פסקי דין על נימר עבד אל גני | פסקי דין על ו/או | פסקי דין על חסן נאיף מריסאת | פסקי דין על מוחמד מריסאת | פסקי דין על פאיז מריסאת ואח' |

50450-11/13 א     31/07/2019




א 50450-11/13 נימר עבד אל גני, ו/או נ' חסן נאיף מריסאת, מוחמד מריסאת, פאיז מריסאת ואח'








בית משפט השלום בעכו



ת"א 50450-11-13 עבד אל גני נ' מריסאת ואח'

31 יולי 2019


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
ג'ני טנוס


תובע

נימר עבד אל גני
בעצמו ו/או
ע"י עו"ד יוסי סגל


נגד


נתבעים

1.חסן נאיף מריסאת

2.מוחמד מריסאת

3.פאיז מריסאת

4.עואד נסרה
ע"י עו"ד יוסי ליבנה ו/או עו"ד שמעון חסון





פסק דין


עסקינן בתביעה כספית על סך של כ-179,000 ₪ לתשלום שכר טרחת עורך דין.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים:
1.
התובע הינו עורך דין במקצועו ובעל משרד לעריכת דין בכפר בענה.

הנתבעים הם בני משפחה אשר יוצגו בעבר על ידי התובע בתביעה הכספית שהגיש בשמם במסגרת ת.א. 20112-03-11 בבית משפט השלום בחיפה (להלן – "התביעה בחיפה"), וזאת עד להפסקת הייצוג בסמוך לפני שמיעת הראיות בתיק והעברת הייצוג לעורך דין אחר, הוא בא כוחם בהליך הנוכחי.

2.
בתביעה דנן עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום שכר טרחה ראוי בסכום של כ-
179,000 ₪ המהווה כ-10% מסכום התביעה בחיפה.

לטענת התובע, משך 6 שנים קודם להגשת התביעה בחיפה, וליתר דיוק בין השנים 2006-2012, הוא ייצג את מר סאלח מריסאת שהינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנתבעים (להלן – "סאלח"), וכן את החברה שסאלח יסד יחד עם שותף אחר לשם הקמת וניהל תחנת דלק, היא חברת סלאמה ניהול וייזום בע"מ (להלן – "תחנת הדלק"), וזאת במסגרת הסכמי 'ריטיינר' שהתחדשו מדי פעם, כאשר הייצוג מכוח הסכמים אלה כלל את כל העניינים הקשורים לבעלותו של סאלח בתחנת הדלק ולניהולה, ואילו הטיפול בכל עניין אחר נעשה במסגרת הסכם שכר טרחה נפרד.

התובע הוסיף, כי ההליכים בהם נקט או בהם ייצג את סאלח כללו, בין היתר, הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפירוק חברת סלאמה שירותי דרך בע"מ (להלן – "החברה" ו-"תביעת הפירוק"), אשר הוקמה בשלב מסוים לשם ניהול תחנת הדלק. לתביעת הפירוק הצטרפו הנתבעים וקרובי משפחה נוספים ללא תשלום או דרישה לתשלום שכר טרחה, שכן הייצוג שלהם נעשה במסגרת הסכם הריטיינר שהיה לו עם סאלח.

התובע הוסיף וטען, כי נוכח יחסי האמון שהיו לו עם הנתבעים ובהיסח הדעת לא נערך עמם הסכם לתשלום שכר טרחתו. רק בשלב בו פנו אליו הנתבעים להפסקת הייצוג והעברת הטיפול בתביעה בחיפה לעורך דין אחר, פנה אליהם לראשונה בדרישה לתשלום שכר טרחה.

לטענת התובע, על אף שהפסקת הייצוג נעשתה זמן קצר לפני ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק, לאחר שמרבית העבודה כבר בוצעה על ידו, ובכלל זה הגשת התביעה, קיום הליכים מקדמיים, הגשת בקשות שונות כולל בקשות לסעדים זמניים וכן הגשת תצהירי עדות ראשית, הוא הסכים להעמיד את שכרו על פי המקובל והנהוג בתחום, קרי שליש מ-10% מסכום התביעה, שהינו סך של 60,000 ₪. אולם הנתבעים סירבו לשלם סכום זה ולכן הוא אינו כבול עוד להצעתו.

