פסקי דין על רם וינוגרד | פסקי דין על עיריית מעלה אדומים | פסקי דין על משרד החינוך |

1085/04 א     22/02/2006




א 1085/04 רם וינוגרד נ' עיריית מעלה אדומים, משרד החינוך




1
בתי המשפט

א 001085/04
בבית משפט השלום בירושלים
22/02/2006
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד
בפני
:

שי נחמני
בעניין:

התובע
עו"ד גבריאל פרידמן

ע"י ב"כ
נ ג ד
1. עיריית מעלה אדומים

2. משרד החינוך
הנתבעות
עו"ד דורון יום טוב ניב

ע"י ב"כ

פסק דין
1. 1. התובע, יליד 22.12.1978, נפגע במגרש הכדורסל בבית ספרו שבבעלות הנתבעת 1 ביום 11.9.1987, בעת שטרם מלאו לו תשע שנים. ידו השמאלית של התובע נשברה בעת שירד מסל עליו טיפס כדי להוריד כדור שנתקע בין הברזלים של עמוד הסל (סעיף 4 לתצהירו). התובענה הוגשה ביום 6.1.04, כשש עשרה שנים ומחצה לאחר הארוע (התובענה לא התיישנה באותו מועד בשל השביתה במשק), תצהיר התובע הוגש ביום 31.8.05 וחקירתו של התובע נשמעה ביום 27.12.05, למעלה משמונה עשרה שנים לאחר הארוע. מחלוקתם של הצדדים סובבת את שאלות האחריות והפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע, כאשר רק בשאלה אחת שוררת הסכמה ביניהם, והיא בנוגע לשיעור נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה.

2. 2. המומחה מטעם התובע קבע לו נכות בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר במרפק שהתרפא עם שינוי בזווית ללא מגבלה בתנועה. המומחה מטעם הנתבעות לא מצא אף הוא מגבלה בתנועות, אולם קבע כי לא נותרה נכות כלשהי. לאחר הגשת חוות-הדעת הגיעו הצדדים כללל הסכמה לפיה נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהאירוע היא בשיעור 5%.
שאלת האחריות
3. 3. בכתב התביעה שהגיש התובע כנגד המבטחת בפוליסת תאונות אישיות ביום 21.12.1999 (12 שנים "בלבד" לאחר הארוע; נ/1) מסר כי הנפילה אירעה כאשר "בזמן ההפסקה, טיפס התובע על עמוד כדור סל ובסוף ההפסקה קפץ מהעמוד ונפל על ידו" (סעיף 4 לכתב התביעה). בסעיף 4 לכתב התביעה דנא נמסרה גירסה זהה כמעט לחלוטין. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית נוספה לתיאור זה האמירה לפיה "לאחר שעליתי נשארתי שם למספר דקות עד לסיום ההפסקה ואז קפצתי מהעמוד ונפלתי על ידי". כנגד כל אמירות אלו בחר התובע לטעון בחקירתו הנגדית כי "לא קפצתי, עליתי כדי להוריד את הכדור, כשניסיתי לרדת נתקלתי ונפלתי" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 1). לאחר מכן הבהיר כי אינו זוכר אם ירד מהר או לאט אולם "כנראה שמיהרתי, היה צלצול" (שם, שורה 15). בסופו של דבר נמצא התובע אומר "זה משנה אם קפצתי או ירדתי? זה לגיטימי שיהיו כמה גירסאות, התוצאה היא אותה תוצאה" (שם, שורות 19-20).

4. 4. לו היה גורל התובענה נחתך על פי אמירתו של התובע לבדה, ולו היתה עדותו סובבת ארוע שהתרחש לאחרונה או אף בתקופת בגירותו, קשה היה עד למאד לדונה לחסד. שונים הם הדברים במקרה דנא. לתובע טרם מלאו תשע שנים בעת הארוע. את תצהירו מסר קרוב לשמונה עשרה שנים לאחר מכן וחקירתו על האמור בתצהיר נערכה במועד מאוחר אף מזה. במצב דברים מעין זה ספק רב אם יכול להיות לתובע זכרון מדוייק של המאורעות, ולכל היותר ניתן לסבור כי זוכר הוא את הארוע בקווים כלליים. לפיכך קשה גם להיתלות בהתיימרותו בתצהיר לזכור כיצד בדיוק אירע הארוע. מחקירתו, שעיקרה הובא לעיל, לא עלה הרושם דווקא של מי שמנסה לסובב בכחש, אלא של מי שהעובדות לא זכורות לו כל הצורך. כך, לדוגמא, לאחר שטען כי לא קפץ, אישר כי ירד "במהירות".

