלוי בתוצאות ההליך הראשון. אלא שעד אותו מועד אין לפנינו בעל זכות, אלא טוען לקיומה של זכות. האם גם במקרה שכזה, ראוי לאפשר לצד השלישי את הכניסה למערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג?
המשוכה הניצבת בפני
המשיב-התובע בעניין זה היא גבוהה ביותר. שיקולי מדיניות בסיסיים עומדים בדרכו. תהיה זו טעות לבחון את הדברים מזווית הראיה הצרה של הצדדים שלפני. יש לבחון את השלכות הרוחב של קבלת טיעון המשיב. אם נקבל את עמדתו, הדבר עלול יהיה להוביל לתוהו-ובוהו קנייני ודיוני. הרי יהיה בכך כדי להוביל לתוצאה לפיה בגין כל הגשת תביעה נגד פלוני, ניתן יהיה להגיש תביעה נפרדת נגד פלונית, שאיתרע מזלה לשמש בת זוגו. ובעוד שבהליך האחד יריבו הצדדים את ריבם, בהליך האחר יתנהל בירור מורכב בעניין מערכת היחסים הקניינית שבינו לבינה. וכל זאת על מנת לאפשר לתובע בהליך האחד להיפרע מהנתבע במידה ויזכה בדין. הנה כי כן, בגין סיכוי כזה או אחר לזכות בדין בהליך אחד, ניתן יהיה לפתוח הליך אחר, על כל המורכבות הנובעת מכך. מבחינה מהותית גישה זו אינה מעניקה את המשקל הראוי לזהירות שבה יש לגשת למערכת היחסים הקניינית שבין בני הזוג. וגם מבחינה דיונית יוביל הדבר לקשיים ניכרים. כיצד יהיה מקום לברר את ההליך הנוסף? האם יהיה מקום לעכבו מיד כדי שלא לבזבז זמן דיוני יקר, ולחכות לסיום תוצאות ההליך הראשון? ואם כן, מדוע שלא ימתין התובע עם הגשת תביעתו מלכתחילה? או שמא יש להתקדם בכל זאת בבירור ללא קשר להליך הראשון? ואז, האין חשש שהצדדים ישקיעו משאבים לשווא, אם תביעתו הראשונה של התובע תידחה?
8.
הנה כי כן, ספק רב אם עומד למשיב הפתח דרכו הוא מנסה להיכנס למערכת היחסים הקניינית שבין המבקש לבין המבקשת. ואכן, הרוב המוחלט של האסמכתאות אליהן הפנה עסק במקרה שבו בעל חוב קיים הוא שביקש לבחון את הדברים, או שדובר בוויכוח
במסגרת הליכי פשיטת רגל (ראו בעניין זה גם אצל דוד מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחדש" דין ודברים ט 105, 159 (תשע"ו)).
כך היה בע"א (ת"א) 1/98 אדגר השקעות בע"מ נ' עדנה שטנג (פורסם במאגרים,
[פורסם בנבו]
, 1999), אשר עסק בחייב, במסגרת הליכי עיקול בהוצאה לפועל של מיטלטלין ששייכים גם לאשתו. וכך הוא גם בפסק הדין בה"פ (י-ם) 580/99
רשות הנמלים והרכבות נ' דסקלו
[פורסם בנבו]
פ"מ, תשס"ב (1) 745 (2002), שבו היה מדובר בזוכה בהליכי הוצאה לפועל, שביקשה שבית המשפט יצהיר כי לבן זוג, החייב בהוצאה לפועל, יש זכויות במחצית מהדירה שרשומה על שם אשתו. כן ראו את ה"פ (מחוזי מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דוד (פורסם במאגרים,
[פורסם בנבו]
, 2011) בפסקה 21.ב).
לעניין זה ראו גם אצל שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 242-238 (2016). פרופ' ליפשיץ ציין בספרו, כי מגמת הפסיקה היא להעדיף את בן הזוג על פני נושה חיצוני, והוא מפנה לע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433 (2002). גם שם לא דובר במי שטוען כי עומדת לו זכות אלא בנאמן בפשיטת הרגל, שהוא זה אשר רשאי לעתור לבית המשפט, שיצהיר כלפי החייב על בעלותו במחצית דירה ובמחצית כלי רכב שרשומים על שם אשתו בלבד. מכל מקום, בית המשפט העליון באותו המקרה אף ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהכיר בשיתוף בנכסים מאחר שלא הוכח השיתוף.
רווח והצלה ביקש המשיב למצוא בפסק הדין בת"א (ת"א) 53858-01-14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' פינסון
[פורסם בנבו]
(להלן: פרשת פינסון), שניתן על ידי חברי, כב' השופט אטדגי. בפרשה זו הגיש בנק המזרחי תביעה אזרחית רגילה נגד מר פינסון ושלושת בניו, בה נטען כי הוא הבריח נכסים לבניו, ומדובר בהעברת נכסים למראית עין. הבנק עתר לסעד הצהרתי כי מר פינסון הוא הבעלים האמיתי של הנכסים, לביטול רישום הנכסים על שמם, ולהעברתם על שם הנתבע; כמו כן עתר הבנק לצו מניעה זמני, שיאסור על הנתבעים לבצע דיספוזיציה בהם. בית המשפט המחוזי נעתר באותה פרשה לבקשה לסעד זמני, בין היתר לאור הראיות לכאורה שבתיק, בשל מאזן הנוחות והעדר שיקולים שביושר לפסוק אחרת. אלא שיש לאבחן מקרה זה מענייננו. ראשית, בפרשת פינסון הנתבע הודה בעצם קיומו של החוב אך כפר בשיעורו (ראו פיסקה 1 להחלטה). לעומת זאת במקרה הנוכחי המבקש כופר לחלוטין בחוב כלשהו כלפי הבנק (ראו למשל: סעיף 9.2 לכתב ההגנה של המבקש בהליך הראשון); שנית, באותו המקרה נוהלה גם תביעה כספית, ושם הוטל עיקול לבקשת הבנק להבטחת מימוש פסק הדין. בענייננו לא ניתן סעד זמני במסגרת התביעה הכספית (ההליך הראשון). ושלישית, בפרשת פינסון לא הייתה התערבות של צד שלישי ביחסים רכושיים פנימיים שבין בני הזוג, על כל הרגישות הנלווית לה. היו ראיות שהנכסים היו רשומים במקורם על שם מר פינסון ורק לאחר מכן הם הועברו על שם הילדים. כאן מדובר בהתערבות חזיתית במערכת היחסים שבין בני זוג, שכן הדירה נרשמה על שם המבקשת לפני שנים הרבה. אמנם המשיב טוען כי נסיבות הרישום היו חשודות, אך עדיין, לחשדות אלה אין משקל רב, במיוחד נוכח העובדה שחלפו מאז למעלה מעשר שנים. וגם במבט על פני הדברים, או ליתר דיוק על פני התובענה (כנדרש בבקשה לסילוק על הסף), לא ניתן יהיה להצדיק בגין חשדות שכאלה כניסה למערכת היחסים שבין בני הזוג, שעה שטרם הוכרה זכותו של הבנק כלפי המבקש.