במסגרת התביעה דנן עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום שכר טרחה ראוי לפי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, בסכום של כ-179,000 המהווה 10% מסכום התביעה בחיפה.

3.
הנתבעים בתורם לא מכחישים כי התובע ייצג אותם בתביעת הפירוק על כל ההליכים שנלוו אליה ובתביעה בחיפה עד לשלב שקדם לשמיעת הראיות, אך טוענים כי הדבר נעשה במסגרת הסכם הריטיינר שהיה לו עם סאלח, ולראיה התובע בעצמו מאשר כי הייצוג שלהם בתביעת הפירוק נעשה תחת אותו הסכם ומבלי שידרוש מהם תשלום סכום כלשהו בגין שכר טרחה. עוד נטען, כי הגשת התביעה בחיפה נעשתה בהמשך ישיר לתביעת הפירוק ועובדה היא כי התובע לא דרש מהם לחתום על הסכם שכר טרחה, לא סיכם עמם דבר בעל-פה, ולא דרש תשלום שכר טרחה עד שנודע לו כי בכוונתם להעביר את הייצוג לעורך דין אחר.

לטענת הנתבעים, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה אחרת, הרי שלכל היותר זכאי התובע לשליש מהשכר לפי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, קרי סך של
16,000 ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות את הנזקים שנגרמו להם וכן סכום ההוצאות בהן חויבו בתביעה בחיפה בעקבות טיפולו הכושל של התובע.

דיון והכרעה:
4.
לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית לתיק הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית לפיה בית המשפט ייתן

פסק דין
מנומק בקצרה לאחר הגשת סיכומים בכתב אליהם יצורפו מסמכים רלוונטיים. עוד הוסכם, כי הסיכומים יוגשו לאחר שיינתן

פסק דין
בתביעה בחיפה, וזה אכן ניתן ובמסגרתו נתקבלה תביעת הנתבעים (התובעים שם) באופן חלקי והנתבעים שם חויבו בתשלום סכום מצטבר של כ-604,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד ממועדים שונים בין השנים 2001-2004 ועד להגשת התביעה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

5.
אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים נחה דעתי לדחות את התביעה.


בטרם אציג את נימוקיי לכך אבקש לציין, כי התביעה בחיפה הייתה תביעה שהוגשה בחודש 3/2011 כנגד החברה וכנגד אחר שהיה שותפו של סאלח בהקמת תחנת הדלק. על פי הנטען בתביעה בחיפה, הנתבעים (הם התובעים שם) הלוו במרוצת השנים לתחת הדלק, באמצעות סאלח, סכומים שונים על מנת לסייע לפעילותה השוטפת של חברת הדלק. אלא שבעקבות סכסוך שנתגלע בין סאלח לבין השותף האחר – סכסוך שהוביל להליך התמחרות בין השניים וזכייתו של האחר בניהול התחנה באמצעות החברה תוך התכחשות להלוואות שהנתבעים נתנו לסאלח עבור תחנת הדלק - הנתבעים הגישו את התביעה בחיפה לחיוב האחר והחברה בהשבת ההלוואות שנתנו לתחנת הדלק.


עוד יצוין, כי קודם להגשת התביעה בחיפה התובע הגיש בשם הנתבעים ובשם סאלח תביעה לפירוק החברה, כאשר אחת העילות המרכזיות של תביעת הפירוק ומינוי מפרק זמני ומנהל מיוחד הייתה התכחשות השותף האחר והחברה להלוואות שהנתבעים נתנו לתחנת הדלק, והחשש שלהם מפני הברחת נכסי ורווחי תחנת הדלק בידי השותף האחר שזכה בהליך ההתמחרות באופן שעלול להציב אותם בפני
שוקת שבורה וחוסר יכולת לקבל את הלוואותיהם חזרה.

6.
אעבור כעת לשאלה העיקרית שהייתה במחלוקת בין הצדדים והיא, האם הגשת התביעה בחיפה והטיפול בה עד לשלב הפסקת הייצוג של התובע בחודש 6/2012 נעשה במסגרת הסכם הריטיינר שהיה לסאלח עם התובע, או שמא מדובר בעניין אחר שלא חסה תחת הסכם הריטיינר?


