פסקי דין על עירית אילוז | פסקי דין על נח אילוז ( בת.א) | פסקי דין על גני יהודה כפר שיתופי | פסקי דין על עמיר פורת | פסקי דין על שלמה גולדברג ואח' |

43290-03/14 א     15/08/2019




א 43290-03/14 עירית אילוז, נח אילוז ( בת.א) נ' גני יהודה כפר שיתופי בע"מ, עמיר פורת, שלמה גולדברג ואח'








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"א 43290-03-14 אילוז ואח'
נ' גני יהודה כפר שיתופי בע"מ
ואח'

ת"א 36649-02-15 כפר שיתופי בע"מ נ' אילוז ואח'


תיק חיצוני: תיק עזר


בפני

כבוד השופט
אריאל ברגנר


התובעים

1.עירית אילוז

2.נח אילוז

(התובעים בת.א. 43290-03-14)



נגד


הנתבעים

והמודיעים לצד ג'
צדדי ג'

1.גני יהודה כפר שיתופי בע"מ

(התובעת בת.א. 36649-02-15)

2.עמיר פורת

3.שלמה גולדברג

4.נחמן (נני) קרוא

5.שושנה טנה

6.וולף הס
נגד

1. עו"ד דורון פריאנטה - נדחה
2. עו"ד"ד איל דוידי - נדחה




פסק דין


בפני
שתי תביעות שהדיון בהן אוחד.

התובעים 1-2 שבכותרת הם התובעים בת.א. 43290-03-14 (להלן – "התובעים") והנתבעים 1-6 בכותרת הם הנתבעים (להלן – "הנתבעים") (להלן – "התביעה משנת 2014).

הנתבעת 1 שבכותרת הינה התובעת בת.א. 36649-02-15 והתובעים 1-2 בכותרת הם הנתבעים (להלן – "התביעה משנת 2015).

התביעה משנת 2014

עניינה של תביעה זו בנזקים נטענים שנגרמו ונגרמים לתובעים בשל סירוב הנתבעים לחתום על בקשה להעברת זכויות בנכס שרכשו התובעים במושב גני יהודה מכונס נכסים בהתאם לצו ביהמ"ש.

סירוב זה אינו נוגע לתובעים, אלא נובע מסכסוך שבין הנתבעת 1, האגודה, לצדדים שלישיים, לרבות בעלי הנכס הקודם מר יעקב חיננזון (להלן – "חיננזון") ורמ"י.

כתוצאה מהסירוב, התובעים מוחזקים כבני ערובה ואינם יכולים להשלים עסקת מכר של רכישת נחלה בגני יהודה בתמורה של כ- 10 מיליון ₪, דבר הגורם להם לנזקים רבים.

עוה"ד דורון פריינטה ואייל דוידי מונו ככונסי נכסים (להלן – "כונסי הנכסים") על זכויות חיננזון בנכס הידוע כגוש 6498 חלקה 165 וגוש 6499 חלקות 123 ו- 96 המצוי ברח' הורדים 3 דני יהודה (להלן – "הנכס") במסגרת תיק הוצל"פ 01-11290-03-1 (להלן – "תיק ההוצל"פ").

ביום 13.9.11 אושרה מכירת הנכס לתובעים על פי הסכם מכר מיום 16.6.11 בסך של למעלה מ- 9 מיליון ₪.

הסכם המכר כלל תנאי מתלה של אישור הנתבעת 1 (האגודה) לקבלת התובעים כחברים בה.

התובעים חתמו על התחייבות עבור הנתבעת 1 כנדרש על ידה לגור אישית בנכס בתוך פרקי הזמן שנקבעו וביום 14.12.11 נשלח אל התובעים מכתב הנתבעת 1 בחתימת הנתבעים 4-5, המאשר קבלת התובעים כחברים בנתבעת 1 לאחר שיחתמו חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל.

למחרת וביום 15.12.11 ולאחר כניסת ההסכם לתוקפו (בהתקיים התנאי המתלה) שילמו התובעים לקופת הכינוס את התשלום הראשון בסך של 725,000 ₪, ביום 15.1.12 התשלום השני בסך של 1,578,000 ₪, וביום 25.7.12 (על פי החלטת ראש ההוצל"פ) יתרת התמורה בסך של 7,008,096 ₪.

לצורך תשלום יתרת התמורה נטלו התובעים הלוואת גישור מבנק דיסקונט בתנאים מסחריים, שניתנת להמרה למשכנתא בתנאי טובים יותר לאחר רישום הזכויות בנכס ע"ש התובעים. מאחר שהנתבעים מונעים עדיין את רישום הזכויות, תנאי ההלוואה לא השתנו.

