פסקי דין על עזרא חממי | פסקי דין על דן אבס | פסקי דין על יוסי חסון חברה להשקעות | פסקי דין על וַעד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו | פסקי דין על משרד האוצר |

60965-12/17 א     21/08/2019




א 60965-12/17 עזרא חממי, דן אבס, יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' וַעד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו, משרד האוצר








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 60965-12-17 חממי ואח' נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו
ואח'







לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק

התובעים:

.1
עזרא חממי
.2
דן אבס
על-ידי באי-כוחם - עוה"ד שמואל שוב
וטל גליקסמן

.3
יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ
על-ידי בא-כוחה - עו"ד דוד שידלובר


נ
ג
ד

הנתבעים:

.1
וַעד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו
על-ידי בא-כוחו - עו"ד יואב קוק
.2
משרד האוצר
על-ידי באות-כוחו - עוה"ד גב' סלביה רביד
ושלומית ארבל

בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבע 2

החלטה

לפני בקשה מטעם הנתבע 2 (משרד האוצר
-מדינת ישראל) לסילוק התביעה נגדו על הסף מחמת היעדר עילה או העדר יריבות. בקשה זו מעלה לדיון את שאלת הפירוט העובדתי הנדרש בכתב תביעה, כדי שניתן יהיה לתבוע את המדינה בגין פעולות של תאגיד ציבורי שהיא קשורה אליו.
1.
ברקע הבקשה תביעה, שהוגשה נגד ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב-יפו ונגד משרד האוצר
(המשיב 2)(להלן משרד האוצר
או המבקש).
התובעים התקשרו בחוזה לרכישת נכס מקרקעין עם הנתבע 1 (ועד הנאמנים לנכסי הווקף (להלן: ועד הנאמנים)). תחילה רכשה התובעת 3 את הנכס. היה זה עוד ביום 15.7.73. באותה עת שמשה החלקה בחציה כבית קברות מוסלמי, וחציה השני, מושא התביעה, היה פנוי. זמן קצר לאחר מכן הגיש ועד הנאמנים תביעה ל

פסק דין
הצהרתי לבטלות הסכם המכר (ת"א 2300/73). בסופה של התדיינות גובש (בשנת 1977) הסכם פשרה, שקיבל תוקף של