התשובה לשאלה זו מעלה קשיים מסוימים עבור שני הצדדים. מצד אחד, אין מחלוקת כי על אף הקרבה המשפחתית בין הנתבעים לסאלח, הנתבעים מעולם לא היו צד להסכם הריטיינר שהיה לסאלח עם התובע. אגב כך אעיר, כי על אף שלא צורפו הסכמי הריטיינר לשנים 2011-2012 (הוצגו רק הסכמים עד לשנת 2010), אין מחלוקת כי הסכם הריטיינר היה בתוקף עד לשנת 2012, כפי שהתובע בעצמו מאשר זאת.


זאת ועוד, הנתבעים בעצמם אינם טוענים בפה מלא כי התובע מסר להם בצורה מפורשת כי הגשת התביעה בחיפה והטיפול בה נעשו במסגרת הסכם הריטיינר עם סאלח ולכן הם פטורים מתשלום שכר טרחה, וכל שטענו לעניין זה היה כי קודם להגשת התביעה בחיפה התובע נקט בפעולות משפטיות שונות בשמם ועבורם, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, להשבת ההלוואות כאשר כל הפעולות נעשו במסגרת הסכם הריטיינר עם סאלח ומבלי שנתבקשו לשלם לו שכר טרחה, וכי הגשת התביעה בחיפה הייתה חוליה נוספת בשרשרת ההליכים בהם נקט התובע ובהמשך ישיר להם, ולכן ברור כי הגשת התביעה בחיפה חסתה אף היא תחת הסכם הריטיינר.

7.
מן העבר השני, גם התובע אינו טוען כי מסר לנתבעים שהטיפול שלו בתביעה בחיפה הוא עניין אחר שמנותק מן הפעולות וההליכים בהם נקט עבורם בעבר, ולכן יהיה עליהם לשלם לו בבוא היום שכר טרחה נפרד מהשכר שהוא מקבל במסגרת הסכם הריטיינר עם סאלח. אין מחלוקת גם, כי התובע לא החתים את הנתבעים על הסכם שכר טרחה עבור הגשת התביעה בחיפה והטיפול בה, וגם לא סיכם עמם דבר בעל-פה.



כל שטוען התובע בנדון הוא כי בין הצדדים נוצר הסכם בהתנהגות לפיו הנתבעים מינו אותו לייצגם בתביעה בחיפה ולכן מגיע לו שכר טרחה ראוי בגינה.

8.
לאחר שעמדתי על הקשיים שעומדים לפתחם של הצדדים, שוכנעתי להעדיף את גרסת הנתבעים. ככל שמדובר ב'הסכם בהתנהגות', כפי שהתובע טוען, הרי שדווקא התנהגות התובע היא הנותנת מדוע יש להעדיף את גרסת הנתבעים. זאת משום שהתנהגותו עד להפסקת הייצוג תומכת במסקנה כי הגשת התביעה בחיפה והטיפול בה היה בהמשך להליכים קודמים בהם נקט קודם לכן בשם הנתבעים ועבורם ובגין אותו עניין בדיוק תחת הסכם הריטיינר עם סאלח. לכל הפחות, התנהגותו יצרה את הרושם כי הגשת התביעה בחיפה הייתה המשך ישיר לפעולות קודמות שביצע קודם לכן עבור הנתבעים במסגרת הסכם הריטיינר, והתנהגות זו נטעה בלבם של הנתבעים את ההבנה כי לא מדובר בעניין חדש שייתכן ואינו חוסה תחת הסכם הריטיינר.


זאת ניתן ללמוד מהעובדה כי קודם להגשת התביעה בחיפה התובע נקט בשם הנתבעים במספר פעולות והליכים כמפורט להלן: הגשת תביעת חוב לכונס הנכסים של החברה ביום 1.7.2010 להשבת ההלוואות שהנתבעים נתנו לתחנת הדלק; הגשת בקשה לבית המשפט המחוזי להכיר בדרישת החוב של הנתבעים בעקבות דחיית תביעת החוב הנ"ל על ידי כונס הנכסים (לא ברור מתי הוגשה הבקשה אך היא נדחתה ביום 26.9.2010); הגשת תביעה לפירוק החברה לבית המשפט המחוזי ביום 17.10.2010 כאשר העילה המרכזית בתביעת הפירוק הייתה השבת ההלוואות לנתבעים; הגשת בקשה במעמד צד אחד לבית המשפט המחוזי למינוי מפרק זמני ומנהל מיוחד לחברה (לא ברור מתי הוגשה אך היא נדחתה ביום 21.10.2010); הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה הנ"ל שהוגשה ביום 28.10.2010; הגשת ערעור לבית המשפט העליון ביום 9.1.2011 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את תביעת הפירוק; הגשת הודעה לבית המשפט העליון בדבר הגשת התביעה בחיפה ובקשה למחיקת הערעור (לא ברור מתי הוגשה הבקשה, אך היא נתקבלה ביום 18.7.2011).


