פסקי דין על סלומון מלכה | פסקי דין על ענבל חברה לביטוח | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח |

16712/00 א     21/02/2006




א 16712/00 סלומון מלכה נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ, אליהו חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 016712/00
בית משפט השלום ירושלים
21/02/2006
לפני כב' השופט דוד מינץ

סלומון מלכה

בעניין:
התובע

ע"י ב"כ עו"ד א' אברהים
נ ג ד
1. ענבל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מ' אלמוג

2. אליהו חברה לביטוח בע"מ


הנתבעות

ע"י ב"כ עו"ד פ' מלחם


פסק דין
התובע יליד 1948 נפגע בשתי תאונות דרכים. האחת, ביום 25.11.93 בשעה 11:30 בגבעת סביון שבבית שמש תוך כניסה לרכב במהלך יום עבודתו. השנייה, ביום 11.12.93 בשעה 20:30 בשדרות הדקל בבית שמש עת שנהג ברכבו. הנתבעות הנן חברות ביטוח שביטחו את כלי הרכב שבהם נסע התובע בכל אחת מהתאונות בהתאמה. בעטיה של כל אחת מהתאונות פנה התובע לחדר מיון, אולם בגין אף אחת מהן לא אושפז.

נתבעת 1 התכחשה בתחילה לאחריותה לפצות את התובע על נזקיו, בטענה שהוא לא נפגע בכניסתו לרכב, אך לאחר מעשה, בסיכומיה זנחה את הטענה. נתבעת 2 לא התכחשה לאחריותה. שתי הנתבעות היו מפולגות עם התובע בקשר לגובה הפיצויים המגיעים לו.

לבקשת התובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה לקביעת נכויותיו. ד"ר אורי פרנקל, קבע בחוות דעתו מיום 24.8.03 כי בתאונה הראשונה התובע נחבט בראשו, וסבל מכאב בראש ובצוואר. בתאונה השנייה, סבל מכאב בראש, בצוואר ובעמוד השדרה המותני. כמו כן, על פי המסמכים שעמדו לרשותו, מצא שקודם לתאונות כבר הייתה לתובע חבלה בצוואר, ומשכך, ולאור הממצאים הרפואיים, קבע לו נכות צמיתה בשיעור של 10% אך הוא ייחס שליש מהנכות לכל אחת מהתאונות ואת השליש הנותר לפגיעת העבר. הוא המליץ על מינוי מומחה מתחום הנוירולוגי.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנויורולוגיה, פרופ' י' ורדי, לא קבע לתובע כל נכות צמיתה. לשיטתו, ה"נטל הקליני" הנו אורטופדי בלבד. ב"כ התובע שיגר לפרופ' ורדי שאלות הבהרה ביום 22.6.05, אך המומחה נשאר איתן בדעתו להותיר על כנה את חוות דעתו על כל הנאמר בה. שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם.

כפי שעלה ממכלול הראיות ותצהיר התובע, עובר לתאונה התובע עבד כפקח בנייה בעיריית בית שמש. לטענתו, במקביל לעבודתו כפקח עבד גם כנהג מונית, אך הכנסותיו מעיסוק זה לא דווחו לרשויות המס. טיעון זה ככל הנראה נזנח על ידי התובע, שכן לא התקיימה סביבו כל התדיינות בין הצדדים וב"כ התובע אף לא אמר עליו דבר וחצי דבר במסגרת סיכומיו. מכל מקום, התובע החל עבודתו בעירייה בשנת 1990 בהיקף של חצי משרה ואילו בשנת 1994, דהיינו לאחר קרות שתי התאונות, הרחיב את היקף עבודתו למשרה מלאה. בנובמבר 2004 התובע פרש לפנסיה מוקדמת, לא בעקבות התאונות וחוסר יכולתו לעבוד, אלא בשל העובדה שאין לו תואר מהנדס. במרוצת הזמן, הוא עבר קורס של חשמלאות דרך המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

חרף האמור ולמרות שב"כ התובע הודה כי פרישתו של התובע מעבודתו כפקח לא הייתה קשורה כלל תאונות, הוא טען כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובע אינה משקפת את נכותו התפקודית ויש להעמידה על 10%. כמו כן אין גם לזקוף את תחלואי העבר על חשבון הנכות. לשיטתו, יש ליתן משקל מיוחד לכך שהתובע אינו עובד כיום, שכן אין דין נפגע אשר חוזר לעבודתו ואין סכנה של פיטורין מרחפת מעל ראשו, כדין נפגע אשר סובל מנכות צמיתה ואינו עובד, גם אם המדובר בפיטורין לאחר תקופה ארוכה. לטענתו, קשייו של התובע למצוא מקום עבודה נובעים בין היתר בשל נכותו מהתאונות.

