פסקי דין על אליאס רביבו | פסקי דין על חברת החשמל לישראל בע"מ

530/70 עא     17/05/1971




עא 530/70 אליאס רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ




(פ"ד כה(1) 724)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 530/70
בפני
השופטים: כבוד השופט לנדוי
,
כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט קיסטר
המערער: אליאס רביבו

עו"ד א' מרקוביץ
נגד
המשיבה: חברת החשמל לישראל בע"מ

עו"ד י' גילאור

ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (השופט י' גוברניק), מיום 15.7.70, ב-תי"א 2049/69, לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויי נזיקין עקב תאונת עבודה.
פסק דין
השופט לנדוי
: זהו ערעור על דחיית תביעתו של המערער נגד החברה המשיבה, לתשלום פיצויים בשל נזקי גוף שהמערער סבל כתוצאה מתאונה שקרתה לו בעת עבודתו אצל המשיבה. המערער הוא פועל פשוט שנתקבל לעבודה אצל המשיבה כארבעה שבועות לפני יום התאונה. הוא כבר הועסק על-ידה לפני כן פעמיים לתקופות שונות, שביניהן חלה הפסקה, ושוב נתקבל לעבודה אחרי הפסקה אשר חלה עם פיטוריו בתום תקופת העסקתו השניה. הוא הועסק בעבודות הובלה. העבודה בה עסק ביום התאונה היתה העברת קורות ברזל, כל אחת באורך של כמה מטרים ובמשקל של 5 טון לפחות. את הקורות היו מעבירים ממקום למקום בעזרת עגורן (מנוף). בעת התאונה נעשתה פעולה של שינוי תנוחתה של אחת הקורות בעזרת העגורן. לשם כך נקשרה הקורה בשני קצותיה בכבלי פלדה. הצוות שעסק בפעולות ההעברה כלל חמישה אנשים ; ראש הקבוצה שמעון ממן, המנופאי שישב במרומי העגורן והפעיל את זרוע העגורן, נהג של העגורן שמתפקידו היה להסיעו ממקום למקום, ושני פועלים, בן-זקן והמערער, שעסקו בעבודת ההעברה על גבי הקרקע בהשגחתו של ממן. ממן גם היה מדריך את המנופאי על-ידי איתות בידיו.

כאשר הורמה הקורה לגובה ,של כ-10 סנטימטר מעל פני הקרקע היא נתפשה באיזה קרש עץ. הדרך הנכונה להסרת התקלה הזאת היא הורדת הקורה על-ידי הפעלת העגורן והסרת המכשול אחרי שהיא שוב מונחת על הקרקע. המערער, ברצותו להסיר את המכשול בעוד הקורה תלויה באוויר על שני הכבלים שבקצותיה, ניגש אל מקום התקלה ושיחרר את הקורה מקרש העץ. כתוצאה מזה ניטלטלה הקורה בכוח רב וגופו של המערער נלחץ בינה לבין קורה אחרת שהיתה מונחת על הקרקע. הוא חולץ על-ידי ממן ועל-ידי נהג העגורן. הוא טוען שנפגע בכבד ובלבלב.

השופט המלומד אומר בפסק-דינו שהוא מעדיף את עדותם של העדים שהעידו מטעם המשיבה על פני עדות המערער, וקבע בניגוד לעדות המערער שמיד לפני התאונה עמד המערער מאחורי ממן ומשם "הגיח... לפתע מאחורי ממן ונכנס בריווח שבין שתי הקורות ואז נלחץ". ובמקום אחר בפסק-הדין נאמר כי "ממן - ועל כן גם החברה - לא יכול לצפות שהתובע יגיח לפתע מאחוריו ויחמוק אל בין הקורות". גרסה זו נתמכת אמנם על-ידי עדותו של ממן. הלה העיד גם שהוא בעצמו קשר את הכבל אל קצהו האחד של הקורה ואת הכבל בקצה השני קשר הפועל השני, בן-זקן. אולם עד אחר, שהעיד גם הוא מטעם המשיבה, נהג העגורן יצחק גרשקוביץ, העיד : "ראיתי ששני הפועלים עמדו קרוב לקצות הקורה וראש הקבוצה נתן למנופאי להפעיל את המנוף. לפני זה נקשרה הקורה למנוף בכבלים של פלדה" (בע' 19). עדות זו תואמת את עדות המערער ולפיה יוצא שהיה למערער תפקיד שווה לתפקידו של בן-זקן ויש להניח ששניים אלה עסקו בקשירת הכבלים אל הקורה. בטענותיו לפנינו הרחיק מר גילאור בשם המשיבה לכת בהורידו את מעמד המערער לדרגת שוליה גרידא שמתפקידו היה להסתכל בנעשה, ולתת יד בעצמו רק לפי הוראה המפורשת של ממן. לגירסה זו בוודאי שאין יסוד בראָיות ודבר כזה אף לא נאמר בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. המערער עבד בעבודה זו זה היום השלישי, בתור אחד מקבוצת העובדים שעסקה בהעברת הקורות. כך נטען על-ידי המשיבה עצמה בפיסקה 5 של כתב-ההגנה. השאלה אם הוא עסק בפועל בקשירת הקורה אל הכבל נשארת בלתי-ברורה, נוכח עדותו הנ"ל של גרשקוביץ, היוצרת סתירה בין דברי העדים מטעם המשיבה בינם לבין עצמם. לכל הדעות נשלח המערער לאותו מקום כפועל ולא כעומד מן הצד, שכאילו חמק פתאום מן המקום המיועד לו כדי להתערב בעבודה לא לו.