במסגרת טיפול כונסי הנכסים, ולצורך העברת הזכויות ברמ"י פנו כונסי הנכסים לנתבעת 1 בבקשה לחתימה על טופס הבקשה להעברת הזכויות בנכס.

הנתבעת 1 סירבה ומסרבת לעשות כן, ולטענתה חלקה 96 בגוש 6499 אינה חלק מהנכס, למרות כל ניסיונות כונסי הנכסים לשכנעה אחרת שכן רמ"י אינו מסכים להעברת הזכויות בחלק מהנכס.

מאחר שאין כל אפשרות לחלק את הנכס ולהעביר הזכויות ב- 2 מתוך 3 החלקות, סירובה של הנתבעת 1 מונע את העברת הזכויות בנכס ע"ש התובעים.

בחודש מאי 2013 הגישו כונסי הנכסים תובענה לביהמ"ש המחוזי מרכז (ה"פ 25525-05-13) בבקשה לחייב הנתבעת 1 לחתום על מסמכי הבקשה להעברת הזכויות.

למרות קיום ההליך הנ"ל הנתבעת 1 עדיין מסרבת לחתום על המסמכים.

מספר שבועות עובר להגשת התביעה הסתבר לתובעים מה הנימוקים לסירוב הנתבעת 1:

1.
סכסוך בין הנתבעת 1 לרמ"י.
2.
סכסוך בין הנתבעת 1 לבין החייב חיננזון.

בנוסף לאמור לעיל התובעים טוענים כי אי רישום הזכויות על שמם מונע מהם גם לבצע את הפעולות הדרושות למעבר לנכס לרבות הריסת המבנה הקיים בנכס כיום, מכירת בית המגורים בו הם מתגוררים כיום ועוד...

דבר סירוב הנתבעת 1 לחתום פורסם בעיתונות, והדבר פגע בשמם הטוב של התובעים.

הנזקים הנטענים למועד הגשת התביעה:

1.
ריבית לבנק בגין ההלוואה -
623,028 ₪
2.
מס רכישה -
277,301 ₪
3.
תשלום עבור ייעוץ -
181,500 ₪
4.
תשלום לקבלנים -
32,175 ₪
סה"כ -

1,114,004 ₪

הגנה לתביעה משנת 2014

הנתבעים טוענים כי התביעה חסרת בסיס וכן כי לא היה כל מקום להגיש את התביעה כנגד הנתבעים 2-6, שהם חברים בנתבעת 1 אך אינם אמורים לחתום על הבקשה ובמיוחד הנתבע 6 שהוא חבר כבוד בלבד.

כאשר מונה עוה"ד פריינטה ככונס נכסים פנה אל הנתבע 2 ונמסר לו כי חלקה 96 אינה חלק מהנכס.

ביום 16.6.11 חתמו התובעים על הסכם לרכישת חלקה 165 בגוש 6498 וחלקות 123 וכן חלקה 96 בגוש 6499 שהוחזרה לרמ"י בשנת 1996, כאשר הנתבעים אינם צד להסכם.

מיד לאחר שנודע לנתבעים על הסכם הרכישה, פנה בכתב הנתבע 2 אל עו"ד פריינטה והבהיר לו כי חלקה 96 אינה חלק מהנכס, מאחר שהועברה בחזרה לרשות רמ"י והאחרון אישר את הדברים. זאת ארע בטרם אישר ראש ההוצל"פ את הסכם המכר.

ביום 14.12.11 שלחה הנתבעת 1 מכתב לתובעים על קבלתם כחברי אגודה בכפוף לחתימתם על הסכם עם רמ"י, כאשר אישור זה לא כלל את חלקה 96.

הנתבעת 1 מוסיפה כי אין כל דין המחייב אותה לחתום על הבקשה להעברת הזכויות ועל כן יש להפנות את הדרישה אל רמ"י שמבקשת את חתימת הנתבעת 1 ללא שקיים דין המחייב זאת.

עמדתה של הנתבעת 1 הינה כי חלקה 96 הוחזרה לרמ"י וחתימתה על גבי העברת הזכויות היתה פוגעת בזכויות יתר חברי הנתבעת 1.

אין זה מתקבל על הדעת לחייב את הנתבעת 1 לחתום על מסמך המתאר מצב עובדתי או משפטי שאינו נכון וכן גם לגרסת רמ"י מדובר בנוהג ולא בדין מחייב.

הנתבעים טוענים כי יש לקזז נזקים שגרמו התובעים בסך של 350,000 ₪ בגין הריסת גדר באורך 250 מ' וצינור מים שפורק ונמכר על ידם, פגיעה בשביל הגישה ובשטחים ציבוריים.

התובעים לא עשו להקטנת הנזק.

