פסקי דין על משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ | פסקי דין על ביידובסקי ליאוניד | פסקי דין על ביידובסקי ויקטוריה | פסקי דין על אייזן בנימין | פסקי דין על אייזן אלוירה | פסקי דין על פרץ משה |

88045/98 א     26/02/2006




א 88045/98 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' ביידובסקי ליאוניד, ביידובסקי ויקטוריה, אייזן בנימין, אייזן אלוירה, פרץ משה




1
בתי המשפט
א 088045/98
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/02/2006
תאריך:
כב' השופטת אביגיל כהן

בפני
:

משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ

בעניין:
התובע
נ ג ד
1 . ביידובסקי ליאוניד

2 . ביידובסקי ויקטוריה

3 . אייזן בנימין

4 . אייזן אלוירה

5 . פרץ משה

6 . עו'ד לויט ישעיהו
7 . עירית תל אביב

הנתבעים
פסק דין
1. מבוא עובדתי:
א) בין משה פרץ - הנתבע מס' 5 (להלן: " פרץ") אשר יוצג עו"ד לויט -הנתבע מס' 6 (להלן: "עו"ד לויט") לבין הלווים - הנתבעים 1 - 4 נערך חוזה מכר ביום 27/12/94 לגבי דירה ברחוב תדהר 30 תל אביב (להלן: "הדירה").

ב) בין משכן- בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") ובין הלווים נערכו שני חוזים הנושאים תאריך 19/1/95 , לפיהם הבנק הלווה לנתבעים 1 - 4 סכום של 311,000 ₪ כסיוע לרכישת הדירה זאת כנגד מישכון זכויותיהם בדירה.
ג) כעבור מספר חודשים, התברר לבנק כי הלווים לא עומדים בהחזרי המשכנתא, לפיכך הוגש שטר המשכנתא לביצוע בלשכת ההוצל"פ.
עו"ד גולדברג ב"כ הבנק מונה לכונס נכסים על הדירה, ואז התברר, כי למעשה הדירה כפי שהיא מופיעה בהסכם המכר ובהסכמים עם הבנק, אינה קיימת, כיון שבוצע צו הריסה שהוצא על ידי עיריית תל אביב, לגבי הדירה או חלקה.

2. תמצית טענות הבנק:
א) באשר לנתבעים 1 - 4 :
הבנק טען, כי הם נטלו את כספי ההלוואה מבלי להודיע לבנק, כי קיים צו הריסה למרות שהיו נספחים לחוזה המכר שציינו את קיומו של צו ההריסה, ומשלא עמדו בהחזרי ההלוואה, הם חייבים ביחד ולחוד את סך גובה יתרת ההלוואה.

ב) כלפי פרץ - הנתבע 5:
הבנק טען, כי פרץ יצר מצג שווא כלפי הבנק לפיו אין ליקוי בדירה ואין צו הריסה.
הוא קיבל את מלוא כספי ההלוואה ובכך התעשר שלא כדין על חשבון התובעת.

ג) כלפי נתבע 6 - עו"ד לויט:
הבנק טען, כי עו"ד לויט אשר ניסח את הסכם המכר בין פרץ והנתבעים 1 - 4, לא כתב בחוזה עצמו, כי קיים צו הריסה על הנכס, והתרשל במעשיו כלפי הבנק, ולפיכך הוא חייב לפצות את הבנק בגובה יתרת ההלוואה.

ד) כלפי הנתבע 7 - עיריית תל אביב:
הבנק טען, כי משלא דאגה עיריית תל אביב לרשום בלשכת רישום המקרקעין את צו ההריסה, היא פעלה ברשלנות כלפי הציבור בכלל וכלפי הבנק בפרט, ועליה לפצות את הבנק בנזק שנגרם לו.
3. סכום החוב נכון ליום הגשת התביעה (27/8/98) היה בסך 473,899 ₪.

4. הנתבעים 3 - 4 אינם בישראל. לא העידו בתיק והליך ההוכחות לא התייחס אליהם.

5. תמצית טענות הנתבעים 1 - 2:
א) הנתבעים 1, 2 (להלן: "ביידובסקי") הגישו כתב הגנה בתיק, אך לא הגישו תצהירי עדות ראשית למרות שבהליכים המקדמיים הוסבר להם כי עליהם לעשות כן.
ביידובסקי זומנו להעיד מטעמו של הבנק והם אכן העידו.

ב) ביידובסקי טענו, כי הם לא רכשו כלל את הדירה, ואף לא דירה אחרת בישראל, ולא חתמו על חוזה הלוואה עם הבנק, והחתימות על חוזה ההלוואה, אינם חתימותיהם.