5. 5. מכל מקום, לעדות התובע קיימת תמיכה חיצונית בדמות דו"ח התאונה שמסר בית הספר למשרד החינוך
(נספח א' לתצהיר התובע ולתצהיר המנהלת). בדו"ח זה, שנערך ביום הארוע ונחתם לאחר מכן ע"י מנהלת בית הספר (שהעידה מטעם הנתבעות), נרשם כי "התלמיד שי טיפס על עמוד כדור-הסל, בסיום ההפסקה עם הצלצול לכניסה לכתה, שי קפץ מהעמוד, נפל על היד, וכתוצאה מכך נשבר לו מרפק יד שמאל". כן נרשם כי האורע דווח למנהלת על-ידי "תלמיד חבר, ומבוגר". המנהלת לא זכרה מי רשם את פרטי הארוע, אולם לדעתה היה זה "או המורה או המזכירה או האחות" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 13). על פי עדותה הנוהל הוא כי היא "צריכה להעביר על זה ביקורת" וחותמת על הדו"ח (שם, שורות 10-11). המנהלת הבהירה כי הדו"ח נכתב ביום הארוע אף שנחתם חמישה ימים לאחר מכן (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 10-11). כן הבהירה כי מאחר ונרשם שהארוע דווח גם על ידי "מבוגר" משמע שהיה מורה במקום, אלא שבשל נוהל הרישום התמציתי עד מאד שהיה נהוג משום מה בבית הספר - לא נרשם שמו או שם התלמיד שהיה עד לארוע (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-18). המנהלת שבה פעם ופעמיים והדגישה כי מילוי הדו"ח אינו אלא עניין רשמי, והעיקר - העשייה, וכדבריה "מה שחשוב זה מה שעושים ולא מה שרושמים" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 20-21 ובמקומות רבים אחרים בעדותה; למעשה לא הובהר כלל מה היתה עשייה זו - ר.ו.), ולפיכך נרשמו רק עיקרי הדברים.

6. 6. המסקנה המתבקשת היא כי הארוע התרחש כמתואר בדו"ח שהועבר למשרד החינוך
. תיאור זה, לפיו עלה התובע על עמוד הכדור-סל בסיום ההפסקה וקפץ ממנו, עולה גם בקנה אחד עם גירסאותיו בכתבי התביעה השונים (יש מקום לשער כי הגירסה בהם נשאבה בין היתר מהדו"ח, ויש להניח כי האמור בתצהיר נשען עליהם). עדותו שנשמעה בבית המשפט נסמכת, אם כן, על "סיוע" כנדרש על פי סעיף 54 לפקודת הראיות, וזאת אף מבלי להיכנס למחלוקת בדבר טיבו של אותו "סיוע" (לדעות השונות בעניין זה ראו י' קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד) 1240), שהרי לעניין זה די ב"תוספת ראייה" (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב, מיום 5.12.05, בפיסקה 5 לפסק-הדין), ובפרט כשמדובר במסמך חיצוני ה"נוגע לאחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין הצדדים ומחזק באופן משמעותי" את גירסת התובע (השוו ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין).

7. 7. לפיכך יש לקבוע כי התובע טיפס לקראת תום ההפסקה על עמוד הסל כדי להוריד ממנו את כדורו שנתקע בין הברזלים. בסמוך לחילוץ הכדור נשמע הצלצול לסיום ההפסקה והתובע, שככל הנראה מיהר לכיתתו, קפץ מעמודי הברזל של הסל ונפגע.