מנגד, ב"כ הנתבעות טענו שאין לנכות שנקבעה על ידי המומחה כדי להשפיע כלל על כושר השתכרותו של התובע. לשיטתם, שתי התאונות היו קלות ביותר, אשר אם הותירו בתובע איזושהי מגבלה, אזי היא מינורית ביותר. לא זאת אלא שלתובע עבר רפואי עשיר ביותר שהוא זה שמקשה עליו למצוא מקום עבודה. זאת ועוד, אף לאחר שתי התאונות, התובע נחבל בצווארו פעם נוספת ביום 22.3.00 וזאת קודם לבדיקתו אצל המומחים באופן שהצריך טיפול בבית חולים הדסה (תעודת השחרור הוגשה וסומנה נ/5), בה בשעה שהתובע לא גילה למומחה קיומה של תאונה זו. משכך ותוך אימוץ גישת המומחה, שבה חילק את נכותו של התובע בחלקים שווים בין כל האירועים הטראומטיים שעברו עליו, יש אליבא דב"כ הנתבעות לחלק את שיעור הנכות הרפואית שקבע המומחה, באופן שווה בין ארבעת האירועים (זו שלפני התאונות, שתי התאונות, וזו שלאחריהן) דהיינו, 2.5% נכות בגין כל תאונה.

ואכן, חקירת התובע בבית המשפט שפכה אור רב על עברו הרפואי. הסתבר כי עוד בשנת 1995 הוא היה מעורב בתאונת עבודה בעטיה נעדר ל-75 ימים (המסמכים הרפואיים הקשורים לתאונה זו הוגשו וסומנו נ/2). יתרה מכך, המל"ל קבע לו זה מכבר קודם לתאונות, בשנת 1989, נכות צמיתה בשיעור של 63%, המורכבת מ- 30% נכות בשל בעיות בברך, מ- 33% בשל ליקויי שמיעה; מ- 10% בגין טנטון באוזניים; ומ- 10% מסחרחורת (פרוטוקול עמ' 4, והוגש גם מסמך מרכז שלא סומן וכן תעודת עובד ציבור מיום 8.2.06). כמו כן התובע נמצא מוגבל ניידות בשיעור של 50% על ידי משרד הבריאות משנת 1989. על כל אלו יש לצרף את העובדה שהתובע אף נפגע בתאונת דרכים נוספת בחודש ינואר אשתקד.

כפי הנראה אפוא, אם אכן קיימת לנכות שנקבעה לתובע כעת, השפעה תפקודית כלשהי, היא מזערית ביותר, שכן קשייו התפקודיים ובכלל זה קשייו להשתלב במקום עבודה, נעוצים בעברו הרפואי לפני (ואף אחרי) לשתי התאונות כמפורט לעיל. מה גם שחרף כל נכויותיו ובכללם התאונות נשוא תביעה זו, התובע המשיך בעבודתו, שהגדירהּ פיזית, למשך אחת עשרה שנה, ואף השביח את שכרו הריאלי פי שלושה. לכאן או לכאן אפוא, הן בעבר והן בהווה, תרומתה של הנכות שנקבעה לו כעת כתוצאה מהתאונות, לא הייתה אז ואינה כיום משמעותית.

משבאנו לכאן יש לאמוד את נזקיו של התובע כדלקמן:

אבדן שכר לעבר ולעתיד - אליבא דב"כ התובע, מחד גיסא, התובע קיבל שכר מלא ממקום עבודתו על תקופת היעדרותו בשל התאונות, אולם מאידך גיסא, יש מקום לפצותו היכן שנבצר ממנו לזכות בפדיון ימי מחלה מכוח התקשי"ר החל על עובדי העירייה. בנוסף, למרות שלפני התאונות התובע עבד בהיקף של חצי משרה ואילו לאחריהן במשרה מלאה, נבצר ממנו לעבוד שעות נוספות או להתקדם בתפקידו. על כן לשיטתו, יש לפצות את התובע לפי שיעור נכותו התפקודית של 10% ולפי שכר חודשי של 7,000 ₪, שהנו ממוצע שכרו בתקופת ההעסקה במשרה מלאה, דבר שיש בו להצביע את אובדנו לעבר ואת פוטנציאל השתכרותו לעתיד וזאת עד להגעת התובע לגיל 67. באופן זה, בתחשיבי הנזק עליו הסמיך ב"כ התובע את טיעוניו, הוא הגיע לסכום של 272,366 ₪ עבור אובדן השכר לעבר, ולסכום של 76,763 ₪ עבור אובדן השכר לעתיד.