ג) ביידובסקי טענו, כי בשנת 1994 הם התכוונו לעלות לישראל מאוקריאינה והומלץ להם להגיע לישראל בתור תיירים ולאחר מכן להחליט אם הם רוצים להשאר בישראל.

ד) ידידה שלהם הכירה בינם ובין אדם שזיהה עצמו כמר איגור ז'ק ואמרה שהוא ישמח לעזור להם.
כאשר הגיעו לישראל בחודש אוקטובר 1994, אותו איגור ז'ק קיבל את פניהם והביא אותם לדירה בבת ים, שהוא טען כי היא שלו, ואיפשר להם לגור בה במשך חודש.
כעבור מספר ימים, הם הודיעו לו שהם רוצים להשאר בישראל, והוא הלך איתם למשרד הפנים כדי לקבל תעודות זהות.
לאחר מכן, הסביר להם, שצריך לפתוח חשבון בנק, והוא הביא אותם לבנק, ובמהלך חודשים נובמבר דצמבר 94, הם ביקרו איתו במספר בנקים ובכל פעם חתמו על טפסים שהם לא ידעו כלל מה הם, אך איגור ז'ק אמר להם, שכך פותחים חשבונות בנק בישראל.
כעבור מספר ימים, הם קיבלו כרטיסים מגנטים ופנקסי שיקים והם העבירו הכל לאיגור ז'ק.
בחודש ינואר 95 הם החליטו לחזור לאוקריאינה לתקופה ממושכת, ואיגור ז'ק אמר להם, שאסור לצאת מהמדינה עם מסמכים כמו תעודת זהות, תעודת עולה, שיקים וכו', והציע לשמור את המסמכים אצלו. הם נתנו לו את המסמכים ועזבו את ישראל ביום 8/2/95. בחודש פברואר 97 חזרו לישראל, וכשחזרו הוא לא החזיר להם את המסמכים והציע להם תעודות זהות של אנשים אחרים.
לטענתם, אותו איגור ז'ק נחקר על מעשיו, שנעשו גם כלפי עולים חדשים אחרים על ידי המשטרה.
מכל מקום, ביידובסקי הכחישו את חתימתם על מסמכי הבנק, וטענו, כי בכל מקרה הם כלל לא מבינים את מסמכי הבנק שנכתבו בעברית.

5) תמצית טענות הנתבע 5 - פרץ:
א) פרץ טען, כי הלווים היו מודעים לכך שקיים צו הריסה על הדירה.
עו"ד פרידן ז"ל ייצג את הלווים - הקונים בהסכם המכר, והוא היה מודע לקיומו של צו הריסה.
עו"ד פרידן קיבל עותק של החוזה על כל נספחיו ושם מפורט במפורש קיומו של צו ההריסה.

ב) פרץ טען, כי הוא לא חתום על הסכם הלוואה כלפי הבנק ולא היה צריך למסור לבנק כל מסמך או מידע שהוא.
ג) הבנק או שמאי מטעמו מעולם לא פנו אליו כדי לבדוק איתו את מצב רישוי הדירה, והוא לא היה צריך להתערב ביחסים בין הבנק ללווים.

6. תמצית טענות הנתבע 6 - עו"ד לויט:
א) חוזה המכר כולל נספחים ונספח להסכם המכר, שבו מפורטים כל הפרטים באשר לצו ההריסה אשר הוצא לגבי הדירה.
מסמכים אלו, תורגמו לקונים - הלווים לשפה הרוסית ועו"ד לויט שהוא דובר רוסית, הקריא להם בעצמו את המסמכים, והם ידעו בדיוק על מה הם חותמים והיו מודעים לכך, שהם קונים דירה, ושיש לגבי הדירה צו הריסה.

ב) עו"ד לויט טען, כי הוא ייצג את פרץ - מוכר הדירה, ולא את הקונים והם היו מיוצגים לאחר חתימת ההסכם על ידי עורך דין פרידן ז"ל שקיבל את כל הנספחים לחוזה המכר והיה מודע לכך שקיים צו הריסה על הנכס.

ג) עו"ד פרידן הוא או הלווים/ הקונים הם אלו שהיו צריכים להעביר את ההסכם על כל נספחיו לבנק, ולעורך דין לויט לא היתה שליטה על משלוח אותם מסמכים לבנק.

