פסקי דין על בן שושן שלמה | פסקי דין על קלימי לביא | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

213212/02 א     27/02/2006




א 213212/02 בן שושן שלמה נ' קלימי לביא, כלל חברה לביטוח בע"מ




18
בתי המשפט
א 213212/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
27/02/2006
תאריך:
בפני
כב' השופט אבי זמיר

בפני
:

בן שושן שלמה

בעניין:
התובע
וולף

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . קלימי לביא

2 . כלל חברה לביטוח בע"מ
הנתבעים
דויטש

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
רקע
5129371
5129371
1. בפני
תובענה שעניינה נפילת עובד מפיגום ופציעה כתוצאה מכך, אירוע מיום 16.10.00 (להלן: "התאונה"). העובד, בן שושן שלמה
, יליד 30.9.36 (להלן: "התובע"), תבע את מעבידו, לביא קלימי (להלן: "קלימי" או "הנתבע"), ואת המבטחת, כלל חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "כלל" או "הנתבעת"). טענת התובע כנגד מעסיקו הינה כפולה, האחת - היותו של הנתבע בעל הפיגום וזה שהרכיבו באתר הבנייה, והשנייה - שבתור הקבלן הראשי לא דאג לפיקוח נאות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

2. הצדדים נחלקו הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.ב

נסיבות התאונה ואחריות להתרחשותה

3. הנתבע הגיש תצהיר, דווקא לבקשת התובע (לא אומת אך התקבל ללא התנגדות). על פי תצהיר זה, עוסק הנתבע בקבלנות בניין ובשיפוצים שנים רבות; בחודש יולי 2000 החל להעסיק את התובע כפועל בניין וכטייח; במהלך חודש ספטמבר 2000 הוזמן לשפץ וילה במושב גזר; הוא בנה פיגום נייד, בגובה של כ- 2.5 מ', לצורך עבודות הטייח; בתאריך 16.10.00 התקשר אליו בנו של התובע, אף הוא אחד מעובדיו, וסיפר לו שהפיגום נטה על צידו והתובע נפל ממנו. בעדותו הוסיף הנתבע כי הפיגום (צילומים - מוצג 3 למוצגי התובע) לא היה מחוזק לקיר, מאחר ואין צורך בכך, וכי אין מעקה שיכול למנוע נפילה (עמ' 7-8 לפרוטוקול). עם זאת, עמד על כך כי מדובר בפיגום "תקני" ומקובל (עמ' 6). הוא לא ידע לומר מדוע נטה הפיגום על צידו, כפי שראה במו עיניו כשהגיע למקום לאחר התאונה, אך העריך כי הסיבה היא "אולי האיזון, אולי האדמה" (עמ' 7).

4. התובע עצמו הצהיר כי "בתאריך 16.10.00 בשעות הבוקר, ובהתאם להוראות הנתבע 1 התחלתי לבצע עבודות טיוח של הקירות החיצוניים של הוילה. לצורך ביצוע העבודה עליתי על הפיגום ובמהלכה, בסביבות השעה 09:00, נטה לפתע הפיגום על צידו ואני נפלתי מגובה של כ- 2.5 מטרים ארצה" (תצהיר עדות ראשית, סע' 2). לגבי הנסיבות או הגורמים האפשריים לקרות התאונה, העיד התובע כי "יכול להיות בגלל הכובד. קיבל קשת לצד ימין. עם הנפילה שהפיגום התעקם אני הלכתי ישר למטה. ... העיקר שאני יודע שהוא ירד 30 ס"מ..." (עמ' 11 לפרוטוקול).

5. מן האמור לעיל עולה, כי משטח העבודה עליו עבד התובע לא היה מגודר ומוגן מפני נפילה מטה מן הגובה, וכן, לחלופין או במצטבר, לא חובר בכל אמצעי קיבוע, כגון מסמרים או חבלים, לגוף המבנה המשופץ. בין אם הסיבה הייתה ה"איזון" או ה"אדמה", עיקר האחריות רובצת לפתחו של המעביד, שעליו היה להתקין פיגום בטיחותי וכן לוודא כי הפיגום מונח כל העת על קרקע יציבה. הרציונל ברור - הגנה על שלמות גופו ובריאותו של העובד מפני מפגעים באזור תעסוקתו. ברור הדבר, גם כשעסקינן בפיגום, כי יש "להגן על העובד הנמצא על משטח בגובה מסוים מעל פני הקרקע מפני נפילה בעקבות אירוע כלשהו, אפילו למשל סחרחורת פתאומית" (ע"א 781/83 גוריון נ' פרץ, פ"ד לט (4) 266, פסקה 8). הגנה כזו מושגת על ידי משטח עבודה יציב, קיבוע והידוק הפיגום וכן- מעקה מתאים. כל אלו לא היו, ומכאן אחריותו של הנתבע בתור מעסיקו הישיר של התובע.

6. לא ראיתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם. הוא אמנם עובד ותיק ומיומן, שהיה רגיל גם בעבודה על פיגומים, אך הוא קיבל הוראה לעלות על הפיגום, ערך בדיקה מסוימת, ואף עבד על הפיגום כשעה וחצי לפני הנפילה, כך שרשאי היה להניח שהכול כשורה (עדותו עמ' 10-11 לפרוטוקול).

