פסקי דין על רחל מסורי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי
57055-03/17 בל 05/08/2019
בל 57055-03/17 רחל מסורי נ' המוסד לביטוח לאומי
administrator
administrator
1
0
2019-09-09t08:15:00z
2019-09-09t08:15:00z
3
1665
8328
microsoft corporation
69
19
9974
15.00
print
false
false
false
en-us
x-none
he
/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.msotablegrid
{mso-style-name:"רשת טבלה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.1
{mso-style-name:"טבלת רשת1";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
ב"ל 57055-03-17
05 אוגוסט 2019
לפני
כב'
השופט דורי ספיבק-אב בית הדין
נציגת
ציבור עובדים, הגב' אורנה רזניק
התובעת:
רחל מסורי
ע"י
ב"כ עו"ד עובד כהן
במינוי
ע"פ חוק הסיוע המשפטי
-
הנתבע:
המוסד לביטוח
לאומי
ע"י
ב"כ עו"ד רועי הררי
פסק דין
1.
האם זכאית התובעת לקצבת שארים מהנתבע?
התשתית העובדתית וניהול ההליך
2.
התובעת ומר ניסים מסורי
ז"ל (להלן: ה
מנוח
), נישאו בשנת 1966 ונותרו נשואים עד פטירת המנוח ביום 6.4.13. לבני הזוג
נולדו במהלך השנים שבעה ילדים.
3.
ביום 6.4.13 נפטר המנוח. בסמוך
לאחר מכן, ביום 6.5.13, הגישה התובעת תביעה לקצבת שארים. ביום 4.6.13 נמסרה לה
החלטת פקידת התביעות, לדחות את תביעתה מן הטעם שהיא חייתה בנפרד מהמנוח לפחות שלוש
קודם לפטירתו, ובכלל זה ב- 12 החודשים האחרונים קודם לפטירתו.
4.
ביום
26.3.17, דהיינו קרוב לארבע שנים מאוחר יותר, הגישה התובעת כתב תביעה שבו טענה כי
החלטת פקיד התביעות מוטעית, שכן היא והמנוח התגוררו יחדיו לאורך כל השנים, ובמועד
פטירת המנוח ברחוב הגדוד העברי בחדרה, תוך שהודגש שבני הזוג מעולם לא נפרדו, עד
יומו האחרון.
הנתבע הגיש כתב הגנה שבו טען כי דין התביעה להידחות על הסף, בשל התיישנות,
ולחלוטין דינה להידחות לגופה, תוך שנטען כי בני הזוג חיו בנפרד בשנות חייו
האחרונות של המנוח, וזאת בניגוד לנטען בכתב התביעה.
5.
במהלך
הדיון המוקדם שהתקיים ביום 31.12.17 חזר וטען ב"כ התובעת כי בני הזוג חיו
יחדיו עד יומו האחרון של המנוח, ואילו ב"כ הנתבע טען כי שני בני הזוג חיו
בנפרד לכל הפחות מאז שנת 2005.
לאור המחלוקת הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני
מותב זה. במהלכו, נחקרו התובעת,
ביתה גב' יפעת מסורי, ובנה מר ראובן רועי מסורי. בתום הדיון הגישו הצדדים סיכומים
בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.
דיון והכרעה
6.