זה המקום להבהיר ולהדגיש, כי עוד קודם למחיקת הערעור בבית המשפט העליון, הגיש התובע את התביעה בחיפה להשבת ההלוואות, ורק מאוחר יותר הודיע אודות כך לבית המשפט העליון וביקש למחוק את הערעור.

9.
הנה כי כן, מהבחינה הכרונולוגית הגשת התביעה בחיפה הייתה בזמן שהתובע לא סיים עדיין את ההליכים בהם נקט בשם הנתבעים במסגרת הסכם הריטיינר שהיה לו עם סאלח. גם מהותית מתברר כי הגשת התביעה בחיפה הייתה מבחינה עניינית המשך ישיר לתביעת החוב ולתביעת הפירוק לשם השבת ההלוואות לנתבעים ונעשתה לאור קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן בתביעת הפירוק כי הדרך הנכונה שעל הנתבעים ללכת בה להשבת ההלוואות היא הגשת תביעה אזרחית. גם מבחינה כמותית מתברר כי התובע נקט במסגרת הסכם הריטיינר בלא מעט הליכים בשם הנתבעים להשבת הלוואותיהם, כאשר ההליכים השתרעו על תקופת זמן לא מבוטלת, כפי שפורט לעיל.


אם נוסיף לכל אלה, כי התובע לא החתים את הנתבעים על הסכם שכר טרחה נפרד בגין הייצוג שלהם בתביעה בחיפה ולא סיכם עמם בעל-פה ולא אמר להם דבר בקשר לשכר המגיע לו בגינה, הרי שבמו ידיו יצר אצל הנתבעים את הרושם כי מדובר בעוד חוליה בשרשרת הפעולות בהן נקט עבורם באותו עניין ממש במסגרת הסכם הריטיינר.

רוצה לומר, כי דווקא התנהגות התובע מלמדת כי הסכים להגיש את התביעה ולטפל בה במסגרת הסכם הריטיינר כפי שעשה כן לגבי יתר ההליכים בהם נקט עבור הנתבעים להשבת הלוואותיהם.

10.
ויודגש, טענת התובע כי בהיסח הדעת לא החתים את הנתבעים על הסכם שכר טרחה נפרד עבור הגשת התביעה בחיפה בשל הקרבה, הידידות ויחסי האמון שנוצרו ביניהם לאורך זמן, אינה מתיישבת עם העובדה כי התובע דאג להחתים את סאלח על הסכם ריטיינר ודאג לעשות כן מחדש כל פעם שההסכם הקודם הגיע לסיומו, אף שאין חולק כי גם עם סאלח, ואפילו ביתר שאת, שררה מערכת יחסים קרובה כמתואר לעיל.

11.
אעצור בנקודה זו כדי להעיר, כי מסקנתי לעיל אין בה משום קביעה כלשהי לגבי המחלוקת שהתעוררה מאוחר יותר בנוגע לתשלום שכר הטרחה שעל סאלח היה לשלם לתובע, וממילא לא הוצגו בפני
י מלוא הטענות והראיות הקשורות למחלוקת זו. יחד עם זאת, ראיתי לנכון להעיר הערה זו נוכח טענת התובע כי הגיש תביעה כנגד סאלח לתשלום שכר טרחתו, ואילו הנתבעים טענו כי סאלח שילם לתובע כל השכר המגיע לו ואף הפנו לחשבונית שהתובע הוציא לסאלח ובה נכתב כי מדובר בהתחשבנות סופית ביניהם.