פסק דין
בבית משפט זה (על-ידי כב' השופט חלימה). במסגרת הסכם הפשרה מונו מטעם בית המשפט ארבעה עורכי דין, שהיו נציגי הצדדים אותה עת, ככונסי נכסים, על מנת להוציא לפועל את הוראות הסכם הפשרה. בין לבין מכרה התובעת 3 חלק מזכויותיה בקרקע, וכך נכנסו לתמונה, בסופה של דרך, גם התובעים 2-1 (כולם ביחד יכונו כתובעים או כמשיבים). מחלוקת רדפה מחלוקת, ובסופו של יום ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' הנשיא ברק) בע"א 7398/00 עו"ד גולדברג-כונס נכסים נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב-יפו, פ"ד נז(6) 730 (2003), שהורה להשלים את רישום החלקה על שם בעלי הזכויות.
התובעים טוענים כי התנהלות ועד הנאמנים הובילה לכך שעד למועד זה טרם נרשמו הזכויות על שמם. הוועד סירב לעמוד בנדרש ממנו, ובכלל זה לשאת בתשלומים שונים. בנוסף, הוא קובר נפטרים מוסלמים בכל החלקה, ללא אישור התובעים. במסגרת הסכם הפשרה התחייב הוועד לפנות את הקברים הבודדים שהיו אז במקום, וכיום יש בו עשרות רבות ואולי אף מאות קברים מוסלמים. יש לזכור שמדובר בקרקע פרטית ביעוד שאינו לבית קברות אלא לתעשייה, ולכן הקבורה במקום היא בניגוד לדין. אשר למשרד האוצר
, הוא הגורם האחראי על ועד הנאמנים, והוא לא פעל ולא פועל להפסיק את הפלישה לנכס. משרד האוצר
מקצה תקציבים לוועד הנאמנים, ומנהל אותו, ולכן יש לראותו כמי שפועל בנכס.
על רקע זה התובעים עותרים לסילוק יד ממקרקעין ולפיצוי כספי בן 15,508,281 ₪ (המורכב מדמי שימוש ראויים בנכס בגין שבע השנים עובר להגשת התביעה, בתוספת תשלום ששילמו במקום הוועד). הם טוענים כי נפגעה זכותם החוקתית לקניין. ועד הנאמנים נוהג מנהג בעלים בחלקה, ויש להורות על סילוקו מהמקום נוכח הסגת גבול ופלישה בניגוד לדין.
ומכאן לבקשה שלפני.
2.
משרד האוצר
מבקש לסלק את התביעה נגדו על הסף בהעדר עילה או יריבות בינו לבין התובעים. ועד הנאמנים הוא בעל אישיות משפטית נפרדת, ולכן הוא הגורם המוסמך היחיד שיש לבוא עמו בדברים ביחס לנטען בכתב התביעה. העובדות המפורטות בתביעה אינן מגלות עילה או יריבות בין התובעים למבקש. ועד הנאמנים הוא החתום על הסכם המכר. העסקה מולו נעשתה כבר בשנת 1973 ומשרד האוצר
לא צד לה, ולא הפיק כל הכנסה ממנה. הוא לא התיר מעולם לוועד או לכל גורם אחר לבצע קבורה במקום, וממילא משרד האוצר
אינו עסוק בענייני קבורה או בפינוי קברים. ועד הנאמנים אף לא תוקצב בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר
. החל משנת 2017 שורין תקציב לשם כך בתקציב משרד הפנים, אך בכל מקרה התקצוב אינו מכונן את האחריות לה טוענים התובעים. משרד האוצר
לא החזיק במקרקעין ולכן לא נהיר כיצד עליו לשאת בסעד של דמי שימוש. הוא גם לא היה צד להליכים המשפטיים השונים המתוארים בכתב התביעה. עובדה זו מוכיחה כי במהלך השנים התובעים עצמם לא ראו במשרד האוצר
כגורם רלוונטי ביחס לסעדים המבוקשים כעת. מכאן, שגם אם יעלה בידי התובעים להוכיח את כל הטענות העובדתיות הכלולות בתביעתם, לא יהיה בכך כדי להצמיח לתובעים סעד כלפי המבקש. לכן, דין התביעה לסילוק על הסף, מכוח תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
3.
התובעים טוענים שיש לדחות הבקשה.
מזה מספר שנים משרד האוצר
או מי מטעמו ממלא הלכה למעשה את תפקיד ועד הנאמנים, כאשר משרד האוצר
אחראי על ועד הנאמנים ועל רכושו. המבקש לא צירף תצהיר לבקשה או מסמך אחד התומך בטענותיו. הוא טוען טענות עובדתיות רבות שאינן מגובות בתצהיר, ודי בכך כדי לדחות הבקשה. הנטל המוטל לשם סילוק על הסף הוא כבד, והמבקש לא עמד בו. היענות לבקשתו תבסס פגיעה שלא כדין בזכות הגישה לערכאות. הבקשה היא חסרת תום לב, ומוגשת משיקולים זרים כדי לסגור את שערי בית המשפט בפני
התובעים. אין טענות אלה ראויות להישמע מצד רשות ציבורית.
לגופם של דברים, אין זה נכון שמשרד האוצר
לא צורף כצד להליכים השונים שהתנהלו בעניין. כך למשל הוא משיב לעתירה שהגישו (עת"מ 38412-11-17), לצד משיבים אחרים, בה הם עותרים שבית המשפט יורה לגורמים הרלבנטיים לאכוף הדין, להפסיק הקבורה ולהעביר הקברים. עתירה זו עדיין תלויה ועומדת. משרד האוצר
