פסקי דין על ציון ברוך עמית | פסקי דין על אברהם ניב

50178-06/19 רעא     14/08/2019




רעא 50178-06/19 ציון ברוך עמית נ' אברהם ניב








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



רע"א 50178-06-19 עמית נ' ניב




תיק חיצוני: 0307588964




לפני
כבוד השופט
דוד גדעוני


המבקש

ציון ברוך עמית


נגד

המשיב
אברהם ניב



החלטה


לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעש"א 50002-05-18 (כבוד השופט ג' ארנברג) מיום 22.5.19 בו דחה ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (מ' דרמוני-יזדי) מיום 1.5.18. בהחלטה זו התקבלה באופן חלקי בקשה בטענת פרעתי שהגיש המבקש.

1.
ביום 21.12.95 ניתן

פסק דין
בהליכים שהתנהלו בין המשיב מצד אחד לבין המבקש ואדם נוסף שפעל בשותפות עם המבקש (להלן פסק הדין המקורי והחייב האחר). בפסק הדין המקורי חויבו המבקש והחייב האחר לשלם למשיב סכומי כסף שנקבעו שם. בית המשפט (כבוד השופט י' עדיאל) חייב את המבקש והחייב הנוסף "
הדדית
" לשלם את הסכומים שנפסקו. המשיב פתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע פסק הדין נגד שני החייבים – המבקש והחייב האחר. בשנת 1996 נעשה הסכם בין המשיב לחייב האחר. בהסכם נקבע כי ככל שהחייב האחר ישלם סכומים שצוינו שהגיעו באותה עת, כפי הנראה, כדי מחצית החוב, יוקפאו ההליכים נגדו ולא יחודשו אלא לאחר זמן שנקבע ובכפוף למיצוי ההליכים נגד המבקש. הסכם זה הוגש ללשכת ההוצאה לפועל. בשנת 2014 נעשה הסכם נוסף בין המשיב לחייב האחר. בהסכם צוין כי החייב האחר שילם למשיב סכומים שונים על חשבון חלקו במחצית החוב וכי ישלם סך נוסף וזאת לסילוק סופי של חובו כלפי המשיב. כן צוין מחצית החוב הנוספת המתייחסת למבקש תוסדר ישירות מול המשיב.

2.
ביום 18.6.17 הגיש המבקש בקשה בטענת פרעתי. בבקשה טען בין היתר כי המשיב והחייב האחר נהגו בעורמה; כי המשיב לא דיווח על סכומים ששילם לו החייב האחר על חשבון החוב מכח ההסכמים שנעשו עמו; כי יש לבצע הפחתות בהתאם; כי יש לחייב את המשיב בהוצאות בשל אי הדיווח; כי המשיב לא פעל בתיק משך שנים באופן שמביא לאיון החוב או למצער לאיון חיובי הריבית וההצמדה ועוד.

3.
לאחר שהתקיים דיון בבקשה, במהלכו נחקר גם החייב האחר, נתנה ביום 1.5.18 כבוד רשמת ההוצאה לפועל את החלטתה בבקשה. בהחלטה נקבע בין השאר כי אכן המשיב לא דיווח על ההסכם משנת 2014 ועל התשלומים מכוחו. עם זאת, נמצא כי לא עלה בידי המבקש להביא ולוּ בדל ראייה לכך ששולמו למשיב תשלומים נוספים מעבר לאלה הנזכרים בהסכמים עם החייב האחר וכי תשלומים אלה אף שדווחו באיחור דווחו במדויק. כן נקבע כי בניגוד לטענת המבקש, המשיב נקט במשך השנים בהליכי גבייה בתיק ולא ישן על זכויותיו. טענות המבקש בדבר קיומו של קשר מזימתי בין המשיב לחייב האחר נדחו אף הן, נמצא כי לא נתמכו בכל ראייה. לצד זאת נקבע כי נוכח הוראות ההסכמים שנעשו בין המשיב לחייב האחר יש להתיר למשיב לגבות מן המבקש רק את מחצית החוב הנותרת, וזאת גם אם החייב האחר לא שילם את כל מחצית החוב אלא רק חלק ממנה. כבוד הרשמת דחתה, עם זאת, את טענת המבקש כי יש להשוות את מצבו למצבו של החייב האחר כך שיוכל לשלם למשיב את אותם הסכומים ששולמו בפועל על ידי החייב האחר ובכך להפטירו מתשלום מלוא מחצית החוב. בהקשר זה קיבלה את טענות המשיב כי קיים שוני בין שני החייבים, בעוד שהמבקש לא שילם ולוּ שקל על חשבון החוב, החייב האחר פנה למשיב והגיעו עמו להסדרים על תשלומים כאלה ואחרים. כן צוין שהאבחנה בין המבקש לחייב האחר עולה גם מההסכמים שנעשו. בסופו של יום, בקשת המבקש התקבלה באופן חלקי במובן זה שהחוב הועמד על מחצית החוב הפסוק.

