פסקי דין על שרה יפה צוקר | פסקי דין על ברוך אזולאי

11685-06/16 א     07/08/2019




א 11685-06/16 שרה יפה צוקר נ' ברוך אזולאי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 11685-06-16 צוקר נ' אזולאי



לפני
כבוד השופט עמית יריב


התובעת:

שרה יפה צוקר
ע"י ב"כ עו"ד רונן נאווי


נגד


הנתבע
:

ברוך אזולאי
ע"י ב"כ עו"ד מאיר ורטהיימר


פסק דין



1.
לפניי תביעה לפינוי דייר מבית עסק המצוי במושכר שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק") חל עליו.
2.
הרקע העובדתי הובא בתמצית בהחלטתי מיום 24.4.2019, ובה נדונה שאלת היקף זכויותיו של הנתבע כדייר מוגן. להלן יובאו עובדות היסוד בשנית, למען שלמות התמונה.
3.
התובעת היא הבעלים של הבניין שברחוב בנבנישתי 9, תל-אביב – יפו, הידוע כחלקה 88 בגוש 7084. הנתבע מחזיק בחנות, במחסן ובשתי גלריות בבניין (להלן: "המושכר") על פי הסכם שכירות מיום 5.1.1982, הסכם שכירות שנערך ביחד עם מר ידידיה אורטס כדייר מוגן נוסף (להלן: "אורטס"). במושכר מפעיל הנתבע עסק של מרפדיה, תחילה ביחד עם אורטס, ומשעזב אורטס את העסק, הוסיף הנתבע להחזיק במושכר לבדו.
אורטס שכר את המושכר בהסכם שכירות שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק") חל עליו ביום 1.5.1980, ועמו כשוכר נוסף – אחיו דוד אורטס (להלן: "דוד") (הסכם השכירות – נספח א' לתצהיר אורטס). בעל הבית בהסכם היה מר מנחם רייז, אביה של התובעת, אשר ממנו ירשה את הבניין.
דוד הלך לעולמו בחודש ספטמבר 1980, וזכויותיו הועברו לאורטס, בהסכמתו של מר רייז.
ביום 5.1.1982 נחתם הסכם שכירות חדש, בין מר רייז מצד אחד ובין אורטס והנתבע מן הצד האחר, וזאת בעקבות הסכם בין אורטס ובין הנתבע לשותפות בעסק.
ביום 26.1.1995 נחתם בין אורטס ובין הנתבע הסכם שעניינו "ארגון מחדש של השותפות" (נספח ב' לתצהיר אורטס), ובו הוסכם כי הנתבע יקבל אחריות מלאה על "העסק" כהגדרתו בהסכם, אך זאת מבלי לפגוע בזכותו של אורטס להמשיך ולהחזיק בזכויות הדיירות המוגנת.
בשנת 2007, בעקבות מחלוקת כספית בין הנתבע ובין אורטס, הציע אורטס לנתבע כי הנתבע ירכוש את זכויותיו של אורטס כדייר מוגן, ומשלא הושגה הסכמה – שלח אורטס מכתב לגב' רבקה טייך, בתה של התובעת אשר טיפלה בענייני המושכר, ובו הודיע כי הוא משיב לבעלת הבית את זכויותיו כדייר מוגן במושכר (נספח ב' לתצהיר נלי צוקר).