12.
לא אסיים את הדיון בשאלה שעמדה להכרעה מבלי להתעכב על שתי נקודות המצריכות התייחסות. הנקודה הראשונה, סבה סביב אמירתו של הנתבע 2 במהלך החקירה הנגדית במסגרת הדיון שהתקיים ביום 29.1.2015 בבקשת הנתבעים לביטול העיקול שהוטל לבקשת התובע. לעניין זה טען התובע בתצהירו ובסיכומיו כי הנתבע 2 אישר במהלך חקירתו כי מגיע לו שכר טרחה באומרו "נכון שגם מגיע לו כסף".



הנתבע 2 התייחס לאמירה זו במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו שהוגש לאחר אותו דיון ובו הסביר כי כוונת הדברים הייתה שאם הוא ויתר הנתבעים יזכו להשבת הלוואותיהם בתביעה בחיפה (התצהיר הוגש טרם מתן

פסק דין
בתביעה בחיפה), ואם בית המשפט כאן יגיע לתוצאה כי מגיע לתובע תשלום שכר טרחה כלשהו מהנתבעים, אזי הם ישלמו לו את הכספים המגיעים לו. הנתבע 2 הוסיף, כי בכל מקרה אמירתו הנ"ל אין בה כדי לחייב את יתר הנתבעים שכן הוא לא היה מעורה כמו יתר הנתבעים במגעים עם התובע להשבת ההלוואות, שכן חלקו בהלוואות היה קטן וזניח לעומת ההלוואות שניתנו על ידי שאר הנתבעים.


13.
הנקודה השנייה, מתייחסת לטענת התובע בתצהירו ובסיכומיו כי עת קבל את בקשת הנתבעים להעברת הייצוג בתביעה בחיפה לעורך דין אחר הוא התנה זאת בתשלום שכר טרחה בסך של 60,000 ₪ (המהווה שליש משכר הטרחה המלא בתיק), והנתבעים לא התנגדו לכך אך טענו כי אין ביכולתם לגייס סכום כזה.


לעניין זה טענו הנתבעים בתצהיריהם ובסיכומיהם, כי מדובר היה בסכום שלטענת התובע סאלח נותר חייב לו בגין שכר טרחה, וכי התובע התנה את העברת הייצוג והעברת המסמכים הקשורים לתביעה בחיפה בתשלום הסכום הנ"ל, אולם כעבור מספר ימים הם הודיעו לתובע כי אין ביכולתם לגייס סכום זה וביקשו ממנו להפסיק את הייצוג. לאחר תקופה מה, נודע להם כי התובע קבל סכום נכבד בסך של 54,000 ₪ עבור סאלח שנשמר אצלו בפיקדון, והתובע העביר את הסכום לידיו בתמורה לחוב הנטען של סאלח וסגר את החוב בציינו על גבי אחת החשבוניות שהנפיק כי מדובר בהתחשבנות סופית.

14.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים שוכנעתי לדחות את טענות התובע לגבי שתי הנקודות לעיל. כפי שצוין, הנתבעים מסרו הסברים משלהם לטענות התובע, והסברים אלה מעוגנים בתצהירי העדות הראשית מטעמם. גם אם נאמר כי הסבריהם אינם חפים מקשיים, אין לומר כי הם מופרכים על פניהם. ויודגש, הנתבעים לא נחקרו על תצהיריהם, ואילו התובע בחר בסיכומיו שלא להתמודד עם הסברי הנתבעים בצורה חזיתית ומפורשת, אף שאלה נטענו בתצהיריהם.

15.
סיכומו של דבר, משקבלתי טענת הנתבעים כי הייצוג שלהם בתביעה בחיפה נעשה במסגרת הסכם הריטיינר, הרי שדין התביעה להידחות.

16.
אף שבשלב זה יכולתי לחתום את פסק הדין, ומפאת כבודם של הצדדים אשר טרחו והגישו סיכומים מפורטים, רואה אני לנכון להתייחס בקצרה למספר נושאים בבחינת למעלה מן הצורך בלבד.


הנושא הראשון מתייחס לגובה השכר הראוי לו טוען התובע. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום שכר טרחה ראוי בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין שעומד לטענתו על 10% מסכום התביעה בחיפה. לעומת זאת, בתצהירו ובסיכומיו עתר התובע לתשלום שכר ראוי בגובה של 10% מסכום התביעה בחיפה – בהיותו התעריף המקובל במשרדו והנהוג בשוק.