4.
המבקש ערער על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל. בערעורו חזר, הלכה למעשה, על הטענות שהעלה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. לבקשתו התקיים דיון בערעור במעמד הצדדים. לאחר כל אלה דחה בית משפט השלום את הערעור תוך שהוא מאמץ, בעיקרם של דברים, את קביעותיה העובדתיות של רשמת ההוצאה לפועל ואת מסקנותיה המשפטיות. בכל האמור בטענת המבקש כי היה על המשיב להגיע עמו להסדר זהה כפי ההסכם עם החייב האחר עמד בית המשפט על קביעת הרשמת לפיה המבקש עשה כל שיכול היה על מנת שלא לשלם דבר בעוד שהחייב האחר הגיע להסדר מרצונו כבר בשנת 1996 ומשכך "
אין אפוא מקום לדרישת [המבקש] לפיה יחויב המשיב להגיע איתו להסדר זהה. די בכך שחובו הופחת למחצית החוב לאחר שהחייב [האחר] הגיע להסדר לגבי המחצית השניה ואין מקום להשוות את סכומי התשלום ביניהם
". הערעור נדחה תוך שהמבקש חויב בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

5.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש אינו חוזר על כלל הטענות שהעלה בהליכי ההוצאה לפועל ואשר נדחו. הבקשה נסבה בעיקרה, ככל שניתן להבין, על הטענה כי יש לאפשר למבקש לשלם את אותם הסכומים ששילם החייב האחר בפועל , ובכך יופטר המבקש מחובו. טענת המבקש היא כי בפסק הדין המקורי חויבו המבקש והחייב האחר לפצות את המשיב "באופן הדדי"; כי חיוב כאמור שונה מחיוב "יחד ולחוד"; כי בצדק נקבע כי המבקש והחייב האחר יחויבו כל אחד במחצית החוב; כי כוונת פסק הדין המקורי היתה להשוות את מצבם של החייבים כך שיחויבו בתשלום זהה למשיב; וכי לא היה מקום להחיל את הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (חוק החוזים) שעניינן חיוב "יחד ולחוד" באופן שמביא לתוצאה לפיה ההסכם בין המשיב לחייב האחר "גובר" על הוראות פסק הדין המקורי, ולכך שהמבקש יידרש לשלם סכום גבוה פי כמה מהסכום ששילם החייב האחר.

6.
לאחר שעיינתי בבקשה על כל שצורף לה ולאחר שנתתי דעתי לנימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.
בפתח הדברים יצוין כי בבסיס ההחלטה ופסק הדין נושא הבקשה עומדות קביעות עובדתיות בכלל זה ביחס להסכמים שנעשו בין המשיב לחייב האחר ולהתנהלות המבקש והחייב האחר. טענות המבקש אינן חורגות מעניינם הצר של הצדדים ואינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית. ממילא אין בהן כדי להקים עילה להתערב על פי אמות המידה שנקבעו לעניין בקשות רשות ערעור שמקורן בהחלטת רשם הוצאה לפועל. מכל מקום, גם אם נפעיל אמת מידה מרוככת יותר אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא לגופם של דברים (לעניין אמות המידה לבחינת בקשות רשות ערעור בענייני הוצאה לפועל ראו, רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה בפסקה 13 ואילך (20.5.2013); רע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.2013)).