לא נמחק מההליכים שם. בנוסף, קיימת זיקה הדוקה בין משרד האוצר
לבין ועד הנאמנים. ועדי הנאמנים השונים קמים רק על בסיס מינויים של הממשלה. המינויים מאושרים על ידה לאחר שהמועמדים מוצגים על ידי שר האוצר, הממונה על החוק מכוחו פועלים הוועדים. מזה מספר שנים משרד האוצר
או מי מטעמו ממלא הלכה למעשה את תפקיד ועד הנאמנים, ונותן מענה לפניות הנוגעות בוועד. כך, באחד ההליכים שנוהלו ביקש בא כוח הוועד אורכה כדי שיוכל לקבל את עמדת משרד האוצר
. בהליך אחר צוין שמשרד האוצר
מפקח על הוועד בהתאם לחוק, והצהרה זו ניתנה על ידי בא כוח הוועד. מכל מקום, מאחר שטרם התקיים הליך גילוי מסמכים, התובעים לא נחשפו לכל המידע הרלבנטי, אשר בוודאי יכול לשפוך אור על התנהלות משרד האוצר
ועל אחריותו. ממיעוט המסמכים שכן אותרו עולה שוועד הנאמנים מצוי בתחום אחריותו של משרד האוצר
. דברים אלה מגובים גם בכתובים (למשל במכתבו של ראש תחום מיעוטים במשרד ראש הממשלה (מיום 5.10.94), ובמכתב נוסף (מיום 12.10.94) בו כתב יועץ שר האוצר כי הנושא מצוי בתחום אחריות משרד האוצר
).
4.
המבקש עומד על הבקשה. בקשתו נשענת על טענה משפטית מובהקת, ולכן אין היא צריכה להיות מגובה בתצהיר. אין מחלוקת בדבר סמכויותיו הסטטוטוריות של משרד האוצר
, אך אלה אינן מכוננות יריבות משפטית. המבקש לא צורף להליכים השונים שנוהלו סביב הנכס, ומכל מקום העתירה, עליה נסמכים המשיבים, עוסקת בדרישה להפעלת סמכויות שלטוניות, ובכללן זו של משרד האוצר
, ולכן אין היא רלוונטית לענייננו. העתירה האמורה הוגשה בשנת 2017, למעלה מארבעה עשורים לאחר ביצוע העסקה, כך שאף התובעים מודים כי במשך שנים רבות לא עמדו על זכותם הנטענת מול משרד האוצר
. ללא קשר, במסגרת התגובה המקדמית שהוגשה שם, התבקשה מחיקת משרד האוצר
מההליך. אכן, בשנים האחרונות ועד הנאמנים מתנהל ללא חברים, ומשרד האוצר
פועל למינויים מקרב האוכלוסייה המוסלמית. ועדיין, גם במצב זה נכסי ועד הנאמנים אינם עוברים לבעלות משרד האוצר
או המדינה, אלא ממשיכים להיות בבעלות התאגיד העצמאי בעל האישיות הנפרדת.
5.
במהלך הדיון בבקשה חזרו הצדדים על טענותיהם. המשיבים הצביעו על כך שוועד הנאמנים לא מתפקד. לכן, מי שהלכה למעשה "מחזיק אותו" הוא משרד האוצר
. בנוסף, טענו הנתבעים כי ב"כ ועד הנאמנים לא מציג להם את ייפוי הכוח, ויתכן שזה ניתן על-ידי משרד האוצר
. מכל מקום, מערכת היחסים שבין משרד האוצר
לבין ועד הנאמנים טעונה בחינה וליבון, וודאי שאין מקום לסלק על הסף את התביעה נגד המבקש.
ועד הנאמנים ציין במהלך הדיון כי הוא אישיות משפטית נפרדת, והוא מצטרף לעמדת המדינה. גם אם קיימות בעיות במינוי הנציגים הדבר לא שולל את אישיותו הנפרדת. ואילו המבקש טען כי טענות התובעים להיעדר פעילות בוועד הנאמנים היו צריכות להיות מפורטות בכתב התביעה, והן לא.
בסוף הדיון ציינתי כי כתב התביעה, בנוסחו המקורי, משקף קושי בכל הנוגע בביסוס יריבות ועילה בין התובעים למשרד האוצר
. ניתנה לתובעים ההזדמנות להבהיר האם יבקשו לתקן את כתב התביעה, או שיעמדו על מתן החלטה בהינתן המסגרת הקיימת. התובעים הגישו הודעה ובה ציינו כי לאחר שבחנו שוב את כתבי הטענות עמדתם היא שיש לדחות את בקשת משרד האוצר
לסילוק על הסף. הם מצביעים על כך שב"כ ועד הנאמנים ציין, בהתדיינות בבית המשפט העליון, כי עליו לקבל את עמדת משרד האוצר
בסוגיה שעמדה שם על הפרק. נעשתה גם פניה למשרד האוצר
(בשנת 2005) ובה התראה על (אי) תפקוד ועד הנאמנים ודרישה להתערבות. על רקע זה ניתן לכונן את אחריות משרד האוצר
על בסיס סעיפים 11, 12 ביחד עם סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ככל שלא תתקבל עמדת התובעים, מבוקש כי תינתן להם האפשרות לתקן התביעה, תחת מחיקת המבקש.
6.
עד כאן טענות הצדדים, ומכאן להכרעה בבקשה.
7.
נקודת המוצא הנורמטיבית מציבה בפני
משרד האוצר
משוכה גבוהה. הוא עותר לסילוק על הסף, אך כפי שפסק כב' השופט דב לוין "המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני
תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו

על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש
,
שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף
" (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2)
151, 156-155 (1981)). ועוד פסק כב' השופט דב לוין כי "בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. אם תיקון כתב התביעה עשוי למנוע את הצורך למחוק תביעה על הסף, תינתן לתובע אפשרות לתקן את תביעתו, והתביעה לא תימחק" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)).
ועדיין, לאחר עיון, אני סבור כי המבקש עמד באתגר.
בבסיס הטיעון של משרד האוצר
עומד עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של ועד הנאמנים. חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק) מורה על הקמת ועדי
נאמנים ברחבי הארץ (סעיף 29ב)), בין השאר בתל-אביב-יפו. "ועדי הנאמנים ינהלו את נכסי ההקדש שבתחום הרשות ששוחררו ושהועברו להם" על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (שם). והוסיף המחוקק וקבע (בסעיף 29ג לחוק) כי:
29. ועד נאמנים - תאגיד
ועד הנאמנים יהיה תאגיד כשר לרכוש ולהעביר כל זכות, להתחייב בכל חיוב, להיות בעל דין בכל משפט וצד בכל חוזה; אך לא יעשה ועד הנאמנים בדרך כל שהיא העברה במקרקעין שיש בהם מסגד.
על רקע זה ניתן לומר כי ועד הנאמנים הוא תאגיד ציבורי הפועל מכוח חוק. הוא מצטרף לשורה ארוכה של תאגידים
ציבוריים שהוקמו כדי למלא פונקציות ציבוריות שונות. על תכלית הקמתם של תאגידים ציבוריים שכאלה עמד כב' השופט, כתוארו אז, לנדוי לפני שישים שנה, כשפסק (בע"פ 134/58 רשות הפיתוח נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 722, 726 (1959)):
תאגיד ציבורי, שהוקם על פי חוק, הינו ללא ספק אישיות משפטית נפרדת במובן זה. בימינו נוהג המחוקק להשתמש במכשיר זה של התאגיד הציבורי, כאשר נראה לו רצוי להוציא מילוי תפקיד ממלכתי מסוים ממסגרת המנגנון הממשלתי הרגיל, ולמסרו לאישיות משפטית אוטונומית, שנוצרה במיוחד לשם מילוי אותו תפקיד. לשם כך הוא מצייד את התאגיד בסמכויות ציבוריות מוגדרות ובדרך כלל גם בסמכויות שבשטח המשפט האזרחי, כגון הסמכות להחזיק בנכסים, להתקשר בחוזים ולהופיע בהליכים משפטיים. על-ידי ניתוק זה ממנגנון הממשל הרגיל, משיג המחוקק מידה רבה של גמישות, היות והוא חפשי לעצב את דמותו המשפטית של כל תאגיד ציבורי לפי הצורך, בהתאם למהות התפקיד שהתאגיד נועד למלאו.
מאז נכתבו הדברים המגמה רק התחזקה. פרופסור זמיר ספר ומצא שמתהלכים בינינו היום הזה מעל לחמישים תאגידים ציבוריים (יצחק זמיר הסמכות המינהלית 460 (כרך ראשון, 2010 (להלן: זמיר)). התאגידים הם רבים; שמותיהם הם שונים; אך כולם נהנים מאישיות משפטית נפרדת – נפרדת מהמדינה. מסביר פרופ' זמיר (שם, בעמ' 462):
התאגיד הציבורי אינו מהווה חלק מגוף אחר, תהא זו הממשלה או המדינה, אלא הוא גוף נפרד העומד בפני
עצמו. הדבר בא לידי ביטוי קודם כל באישיות המשפטית שלו. מכוח אישיות זאת הוא עורך חוזים בשמו, מעסיק עובדים שהם עובדי התאגיד ולא עובדי המדינה, תובע ונתבע בשמו ולא בשם הממשלה או המדינה, נכסיו אינם נכסי המדינה אלא נכסים של התאגיד, ויש לו תקציב משלו. כל אלה מקנים לתאגיד מעמד נפרד לא רק מן הממשלה, אלא גם מן המדינה כאישיות משפטית.
אכן, ניתן למצוא דוגמאות בהן תאגידים ציבוריים פועלים בקרבה כה רבה למשרד הממשלתי "...עד כדי כך שמבחינה מעשית קשה להבחין בין התאגיד הציבורי לבין יחידה ממשלתית" (שם, בעמ' 463). ועדיין, על מנת לבסס שאלה הם הדברים צריך להציג טיעון כבד משקל. במקרה הרגיל, תאגיד ציבורי לחוד וזרועות הממשלה לחוד.
8.
העובדה כי התאגיד הציבורי נפרד מהמדינה אין משמעה שאין לו זיקות למדינה. התאגידים הציבוריים ממלאים, כאמור, פונקציות ציבוריות, ולכן ברור שיתקיימו זיקות בינם לבין המדינה - זיקות מהותיות. שרים שונים אחראים על ביצוע החוקים המקימים אותם. בענייננו, שר האוצר הוא האחראי על ביצוע החוק (סעיף 39 לחוק); שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק מגן דוד אדום, התש"י-1950 (סעיף 10 לחוק זה); שר התחבורה ממונה על ביצוע חוק רשות הנמלים והרכבות, התשכ"א-1961 (סעיף 68(ב) לחוק זה), וניתן להביא, כמובן, עשרות דוגמאות נוספות. לעיתים שרים שונים מקבלים הכוח למנות נושאי תפקידים בתאגידים, או שמינויים כפוף לאישורם. לעיתים נדרש אישור תקציבם על ידי גורמים ממשלתיים. הזיקות הן רבות ומגוונות, ומשתנות מתאגיד ציבורי אחד לחברו. בענייננו תקציב ועד הנאמנים טעון את אישור הממשלה (סעיף 29ד לחוק), והוועד עצמו כפוף לביקורת מבקר המדינה (סעיף 29ו' לחוק). החוק מקנה לוועד הנאמנים סמכות לנהל את הנכסים שברשותו בכפוף להוראות הממשלה או מי שנתמנה לכך על ידיה (סעיף 29ה לחוק).