4.
מראשית שנת 2015, כך טוענת התובעת, שהתה בישראל ולחלופין – שהו בנותיה בישראל, ואז הבחינו, לטענתן, כי הנתבע אינו נמצא עוד במושכר ואינו מפעיל בו את עסקו. על כן הוגשה, ביום 6.6.2016, התובענה דנן, התובענה ובה דרישה לפנות את הנתבע מן המושכר מחמת נטישתו.
5.
להשלמת התמונה יוער, כי בשנת 2016 הגיש הנתבע בקשה לבית הדין לשכירות להתיר לו להעביר את זכויות הדיירות המוגנת לאדם אחר (תיק ש 47155-03-16). בית הדין לשכירות (כב' השופטת עידית ברקוביץ') הורתה לדייר המוצע להפקיד את מלוא דמי המפתח המוצעים בקופת בית המשפט, ומשאלה לא הופקדו – נמחקה הבקשה.
6.
התובעת מבססת את בקשתה על דוחות חוקר פרטי, אשר הסיק כי הנתבע אינו מפעיל עוד את עסקו במושכר, וכן על עדותו של הנתבע עצמו. לטענת התובעת, העובדה שהנתבע, ששימש כספק חיצוני של חברת רהיטי קסטיאל, החל לעבוד כשכיר באותה חברה, ולעבוד במפעל של "קסטיאל", מלמדת על נטישת המושכר.
7.
הנתבע, לעומת זאת, טען כי לאחר אירוע משפחתי טרגי, התקשה להמשיך בעבודתו במושכר, ועל כן בחר לעבור לעבוד במפעל של חברת קסטיאל, שהייתה הלקוח המרכזי של עסקו ממילא, אולם המשיך להפעיל את העסק, גם אם בקנה מידה מצומצם יותר, גם בתקופת היותו שכיר.
8.
לאחר ששמעתי את הראיות, ואת סיכומי הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, וכי התובעת לא הוכיחה כי הנתבע אכן נטש את המושכר.
9.
אציין, כבר בפתח הדברים, כי דומה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי הטעם המרכזי להיאחזותו של הנתבע במושכר הוא רצונו להמשיך ולהחזיק במושכר על מנת לשמור על זכויותיו הכספיות, קרי – הוא מבקש לקבל פיצוי כספי כנגד החזרת המושכר לבעלת הבית. אלא שבהתנהלות זו, כשהיא לעצמה, אין פסול. השאלה היא אם הנתבע הפעיל עסק במושכר אם לאו, ואני סבור כי מחומר הראיות – לרבות הראיות שהציגה התובעת עצמה – עולה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח נטישה של המושכר, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט המשפטי.
10.
הנתבע טען, כי במשך התקופה שבה עבד במפעל "קסטיאל", המשיך להפעיל את עסקו בשעות הערב, לאחר שובו מן העבודה. להפרכת טענה זו של הנתבע, הוצג תצהירו של החוקר מר ארז פינגר. בסעיף 7 לתצהיר טען החוקר כדלקמן:

"
ערכנו מספר ביקורים, בימים שונים ובשעות שונות של היום והלילה בחנות כהגדרתה לעיל. בכל הפעמים בהם ביקרנו החנות היתה סגורה. לחנות תריס גלילה הפונה לחזית הרחוב שהיה סגור עם מנעול בכל הפעמים שהגענו. לא היה במקום שילוט או פריט מידע אחר שיעיד על כך כי במקום מתנהל עסק כלשהו. קיימת דלת כניסה נוספת הממוקמת בחדר המדרגות של הבניין
"
עדות זו, בכל הכבוד, אין בה דבר. החוקר הפרטי, אשר אמון על מסירת גרסה עובדתית מפורטת, נמנע מלציין כמה ביקורים ערך (ותשומת לב הקורא לשימוש בלשון רבים – מיהם אותם אלה שערכו את הביקור? מדוע לא הוגש תצהיר מטעמם?), באילו תאריכים ובאילו שעות.
כאשר עומת מר פינגר בחקירתו הנגדית עם הלקוניות של סעיף זה – שהוא אולי הסעיף החשוב והמהותי ביותר בתצהירו – הוא השיב:
"
אני הייתי שם מספר פעמים באופן אישי גם אם זה היה סגור המקום לא משנה באיזה שעה הגעתי, ניסיתי גם ב-8:00 בערב הייתי פה ב-6:00 אמרתי אולי מישהו עושה שם משהו, שישי ב-15:00 אחרי צהריים...
" (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 20-18)
גרסה זו – היא עדות כבושה, שמשקלה מועט. זאת ועוד. גם בעדותו בבית המשפט לא ידע מר פינגר להצביע על תאריכים קונקרטיים של אותם ביקורים, ולא על שעות קונקרטיות. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את גרסתו כמהימנה.
11.
לעומת תצהיר לקוני וסתמי זה של מר פינגר, הוגש תצהירו של מר אלעד חתוכה, אף הוא חוקר פרטי שנשכר למטרה דומה. תצהירו של מר חתוכה הוא כבר רציני יותר, ומתעד את ממצאי המצלמה הסמויה שהוצבה לצלם את המושכר, ממצאי ביקורים שערך מר חתוכה בעצמו במושכר, וכן תוצאות שיחת טלפון בכיסוי – לכאורה בניסיון לבצע עסקה.
אלא שגם תצהירו של מר חתוכה אינו סותר את גרסתו של הנתבע, שלפיה הפעיל את עסקו בשעות הערב. עיון בתצהיר מלמד, כי מר חתוכה התייחס לפעילות המצלמות בשעות הבוקר בלבד (וראו סעיפים 9-4 לתצהיר חתוכה, המתייחסים לשעות 11:06, 10:27, 10:29, 10:11, 10:30), וגם הביקורים שערך מר חתוכה נעשו בשעות הצהריים (וראו סעיפים 15-10 לתצהיר חתוכה).
לעומת שתי סדרות אלה של ממצאים, אשר אין בהן כדי לשלול את גרסתו של הנתבע, הניסיון ליצור קשר טלפוני עם הנתבע (וראו סעיף 15 לתצהיר חתוכה) כבר תומך תמיכה ישירה בגרסה זו. בסעיף 15 לתצהירו מתאר מר חתוכה את ניסיונו לתאם טלפונית פגישה עם הנתבע:
"
ביום 30 במרץ 2017 ערכתי שיחה בכיסוי לטלפון שמספרו
052-354****
[
המספר המלא הושמט – ע"י
] אשר מופיע על הויטרינה בכניסה לחנות. ענה לי אדם שהזדהה כבעלים של בית העסק. אמרתי לו שאשתי מעוניינת לבצע ריפוד מחדש של ספה ושאלתי אם הוא נמצא באזור בכדי לתת לנו מענה. נעניתי בשלילה. שאלתי אם ניתן להגיע אליו ביום ראשון במהלך היום. הוא השיב שלא יהיה גם ביום ראשון ושהוא פנוי רק בשעות הערב
" (ההדגשה הוספה – ע"י)
מסעיף זה אנחנו למדים, כי כאשר פנה מר חתוכה לנתבע וביקש לקבוע פגישה לצורך מסירת עבודה, התשובה שקיבל לא הייתה כי הנתבע אינו עוסק עוד במקצועו, או כי עסקו נסגר, אלא שניתן לתאם פגישה, אך זאת לשעות הערב. כלומר – הנתבע, שלא ידע כי מדובר בשיחה שהיא חלק מחקירה סמויה, הבהיר למי שסבר שהוא לקוח פוטנציאלי כי הוא אכן עוסק במקצועו, אך הוא פנוי לפגישות רק בשעות הערב – בדיוק כפי שטען בסעיפים 6 ו-7 לתצהירו.
12.
זה המקום להזכיר, כי הנטל להוכיח את נטישת המושכר באופן המקים עילת פינוי – מוטל כל כולו על בעל הבית. פרט לעדויותיהם של החוקרים הפרטיים, ולעדותן של בנותיה של התובעת – אשר לא היה בהן כדי לשפוך אור על הפעלת העסק – לא הובאה כל ראיה נוספת שיש בה כדי לתמוך בטענת הנטישה. מאחר שעילת הנטישה כעילת פינוי היא עילה יצירת הפסיקה, יש לפרשה באופן מצומצם, ואני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיחה.
13.
הטענה שהועלתה בסיכומים, לפיה שעות הערב אינן שעות עבודה מקובלות למרפדיות – אין בה ולא כלום. אין כל חובה על בעל עסק לנהל את עסקו בשעות קבועות, ודי בכך שיוכיח כי הוא מפעיל במושכר עסק אמיתי – כדי להקנות לו את הגנת החוק. בענייננו, צירף הנתבע קבלות המעידות על קיומה של פעילות עסקית במושכר – גם אם בהיקף מצומצם, גם בשנים שבהן נטען כי לא עבד בחנותו (2016-2015), כך שאני סבור שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את הנטישה, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט היעדר הכוונה לחזור.
14.
התביעה נדחית אפוא, משלא הוכחה נטישה. התובעת תישא בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 20,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום,
ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 11685-06/16 שרה יפה צוקר נ' ברוך אזולאי (פורסם ב-ֽ 07/08/2019)