נקדים ונאמר כי לדעתנו, דין
התביעה להידחות על הסף, בהינתן שהיא הוגשה קרוב לארבע שנים לאחר מועד החלטת פקיד
התביעות, בעוד שעל פי דין יש להגישה בתוך שנה. התובעת אמנם צירפה לכתב תביעתה
אישור משנת 2016 שניתן לה על ידי רופא המשפחה, לפיו "עם מות בעלה היתה
התדרדרות במצבה הפיזי והנפשי", אך מדובר באישור רפואי כללי בלבד, שלא ברור
ממנו מתי אירעה ההתדרדרות, וממתי ועל שום מה היא מנעה ממנה, כך לטענתה, להבין או
לטפל בעניין מכתב הדחיה שקיבלה. נדגיש, כי לדעתנו בנסיבות העניין היה מקום להגיש
אישור רפואי מפורט, של בעל מקצוע בתחום הנפשי, על מנת לתמוך בטענת התובעת כי לא
יכלה לטפל בעניינה במשך כל השנים שלאחר פטירת בעלה (ראו והשוו: בל 5131-05
ברינישטיאנו
נ'
המוסד לביטוח
לאומי
(25.3.08), שאושר על ידי בית הדין הארצי בתיק עבל 348-08
ברינשטאינו
נ'
המוסד
(7.5.09)). זאת, בפרט בהינתן שאת התביעה לנתבע עצמו הגישה התובעת חודש בלבד לאחר
מות המנוח, דהיינו לפחות באותו שלב היא היתה מסוגלת לטפל בענייניה, ובהחלט סביר
שגם בהמשך הדרך היא היתה מסוגלת לטפל בענייניה, רק שהחליטה לקבל את ההחלטה ולא
להשיג עליה. בנוסף לכל האמור, ניתן היה לצפות כי התובעת תתמוך טענתה בעניין אי
מסוגלת לטפל בענייניה בעדות כלשהי של עד שאינו בעל עניין – ומובן כי לעניין זה
ילדיה הם בעלי עניין– אך היא לא עשתה כן. למעלה מהנדרש נוסיף כי גם בתצהירי הילדים
אין כל פירוט בעניין זה, מלבד אמירה כללית לפיה התובעת "אינה מסוגלת לטפל
בענייניה".
נוכח כל האמור, גם לא מתקיימים במקרה שלפנינו טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת
תביעה (לסמכות בית-הדין להאריך המועד להגשת תביעה שהתיישנה, בהתקיים טעם מיוחד,
ראו: עב"ל 59462-12-15
מאלו
נ'
המוסד
לביטוח לאומי
(24.8.18)).
7.
מכל
מקום, לאחר בחינת מסכת הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה שאף אם היתה התובעת
צולחת את מחסום ההתיישנות – וכאמור לדעתנו היא לא צלחה אותו – גם אז היה מקום
לדחות את תביעתה לגופה. את הדיון לגופה של תביעה נפתח בתיאור הוראות החוק בעניין
זה, ובהמשך לכך נתייחס לראיות ולעדויות שהוצגו.
8.
תכליתה של קצבת השאירים
המשולמת על ידי המוסד, היא הענקת "'רשת ביטחון' מינימלית תוך מתן מענה מסוים,
על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלית הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף" (עבל
47676-01-14
סלח
נ'
המוסד
לביטוח לאומי
(4.4.17); וראו גם: עבל 22238-03-17
אשוואל
נ'
המוסד לביטוח לאומי
(22.7.19)).
האם חיו
התובעת והמנוח "חיי זוגיות ושיתוף" באופן שעם מותו נגרם לתובעת חוסר
כלכלי?
9.
סעיף
238 ל
חוק
הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995
, מגדיר אלמנה באופן הבא:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של
המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1)
מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות
מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2)
מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת
ממנו
שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים
שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי
פסק דין
של בית משפט או בית
דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12
החודשים שלפני פטירתו.
בית הדין הארצי בפרשת
ליאון
(
(דבע
נב/0-69
אביבה ליאון
נ'
המוסד לביטוח לאומי
(10.8.92
)) עמד על כך שהסייג לזכאות הקבוע בפיסקה (3) לעיל כולל
שלושה יסודות מצטברים, שרק בהתקיים כולם נשללת הזכאות לקצבת שאירים, ואלה שלושת
היסודות:
"(א) האלמנה היתה נפרדת
מהמבוטח שנפטר;
(ב) תקופת הפרידה היתה במשך שלוש שנים לפחות
מתוך חמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים האמורות האמורות
הפרידה היתה בשנים עשרה חודשים שלפני פטירת המבוטח
;
(ג) בתקופת הפרידה כאמור ב-(ב)
לעיל
-
(
1
)
האלמנה לא
היתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק-דין או הסכם בכתב
;
או
(
2
)
המבוטח לא
נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו
."
עם זאת, בית-הדין הארצי שב ופסק במספר רב של פרשות, כי "דרישת המגורים
יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי" (ע"ע 513/06
קסידסיד
נ'
מבטחים
(3.5.07)). משכך, במקרה שבו בני-זוג נפרדים פיזית בשל אילוץ אובייקטיבי, למשל מצבו
הרפואי של אחד מהם, הרי שאין בכך כדי לקיים את יסוד הפרידה (ראו:
עבל 21302-03-16
פוקילמן
נ'
המוסד לביטוח לאומי
(2.4.19), והאסמכתאות הרבות שם).