הנזק

הנכות הרפואית

7. המוסד לביטוח לאומי, שהכיר באירוע כתאונת עבודה, קבע לתובע 5% נכות. התובע פנה לשם קבלת חוו"ד רפואית בתחום האורטופדי לד"ר אלי שטיינברג. בחוות דעתו, מיום 10.8.02, רושם ד"ר שטיינברג כי "המוסד לביטוח לאומי בדק את התובע וקבע נכות של 5% על שבר בחוליה בלבד. הועדה לא התייחסה כלל להגבלה בתנועות הצוואר. כמובן שחלק מזערי מהתנועה על חשבון השינויים המבניים עובר לתאונה הנדונה, אולם קיימת ללא ספק הגבלה ניכרת בתנועת הצוואר של מר בן שושן, שנגרה בעת החבלה בתאונה הנדונה". ד"ר שטיינברג מוסיף לפיכך 15% נכות בשל מגבלה זו, ומגיע לנכות משוקללת של 19.25%.

הנתבעים הגישו חוו"ד מיום 17.7.03, ערוכה ע"י פרופ' יעקב נרובאי. הוא מצא הגבלה קלה בתנועתיות עמוד שדרה צווארי; לשיטתו, אין לתת אחוזי נכות הן עבור השבר והן עבור ההגבלה במצטבר, ובהתחשב גם בשינויים הניווניים, די ב- 5% נכות (שאין בהם כדי למנוע חזרה לעבודה ללא מגבלות).

8. חוות הדעת הוגשו כפי שהן, תוך הסכמה שלא להעיד את המומחים. אין חולק, כי לתובע מגיעים 5% נכות בגין השבר בחוליה, לפי פרט 37 (9) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). הסעיף מדבר על "הפרעות לאחר שבר...". ד"ר שטיינברג מציע להוסיף אחוזי נכות גם לפי סעיף 37 (5) ב', העוסק ב"הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצוארי בצורה בינונית". יש בכך כפילות. פרופ' נרובאי עצמו מצא הגבלה קלה, אשר בפני
עצמה מקנה 10% לפי סעיף 37 (5) א'. בדיקתו עדיפה בעיניי, מאחר ונערכה כשנה לאחר זו של ד"ר שטיינברג. אלא ששני המומחים מסכימים שיש לתת משקל לשינויים שאינם קשורים לתאונה; ד"ר שטיינברג עצמו מעריך אותם ב- 5%. כך או כך, דומני כי מתקבלת נכות של 5% בגין האירוע, בין אם דרך סעיף 37 (9) ובין אם דרך 37 (5) א', בניכוי עבר.

אני מעמיד, על כן, את נכותו הרפואית של התובע על 5% לצמיתות.

"נכות תפקודית"; פגיעה בכושר ההשתכרות

9. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. יש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800).ו

בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.נ

כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני
בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717).ב

10. התובע שהה באי-כושר לתקופה של 6 חודשים וקיבל דמי פגיעה מהמל"ל. עדותו של הנתבע, המצטרפת לזו של התובע, שלפיה לא חזר לעבודה עבורו בעקבות התאונה, אמינה בעיניי (עמ' 5 לפרוטוקול). דמי הפגיעה שולמו לפי בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש. עוד בהחלטת ביניים, שעה שהציעה את הצעתה לצדדים, ציינה כב' השופטת דודקביץ כי תלושי השכר הופקו כולם בשנת 2001, מסומן בהם משום מה שהתובע עבד כל שנת 2000, לא הוצגו תעודות אי כושר, וכי אין ראיה לכך שהתובע עבד לפני יולי 2000 ומה היה שכרו. אכן, הדברים מעוררים קושי מסוים. הייתי פוסק לתובע, כהשלמה לדמי הפגיעה (נספח 17 לתצהירו), סך של 7,000 ₪, נכון להיום.

התובע זכאי לפיצוי באשר לתקופה שלאחר מכן - למעשה עד היום (שהרי התובע מתקרב לגיל 70). הנתבעת הציעה בתחשיב הנזק שלה לפצות את התובע בסכום גלובלי של 30,000 ₪. אכן, פסיקת סכום גלובלי ראויה כאן, עד לגיל 67. התובע לא חזר למעגל העבודה ואף לא חיפש עבודה (עמ' 11-12 לפרוטוקול). נכות רפואית קלה יחסית, כמפורט לעיל, במיוחד על רקע הקביעות של המל"ל ושל פרופ' נרובאי בדבר היכולת להמשיך ולעבוד, איננה מצדיקה פרישה מוחלטת. לכל היותר מדובר במגבלה מסוימת שהיה בה כדי להביא להפחתה בהיקף הפעילות. הייתי מזכה את התובע בסך של 20,000 ₪, נכון להיום, מעבר לתשלומי גמלת הנכות (נספח 18 לתצהירו).

כאב וסבל

11. התובע דורש פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 40,000 ₪. הנתבעים הציעו 15,000 ₪. אכן, בתביעות לפי פקודת הנזיקין, בהבדל מקביעת שיעור הנזק הלא ממוני לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שיעור הפיצויים נקבע על דרך האומדנה, בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי, בהתחשב במהות הפגיעה, שיעור הנכות, הטיפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלו הצפויים לו בעתיד, לרבות כלל הנסיבות הרלוונטיות האחרות. במקרה זה, בהתחשב בכל זאת, אני רואה לנכון לפסוק לתובע סך של 25,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות, נסיעות ועזרה

12. לתובע נגרמו וייגרמו הוצאות שונות וכן נשא בתשלום אגרה ובעלות הכנת חוות דעת (שלא נתקבלה במלואה). בהעדר ראיות של ממש, ראוי לפסוק סכום כולל על דרך האומדן. אני מעמידו על סך של 8,000 ₪, נכון להיום.

לסיכום

13. אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 60,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד של 20% + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד ליום התשלום.

ניתן היום כ"ט בשבט, תשס"ו (27 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
אבי זמיר
, שופט










א בית משפט שלום 213212/02 בן שושן שלמה נ' קלימי לביא, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/02/2006)