כל אלה אינם מטשטשים את ההבחנה בין זיקות לממשלה לבין היות התאגידים אישיות משפטית נפרדת.
9.
קיומה של אישיות משפטית נפרדת של התאגידים הציבוריים מחייבת אותנו בזהירות לפני שנייחס אחריות נזיקית למדינה בגין פעילותם. גם אם קיימת טענה שתאגיד הציבורי עיוול כלפי התובע, אין לומר בהכרח, שהמדינה עיוולה כלפיו. כעניין של מדיניות שיפוטית, יש להיזהר מפני גרירה קלה מידי של המדינה לכל סכסוך משפטי בין גורמים פרטיים לבין תאגידים ציבוריים. מבחינת התובעים קיים פיתוי ברור לעשות כן. המדינה מהווה "כיס עמוק". תמיד קיימת זיקה מהותית בינה לבין התאגיד הציבורי. כפי שראינו, הגורמים המוסמכים בממשלה ממונים על ביצוע החוקים השונים המקימים את התאגידים הציבוריים. קיימות זיקות מהותיות נוספות בינם לבין פעילותם. ועדיין, אין די בזיקות אלה – כשהן עומדות לבדן – כדי לבסס אחריות נזיקית. על המבקש לחייב את המדינה בנזיקין, בגין התנהלות שהוא מייחס לתאגיד הציבורי, להתכבד ולהסביר על שום מה ולמה. עליו לעשות כן במסגרת כתב התביעה. כתב התביעה צריך לכלול טיעון עובדתי, במידת הפירוט הראויה, שאם יתברר כנכון, יוכל לשאת על גבו לא רק את אחריות התאגיד הציבורי, אלא גם את אחריותה של המדינה. אם לא נקפיד בעניין זה, הרי שכמעט תמיד ניתן יהיה להוסיף את המדינה כצד לסכסוך אזרחי עם תאגידים ציבוריים. כמובן שלעיתים תקום הצדקה לתבוע את המדינה. אך במקרים שבהם לא קיימת הצדקה לכך, גם לא על פני הדברים, יש למנוע את גרירתה להליך לא לה, תוך פגיעה בכספי ציבור ובמשאבים חסרים.
10.
נפנה לבחון את ענייננו.
עיון בכתב התביעה מעלה כי עיקרו המכריע עוסק בוועד הנאמנים. הוא זה שעל פי הטענה פעל לסיכול מימוש ההסכם. הוא זה שהוביל לקבירת מתים בנכס של התובעים, ומאפשר המשך קבורה מאסיבית ושוטפת בנכס. על רקע זה מתבקש סעד של סילוק יד מהנכס, ושל תשלום דמי שימוש ראויים בסך 15,486,000 ₪ בגין השימוש בנכס בשבע השנים האחרונות (ועוד מתבקש תשלום סכום של 22,281 ₪ שהיה על ועד הנאמנים לשלם לעיריית תל-אביב-יפו
כדי שניתן יהיה לקבל את אישור העירייה להעברת הנכס על שם התובעים במרשם המקרקעין).
אולם, כיצד סעדים אלה מכוונים אל המדינה? משרד האוצר
אינו מצוי בנכס. ועד הנאמנים הוא המצוי בו. נוכח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אין לומר, על פני הדברים, כי משרד האוצר
פלש לנכס והסיג גבול בניגוד לדין. אין לומר כי הוא זה שהוביל לקבורה שלא כדין, בניגוד לתוכניות המתאר. אין לומר כי הוא זה שהפיק הנאה כלשהי משימוש בנכס, ומכאן שאין זה ברור מדוע עליו לשלם דמי שימוש לתובעים.
התובעים טוענים (בפסקה 5 לכתב התביעה) כי "משרד האוצר
, הינו הגורם האחראי על הנתבע [ועד הנאמנים] ועל אף פסיקת בית המשפט העליון כפי שתובא להלן, מעולם לא פעל וכן לא פועל להפסיק את הפלישה לנכס. [משרד האוצר
] מקצה תקציבים לנתבע ומנהל אותו ולפיכך יש לראותו כמי שפועל בנכס."
הנה כי כן, התובעים טוענים כי יש לראות את משרד האוצר
כמי שפועל בנכס. לכן, יש לראותו כמי שהפיק ממנו טובת הנאה, ושיש לסלקו ממנו. אך מה הבסיס לכך? עיון בכתב התביעה מעלה כי אין בו פירוט עובדתי מספק המבסס זאת. בתשובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף הובאו מספר אינדיקציות לקשר האמור:
א)
הוצגו הודעות על מינוי ועד הנאמנים על ידי הממשלה, אך בכך אין רבותא, שהרי הממשלה היא הממנה את חברי הוועד מכוח החוק.
ב)
התובעים מצביעים על החלטת בית המשפט העליון בעע"מ 5905/15 חממי נ' עיריית תל-אביב-יפו (2016), שם הוצעה פשרה בסכסוך סביב חובות בגין תשלום היטלים. ב"כ ועד הנאמנים "ביקש שבוע לשם קבלת עמדת האוצר ה'מחזיק בתיק' " (נספח ג' לתשובה).


