פסקי דין על מוחמד מנסור

2107/05 פ     02/02/2006




פ 2107/05 מדינת ישראל נ' מוחמד מנסור




1
בתי המשפט
פ 002107/05
בית משפט השלום בכפר - סבא
02/02/2006
תאריך:
כב' השופטת נאוה בכור

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
יעקבי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מוחמד מנסור
- נוכח

הנאשם
טוויל

ע"י ב"כ עו"ד
ב"כ הנאשם:
עיינתי בחוו"ד הממונה והנאשם נכון לבצע את עבודות השירות במוסד "רוחמה" החל מיום 12.3.06.

הנאשם:
אני מסכים.

ב"כ המאשימה:
אין התנגדות.

גזר דין

1. הנאשם הורשע ע"פ הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בעבירת איומים - ע"פ ס' 192 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, כמפורט בכתב האישום המתוקן.

2. ביום 8.12.05 נכרת בין הצדדים הסדר טיעון לפיו הנאשם חזר בו מכפירתו, כתב האישום תוקן, הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן והורשע בגינו.
הצדדים עתרו להפעלת שני המאסרים התלויים ועומדים נגד הנאשם באופן שיוטלו עליו 6 חודשי מאסר בפועל שאפשר וירוצו בדרך של עבודות שירות, ומע"ת.

3. מחוו"ד הממונה שהתקבלה ביום 2.2.06 בעניינו של הנאשם עולה כי הנאשם
יכול לעבוד בכל עבודת שרות- ללא הגבלה.

4. בטיעוניו לעונש ציין ב"כ המאשימה כי לנאשם הרשעות קודמות, לרבות שני מע"ת בני הפעלה, האחד מת.פ. 3119/00 (שלום - כ"ס), בן 6 חודשים, והשני מת.פ. 1491/03 (שלום - כ"ס) שגם הוא בן 6 חודשים.
הנאשם ביצע את העבירה החמורה בה הורשע כאשר המע"ת הנ"ל תלויים ועומדים כנגדו, אך יחד עם זאת, הודה, ובני הזוג התגרשו.
על כן, עתר ב"כ המאשימה להשית על הנאשם את הפעלת שני המע"תים שיופעלו בחופף, ויכול שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן מע"ת.

5. בטיעוניו לעונש ציין ב"כ הנאשם כי הנאשם גרוש מאשתו, ובהודאתו חסך זמן ועימות קשה עם בתו (במהלך עדותה).
כתב האישום תוקן לקולא.
הנאשם אינו אינטיליגנטי, והוא התחרט רק מאחר שהתחשב בבתו.
הנאשם נמצא כבר 6.5 חודשים במעצר בית, ללא עבודה, ויתר על ביתו לטובת גרושתו, והוא גר עם אביו ושתי אחיותיו במרחק של 800 מ' מבית המתלוננת.
הוא עומד להנשא בשנית, ומשפחתו עוזרת לו להשתקם.
על כן עתר ב"כ הנאשם לאמץ את הסדר הטיעון.

6. בפני
בימ"ש ציין הנאשם כי הוא מצטער מאד, ב- 5 שנים האחרונות לא עבד, והוא רוצה לחפש עבודה.

7. הכרעה
עבירות האלימות במשפחה הן מסוג העבירות המסוכנות והחמורות שהפכו לנגע שפשה בחברה הישראלית.
על כן, רואים בתי המשפט והמחוקק בחומרה רבה ביצוע עבירות על רקע זה, ונוקטים ביד קשה ומחמירה כנגד עברייני האלימות במשפחה, מתוך כוונה למגרן,
ולהרתיע את הציבור לבל ינקוט בשיטות פוגעניות אלו.
כך, ברע"פ 11161/05 ניסים דרוביע נ' מ"י (מיום 29.12.05) - דחה ביהמ"ש העליון את בקשתו של הנאשם שהורשע באיומים כלפי אשתו והפרת הוראה חוקית ונידון ל- 10 חודשי מאסר בפועל, לאחר שהופעל מע"ת שהיה תלוי ועומד כנגדו, ו- 12 חודשי מע"ת.