התובעים הגישו כתב תשובה

הנתבע 2 הודה במסגרת הליכי המרצת הפתיחה כי סירוב הנתבעת 1 לחתום על מסמכי העברת הזכויות נובע משיקולים זרים וממחלוקת שבין הנתבעת 1 לבין רמ"י ומחשש שחיננזון יתבע אותה.

התובעים רכשו נכס מכונסי הנכסים בפס"ד חלוט ואינם יכולים לממשו.


הודעת צד ג'

הנתבעים שלחו הודעת צד ג' כנגד כונסי הנכסים וטוענים כי היה ויחויבו לשלם לתובעים פיצוי כלשהו הרי שעל כונסי הנכסים לשפותם.

הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 2 הודיעה מפורשות לצד ג' 1 התנאים למכירת נחלה וקבלה לחברות באגודה וכי חלקה 96 אינה חלק מהנכס.

לאחר מכן וביום 16.6.11 נחתם חוזה ע"י התובעים, ללא ידיעת הנתבעת 1, לרכישת הנכס (כהגדרתו לעיל) הכולל גם את חלקה 96 שהוחזרה לרמ"י בשנת 1996.

מיד לאחר שנודע לנתבעת 1 על הסכם המכר, שלח הנתבע 2 מכתב אל צד ג' 1 והעלה על הכתב את הדברים כי חלקה 96 אינה חלק מהנכס וצד ג' 1 השיב למכתב ואישר זאת. כך שעמדת הנתבעת 1 היתה ידועה לתובעים ולצד ג' 1 בסמוך לחתימת הסכם המכר ולפני כניסתו לתוקף.

על צד ג' 1 היה להבהיר בחוזה המכר את עמדת הנתבעת 1 וכן לצרפה להליכים בלשכת ההוצל"פ על מנת שעמדתה תישמע ותתברר. לו היו צדדי ג' פועלים כך, היו מונעים את הנזק של התובעים.

כמו כן צדדי ג' הם אלה שהתחייבו למכור לתובעים את הנכס כולל חלקה 96.

אין כל חובה חוקית לפיה על הנתבעת 1 לחתום על הבקשה ומדובר בנוהג של רמ"י בלבד שאינו מחייב אותה.

כונסי הנכסים התנהלו ברשלנות שכן עמדת הנתבעת 1 היתה ידועה להם והיה עליהם להביא אותה בפני
רשם ההוצל"פ בטרם אישר את הסכם המכר.

הגנה צד ג' 1

צד ג' 1 טוען כי לא ניתן היה להגיש את ההודעה ללא אישור ראש ההוצל"פ, דבר שלא נתבקש ולא נתקבל. על כן דין ההודעה להידחות על הסף.

ביהמ"ש המחוזי מרכז קבע ביום 25.12.14 כי בדין דחו כונסי הנכסים את עמדת הנתבעת 1.

ביום 25.12.14 ניתן פס"ד בתובענה בה.פ. 25525-05-13 שהגישו כונסי הנכסים, אשר דחה את טענות הנתבעת 1 וסתם את הגולל על טענותיה לרבות בדבר התרשלות כונסי הנכסים.

בהקשר לתביעה הראשית, הסכם המכר קובע כי הנחלה נמכרת לתובעים בין עם חלקה 96 או בלעדיה.

הסכם המכר אושר כדין ע"י הערכאות השיפוטיות למרות כל ניסיונות חיננזון לסכלו.

הנתבעת 1 הוציאה כתב התחייבות לחתימת התובעים אשר כלל את התחייבות הנתבעת 1 לקבל את התובעים כחברים בה ואת התחייבות התובעות לעבור לגור בנחלה, ובהתחייבות זו אין כל ציון לכך שעל האגודה לתת אישור להשתכללות מכר הנחלה לתובעים.

במסגרת ההליכים בה"פ 25525-05-13 נטען ע"י כונסי הנכסים כי חלקה 96 שייכת לחייב וטענה זו נתמכה ע"י רמ"י ובפסה"ד חויבה הנתבעת 1 לחתום על שטר העברת הזכויות בנחלה
- כולל חלקה 96 – ע"ש התובעים. פס"ד זה ניתן ביום 25.12.14 כ- 4 חודשים לאחר הגשת ההודעה כנגד צדדי ג' ושומט את הקרקע ממנה (להלן – "פסה"ד במחוזי").

כל פעולות צד ג' 1 היו באישור ראש ההוצל"פ.

הנתבעת 1 קיבלה דמי קבלה מהתובעים בסך של 142,761.10 ₪ ללא כל בסיס שבדין, ויכולה היתה להרשות לעצמה להצטרף להליך אישור המכר בהוצל"פ.

ביום 12.12.11 חתמה האגודה על התחייבות כי הנחלה שנרכשה ע"י התובעים כוללת גם את חלקה 96 ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת וזאת בניגוד לעמדתה הקודמת והתנהלותה גובלת בחוסר תום לב.