10.
על רקע המסגרת הנורמטיבית
שלעיל, נעבור לבחינת מסכת הראיות והעדויות, ונסביר מדוע לדעתנו דין התביעה
להידחות:
ראשית
, כפי שציינו עוד קודם לכן, בעת פנייתה של התובעת לביטוח הלאומי (טופס התביעה
נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), וגם במסגרת פנייתה לבית-דין זה (ראו בסעיף 7 לכתב
התביעה המתוקן) היא גרסה ששני בני הזוג
התגוררו תמיד
בבית משותף, וכי במועד פטירת
המנוח הם התגוררו יחד ברחוב הגדוד העברי. בשני המסמכים החשובים האלה אין כל ציון
או אזכור לכך שבנקודת זמן זו או אחרת במהלך חייהם נאלצו השניים, מסיבה זו או אחרת,
לעבור להתגורר בנפרד. רק בתצהירה של התובעת (ובהמשך לכך בסיכומיה) היא מסרה כי הגם
שבני-הזוג המשיכו להתגורר ביחד בחדרה (ראו בסעיף 6 לתצהירה) הרי שכשש שנים טרם
פטירת המנוח, ובשל מצבה הרפואי והרצון להיות לצד משפחתה, החליטה התובעת לעבור לגור
בקרבת בנה בראש העין, כשלפי הטענה תחילה היה זה סידור זמני, ובהמשך הפך הסידור
לקבוע. עצם העובדה שהתובעת בתביעותיה שהגישה לנתבעת ובהמשך לבית-דין זה לא הזכירה
כלל את העובדה שעברה להתגורר בראש העין, במרחק גדול של עשרות קילומטרים מהמנוח שהתגורר
בחדרה, אומרת דרשני, והקשתה עלינו מאד להאמין לה;
שנית
הנתבע הגיש לנו שתי ראיות חזקות לכך שגם טענת התובעת – המאוחרת יחסית לתחילת
ההתדיינות בתיק זה – לפיה עברה בשל אילוצים רפואיים להתגורר בראש העין כשש שנים
קודם לפטירת המנוח, דהיינו בשנת 2007, אינה נכונה. ממוצג נ/1 עולה כי התובעת עצמה
מסרה לנתבע כבר ביום 20.4.05 "הודעה על שינוי פרטים אישיים" שממנה עולה
כי היא עברה להתגורר בראש העין. זאת ועוד, הנתבע הגיש כראיה גם חוזה שכירות (נ/2)
שנחתם עוד ביום 9.10.03, שממנו עולה כי התובעת – היא בלבד, ולא ביחד עם בעלה –
שכרה לה דירת שני חדרים בראש העין. בחקירתה הנגדית אף אישרה התובעת את האותנטיות
של חוזה השכירות, ואישרה שהיא מתגוררת בדירה מאז ועד היום (עמ' 4 ש' 18
לפרוטוקול). מהראיות האלה עולה שהתובעת עברה להתגורר בנפרד מבעלה המנוח
לפחות עשר
שנים
קודם
לפטירתו, ולא רק שש שנים קודם לפטירתו, כפי שהעידה בתצהירה וגם בפני
חוקר הביטוח
הלאומי (ראו ש' 11 לחקירה מיום 18.7.13, סומנה כמוצג נ/3). ונדגיש כי לא הוצג כל
מסמך רפואי וגם לא נטענה כל טענה ספציפית בדבר שינוי במצבה הרפואי של התובעת במועד
שבו עברה להתגורר בנפרד מבעלה, וגם לא נטען מדוע אילוץ זה חייב אותה להתגורר דווקא
ליד בנה בראש העין;
שלישית
התובעת הודתה כי אף שהיה לבני הזוג חשבון בנק משותף בעת שהשניים התגוררו ביחד
בחדרה, הרי שלא היה להם עוד חשבון בנק משותף לאחר שהיא עברה להתגורר בראש העין
(ראו בחקירתה מוצג נ/3, עמ' 1 ש' 28 ואילך).