הפעולה שנעשתה על-ידי המערער היתה מסוכנת ביותר ומשום כך אסור היה לעשותה. על נושא זה העיד מומחה מטעם התביעה, המהנדס אריה ליטובסקי. הסכנה המיוחדת בשחרור משא כבד כזה התלוי בזרוע העגורן היא שקל להזיז את הקורה התלויה ממקומה, אך משהיא משתחררת היא מפתחת כוח מחיצה רב, מעין מטוטלת מתנועעת. סכנה זו אינה גלויה ולא עוד אלא הקלות בה ניתן לשחרר את הקורה נוטעת בלבו של אדם שאינו בקי בכך תחושת בטחון מדומה, המגדילה עוד את הסכנה לשלומו של הקרב אל הקורה לתומו כשהיא במצב כזה. המערער לא הודרך מעולם לשים לב לסכנה רבה זו. כל ההדרכה שניתנה לו לפני היכנסו לעבודת ההעברה של משאות ניתנה בהרצאה של רבע שעה עד עשרים דקה מפי מהנדס הבטיחות זאב כחל. זה הרצה בפני
המערער ועובדים אחרים שנתקבלו לעבודה באותו יום (ולפי עדותו נתקבלו לפעמים עשרות עובדים ביום אחד) הרצאה כללית, כיצד עליהם לנהוג להבטחת שלומם בעבודה. בעדותו הוא אומר שלעובדי טרנספּורט, סבלות והרמה, שאליהם השתייך המערער, היה מסביר: א. להשתמש בציוד מגן שהחברה מעמידה לרשותו ; ב. שאין להימצא תחת זרוע עגורן או תחת מטען שנמצא מורם או בתנועה ו-ג. שאין על הפועל לעשות דבר שלא נתבקש לעשותו על-ידי הממונים עליו, וכי עליו לשמוע בקול הממונים.

המערער עבד בעבודות הובלה אחרות, שלא באמצעות עגורן, לפני שהוצב לעבודה המיוחדת בה נפגע. ההדרכה שניתנה לו בהרצאתו של מר כחל כארבעה שבועות לפני כן נועדה ללמד אותן כיצד לשמור על שלומו גם בעבודות הרמה באמצעות עגורן, אך כל מה שנאמר לו על נושא מיוחד זה הוא שאל לו להימצא מתחת למשא מורם. תשומת לבו לא הופנתה לסכנה המיוחדת שבטיפול בקורה כשהיא תלויה אף בגובה קטן מול גופו, כאמור, היתה זאת סכנה רבה שלא היתה גלויה לאדם שאינו רגיל בכך, שלא כסכנה הצפויה ממשא התלוי מעל לראשו של אדם, המובנת ממילא לכל בר-דעת.

הוראתו השלישית של מר כחל בהרצאתו המרוכזת, שעל הפועל למלא את הוראות הממונים עליו ולא לעשות דבר שלא נתבקש על-ידם לעשותו, שימשה לשופט המלומד יסוד לדחיית תביעתו של המערער, וכך נאמר בפסק-הדין :

"ישנן עבודות פשוטות כגון זו שבה עבד התובע ביום התאונה, שניתן להסביר את אופן ביצוען והדרכים לשמירה על בטחונו של הפועל, תוך הרצאה קצרה של כרבע שעה. במקרים כאלה יש ואת תודעת הסכנה ודרכי השמירה נגדם מקנים לפועל על-ידי הדרכה ופיקוח על הממונים עליו, תוך כדי העבודה עצמה.
כאמור הסביר כחל לתובע שעליו להישמע בקול הממונים עליו ולא לעשות דבר על דעת עצמו.
בעדותו הודה התובע שידע שעליו לנהוג לפי הוראות הממונה עליו.
במקרה דנן העבודה נעשתה בנוכחותו ובהדרכתו הפעילה של הממונה על צוות העובדים, העד ממן.
לפיכך יש לייחס את התאונה לרשלנותו הבלעדית של התובע."