הנתבעת 1 פועלת בניגוד עניינים כאשר חיננזון חבר בה או חבר לשעבר ולו אינטרס לסכל את הליכי המכירה.

פסה"ד במחוזי קובע כי הנתבעת 1 וחיננזון לא הוכיחו את טענתם שחלקה 96 נגרעה מהנחלה שנמכרה, אין כל בביב לסירוב הנתבעת 1 לחתום על הבקשה וביהמ"ש חייב את הנתבעת 1 לחתום על שטר העברת הזכויות בנחלה כולל חלקה 96 מחיננזון לתובעים.

הגנה צד ג' 2

למעשה הגנתו של צד ג' 2 דומה לזו של צד ג' 1 ומתבססת על הצורך להגיש תובענה בה"פ

25525-05-13 ועל קביעות ביהמ"ש שם.

צד ג' 2 מוסיף כי מעורבותו בהליך החלה לאחר שנוהל כבר מו"מ בין התובעים לצד ג' 1 ולאחר שצד ג' 1 הגיש כבר בקשה לאישור המכר לראש ההוצל"פ.

התביעה משנת 2015

התובעת בתביעה זו שהיא הנתבעת 1 לעיל (להלן – "הנתבעת 1") תובעת מהנתבעים שהם התובעים בתביעה משנת 2014 (להלן – "התובעים") פיצויים כספיים וצו עשה המורה להם לפנות את הפסולת שהוטמנה על ידם בשטחם שלא כדין.

הפיצויים הכספיים מתייחסים אל:

1.
175,000 ₪ בגין פירוק צינור להובלת מים, שבבעלות הנתבעת 1 והמשמש כקו חירום לאספקת מים.
2.

80,000 ₪ בגין פירוק גדר של הנתבעת 1 שהפרידה בין שטח התובעים לשצ"פ של הנתבעת 1.
3.

15,000 ₪ הוצאות עתידיות לתיקון הנזקים.

בשנת 2011 רכשו התובעים נחלה בישוב גני יהודה ולאחר הרכישה החלו לבצע עבודות שונות בשטחה בניגוד לדין ותוך הסבת נזק רב לנתבעת 1.

התובעים פירקו קו מים השייך לנתבעת 1 והמשמש כקו חירום לאספקת מים לישוב, ואשר התוואי שלו עבר בסמוך לנחלה בחלקה ציבורית המשמשת מעבר לחלקות ב' של תושבי היישוב והגובלת בשטח התובעים. מדובר בצינור ברזל, קוטר 8 צול באורך 430 מ'. לאחר פירוק הצינור הוא נמכר לצד ג'.

בנוסף התובעים פירקו גדר באורך כ- 400 מ' המפרידה בין הנחלה לשצ"פ, ללא הרשאה ועלות התקנתה מחדש כ- 80,000 ₪.

פעולות התובעים היו ללא תיאום ובניגוד לתקנון הנתבעת 1.

התובעים ביצעו עבודות נוספות בנחלה, צברו פסולת רבה ולא פינו אותה אלא הטמינו אותה בשטחם בניגוד לדין.

על פי תקנון הנתבעת 1 שאושר ע"י התובעים אסור על התובעים לטפל בצינורות המים בשטח הנתבעת 1 הזכאית לחייב את התובעים בהוצאות הרלוונטיות, כך הדבר גם לגבי פירוק הגדר.

הגנה לתביעה משנת 2015

מדובר בתביעה נקמנית, חסרת בסיס שהוגשה לאחר שהתובעים הגישו את תביעתם כנגד הנתבעת 1.

התובעים חזרו על טענותיהם בתביעתם משנת 2014 ובהתייחס לטענות התביעה משנת 2015 הוסיפו כי העבודות היחידות שבוצעו על ידם הן הריסת חריגות הבניה הקיימות בנכס, לצורך קידום הליך העברת הזכויות בנכס ברמ"י וניקיון השטח מהפסולת הרבה שהושלכה אליו ואשר היה מלא בפסולת כשקיבלו את החזקה בו.

התובעים מכחישים שפירקו צינור כלשהו לרבות צינור מים וכן לא מכרו כל צינור.

התובעים מכחישים שפירקו גדר כלשהי ובמועד קבלת החזקה בחלקים גדולים של גבולות הנכס לא היתה גדר כלל וברוב השטח היתה מושלכת פסולת.

הפסולת הצטברה בנכס בטרם התובעים קיבלו את החזקה לידיהם ואז פעלו לפינויה.

ההליך

בתיק זה התקיימו מספר ישיבות כאשר המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת ליאת הר ציון) ניסתה להביא הצדדים להסדר ללא הצלחה.

