פסקי דין על נשאת מנסור |

7486-08/19 המש     03/10/2019




המש 7486-08/19 נשאת מנסור נ' מדינת ישראל








בית משפט השלום לתעבורה בחיפה


המ"ש 7486-08-19 מנסור נ' מדינת ישראל




תיק חיצוני: 14116018202




בפני

כבוד השופט
אור לרנר


מבקשים

נשאת מנסור


נגד

משיבים
מדינת ישראל







החלטה

בפני
י בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת קנס שמספרה 14116018202 (להלן: "הדו"ח
"
).
המבקש טוען כי הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח אולם לאחרונה נודע לו, בעקבות בדיקה שגרתית על ידי שוטר תנועה, כי הוא נדון והורשע בגין דו"ח זה. לטענתו של המבקש, בקשתו להישפט נשלחה בדואר אך לא זכתה להתייחסות מטעם מפנ"א.
עוד מוסיף וטוען המבקש כי הינו כופר במיוחס לו ומפרט מספר כשלים נטענים בדו"ח.
המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת
כי הדו"ח ניתן ביוני 2018 ושולם בחודש ספטמבר ובכך המבקש הודה והורשע בעבירה. כן מוסיפה וטוענת המשיבה כי אין כל אינדיקציה שהמבקש הגיש בקשה להישפט.
דיון והכרעה
לאחר עיון ושקילה מצאתי כי דין הבקשה להידחות
.

נקודת המוצא לדיון, היא שהמבקש שילם את הקנס ולפיכך, נחשב כמי המודה בביצוע העבירה וזאת על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"). החריגים לעניין זה הם ביטול הקנס על ידי תובע או שבית המשפט החליט לקיים את משפטו על אף שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230 לחוק.

הקווים המנחים למתן אפשרות להישפט באיחור כאמור קבועים בסעיף 229(ה) לחוק (אליו מפנה סעיף 230 הנ"ל)-
הבקשה להישפט באיחור הוגשה בשל נסיבות שלא תלויות במבקש ומנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.
נימוקים מיוחדים אחרים המצדיקים לדעת בית המשפט קיומו של משפט, חרף האיחור שבהגשת הבקשה ותשלום הקנס.


על פי הפסיקה הנוהגת, הארכת מועד לאחר תשלום אינה אפשרית
אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כך ברע"פ 2096/07
צפורה כוכבי נ' מדינת ישראל

– מקרה בו לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת כי תלוי נגדו אישום.

עוד לעניין זה,
רע"פ 8927/07
אבו עסב נ' מדינת ישראל

(29.1.08);
רע"פ 7839/08
קורנפלד נ' מדינת ישראל

(10.11.08) ורע"פ 9540/08
עופר מוסברג נגד מדינת ישראל

(ניתנה ביום 8.1.09), ורבים אחרים.

כאמור המבקש קיבל את הדו"ח לידיו, שילם אותו במועד וכלל א התייחס בבקשתו לעובדה זו.

משכך, גם אם הגיש המבקש בקשה להישפט במועד (ואין בידיו כל אסמכתא לעניין זה), תשלום הדו"ח סיים ההליכים בתיק ומהווה הרשעה לכל דבר ועניין.
יפים לעניין (בשינויים המחוייבים), דבריו של כב' הש' קרא ברע"פ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל
(10.4.19), אשר דחה בקשתו של מי שטען כי אשתו שילמה את הקנס בלי ידיעתו , בעוד בקשתו להישפט הוגשה במסגרת התקופה המותרת בחוק:
"מלשון החוק עולה אפוא, כי בקשה להישפט היא דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס, וכי שעה שהמבקש שילם את הקנס רואים אותו "כאילו הודה באשמה בפני
בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" – ומגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט בתוך תשעים הימים לפי
סעיף 229(א)(2) לחסד"פ
איננה חלה עוד בעניינו. היינו: מששילם אדם את הקנס, יחול לגביו ההסדר הקבוע
בסעיף

229(

ח

)
, ובקשות לביטול הקנס על ידי התובע או בקשות להישפט כרוכות בשיקול דעת ויתקבלו רק אם יעמוד המבקש בתנאים שאליהם מפנה הסעיף.

כך, כפי שעולה מפסקי הדין של הערכאות קמא, לא מתקיימים בעניינו של המבקש התנאים הקבועים
בסעיף 230 לחסד"פ
להארכת מועד להישפט, ואיני מוצא טעם טוב להתערב בהחלטה זו.

בנוסף, וכפי שציין בית המשפט המחוזי כי יש לראות בתגובת המבקש לדו"ח "מקצת" הודאה בעבירה המיוחסת לו, נחה דעתי כי אין בעניינו של המבקש חשש לעיוות דין. יתרה מכך, יש לציין כי המבקש לא טרח להציג במסגרת בקשה זו או לפני הערכאות קמא, מהן טענות ההגנה שיש ברשותו לעניין העבירה המיוחסת לו, זולת טענה כללית ולפיה הוא כופר במיוחס לו".


בנוסף, המבקש אף השתהה בהגשת בקשה זו. המבקש ידע על הדו"ח מחודש יוני 2018, ובהנחה שהוגשה מטעמו בקשה להישפט, לגרסתו, פעולה זו בוצעה קרוב לשנה בטרם הגשת בקשה דנן.
ראה רע"פ 511/10 ג'אודאת אבו אלמוהנד נ
'
מדינת ישראל

:
"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר. על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין
."

השיהוי הרב שבהגשת הבקשה (שנה ו-3 חודשים), אינו עומד בתנאי הפסיקה, מלמד על השלמה עם ההרשעה ועצם הגשת הבקשה, כשלעצמה, אינו מצדיק הארכת המועד.
בנוסף, עיון בדו"ח מלמד כי על אף הטענות שנטענו בבקשה, לא קיים חשש ממשי לעיוות דין. עם כל הכבוד לטענותיו של המבקש, כוחן יפה בשלב ניהול ההליך ולא בשלב של בקשה להארכת מועד להישפט, אז צריך לבסס את אותו חשש לעיוות דין בצורה משמעותית יותר מאשר הפניה לכשלים לכאוריים
.
לשם ביטול הרשעת המבקש דרושה מסה נכבדת של ראיות אשר מטילה צל כבד על הרשעת המבקש, שבאה כאמור בעקבות תשלום הדו"ח והודייתו במיוחס לו. לא כך הדבר בעייננו. יפים לעניין דבריו של כב' הש' קוטון
בעפ"ת 36978-04-18 הייתם סבית (31.5.18):
"קיים קושי רב בקבלת טענות עובדתיות אשר מטרתן להתעמת עם דברים ברורים שרשם השוטר בהודעה, בעוד הטענות הן טענות כבושות שעומדות בסתירה מוחלטת לאמור בהודעה על תשלום הקנס ובדברי המערער עצמו אשר בסמוך אליהם מתנוססת חתימת ידו.
צדק אפוא בית משפט קמא עת קבע שטענות המערער בתצהירו היו ראויות להישמע אילו היה מתנהל משפט, היינו הליך הוכחות. אלא שהמערער בחר שלא להגיש בקשה להישפט במועד ובחר לשלם את הקנס שהוטל עליו. רק לאחר יותר מחמישה חודשים מיום קבלת ההודעה (12.9.17) חתם על התצהיר הנלווה לבקשה שהגיש לבית משפט קמא".

במקרה זה לא מצאתי כי מתקיימים אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים החזרת הגלגל לאחור
.
אשר על כן הבקשה נדחית.
זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ד' תשרי תש"פ, 03 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.






המש בית משפט לתעבורה 7486-08/19 נשאת מנסור נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/10/2019)