אין בידי להסכים להנמקה זו ולמסקנה אליה הגיע השופט המלומד, לא היה די בהדרכה הכללית אותה קיבל המערער מפי כחל אלא היה צורך בהדרכה ספציפית ביחס לסכנה הכרוכה בעבודת ההרמה של משאות על-ידי עגורן, שהינה סכנה מיוחדת לעבודה זו, כך יוצא מעדותו של המהנדס ליטובסקי שלא נסתרה על-ידי שום עדות אחרת. את הבנת הסכנה הזאת מן ההכרח היה להחדיר היטב למוחו של הפועל, כי חובת ההדרכה המוטלת על המעביד חמורה יותר ככל שגדולה יותר הסכנה הכרוכה העבודה. כך נקבע עוד בפסק-הדין המנחה ב-ע"א 147/54, מאיר גואטה נגד ברוך ריבקינד: פד"י, כרך ח, ע' 1603, בע' 1608; פי"ם, כרך יא, ע' 440, אימץ בית-המשפט לעצמו את דברי השופט רנינג בענין, lloyds bank v. railway executive ; (1952) 1 all e.r. 1248; (1952) w.n. 215; (1952), 1 t.l.r. 1207; 96 sol. jo. 313, c.a.: "בה במידה שהסיכון גדל והולך ילכו ויגדלו אמצעי הזהירות אשר עליהם (על המעבידים) לנקטם". וכן דברי השופט ברנזון
ב-ע"א 250/64, פרלה לוגסי נגד חברת שק"ם בע"מ; פד"י, כרך יט(1), ע' 30, בע' 32.

ממן עצמו העיד שכל ההדרכה אשר הוא מצדו נתן למערער לא היתה אלא זו (בעמ' 27):

"במשך הימים שהתובע עבד אתי אני הסברתי לו שהוא צריך לראות איך אני עובד וללמוד."

בהוראה זו בוודאי לא הייתה אזהרה מספקת או אזהרה כלשהי בפני
הסכנה הכרוכה בעבודה מיוחדת זו. לא היתה בה אפילו חזרה על אזהרתו הכללית של מר כחל שהמערער לא יעשה אלא מה שהממונה מורה לו. מכל מקום, גם אזהרה כללית זו לא נועדה להפוך את הפועל לרובוט, שינוע רק על-פי הוראה מפורשת של הממונה עליו. תחום כלשהו של שיקול-דעת עצמי היה חייב להיות שמור לפועל, כדי שיעשה את עבודתו ביעילות. היקף התחום הזה תלוי במהות העבודה ובצרכיה. בנסיבות המקרה היה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, בה הוא עסק כאחד מן הצוות, ינסה המערער לסלק בעצמו את המכשול שנוצר, מתוך חוסר הערכה של הסכנה שבדבר, שעליה לא הועמד מעולם. טבעי היה שבפעולה כזאת ביקש להראות את חריצותו, והרי הוא לא היה בטוח במקום עבודתו, כי כבר פעמיים לפני כן פוטר על-ידי המשיבה ונתקבל מחדש לעבודה. זאת ועוד:

,, ...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף" (ע"א 5/65, 7/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שירותי נמל מאוחדים, ו-3 אח'; סלומון אנג'ל נגד "הגל" קואופרטיב של מונים בחיפה בע"מ, ו-2 אח' ; פד"י, כרך יט (3), ע' 205, בע' 211).

הדברים הם קל וחומר כאשר תשומת הלב של העובד לא הופנתה לסכנה שבעטיה הוא נפגע וכאשר כל מה שהמשיבה יכולה לטעון הוא מתן הוראה כללית חד-פעמית, שלא התייחסה כלל אל הנושא הספציפי של משא כבד המיטלטל בגובה גופו של העובד.

יצויין גם שממן עצמו לא עשה דבר כדי להזהיר את המערער כשזה כבר ניגש אל הקורה שנתפשה, ואילו פועל אחר, גולדפייל שמו, שלא היה שייך לאותו צוות, אלא הוא הזדמן לקירבת מקום, עוד הספיק לצעוק למערער שייצא משם, אך אזהרתו איחרה לבוא. גם אם נכונה עדות ממן, שלפיה "הגיח" המערער מאחוריו, היה המערער לנגד עיניו ברגע של עשיית פעולתו המסוכנת ולא הוסבר מדוע ממן, כאחראי לקבוצה ובקי בעבודה זו, לא מנע זאת ממנו.

קיצורו של דבר, המשיבה לא עמדה בחובתה להדריך את המערער הדרכה של ממש בהתאם לגודל הסכנה שהיתה צפויה לו ושהוא לא היה חייב לדעתה בהיותו פועל פשוט, ללא נסיון קודם משלו בעבודה מיוחדת זו ובסכנותיה. להוראה הכללית שניתנה לו לא היתה, כאמור, כל משמעות למניעת הסכנה ואין די בה כדי להטיל על המערער אף חלק באחריות למה שקרה לו. המערער טעה בעשותו את הפעולה שעשה, אבל אין לייחס לו רשלנות תורמת בשל כך.

השופט ברנזון
: אני מסכים.

השופט קיסטר
: אני מסכים.

הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את הדין אליו בהוראה, שיקבע את הפיצויים המגיעים למערער מן המשיבה כאחראית במלוא המידה לתוצאות התאונה. על המשיבה לשלם למערער הוצאות בערעור זה, בסכום כולל של 500 ל"י.

ניתן היום, כ"ב באייר תשל"א (17.5.1971).








עא בית המשפט העליון 530/70 אליאס רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, [ פ"ד: כה 724 ] (פורסם ב-ֽ 17/05/1971)