אם ניצמד לתעריף המינימלי המומלץ (שעותק ממנו צורף על ידי הנתבעים), הרי שהשכר המגיע לתובע עומד על כ-50,000 ₪, ולא 10% מסכום התביעה בחיפה (קרי, כ-179,000 ₪) כפי שנטען בכתב התביעה בתיק שבפני
י. לפיכך, אם הייתי פוסקת לתובע שכר ראוי לפי התעריף הנ"ל הרי שלכל היותר הוא היה זכאי לסך של 50,000 ₪, שגם ממנו צריך היה להפחית סכום בשיעור מסוים לאור זאת שהתובע לא טיפל בכל שלבי התביעה. ויובהר, על אף שניכר מתוך המסמכים הרבים שצורפו לעיוני כי התובע הגיש לא מעט בקשות בשם הנתבעים במסגרת התביעה בחיפה, וכן הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם, הרי שגם ב"כ הנתבעים הנוכחי נקט בלא מעט פעולות – חלקן פעולות שנתבקשו נוכח הטיפול הקודם של התובע.


בכל אופן, התובע לא הציג כל ראיה או אסמכתא אשר יש בהם כדי לבסס את טענתו כי שכר טרחה בשיעור של 10% הינו התעריף הנהוג במשרדו, ולכן גם מטעם זה לא הייתי פוסקת לו את סכום התביעה.

17.
הנושא השני נוגע לטענות הקיזוז שהנתבעים העלו בסכום מצטבר העולה על סכום התביעה. לטענתם, יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממחדליו. חלק מטענות הקיזוז עלו כבר בתצהיריהם של הנתבעים, כגון לגבי ההוצאות בהן חויבו במסגרת התביעה בחיפה, וחלק אחר הופיע לראשונה בסיכומיהם, שכן החלק האחר נוגע לנזקים מסוימים שהתבררו רק בעקבות מתן פסק הדין בתביעה בחיפה, כשהכוונה היא בעיקר לאי פסיקת ריבית בגין ההלוואות שהושבו להם עד למועד הגשת התביעה בחיפה (לפי דפי המשערכת שצורפו כחלק מנספח 3 לסיכומי התובע, מדובר בריבית מצטברת בסכום של כ-875,000 ₪).


חרף העובדה כי מרבית טענות הקיזוז הועלו כבר בתצהירי הנתבעים, התובע בחר משום מה שלא להתייחס אליהן ולא להתמודד עמן בסיכומיו, ולא ביקש להגיש סיכומי תשובה נוכח האמור בסיכומי הנתבעים, אף שמן הראוי והנכון היה לעשות כן.


זה המקום להעיר, כי אילו נדרשתי לדון בטענות הקיזוז לעומק, יש להניח כי הייתי דוחה את חלקן, כגון לגבי העובדה כי בפסק הדין בתביעה בחיפה נדחתה תביעתו של אחד הנתבעים מחמת כך שלא הגיש תצהיר ולא העיד במשפט. זאת משום שניתן היה כנראה לתקן את המצב אילו ביקשו הנתבעים להגיש תצהיר מטעמו, כפי שעשו למשל לגבי הגשת תצהיר משלים מטעם סאלח. גם בנוגע לקיזוז ההוצאות בהן חויבו הנתבעים, יש להניח כי הייתי דוחה את חלקן, שכן לא כל חיוב בהוצאות בגין הגשת בקשה שנדחתה (כשהכוונה היא לבקשות שהתובע הגיש), מלמדת בהכרח על רשלנות מקצועית לגבי עצם הגשת הבקשה.


יחד עם זאת, לגבי טענות קיזוז אחרות המצב הוא מסובך יותר ומן הראוי היה כי התובע ישיב לטענות אלה, ומשלא עשה כן יש לזקוף זאת לחובתו.


18.
יוצא אפוא, כי גם אם הייתי דוחה את טענת הנתבעים לגבי ייצוגם בתביעה בחיפה במסגרת הסכם הריטיינר, הרי שבכל מקרה הייתי דוחה את התביעה.

אחרית דבר:
19.
על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, אני דוחה את התביעה.


בשים לב למכלול הנסיבות, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
כ"ח תמוז תשע"ט, 31 יולי 2019, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 50450-11/13 נימר עבד אל גני, ו/או נ' חסן נאיף מריסאת, מוחמד מריסאת, פאיז מריסאת ואח' (פורסם ב-ֽ 31/07/2019)