גם לאחר שהתיק הועבר לטיולי ניסיתי לסייע לצדדים להגיע להסדר אך גם ניסיון זה לרבות הפניית התיק לגישור לא צלח והתיק נקבע להוכחות.

בישיבה שהתקיימה בפני
ביום 4.3.18 שמעתי את עדות התובעת 1 (הגב' עירית אילוז
).

בישיבה שהתקיימה בפני
ביום 3.10.18 שמעתי את עדות מר עמיר פורת
.

במקביל ובהתאם להסדר דיוני, נדחתה ההודעה כנגד צדדי ג'.

בישיבה שהתקיימה בפני
ביום 17.12.18 שמעתי את עדות צד ג' 1.

לאחר תום שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

התביעה משנת 2014

האחריות

אין חולק כי התובעים רכשו את הנחלה (כולל חלקה 96) בהסכם מכר מיום 16.6.11 אשר אושר ע"י ראש ההוצל"פ ביום 13.9.11 (להלן – "הסכם המכר").

אין חולק כי התובעים מילאו אחר אחד התנאים של הסכם המכר של קבלתם כחברים באגודה, הנתבעת 1, התקבלו לאחר ששילמו דמי קבלה בסך של 142,765.71 ₪ (התקבלו כחברים לפי מכתב הנתבעת 1 מיום 14.12.11).

אין חולק גם כי לצורך העברת הזכויות ע"ש התובעים אצל רמ"י, נזקקו התובעים לחתימת הנתבעת 1 על טופס בקשה להעברת הזכויות ואין חולק כי הנתבעת 1 סירבה לעשות כן עד ליום 4.1.15 בו חתמה על הטופס הנדרש.

בכתבי הטענות של הצדדים עולות מחלוקות בעניינים אלה אך מחלוקות אלה הוסדרו בפסה"ד במחוזי שקבע:

1.
טענת הנתבעת 1 וחיננזון כי חלקה 96 נגרעה מהנחלה והוחזרה לרמ"י לא הוכחה ולמעשה נדחתה.
2.
טענת הנתבעת 1 כי אין דין המחייב אותה לחתום על טופס העברת הזכויות נדחתה.
3.
אישור הנתבעת 1 נדרש לצורך העברת הזכויות.
4.
הנתבעת 1 חייבת לחתום על טפסי בקשה להעברת זכויות.

ביהמ"ש המחוזי דחה את סירוב הנתבעת 1 לחתום על שטר העברת הזכויות וחייב את הנתבעת 1 לעשות כן. בעקבות ולאחר הוראה זו, חתמה הנתבעת 1 על הטופס הנדרש עבור העברת הזכויות.

מפסה"ד במחוזי עולות הקביעות העובדתיות הבאות:

1.
הנתבעת 1 היתה חייבת לחתום על טופס הבקשה.
2.
הנתבעת 1 סירבה לעשות כן.
3.
סירוב הנתבעת 1 היה בניגוד לדין.

כפי שנטען ע"י התובעים פסה"ד במחוזי אשר לא הוגש עליו ערעור הוא חלוט ומהווה מעשה בי-דין והשתק בפני
כל טענה סותרת.

לפיכך אני מקבל את טענות התובעים לגבי אחריות הנתבעת 1 לכל הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מסירוב הנתבעת 1 לחתום על טופס הבקשה ולכל תקופת הסירוב עד לחתימה.

בטרם אדון בנזקים שנגרמו לרבות הקשר הסיבתי, יש להכריע תחילה בשאלה האם האחריות נופלת גם על כתפי הנתבעים 2-6 שהם חברי האגודה, הנתבעת 1, או שמא הם יכולים לחסות תחת הגנת מסך אישיות הנפרדת של האגודה.

סע' 21 לפקודת האגודות השיתופיות קובע:

"
משנרשמה אגודה הריהי נעשית גוף מאוגד בשם שבו נרשמה ותהא לה שלשלת ירושה נצחית וחותמת רשמית והסמכות לאחוז נכסי מטלטלים ונכסי מקרקעים, להתקשר בחוזים ולהופיע במשפט ובכל הליכים משפטיים אחרים, הן כתובע והן כנתבע, ולעשות את כל הדרוש לצרכי קיומה".

כלומר הנתבעת 1 הינה "גוף מאוגד" הרשאי לבצע פעולות משפטיות באופן עצמאי.

בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, נפסק:

"אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו, אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת, כאמור, מן השאלה האם קיימו, באופן אישי, את יסודות העילה".
פקודת האגודות השיתופיות אינה כוללת הוראה כלשהי כיצד ניתן להטיל אחריות אישית על חבר האגודה וניתן לבחון שאלה זו במסגרת דיני החברות.
סע' 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע:
"
(א)
(1)
בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)
לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)
בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)
בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).
(ד)
בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".