8.
טענת המבקש כי חיובם שלו ושל החייב האחר בפסק הדין המקורי לא היה לכתחילה חיוב "יחד ולחוד" אינה ברורה. מדובר בחיוב על רקע התקשרות חוזית בין הצדדים. על פי סעיף 54 לחוק החוזים קמה חזקה כי חיובם של שניים בחיוב אחד הוא יחד ולחוד. אין די בטענה הסתמית כי בשולי פסק הדין המקורי צוין שעל המבקש והחייב הנוסף "
הדדית
" לשלם את שנפסק, כדי להוציא את החיוב הפסוק לכתחילה מגדרי החזקה (וראו, למשל, ר"ע 29/84 דונקלמן נ' אריאלי פ"ד לח(2) 185, 188 שם נקבע כי החזקה חלה גם על חיוב הנובע מ

פסק דין
(1984)).

מכל מקום, נוכח ההסכמים שנעשו בין המשיב לחייב האחר לאחר פסק הדין המקורי נקבע כי כיום יש להתיר למשיב לגבות מן המבקש רק את מחצית החוב הנותרת. הטענה כי יש לחייב את המבקש בתשלום זהה למה ששילם החייב האחר בפועל, ובכך להפטירו מהחוב, לא נתמכה באורח ממשי בדבר. במישור העובדתי נקבע כי יש אבחנה של ממש בין המבקש לחייב האחר. החייב אחר פנה למשיב כבר בשנת 1996 והגיע להסדר לתשלום על חשבון החוב וכך נעשה גם בשנת 2014. המבקש מצדו לא שילם מאומה על חשבון החוב במשך למעלה מ-20 שנה לאחר שניתן פסק הדין המקורי. המבקש אינו חולק על קביעות אלה. מכל מקום, אין כל בסיס להתערב בהן, בכלל ובגלגול נוסף בפרט.

המבקש נתלה בכך שבפסק הדין המקורי נקבע כי בית המשפט חייב את המבקש והחייב הנוסף "
הדדית
" לשלם את שנפסק. בכך אין כדי ללמד, ולוּ באופן רחוק, כי כל הסדר שייעשה בעתיד עם האחד בקשר עם קיום החיוב שומה לעשות גם עם השני, ובפרט שנסיבותיו שונות. ממילא אין יסוד לטענה שההסכם שנעשה עם החייב האחר סותר את פסק הדין או "גובר" עליו. למעשה, נראה שטענות המבקש כפי שהובאו לעיל ועל יסוד לשון פסק הדין המקורי לא הועלו, למצער לא באורח ממשי, בהליכים דלמטה. זאת ועוד. המבקש לא הצביע על העוגן המשפטי לטענה כי הוא זכאי ל"השוואת" ההסדר שנעשה עם החייב האחר. בהקשר זה חלה תפנית מסוימת בטיעונו. בהליכים לפני רשמת ההוצאה לפועל ולפני בית משפט השלום סמך המבקש את טענתו כי יש לאפשר לפטור אותו מהחוב כנגד תשלום הסכום ששילם החייב האחר על הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים. עניינה של הוראה זו – שכותרת השוליים שלה "
חיוב יחד ולחוד
" – בנפקות הפטר שנתן נושה לאחד מן החייבים לעניינו של חייב אחר. והנה, כיום מלין המבקש על כך שכבוד הרשמת נזקקה להוראות חוק החוזים שעניינן חיוב יחד ולחוד, הוראות שהוא עצמו ביקש להיבנות מהם. הקושי העולה מהדברים ברור. בנוסף, סעיף 55(ג) מורה כי הפטר לאחד החייבים יפטיר גם את האחר זולת אם משתמעת כוונה אחרת. ההסכמים שנעשו בין המשיב לחייב האחר תומכים במסקנה כי כוונת הצדדים היתה שלא להפטיר את המבקש למצער ממחצית החוב וכי הסדרי התשלומים שנקבעו בהם נועדו לחול אך בין המשיב לחייב האחר (למשל, ס' 5 להסכם 1996, ס 1 סיפא להסכם 2014; וראו גם: רע"א 6275/04 גאון נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (בפירוק) (26.9.2004)). משכך, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות גם בעניין זה, וממילא גם במסקנה העולה מהן.

9.
נוכח כל האמור – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות. העירבון שהופקד יושב לידי המבקש באמצעות בא כוחו.

10.
המזכירות תמציא לצדדים
.






ניתנה היום, י"ג אב תשע"ט, 14 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.










רעא בית משפט מחוזי 50178-06/19 ציון ברוך עמית נ' אברהם ניב (פורסם ב-ֽ 14/08/2019)