ברע"פ 9886/05 מיכאל מוכרתי נ' מ"י (מיום 12.12.05) - דחה בימ"ש העליון את בקשתו של הנאשם שהורשע בתקיפת בת זוגתו ובאיומים כלפיה ונידון במסגרת הסדר טיעון ולאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן, ל- 5 חודשי מאסר בפועל, מע"ת בן 10 חודשים ביחס לעבירות אלימות מסוג פשע ומע"ת בן 6 חודשים ביחס לעבירות אלימות מסוג עוון לרבות איומים.

בנוגע להסדרי טיעון - אלה נועדו לשרת את מכלול האינטרסים המתנגשים של הצדדים המתדיינים - כשמחד - האינטרס הציבורי, ומאידך - אינטרס הנאשמים, ונסיבותיהם האישיות.

בידי בית המשפט הסמכות והחובה להחליט אם לאמץ את הסדר הטיעון, ועליו לשקול מכלול רחב של שיקולים, ובהם האינטרס הציבורי, שבמסגרתו יש לגמול לנאשם על מעשיו, להרתיע עבריינים בכח מלבצע את זממם, וכן שיקולים רלבנטים נוספים בהתאם למדיניות המשפטית.
הסדר הטיעון אינו בא במקום אינטרסים ציבורים חיוניים, ושיקולים של חיסכון בזמן וציפיותיהם של נאשמים נדחים מפני הצורך להעניש עבריינים ולגזור עליהם עונשים ראויים שיעבירו מסר נכון לציבור בכללותו.

יתר על כן, על בתי המשפט לתת ליבם להסדרי טיעון מקלים יתר על המידה, העלולים במפגיע או במשתמע לעודד עבריינים לבצע עבירות, לנסות ולהגיע להסדר ולהתחמק "בשן ועין" ממיצוי הדין עימם. מגמה זו מסוכנת, ועומדת בניגוד לתכלית אכיפת החוק, שנועדה למגר עבירות, ולאפשר חיים נורמטביים של האזרחים שומרי החוק במדינה.

בית המשפט העליון התייחס למכלול שיקולים אלה בדנ"פ 1187/03 מ"י נ' אופיר פרץ ואח' (מיום 31.3.05), שם נדון בהרחבה בהרכב של 9 שופטי בית המשפט העליון מעמדו של הסדר טיעון, ומחויבותם של הגורמים השונים אליו.
כב' הש' בייניש קבעה כי:
"עלינו לזכור כי תהא אשר תהא עמדה זו, וככל שיינתן לה משקל נכבד, גזירת הדין היא בסופו של דבר מלאכתו הבלעדית של בית המשפט והוא אינו רשאי להתפרק מתפקידו זה. בית המשפט רשאי להתחשב בעמדת התביעה, והוא יכבד את עמדתה, אך אין הוא חייב לקבלה (ראו: ע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם), פסקאות 14 - 15 לפסק הדין והאסמכתאות שם).
בשיטתנו, אין בית המשפט פטור מאחריותו לגזירת הדין ועליו לקבוע באופן עצמאי את העונש המתאים בנסיבות העניין.

עמד על כך השופט חשין בפרשת לוי:

"...הסמכות להשית עונשים על מי שהורשעו בדינם ניתנה לבתי המשפט, להם ולא לאחר זולתם. ועם הסמכות באה האחריות, שהרי כידוע אין סמכות בלא שתילווה אליה אחריות, כשם שלא תתקיים אחריות אלא אם נלוותה אליה סמכות. עונשים חמורים כי יטילו בתי-משפט על עבריינים - כך יהיה בעונשים קלים -מעשיהם יזכום, מעשיהם יחייבום, והאחריות על שכמם תרבוץ. בתי המשפט לא יורשו להסב פניהם לצדדים, לנסות ולמצוא גוף אחר זולתם שישא באחריות לעונשים שהם מטילים; האחריות לעונשים בתי המשפט לא יוכלו לחלוק אותה עם אחרים, לרבות לא עם התביעה הכללית שתבקש להטיל עונשים כאלה או אחרים, בין בכלל בין במקרה פלוני או אלמוני" (ע' 171 לפסק הדין).

בבואו להכריע בערעורו של הנאשם על בית המשפט שלערעור לבחון
את העונש שנגזר על פי אותן אמות מידה שעמדו לבחינה בערכאה הדיונית. על אמות מידה אלו עמדנו בהרחבה בפרשת הסדרי הטיעון (ע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל
פד' נז(1) 577-נ.ב.)