8. 8. בטרם תידון טענת הנתבעות בעניין האחריות יש להתייחס, בקצירת האומר, לטענה הלא ראויה שהועלתה ולפיה לא הוכיח התובע מי היה המעסיק של צוות ההוראה בבית הספר. טענה זו אינה ראויה בבואה מפי המדינה או הרשות הציבורית, ובוודאי שאין לה מקום שעה שמנהלת המוסד מילאה בעקבות הארוע טופס רשמי של מדינת ישראל, ובו נרשם במפורש כי הבעלות על בית הספר היא של המועצה המקומית מעלה אדומים.

9. 9. הנתבעות טוענות כי אף לו כך הם פני הדברים הרי שהאשם לארוע אינו רובץ לפתחן. ב"כ הנתבעות סקר בסיכומיו בצורה מקיפה וממצה גם יחד את הפסיקה הרלוונטית בנוגע לאחריות מוסדות חינוך לתלמידיהם ולאמת המידה בה יש לבחון את התנהלות המורים, שאינה חורגת מזו שיש לייחס להורה בנסיבות דומות. דא עקא שאין הנדון דומה לראיה. ההלכה הידועה לפיה אין להטיל את האחריות על מוסדות הלימודים כל אימת שתלמיד נפגע במסגרתם, ובפרט בשעת הפסקה (כל עוד מונהגת תורנות מורים סבירה בהפסקה), כבודה במקומה מונח. לו נפל התובע אגב משחק; לו רץ ונפל; לו ניסה לקפוץ מעל ספסל או אף לבצע "גלגלון" ושאר מיני משחקים שנוהגים בהם ילדי ישראל, כי אז לא היה בית הספר אחראי לתוצאות לא רצויות של מעשים מעין אלה. אף לו חלילה חבט התובע בחברו או נחבט בארוע חד פעמי ויוצא דופן על ידי חבר ספק רב אם היה מקום להטיל האשם לפתח מוריו (ראו בהרחבה בדנ"א 2571/94 עזבון ארגמן נ' חפצדי, תקדין-עליון 96 (2) 207; יתכן כי לו היתה מוכחת אווירת אלימות היו הדברים שונים). המאפיין מקרים אלה הוא מהירות התרחשותם. כך, לדוגמא, לו רדפה עדת בני תשחורת אחד הילדים במשך דקות ארוכות שרק בסופן נלכד הנמלט בכף והוכה, היה מקום להטיל אחריות על המורים שלא שתו ליבם כלל למעשה. בכך נבדל ארוע ממוקד וקצר מארוע מתמשך, שאת הראשון לא ניתן למנוע באופן סביר, ואת האחרון ניתן ואף חובה למנוע.

10. 10. המקרה דנא שייך לקבוצת המקרים ה"ממושכים". טיפוס על עמוד כדור-סל אינו עניין של מה בכך לילד בן שמונה ומחצה, וניתן היה להבחין בו בנקל ולהתריע בתובע לבל ימשיך במעשיו, ולוודא כי ירד בביטחה יחסית. הדברים קל וחומר לו נאמץ את גירסת התובע בתצהירו לפיה נותר על העמוד דקות מספר (לגירסה זו תמיכה מסויימת בדרך בה כתובים הדברים בדו"ח התאונה, ממנה ניתן להסיק לכאורה כי טיפס במהלך ההפסקה ורק בסוף ההפסקה קפץ). על פי עדות המנהלת שהו מורים בכל ההפסקות במגרשים. משכך הם פני הדברים, הוטלה עליהם החובה להשגיח בארוע חריג וממושך יחסית, ולמנוע תקלות שעלולות לצמוח ממנו. משהדבר לא נעשה אין אלא לקבוע כי בית הספר לא פעל באופן סביר בנסיבות העניין, והפר את החובה המוטלת עליו. הפרת חובה זו גרמה לנזק, ובכך התמלאו כל יסודותיה של עוולת הרשלנות.