גם בכך אין משום הפיכת משרד האוצר
לכזה שנוכח במקרקעין. כפי שראינו (ראו לעיל בפסקה 8), תקציב ועד הנאמנים מאושר על-ידי הממשלה. אין להתפלא כי החלטה בעלת השלכות תקציביות ניכרות טעונה התייחסות של משרד האוצר
. זוהי דוגמא לקיומן של זיקות מהותיות בין תאגידים ציבוריים לבין הממשלה. זיקה כן; זהות לא.
ג)
בדיון שהתקיים (ביום 28.2.18) בפני
חברי, כב' השופט ברנר (בעמ"ת 38412-11-17) ציין ב"כ הוועד כי ועד הנאמנים אינו מאויש, ויש הליך מינוי שצפוי להסתיים תוך מספר חודשים. בא כוח הוועד ציין כי הוא פועל מכוח ייפוי כוח שנחתם בזמנו, ויש את משרד האוצר
שמפקח כחוק. גם בדברים אלה אין כדי ליצור את החפיפה בין משרד האוצר
לבין הוועד.
ד)
עוד צורפו מכתבים (מיום 5.10.94, 12.10.94
ו – 7.6.95) בהם צוין כי ועד הנאמנים לא מתפקד.
בכל אלה אין כדי לבסס את טענת התובעים כי "יש לראותו [את משרד האוצר
] כמי שפועל בנכס" (פסקה 5 לכתב התביעה). לא הוצגו בכתב התביעה טענות עובדתיות המראות כי אכן זה המצב. הטענה לחוסר תפקוד של הוועד אין פירושה שמשרד האוצר
הוא שהפך להיות ועד הנאמנים. לשם כך נדרש טיעון עובדתי המראה זאת. עיון בכתב התביעה לא מראה כזה.