מנגד, טענו ב"כ הנתבעות בראשית טיעוניהם כי אין ממש בטענות התובע שכן כאמור, פרישתו המוקדמת מעבודתו הייתה מאחר ואין הוא נושא בתואר מהנדס. באשר לתאונה הראשונה הרי שהיא מוגדרת כתאונת עבודה, ומשכך היה על התובע למצות את מלוא זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. יתר על כן, כאמור, לא רק שהתובע המשיך בעבודתו לאחר שתי התאונות, אלא אף השביח את שכרו הריאלי פי שלושה, ורק בשל טענה זו אין לפסוק לו אובדן שכר לעבר מקום שלא היה. מה גם, ששכרו בפרישה לאחר 14 שנות עבודה בסקטור הציבורי אינו יכול להוות כלל מדד לחישוב שכרו. זאת ועוד. היה על התובע להוכיח את הפסדיו לעבר בהיותם נזק מיוחד. ביכולתו היה לצרף אישור כי בעת פרישתו הפסיד זיכוי בשל ניצול ימי מחלתו, אך הוא לא עשה כן. מהמסמכים היחידים שצורפו נמצא אישור של חופשת מחלה ל-6 ימים בלבד. משכך, גרס ב"כ נתבעת 1 כי אין מקום לפצות את התובע כלל וכלל בראשי נזק אלו, ואילו ב"כ נתבעת 2 טען שיש לפצות את התובע בפיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪.

באשר לאובדן השכר לעבר, אכן לא הוגש מסמך כלשהו המאשש את טענותיו של התובע. נהפוך הוא. עולה כי התובע לא הפסיד שכר כלשהו בעת היעדרותו בסמוך לתאונות. כמו כן, אף אם היה ממש בטענה כי הוא הפסיד זיכויים בעת פרישתו בשל ניכוי ימי מחלה שניצל בעטיין של התאונות, הוא לא תמך טיעון זה במסמך כלשהו. גם טענתו של ב"כ התובע כאילו נבצר מהתובע להתקדם בעיסוקו, אין בה ממש והיא סותרת לגמרי את המצב לאשורו בו התובע הגדיל כאמור, את היקף משרתו, דווקא לאחר קרות שתי התאונות. לכן, לא מגיע לתובע פיצוי כלשהו על הפסדי שכר בעבר.

ובאשר לאובדן כושר ההשתכרות לעתיד. התובע פרש כאמור מעבודתו ללא קשר לתאונות. מאז הוא מובטל. מצבו הרפואי לא שפיר גם כך ללא קשר לתאונות. לאור גילו היום של 58 ולאור מצבו הרפואי, הוא מתקשה באופן אובייקטיבי למצוא מקום עבודה. רק במאמץ גדול לצעוד לעבר התובע, ניתן לזקוף מהנכות שנקבעה לו בשתי התאונות תרומה כלשהי לקשייו דהיום למצוא מקום עבודה. לכן, אני פוסק לו סכום גלובאלי בסך 10,000 ₪ בגין כל תאונה.

כאב וסבל - כאמור, אחוז הנכות הרפואית הכוללת של התובע לגבי כל אחת מהתאונות כפי שקבע המומחה הנה 3.3%. התובע כבן 58, והוא לא אושפז בגין אף אחת משתי התאונות. חרף האמור, ב"כ התובע בסיכומיו ביקש לפצותו בשיעור 10% ללא ניכוי גיל עבור כל תאונה. ב"כ הנתבעות הציעו לפצות את התובע בראש נזק זה כפי שמתחייב מתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976. חישב ומצאה ב"כ נתבעת 1 שיש לפצות את התובע בגין התאונה הראשונה בסך של 6,297 ₪ ואילו ב"כ נתבעת 2 הציע לשלם לתובע סך של 7,500 ₪ בגין התאונה השניה.