נתון זה מחליש לדעתנו מאד את הטענה כי הפרידה בין השניים נגרמה בשל אילוץ
רפואי בלבד, ולא היתה פרידה של ממש, תוך הפסקת השותפות הכלכלית וניהול משק
בית-משותף. אף שניתן להעלות הסברים אפשריים – שאינם פרידה והפסקת שיתוף כלכלי –
לכך שחשבון הבנק המשותף של בני הזוג נסגר עם מעברה של התובעת להתגורר בראש העין,
יותר מעשר שנים קודם למותו, הרי שברור שהנטל ליתן הסבר לכך, ולהביא ראיות בקשר
לכך, היה על התובעת, אך היא לא עמדה בו;
רביעית
התובעת טענה כי לאורך כל השנים מאז עברו השניים להתגורר בנפרד המנוח נהג
לסייע לה כספית במזומן, אך לא הציגה כל ראיה לכך. גם שני הילדים רק העידו שהם
מניחים שהמנוח סייע כלכלית לתובעת אימם (ראו: עמ' 9 ש' 7; עמ' 11 ש' 4) אך הם לא
ידעו להעיד על כך פוזיטיבית;
חמישית
התובעת הודתה כי המנוח לא נהג ברכב, וגם היא לא (עמ' 3 ש' 1 לחקירה נ/3).
בהינתן ששניהם היו מבוגרים המתגוררים במרחק עשרות קילומטרים האחד מהשני – בחדרה
ובראש העין, ובחקירתה בפני
החוקר אף הודתה כי "היה לי קשר לנסוע הרבה
לשם", ובהינתן שמצבם הרפואי לא היה שפיר, כלל אל ברור כיצד הגיעו השניים לבקר
אחד את השני מדי סוף שבוע – ונזכיר כי לטענת הילדים המנוחה הגיע "תמיד"
לחדרה בסופי שבוע ובחגים, בנוסף להגעה תכופה של המנוח לראש העין – ומכל מקום
לדעתנו היה מקום שהתובעת תפרט ותסביר יותר עניין עובדתי זה, מה שלא עשתה;
ולבסוף
בהינתן שנטל ההוכחה היה על התובעת, ובהינתן ההעדר המוחלט של ראיות בכתב לכך
שהמנוח והיא לא נפרדו והמשיכו להיות בני זוג אף שהתגוררו בנפרד במשך שנים רבות,
ניתן היה לצפות כי התובעת תביא בתמיכה בגרסתה עדים אובייקטיביים, שאינם בעלי
אינטרס, להעיד על כך שהשניים לא נפרדו. ברם, למעט שני ילדיה שהעידו, לא הובאה בתיק
כל עדות תומכת, ומצאנו שיש אף בכך כדי להטות את כף המאזניים הראייתית לחובת
התובעת.
סוף דבר
11.
הגענו לכלל מסקנה שהנתבע הוכיח
כי התובעת והמנוח לא התגוררו יחד במשך לפחות עשר שנים קודם לפטירתו. כמו כן, לא
הוכח כי היה אילוץ אובייקטיבי שחייב את השניים להיפרד, וגם לא הוכח שהם המשיכו
לקיים חיי זוגיות ולנהל משק בית משותף לאחר פרידתם הפיזית. ולבסוף, התובעת מסרה
גרסאות שונות לעניין עצם הפירוק, מועד הפירוד ומשמעותן, באופן שהקשה עלינו ליתן
אמון בטענותיה, ובעדותה לא תמכו עדים כלשהם מלבד בני משפחה.
משכך, הגענו לכל מסקנה שדין התביעה להידחות לגופה. זאת, בבחינת למעלה מהנדרש,
שכן כאמור לעיל הגענו כבר בפתח
פסק דין
זה למסקנה שדין התביעה להידחות על הסף, בשל
התיישנות.
עם זאת, וכמקובל בתיקים מתחום הבטחון הסוציאלי, לא נעשה צו להוצאות אף שהתביעה
נדחתה.
ניתן להגיש ערעור על
פסק דין
זה לבית-הדין הארצי, וזאת בתוך 30 יום ממועד
קבלתו.
ניתן
היום, ד' אב תשע"ט, (05 אוגוסט 2019
)
, בהעדר
הצדדים ויישלח אליהם.
גב' אורנה רזניק
נציגת ציבור עובדים
דורי ספיבק, שופט
אב"ד
בל בית דין אזורי לעבודה 57055-03/17 רחל מסורי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 05/08/2019)