11.
טוענים התובעים כי יש לאפשר להם להעמיק באיסוף הראיות בשלב גילוי המסמכים, אז ניתן יהיה לעמוד באופן מקיף יותר על הקשר שבין משרד האוצר
לבין ועד הנאמנים. טענה שכזו לא אוכל לקבל. אכן, מקובל לראות את העם היהודי באור חיובי כיוון שאמר לפני אלפי שנים "נעשה ונשמע" [שמות כד ז'] ולא "נשמע ונעשה". אך היפה לענייני אמונה אינו יפה לענייני הליטיגציה. מצופה מתובע שיעמול על ראיותיו ויפנה לבית המשפט, ולא שיפנה לבית המשפט ואז יקווה לאסוף ראיות. כמובן שישנם מקרים שבהם נאספות ראיות חשובות אגב הליך גילוי המסמכים, וישנם הליכים שמטרתם איסוף ראיות. ועדיין, הגשת תביעה אינה עניין של מה בכך, וזימון נתבע לערכאות צריך להיעשות בכובד הראש הראוי. כך בכלל וכך במיוחד נוכח הקשר שבין התאגידים הציבוריים לבין המדינה. כפי שאמרנו, תמיד נמצא קשר כזה או אחר בין הממשלה לבין התאגיד הציבורי. אך כדי להתגבר על המעמד הנפרד של התאגיד, נדרשות ראיות. אלה טעונות איסוף מראש. לא ניתן להגיש תביעה ואז לעמול על יצירת הקשר המצדיק את הגשתה תוך תקווה ליצור יריבות ישירה בין התובעים לבין הממשלה.
במקרה הנוכחי, עיון בכתב התביעה מעלה כי יש בו סוגיות הראויות, על פניו, לבירור בכל הנוגע להתנהלות ועד הנאמנים. אך לא הוצגו טענות עובדתיות המראות כי אין כל שוני בין ועד הנאמנים לבין המדינה, ויש לראות בהתנהלות ועד הנאמנים בנכס כהתנהלות המדינה בו.
12.
אפיק פוטנציאלי אחר לביסוס אחריות בנזיקין של המדינה, מצוי באפשרות כי משרד האוצר
התרשל בפיקוח על הוועד, וכתוצאה מכך נגרמו לתובעים נזקים בני-פיצוי בנזיקין. רמז לכך ניתן למצוא בכתב התביעה בו ציינו התובעים כי "הנתבע [ועד הנאמנים] מנוהל ומפוקח על ידי [משרד האוצר
]! על אף זאת, מאפשר הוא קביעת עובדת בשטח, פלישה למקרקעין פרטיים ופעולות חד צדדיות בניגוד לחוק המהוות בריונות לשמה, והכול בחסות המדינה!" (פסקה 26 לכתב התביעה).
אכן, התאגידים הציבוריים השונים אמורים להימצא בפיקוח שוטף מצד הממשלה (ראו אצל זמיר, בעמ' 474 ואילך). "ניתן לומר שאין לך תאגיד שאינו נהנה ממידה מסוימת של עצמאות, העולה על מידת העצמאות של יחידה רגילה במשרד ממשלתי, כשם שאין לך תאגיד שאינו כפוף לפיקוח מסוים על ידי הממשלה" (שם, בעמ' 476). אלא שכפי שציינה כב' השופטת, כתוארה אז, חיות "המשפט הישראלי אינו מכיר כדבר המובן מאליו בגזירתה של חובת זהירות מתפקיד ומסמכויות שהוקנו לרשות שלטונית על פי חוק" (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים; 2006; בפסקה 17 לפסק הדין)(להלן: עניין עיריית חיפה)). נושא אחריות הרשויות הציבוריות בנזיקין הוא מורכב (ראו למשל הדיון אצל אריאל פורת נזיקין 201 (כרך ראשון, 2013)). ניתן לבנות קונסטרוקציה משפטית לפיה