כלומר, יש לבחון את נסיבות העניין, האם צודק ונכון לעשות כן, כאשר מדובר במקרים חריגים בהם נעשה שימוש במסך האגודה כדי להונות אדם או לקפח נושה של האגודה
התאגיד או באופן הפוגע בתכלית האגודה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה, ובלבד שחבר האגודה היה מודע לשימוש זה או חשד לכך.

התובעים טוענים כי הנתבעים 2-6 פעלו בניגוד אינטרסים תוך כוונה להונות ולקפח אותם: 1)
על מנת לסייע לחיננזון לסכל את עסקת המכר ו- 2) מתוך אינטרס כלכלי ברור, והפנו לנספח 22 לתצהירה של התובעת 1, פרוטוקול האגודה מיום 26.2.14 שם נרשם מפיו של מר עמיר פורת
:

"האגודה חייבת להגן על חבריה אם זה קובי (חיננזון – א.ב.)או משהוא אחר מהסיבות הבאות
1.
מוריד את הערך של נחלה חלקה א' פלוס חלקה ב' בשבע מליון
2.
יש חברים נוספים לבייב. בריקמן ומור יפגע. המנהל רוצה ליצור תקדים.
3.
יפגע בפיצוי שכל חבר יקבל כי המנהל רוצה לתת פיצוי חקלאי".

החלטה מפרוטוקול מיום 14.5.14: "לא לאשר את ההסכם כרגע ולהמשיך בתהליך משפטי".

מבין חברי האגודה הנתבעים שמעתי רק את עדותו של הנתבע 2. עדותו לא היתה אמינה עלי. תשובותיו היו מתחמקות, חסרות עקביות ולא ברורות. מעבר לכך, לא שמעתי עדויות נוספות מטעם הנתבעים ויתר חברי האגודה הנתבעים לא זומנו למתן עדות.

התייצבות יתר הנתבעים יכולה היתה לנסות ולהפריך ולסתור את טענות התובעים אך כאשר נתבעים אלה בוחרים שלא להתייצב ולתת עדות, לא ניתן לעשות כן.

בישיבת ההנהלה מיום 26.2.14 השתתפו מבין הנתבעים, הנתבעים 2, 3 ו- 4.

בישיבת ההנהלה מיום 14.5.14 השתתפו מבין הנתבעים, הנתבעים 2, 3, 4 ו- 5.

האם די בצירוף מסמכים אלה, כדי לבסס את טענת ההונאה והקיפוח, כנדרש בסע' 6 לחוק החברות?

אני סבור כי בישיבת ההנהלה מיום 26.2.14 התקבלה החלטה המקפחת את התובעים ואשר ניתנה בניגוד אינטרסים מובהק.

הנתבע 2 בעדותו המתחמקת, לא הצליח לסתור או להפריך את המשמעות הברורה מאותה החלטה:

"גם החלקה הזאת היא חלקה של חיננזון כפי שראינו נקנתה עד כמה שידענו אז, ב-7 מיליון ₪, כאשר המחיר של הנחלות באותו זמן היה בין 12 ל-14 מיליון"
(עמ' 55 לפרוטוקול בשורות 15-17).


"ש.
אני רוצה שתסביר במילים שלך. אתה אמרת שזה מוריד את הערך של נחלה חלקה א' + חלקה ב' ב- 7 מיליון?
ת.
נכון. מ-14 ל-7"
(עמ' 55 בשורות 25-27).

המשמעות הינה ברורה ומפורשת: הנתבעים 1-4 הבינו כי משמעות קיום העסקה של מכירת נחלתו של חיננזון לתובעים באמצעות כונסי הנכסים במחיר של כ- 7 מיליון כאשר לשיטתם מחיר השוק הינו כ- 14 מיליון, תפחית במידה רבה את ערך נכסיהם ועל כן בחרו לפעול לסיכול העברת הזכויות, סיכול ההליך השיפוטי במסגרת תיק ההוצל"פ וכינוס הנכסים, למרות החלטות שיפוטיות של ראש ההוצל"פ, ולסיכול חופש החוזים, והכל במטרה אישית כלכלית בכוונה גלויה וברורה.

זאת עשו גם, הנתבעים 1-4, במקביל, בניגוד ולמרות הסכמתם לקבל את התובעים כחברים באגודה, ולאחר שקיבלו מהתובעים דמי חבר בסך של
142,765.71 ₪. מחד, קיבלו את דמי החבר ומנגד, פעלו לסיכול עסקת המכר.
התנהלות זו מעבר להונאה שיש בה מהווה חוסר תום לב מובהק.

אני קובע לכן, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ביחס לנתבעים 2-4 שהיו שותפים מלאים ופעילים לאותה ישיבת הנהלה מיום 26.2.14 ותוך שיתוף פעולה ביניהם פעלו תוך הונאה והעדפת אינטרס אישי כלכלי.