ונביא כאן מקצת מן הדברים שנאמרו שם:

"במסגרת בחינתו של העונש המוצע ייתן בית-המשפט דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים
ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון הדרוש
ביניהם. לשם כך יבחן בית-המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. בבחינת הסדר הטיעון נקודת המוצא היא מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. כמו בכל הליך של גזירת-הדין, ייתן בית-המשפט דעתו גם על הנסיבות האישיות של הנאשם ועל שיקולי מדיניות של ענישה ראויה, ויתחשב בכל אלה. בית-המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין אינטרס הציבור לטובת ההנאה שניתנה לנאשם בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון. לשם הערכת מידת ההקלה יהיה על בית-המשפט לשקול, כמידת יכולתו ובשים לב למגבלות הנובעות מהנתונים שלפניו, את מידת הוויתור שוויתר הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי אלמלא ההסדר...

בית-המשפט יבחן, כמובן, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות העניין הנדון. כך למשל ייתן דעתו על הקשיים הצפויים בניהול המשפט, לרבות ריבוי עדים, הצורך בגביית עדויות מעדים שאינם בארץ, התחשבות בנפגע העבירה והצורך לחסוך ממנו עדות וחקירות. כן ייתן בית-המשפט דעתו על האינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריותו למעשיו. עוד יביא בחשבון את האינטרס הציבורי במובנו הרחב - החסכון בזמן השיפוטי ובמשאבי התביעה והאינטרס הקיים בניצול יעיל של המשאבים שבידי כלל גורמי האכיפה. בין היתר, יהיה בית-המשפט מודע לצורך בהשגת ראיות נוספות להעמדת עבריינים נוספים לדין בין באותה פרשה ובין בפרשיות אחרות שאינן קשורות לעניין הנדון.

על כל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על סמך הסדר טיעון, ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיכוי...

עם זאת, גם שיקול זה ייבחן על-ידי בית-המשפט בשים לב ליתר נתוני התיק שלפניו ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב" (ע' 608 - 609 לפסק הדין).

הוסיף המישנה לנשיא, כב' הש' חשין, כי:
"ואולם זאת נזכור ונשמור, שבסוף-כל-הסופות בית המשפט הוא
המכריע לשבט או לחסד, ובמקום שהדין הוא לשבט - הוא הגוזר עונש. הסמכות והכוח לענישה - ובהם עיקר - הם בידי בית המשפט; האחריות לענישה על כיתפי בית המשפט מונחת היא; ומילתו של בית המשפט היא המילה האחרונה והקובעת. נדע מכאן, כי עמדתה של התביעה באשר לגזירת העונש, חשובה ככל שתהא, אין היא אלא אחד המרכיבים בשיקול דעתו של בית המשפט - מרכיב חשוב, מרכיב מרכזי, ללא כל ספק - ואולם כנגדו ובצידיו יתייצבו במקרים המתאימים שיקולים כיבדי-מישקל העשויים למעט ממישקלו."

כב' הנשיא ברק ציין כי:

"אכן, בית המשפט אינו מאמץ, בהכרח, את האיזון שערכה התביעה בין השיקולים השונים העומדים ביסוד הסדר הטיעון. מבחינת הפאן הראייתי, בית המשפט אמנם חי, על-פי-רוב, מפי התביעה. הוא אינו מכיר את הראיות וודאי שאינו בוחן אותן. לא כן בכל הקשור לשיקולים האחרים, כגון הפאן הנורמטיבי, הפאן המערכתי, מדיניות הענישה ואינטרס הציבור. חובת ההגינות כלפי הנאשם אינה חלה בעוצמה שווה על בית המשפט. בית המשפט מביא כמובן בחשבון את ציפיותיו של הנאשם ושוקל, כחלק מהאינטרס הציבורי, את האינטרס שבשימור מוסד הסדרי הטיעון. אך הוא עצמו אינו מחויב כלפי הנאשם לא במישור החוזי ולא במישור המינהלי. כל אלה עשויים להביא לכך שגזר הדין יחרוג מהסדר הטיעון, גם כאשר התביעה, מצידה, לא פעלה בחוסר סבירות כרשות מינהלית".