9.
המשיב הצביע על בסיס נורמטיבי נוסף לשם תמיכה בעמדתו, והוא חוק יחסי ממון, שחל על בני זוג שהתחתנו החל משנת 1974 ואילך. במסגרת אפיק זה נשאלת השאלה מהו המועד בו ניתן להחיל, הלכה למעשה, את משטר איזון המשאבים על בן הזוג השני, שלא נקלע לחובות. כלומר, מתי ניתן לקבוע כי מסת הנכסים והחובות מתחלקת שווה בשווה בין בני זוג.
בעניין זה מפנה המבקש לדבריו של כב' הנשיא (בדימ') ברק ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165 (2006) שם נפסק (בפסקה 28 ואילך לפסק הדין)(להלן: עניין שלם):
על פי גישת הביניים, מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד. גישת הביניים מבחינה בין שני מועדים שונים. המועד האחד הוא המועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. מועד זה הוא המועד הרלבנטי לגיבוש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. המועד השני הוא "מועד קריטי" בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני
סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים". ב"מועד הקריטי" מתגבש השיתוף בשאר הנכסים. עד ל"מועד הקריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כעין שעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב"מועד הקריטי"
[ההדגשות במקור]
ובהמשך:


על פי גישת הביניים, השיתוף בכלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים) הוא בבחינת שיתוף קנייני דחוי, המתגבש רק ב"מועד קריטי". אין בו הקנייה מיידית של זכויות בן הזוג האחד לבן הזוג האחר. הלכת השיתוף, על פי גישת הביניים, אינה משמיעה שיתוף מיידי ומלא, ספציפי ביחס לכל נכס ונכס, במהלך היומיומי של חיי הנישואין. היא אף לא משמיעה ניהול משותף, ברמה היומיומית, של נכסי הרכוש המשותף. ב"מועד הקריטי" מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות. הוא מזכה כל אחד מבני הזוג במחצית מהזכויות שתחת השיתוף, לאחר פירעון החובות. השיתוף הוא ביחס למסת הנכסים כולה
[ההדגשות הוספו].