מוצא אני טעם של ממש בטיעוני ב"כ הנתבעות, שכן אף אם התובע נעדר ממקום עבודתו למשך שבוע ימים לאחר כל אחת מהתאונות, התאונות כאמור, לא נתנו את אותותיהן על תפקודו של התובע והוא החלים מפגיעותיו לאלתר. לכן, לא נראה לי כי יש לחרוג בצורה משמעותית מהקבוע בתקנה 2(א) לתקנות האמורות. לכן אני מאמץ את גישת ב"כ נתבעת 2 ופוסק לתובע בראש נזק זה סך של 7,500 ₪ בגין כל תאונה.

עזרה וסיוע מן הזולת לעבר ולעתיד - לאור מגבלותיו של התובע כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו של המומחה וכן לאור קושיו בביצוע פעולות שגרתיות, מצא ב"כ התובע כי יש לפצותו בסכום גלובאלי של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד. ב"כ הנתבעות טענו מנגד כי לגבי העבר לא הומצאו קבלות המצביעות על קבלת עזרה מהזולת ובהעדר ראיה לנזק מיוחד זה אין להציע כל פיצוי לראש נזק זה לעבר. עם זאת ב"כ נתבעת 2 בסיכומיו טען לפיצוי של 250 ₪ בעבור ששת ימי העדרות המוכחים. שני הפרקליטים שללו את התפיסה שיש להעניק לתובע פיצוי על עזרת הזולת לעתיד בגין התאונות בהצביעם על מצבו הרפואי הקשה ממילא.

לא פעם נפסק כי יש לעשות אמדן של הסכום המגיע לנפגע כפיצוי נאות על עזרת בני משפחה, גם אם אלו לא גבו שכר מצווה מהתובע (ע"א 93/73 שושני נ' קראוס, פ"ד כח(1), 277; ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות, תקדין-עליון 90(3), 683). לכן, בשים לב לאמור ולנוכח תקופת העדרותו של התובע ממקום עבודתו, של כשבוע ימים לאחר כל תאונה, נראה לי כי יש לפסוק לתובע סך כולל של 500 ₪ עבור עזרה מהזולת לעבר לגבי כל אחת מן התאונות.

הוצאות רפואיות ונסיעות - על פי תצהיר התובע הוא הוציא סך של 10,000 ₪ על הוצאות ונסיעות, ואילו בסיכומים ב"כ התובע ביקש לפסוק לו אך סכום של 7,000 ₪ בראש נזק זה. מאידך גיסא, לשיטת ב"כ הנתבעות, הוצאות התאונה הראשונה כוסו ע"י המוסד לביטוח לאומי או קופת חולים. מה גם שלא הומצאו כל ראיות לנזק מיוחד זה, ורבים מן הקבלות שצורפו לתצהיר התובע אינן קשורות כלל ועיקר לשתי התאונות. כל נתבעת הציעה בסופו של יום פיצוי גלובאלי של 200 ₪. לי נראה כי יש לפסוק לתובע סך של 500 ₪ לכל תאונה בראש נזק זה.

סיכום - הפיצויים המגיעים לתובע מכל נתבעת הינם אפוא, כדלקמן:
א. א. עבור אבדן שכר לעבר ולעתיד - 10,000 ₪
ב. ב. כאב וסבל - 7,500 ₪
ג. ג. עזרת צד ג' לעבר - 500 ₪
ד. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות - 500 ₪
ה. ה. סה"כ - 18,500 ש"ח

ובשולי הדברים. נטען על ידי ב"כ נתבעת 1 כי יש לנכות מסכום הפיצויים שייפסקו לתובע כל סכום שקיבל או שייקבל מהמל"ל. ברם, לא הוכח שהתובע זכה לקבל תשלום כלשהו מהמל"ל ו/או אם הגיש תביעה לשם כך. לכן, איני רואה מקום "להקפיא" סכום כלשהו מסכום הפיצויים של התובע, ואולם פשיטא כי אם יתברר שהתובע פנה למל"ל ו/או עומד לעשות כן (חרף חלוף הזמן הרב מאז התאונה) הוא יצטרך לשפות את הנתבעת אם זו תחוייב בתורה לשפות את המל"ל על מה שישולם לתובע.

כל הסכומים נכונים להיום והם ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף על האמור, הנתבעות תשאנה יחדיו בחלקים שווים בהוצאות המשפט של התובע, למעט עבור חוות דעתו של פרופ' ורדי, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצויים בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ו (21 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
דוד מינץ
, שופט









א בית משפט שלום 16712/00 סלומון מלכה נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ, אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/02/2006)