אדגיש שוב, הנתבעים 3-4 בחרו שלא למסור עדות וויתרו למעשה על זכותם להשמיע קולם בביהמ"ש ולנסות לסתור או להפריך את הטענות שהועלו כנגדם, ואין לה להלין אלא על עצמם.

לגבי הישיבה הנוספת מיום 14.5.14 לא ראיתי בסיס לטענה וכן לא ראיתי ראיות כלשהן בהקשר ליתר הנתבעים.

לפיכך התביעה משנת 2014 כנגד הנתבעים 5-6 נדחית.

הנזקים והקשר הסיבתי

התובעים טוענים לנזקים הבאים:

1.
ריבית לבנק בגין ההלוואה -
623,028 ₪
2.
מס רכישה -
277,301 ₪
3.
תשלום עבור ייעוץ -
181,500 ₪
4.
תשלום לקבלנים -
32,175 ₪
סה"כ -

1,114,004 ₪

הריבית לבנק -
623,028 ₪

התובעת 1 מפרטת בסע' 15 לתצהירה כי במרץ 2012 ביקשה הלוואה מבנק דיסקונט של 7 מיליון ₪ בריבית פריים בתוספת 2.1%, שהיתה אמורה להיות לשנה ואז להחליף אותה במשכנתא. לאור מחדלי הנתבעים נאלצו להמשיך לשלם את הריבית הגבוהה של ההלוואה.

נשאלת השאלה מדוע אין לקזז מריביות אלה את הריביות שהתובעים היו משלמים לו לקחו משכנתא במקום ההלוואה, שבה הריבית נמוכה יותר.

התובעת 1 העידה והסבירה עניין זה בביהמ"ש:

"ש.
אם היית לוקחת משכנתא בשנת 2013 היית צריכה כלל חודש לתת החזרים?
ת.
לא, הייתי אמורה למכור את ביתי שאני גרה בו ולכסות עם הכסף את ההלוואה, ואולי לקחת משכנתא קנתה ולא לקחת הלוואה עם ריבית כל כך גבוהה.
ש.
מי עצר ממך למכור את הבית שלך?
ת.
הסיטואציה.
ש.
אנשים גרים 40 שנה בלי טאבו, יכולת לעבור לגור בנחלה ובינתיים לריב עם רמ"י שיתן לך טאבו. מה הקשר בין רישום בטאבו לבין לעבור לגור?
ת.
כשאנו פנינו לקונסים (צ"ל כונסים) שיאשרו תכניות לבנייה והנדסה הכונסים סירבו לחתום, למה? הם אמרו שאין העברת בעלות, יש אי הסכמות עם האגודה. אנחנו לא יכולים לאשר לך להרוס עד שלא נדע מה קורה עם הנחלה, עד שאין את ההעברה. אי לכך ובהתאם לזאת לא יכולתי למכור את הקיים, לאל יכולתי לבנות את החדש, הכונסים סירבו לחתום לי על התכניות, האגודה סירבה לחתום על העברת הזכויות ואני נשארתי בבית שלי".
(עמ' 27 לפרוטוקול בשורות 3-14).

גרסה זו של התובעת 1 לא נסתרה ולא הופרכה.

גם הסבר התובעת 1 מדוע נלקחה הלוואה מסחרית מקובל עלי. אין זה סביר כי התובעת 1 "תתנדב" לשלם לבנק ריבית גבוהה יותר מאשר נמוכה יותר, לו יכולה היתה לקבל הלוואה כזו המובטחת במשכנתא.

לפיכך אני מקבל אני עתירתה של התובעת לפיצוי בגין סכומי הריבית לאחר שנוכחתי כי סכום החיוב בתביעה הינו החל לאחר שנה ממועד קבלת ההלוואה, אותה שנה שממילא התובעים היו משלמים.

התובעת 1 טוענת כי סכום הריבית עד למועד החתימה על הטופס הינו 824,004 ₪ אך התביעה לא תוקנה ועל כן אינה יכולה לעתור לסעד שלא נתבע בתביעה.

על כן אני פוסק לתובעים את סכום הריבית שנטען בכתב התביעה בסך של 623,028 ₪.

מס הרכישה - 277,301 ₪

התובעת 1 טוענת בסע' 16 לתצהירה לפיצוי בסך של 259,460 ₪ הוא ההפרש בין מס הרכישה ששולם בפועל לבין זה שהיה משתלם לו היו מוכרים את ביתם "הישן" כפי שתוכנן על ידם.

מחד, הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כנגד עתירה זו ועל יש לראות בכך כוויתור על הטענה.

מאידך, לאחר שקבעתי כי הנתבעים 1-4 אחראים לנזקי התובעים בשם התנהלותם, אני מקבל גם את עתירת התובעים בעניין זה.