אך גם אפיק נורמטיבי זה מעמיד בפני
המשיב משוכה גבוהה ביותר, אותה הוא לא צולח. הוא מעלה את השאלה האם קם כאן אותו "מועד קריטי" המאפשר לתפוס את הזכויות של המבקש בנכסים הרשומים על שם רעייתו? ברור שמועד קריטי אינו יכול להיות עניין של מה בכך. הוא מגבש את הקניין המשותף. הוא טומן בחובו השלכות על מערכת היחסים שבין צדדים שלישיים לבין בני הזוג. הוא מאפשר את חדירתם של נושים לתא המשפחתי. לא בכדי עמד הנשיא ברק על אירועים כמו מות אחד מבני הזוג, סכנה להמשך חיי הנישואין, חיסול נכסי אחד מבני הזוג, הליכי פשיטת רגל וכיו"ב. אך מכלל ההן הנכם שומעים את הלאו. קשה להלום שהגשת תביעה נגד אחד מבני הזוג מהווה אירוע קריטי שכזה, שאם תאמרו כן יהפוך המועד הקריטי למחזה נפוץ ויום יומי כמעט. קביעה שכזו תפר, לכאורה, את האיזונים הפנימיים ש"בגישת הביניים", ותוביל לכל ההשלכות הכוללות עליהן עמדתי לעיל (בפסקה 7), שמהן ביקשה להימנע. ועוד אציין לסיום חלק זה כי גם בעניין שלם דובר בבן זוג, שנפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ולא במי שהוגשה נגדו תביעה וזו טרם הוכרעה.
10.
ניתן אפוא להתרשם כי בין אם נצעד באפיק חזקת השיתוף ובין אם באפיק איזון המשאבים, ניצבת בפני
המשיב משוכה נורמטיבית גבוהה ביותר, אותה הוא לא עובר.
11.
מוסיף המשיב וטוען כי יש למחוק את בקשת המבקשים שכן לא צירפו תצהיר לבקשתם, אך היות ועמדתם מבוססת על טיעונים משפטיים לא מצאתי בכך פסול.
אינני סבור שהיה על המבקשים להיכנס לעובי הקורה ולפרט את כל הרקע והנסיבות של רכישת הדירה. דרישה שכזו תפר את נקודת האיזון אליה הגיעה שיטת המשפט שלנו, ולפיה ניתן לשקול התערבות של צדדים שלישיים במערכת היחסים הקניינית, החלה בין בני זוג, במקרה שגובש חוב או בפשיטת רגל. שיטת המשפט שלנו העבירה קו נורמטיבי עבה וברור למדי. כותב פרופ' ליפשיץ כי "לעומת הנטייה להגן על בני זוג מפני נושים במקרים שבהם הנכס שבעניינו נטען שיתוף – בדרך כלל דירת המגורים המשפחתית – היה רשום על שם בני הזוג מלכתחילה, במצבים אחרים, שבהם רישום דירה שהייתה רשומה כולה או חלקה על שם החייב, הועבר על שם בן הזוג בעקבות הסתבכות כלכלית, לעתים כחלק מהסכם גירושים או פיוס, הייתה לפסיקה מדיניות אחרת. במקרים הללו הופעלו דוקטרינות משפטיות כגון דיני ביטול הענקות בפשיטת רגל, וסימני מרמה בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, לטובת הנושים". והנה גם במקרים החשודים, הפסיקה הלכה לקראת נושים, או נוכח קיומה של פשיטת רגל.
המשיב מזמין אותנו, במסגרת תובענה זו, לפרוץ את הגבולות. למתוח את הקו כך שיכניס לתוכו גם את אלה שמתנהל בעניינם הליך משפטי, ושזכותם טרם הוכרה. שעה שבבסיס התיחום הנורמטיבי עומדים שיקולי מדיניות עמוקים, לא ניתן להסיטו על בסיס חשדות שאינם מבוססים די צורכם. אי סילוק התובענה על הסף יוביל למצב שבו ניתן יהיה להגיש הליכים מסוג זה, ויהיה על בני הזוג ליתן הסברים כאלה ואחרים, עוד בטרם הוכרה חבותו של מי מהם. ייתכן שהייתי מגיע לתוצאה שונה אם החשדות שהעלה הבנק היו מבוססים יותר, אך לא זה המצב. בצדק ציינו המבקשים כי גם במקרה של חוב לא קלה היא דרכם של הנושים, וכאן עוד לא הוכחה, כאמור, חבות כלשהי.
התוצאה
12.
לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת, ואני מוחק את ההליך מחמת היעדר יריבות (מול המבקשת) והיעדר עילה (מול המבקש).

המשיב יישא בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ (סכום זה שהינו על הצד הנמוך, לוקח בחשבון את ההוצאות שנפסקו אגב עניין הסעד הזמני, וכן את המאמץ שהושקע בבקשה לעיכוב הליכים, שהתייתר הצורך להכריע בה).

512

אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום מהיום יוסיף להן רכיבי ריבית והצמדה (מיום מתן ההחלטה).

13.
המזכירות מתבקשת לשלוח ההחלטה לצדדים ולסגור את התיק.
זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, כ' תמוז תשע"ט, 23 יולי 2019, בהעדר הצדדים.










הפ בית משפט מחוזי 53613-03/19 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דניאל אלחדף, רונית וילקר אלחדף (פורסם ב-ֽ 23/07/2019)