11. 11. לא נעלמו מעיני טענותיהן של הנתבעות אודות השיהוי בהגשת התובענה והנזק הראייתי שנגרם להן כתוצאה מכך. כנגד טענות אלה יש לזקוף את טענות התובע על הנזק הראייתי שנגרם לו מהרישום הלקוני עד להדהים בדו"ח התאונה, שלא טרח כלל לציין את שמות העדים. ההנחה כי התובע זוכר את שמות העדים לאחר שנים כה רבות אינה מציאותית. לו מולא הדו"ח כמצופה כי אז לא היתה נמנעת מהתובע האפשרות להביא עדים מטעמו. אין אלא לאמר כי במקרה דנא איינו מחדלי הצדדים איש את רעהו.

12. 12. המסקנה היא, איפוא, כי הנתבעות התרשלו והתרשלותן גרמה לנזקו של התובע, שהיה נמנע לו היתה במקום השגחה ראויה. אין לקבל את טענות הנתבעות אודות אשם תורם שיש לזקוף לחובתו של התובע, וזאת לאור גילו הרך עד מאד. להטלת אשם תורם בגיל זה אין תקדים, אלא אם כן מדובר בילד בעל יכולות שכליות החורגות הרבה מעבר לממוצע, כפי שהיו הדברים בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה (1) 580.

13. 13. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעות אחראיות לפיצוי התובע בגין נזקיו הנובעים מהארוע.
הנזק
14. 14. כפי שהובהר לעיל, נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור 5% בגין הפגיעה במרפק שמאל. נכות זו אינה מתבטאת במגבלה בתנועות גם אליבא דהמומחה מטעם התובע. אין גם מחלוקת כי ידו הדומיננטית של התובע היא יד ימין.

15. 15. התובע דרש בסיכומיו כי יפוצה בגין נזקו הלא ממוני בסכום של 21,000 ₪. סכום זה אינו על הצד הגבוה, לכל הדעות, ולפיכך פוסק אני לתובע סכום זה.

16. 16. לטענת התובע יש לפצותו בגין עשרות טיפולים שביצע בעבר. אביו של התובע צירף לתצהירו פירוט של הטיפולים שבוצעו בבית החולים הדסה, אולם לא צורפה ולו קבלה אחת בגין טיפולים אלה, ויש לא מעט הגיון בטענה כי קופת חולים נשאה בעלותם. מאידך, ריבוי הטיפולים מצדיק פיצוי בגין הצורך בנסיעות אליהם, ובכלל זה פיצוי נאות בגין ביטול זמנם של ההורים. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות העבר בסכום של 9,000 ₪, כאשר סכום זה כולל פיצוי גם בגין עזרת ההורים מעבר לחובתם המוסרית בתקופה הראשונה שלאחר התאונה.

17. 17. מעדות התובע עלה כי שירת בצבא בפרופיל 97, נסע לשנה לטיול בהודו ועבד לאחר מכן במספר מקומות עבודה. על פני הדברים אין בנכותו כדי להגבילו בעבודה, מה גם שאף לשיטת המומחה מטעמו אין הנכות מלווה במגבלה בתנועות. עם זאת נראה כי סעיף 41(5)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל (מכוחו נקבעה נכותו של התובע) לא קבע נכות בגין חיבור גרוע של שבר במרפק ללא כל סיבה, ויש להניח כי פגיעה זו עלולה לגרום גריעה קלה או לפחות קלה מאד בכושר התפקוד של הגפה. בנסיבות העניין, ומאחר ומדובר ביד לא דומיננטית ובפגיעה שלא הותירה מגבלת תנועה מחד, כמו גם מאידך לנוכח העובדה כי מדובר בנפגע צעיר לימים עליו חלות החזקות הידועות בנוגע לבסיס השכר ולשנות התעסוקה הרבות שלפניו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצותו בסכום גלובלי של 20,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות.
סוף דבר
18. 18. לנוכח כל האמור לעיל ישלמו הנתבעות לתובע סכום של 50,000 ₪ (צירוף הסכומים בפיסקאות 15-17 לעיל; הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית בגין הפסדי העבר). לסכום זה יתוספו הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד בשבט תשס"ו (22 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד

, שופט








א בית משפט שלום 1085/04 רם וינוגרד נ' עיריית מעלה אדומים, משרד החינוך (פורסם ב-ֽ 22/02/2006)