אני מקבל את הגרסה כי לו העסקה של רכישת הנחלה היתה מתנהלת כסדרה יכלו התובעים למכור את ביתם "הישן" ובכך לשלם מס רכישה מופחת.

על כן אני פוסק לתובעים גם את הסכום של 259,460 ₪.

תשלום ליועצים וקבלנים – 213,675 ₪

בכתב התביעה עותרים התובעים לפיצוי בגין תשלום ליועצים, קבלנים ועורכי דין בסכום כולל של 213,675 ₪.

בסע' 17 לתצהירה, עותרת התובעת 1 לסכומים גבוהים יותר, אך הדבר מהווה שינוי חזית. כתב התביעה לא תוקן ועל כן לא ניתן לעתור ליותר מאשר נתבע בכתב התביעה.

התובעת 1 מחלקת סכומים אלה ל- 3: 1) שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. 2) הכנת תכניות ע"י אדריכלים. ו- 3) תשלום לקבלן בגין ניקוי השטח.

לגבי שכ"ט עו"ד
, התובעת 1 צירפה לתצהירה את נספח 16 המפרט תשלומים רבים לעוה"ד מ. פירון אך אין כל פירוט עבור מה בוצע כל תשלום, עבור איזו פעולה ועבור איזו מטרה. אין לקבל את הסברי התובעת 1 בחקירתה כי מדובר על תשלום לפי שעות כאשר דו"ח השעות עצמו לא צורף.

אני מקבל כי סכומים אלה שולמו לעורכי הדין אך הקשר הסיבתי בין סכומים אלה לתביעה זו ולאחריות הנתבעים 1-4, לא הוכח.

לפיכך אני דוחה את העתירה בעניין שכ"ט עו"ד וההוצאות, זאת מבלי לפגוע בזכות התובעים לפסיקת הוצאות כאלה בגין ההליך שבפני
.

לגבי הכנת התוכניות ע"י האדריכלים
, גם עתירה זו נדחית.

לא התקבל כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא ניתן היה להשתמש בתכניות אדריכלים לאחר שהנתבעת 1 חתמה על טופס העברת הזכויות. בכל מקרה התובעים היו משתמשים בתכניות כאלה ועל כן איני מקבל את העתירה.

לגבי תשלום לקבלן בגין ניקוי השטח
, גם עתירה זו נדחית.

התובעים היו מבצעים עבודות ניקוי אלה בכל מקרה.

סך כל הנזקים

לאור האמור לעיל סך כל הנזקים שאושרו על ידי הם 623,028 ₪ הריבית לבנק ו- 259,460 ₪ הפרש מס הרכישה ובסה"כ – 882,488 ₪.

אשר על כן התביעה משנת 2014 מתקבלת באופן חלקי ואני מחייב את הנתבעים 1-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך הכולל של 882,488 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (25.3.14) ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה משנת 2015

בתביעה זו עותרת הנתבעת 1 כנגד התובעים לתשלום:

1.
175,000 ₪ בגין פירוק צינור להובלת מים, שבבעלות הנתבעת 1 והמשמש כקו חירום לאספקת מים.
2.

80,000 ₪ בגין פירוק גדר של הנתבעת 1 שהפרידה בין שטח התובעים לשצ"פ של הנתבעת 1.
3.

15,000 ₪ הוצאות עתידיות לתיקון הנזקים.

טענות אלה הוכחשו ע"י התובעים.

הנתבעת 1 לא הציגה ראיות כלשהן המוכיחות את טענות אלה המיוחסות לתובעים ועדותה של התובעת 1 בביהמ"ש לא נסתרה ולא הופרכה.

גם עדותו של הנתבע 2 לא ביססה את התשתית הראייתית הנדרשת.

לפיכך התביעה משנת 2015 נדחית על כל רכיביה.

סוף דבר

לגבי התביעה משנת 2014, היא מתקבלת חלקית כנגד הנתבעים 1-4 ועליהם ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך הכולל של 882,488 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (25.3.14) ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה כנגד הנתבעים 5-6 נדחית.

התביעה משנת 2015 נדחית.

הנתבעים 1-4 ישלמו ביחד ולחוד לתובעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך כולל של 100,000 ₪.

התובעים ישלמו לנתבעים 5-6 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. ניתן לקזז סכום זה עם סכום ההוצאות שנפסק לחובת הנתבעים 1-4.



ניתן היום,
י"ד אב תשע"ט, 15 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 43290-03/14 עירית אילוז, נח אילוז ( בת.א) נ' גני יהודה כפר שיתופי בע"מ, עמיר פורת, שלמה גולדברג ואח' (פורסם ב-ֽ 15/08/2019)