הגורם המפקח התרשל בפיקוחו ולכן הוא חב בנזיקין. "הכלל הוא כי עצם היות הנתבע גורם מפקח, בין שלטוני ובין אחר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול הטלת אחריות בנזיקין. העובדה כי קיים גורם מבצע הנושא בחובת זהירות כלפי מי שניתן לצפות כי ייפגע מן המעשה או המחדל הרשלניים, אינה שוללת את חובת הזהירות המוטלת על הגורם המפקח ואת הקירבה בינו ובין הניזוקים הפוטנציאליים, כמי שמסתמכים על אותו הפיקוח" (עניין עיריית חיפה, בפסקה 37 לפסק הדין).
מכל מקום, אין צורך להרחיב בעניין, שכן כתב התביעה אינו צועד, למעשה, באפיק זה. הסעדים המבוקשים הם סילוק ממקרקעין, אך לא את משרד האוצר
צריך לסלק; ודמי שימוש, כשלא משרד האוצר
השתמש (בהינתן הפירוט העובדתי בכתב התביעה). כתב התביעה שותק בכל הנוגע בעובדות שיכולות לבסס רשלנות בפיקוח. אין בו אפילו פירוט של פניות שנעשו למשרד האוצר
בנושא. בהודעה האחרונה מטעם התובעים, בה הודיעו כי הם עומדים על הכרעה בבקשה, הוגשה תכתובת אחת מיום 2.10.05, אך לא ברור מה קדם לה ומה בה אחריה. והמכתבים שצורפו משנת 1995-1994 (ראו לעיל בפסקה 10(ד)) עניינם בהתראות לחוסר תפקוד של הוועד, שהוביל לבעיות בהתנהלות התקציבית. זוהי תשתית עובדתית לא קיימת למעשה לכינון טענות להתרשלות בפיקוח, באופן המצדיק הטלת אחריות בנזיקין. ועוד לא הגענו להתפתחות הפסיקתית המעלה את הצורך לנקוט בצעדים במישור המינהלי נגד רשויות ציבוריות עובר לתביעה נזיקית שלהן (ראו הגישות השונות ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים; 2017)).
על רקע זה כתב התביעה, כפי שעומד לנגד עיני בנוסחו הנוכחי, אינו יכול לשאת על גבו גם לא את האפיק של הרשלנות בפיקוח כבסיס להטלת אחריות על משרד האוצר
.
היות והכרעתי מתבססת על נימוקים משפטיים ועל האמור בכתב התביעה, לא מצאתי פסול בכך שהמבקש לא צירף תצהיר לבקשתו.
13.
על רקע זה אני מורה לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבע 2.

התביעה נגדו תימחק, שכן ככל שבירור עובדתי מול ועד הנאמנים יעלה בסיס לטענות לאחריות המדינה למצב, יש להותיר את הפתח לתובעים לשוב ולהעלות טענותיהם בעניין, זאת הפעם תוך בסיס ראוי ופירוט ראוי.
הבקשה מתקבלת. התובעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקש בסך 8,000 ₪. אי תשלום ההוצאות תוך 30 יום מהיום יוסיף להן הפרשי ריבית והצמדה כדין (מהיום).
המזכירות מתבקשת לשלוח ההחלטה לצדדים.



ניתנה היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 60965-12/17 עזרא חממי, דן אבס, יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' וַעד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו, משרד האוצר (פורסם ב-ֽ 21/08/2019)