8. מן הכלל אל הפרט
הנאשם הודה והצטער על מעשיו הפוגעניים והחמורים, במסגרת הסדר טיעון, אך גם בשני המקרים הקודמים בהן הורשע, במסגרת הסדר טיעון, שבעקבותם נדון למע"תים התלויים ועומדים כנגדו מת.פ. 3119/00 (שלום כפ"ס) ומת.פ. 3412/02(שלום כפ"ס), הודה הנאשם, ובימ"ש אף התחשב בו בעת גזירת העונש.

התחשבות זו בנאשם לא הועילה, לא הביאה אותו לכלכל צעדיו ולזנוח את מעשיו הפוגעניים או לעלות על דרך הישר, ונראה כי הוא ראה בהתחשבות בו חולשה של מערכת אכיפת החוק, והרשה לעצמו להמשיך במעשיו הפוגעניים מתוך ידיעה כי בבואו לתת את הדין - יכול ויזכה לעונש קל.

את הישנות האלימות המילולית מצידו של הנאשם כלפי בני משפחתו, יש לעצור לפני שתקרה פגיעה בנפש.

לנאשם עבר פלילי מכביד בעבירות אלימות בכלל ובתוך המשפחה בפרט, וגם מכך נלמד כי מדובר בעבריין רצדיביסט שבחר באלימות כבדרך חיים.

כתב האישום אכן תוקן לקולא אך לא באופן משמעותי מבחינת האלימות המילולית ופוגענית הקשה, שבה נקט נגד המתלוננת.

העובדה כי הנאשם התגרש מהמתלוננת אינה מעלה ואינה מורידה נוכח העובדה שאת המעשים שבהן הורשע ביצע בזמן שהיה גרוש מהמתלוננת, וחי עמה.

לגבי ההתחשבות בבתו - לו היה אכן מתחשב הנאשם בבתו ובשאר בני משפחתו, לא היה נוהג כלפיהם במסכת התעללות קשה, שנמשכה לאורך זמן רב.
עם כל אלה, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העבירות האחרונות בהן הורשע הנאשם ובגינן הושתו המאסרים המותנים הן משנת 00' ו- 02', מהודייתו, מתיקון כתב האישום, והנסיבות לקולא שפורטו ע"י ב"כ.

9. לפיכך, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא הגעתי לכלל מסקנה כי הסדר הטיעון שבין הצדדים הינו מאוזן, ועל כן, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א. הפעלת מע"ת מת.פ 3119/00 (שלום כ"ס) ו מת.פ 1491/03 (שלום כ"ס) -
בני 6 חודשים כול אחד- כשהם חופפים אחד לשני.

ב. מאסר בפועל בן 5 חודשים שירוצה בחופף למאסר בפועל.

סך הכל ירצה הנאשם 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שרות במוסד "רוחמה" ברח' רופין 20 כ"ס, החל מיום 12.3.06.
הובהר לנאשם, כי הוא מחויב לעדכן את משרד הממונה בכל שינוי, אם יחול, בכתובת מגוריו, ועליו לעמוד בתנאי הפיקוח וביקורות פתע, וכי כל הפרה בעבודות השירות עלולה להביא להפסקה מנהלית שלהן ולריצוי העונש במאסר ממש.
בשל עיכוב ביצוע המאסר בעבודות שירות כנ"ל - יהא זה בכפוף לתנאים כדלקמן, וזאת על מנת להבטיח את התייצבותו לביצוע העבודות ולהשלמתן:

1. יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנאשם ויופקד דרכונו.
2. תחתמנה ערבות עצמית וצד ג' על סך 5,000 ₪ כל אחת.

כל עוד לא ימולאו התנאים כנ"ל - יועבר הנאשם לריצוי מאסרו באופן מיידי.

ג. מע"ת בן 7 חודשים למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור עבירות אלימות או איומים.

10. זכות ערעור תוך 45 יום.

11. עותק גזר הדין ישלח לממונה על עבודות השירות.

ניתן היום ד' בשבט, תשס"ו (2 בפברואר 2006) במעמד הצדדים.
נאוה בכור
, שופטת









פ בית משפט שלום 2107/05 מדינת ישראל נ' מוחמד מנסור (פורסם ב-ֽ 02/02/2006)