ד) עוד טען עו"ד לויט, כי הבנק התרשל בכך, ששמאי מטעמו ערך בדיקה לא מקצועית לגבי הדירה ולו היה בודק את הדירה כפי שצריך גם באופן שאינו מעמיק, יכל לדעת שיש בעיה לגבי תוספת הבניה בדירה.

7. תמצית טענות נתבעת 7 - עיריית תל אביב:
א) אין חובה בדין לרשום הערות לגבי צוי הריסה מנהלי שהוצא לדירה בהתאם לסעיף 238 א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965.

ב) הבנק התרשל בכך שלא בדק את הזכויות בקשר לדירה ומצב הדירה במשרדי העירייה, ולו היה טורח לעשות כן, הוא היה מגלה את העובדות באופן מיידי והיה נמנע מליתן משכנתא לנתבעים 1 - 4.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להדחות מהנימוקים כדלקמן:
א) באשר להסכמי ההלוואה בין הבנק לנתבעים 1 - 4:
(1) הנתבעים 3, 4 לא התגוננו בתיק, והם בחו"ל, כך שהממצאים ב

פסק דין
זה, הם ביחס לתובעת ולנתבעים ביידובסקי בלבד.

(2) ביידובסקי ליאוניד
וויקטוריה העידו שניהם בתיק מטעמו של הבנק.

(3) הגב' ביידובסקי אישרה, כי היא חתומה על הסכם הלוואה עם הבנק (עמוד 26 שורות 20 - 21 וכן עמוד 26 שורות 25 - 26 לפרוטוקול) ואישרה, כי היתה במספר בנקים שמר ז'ק לקח אותה אליהם והיא חתמה שם על מסמכים.
לטענתה, היא לא הכירה כלל את הנתבעים 3, 4, לא הכירה את מר פרץ, לא את עורך דין לויט, לא את עו"ד פרידן ז"ל, ולטענתה, היא לא חתמה על הסכם המכר ועל הנספחים לו.
מר ביידובסקי אישר חתימתו על חלק ממסמכי הבנק.
הוא גם זיהה את חתימתו על הסכם המכר, וטען אף הוא, כי הוא לא הכיר את מר פרץ, לא את הנתבעים 3, 4, לא את עורך דין לויט ולא את עו"ד פרידן, אך אישר, כי גם הוא נלקח על ידי מר ז'ק על מנת לחתום על המסמכים ולא שלל את טענת עו"ד לויט ולפיה, אם הסכם המכר נחתם במשרדו, אזי יתכן והוא היה במשרדו של עו"ד לויט.
יודגש, כי הסכם המכר נחתם 11 שנה לפני שה"ה ביידובסקי העידו בתיק, ולפיכך בנסיבות אלו, כאשר עד טען כי הוא לא זוכר דבר מה, יש להתייחס ברצינות לטענתו זו, ולא לייחס לה באופן אוטומטי כוונת התחמקות ממתן תשובה.

(4) סעיפים 3 ו-4 לחוק הבנקאת (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981 מטילים חובות על הבנק.

(5) כאשר מדובר בלקוח/ערב אשר אינו דובר עברית, קימת פסיקה מגוונת באשר לכשרותם של המסמכים עליהם חותם הערב/לקוח בעברית, כאשר זו אינה השפה שבה הוא שולט.
יפה לענין זה, פסק דינה של כב' השופטת ה. גרסטל מביהמ"ש המחוזי ת"א, ת.א 232/97 פרוספר ומוריס אטיאס נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', שם נקבע בסעיף 10 לפסה"ד בין היתר:
"...הבנת מסמכים משפטיים הנחתמים בעת פתיחת החשבון - קשה גם לאלה הקוראים ומבינים עברית כשפת אם, מקל וחומר, קשה להבנה, עד בלתי אפשרית, לאלה המתקשים בשפה העברית, והוכח בפני
שכאלה הם התובעים, הדוברים צרפתית, בנסיבות אלו נדרשה רמה גבוהה יותר של הסברים - וזו לא היתה...".

באותו פס"ד הגיעה כב' השופטת גרסטל למסקנה ולפיה היא אינה מאמינה לנציגי הבנק, כי נתנו הסבר ראוי לתובעים והגיעה למסקנה ולפיה הוחתמו התובעים על מסמכים בלנקו מבלי שידעו על מה חתמו.

באותו פס"ד גם נאמר, כי:
"יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמין על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בבטחונות, הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעיתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות... שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק. .. מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לקבל "לקוח" גם על ערב מקל וחומר...".

(6) במקרה דנן - עסקינן בלווים אך לא בערבים; ומעדותם של ביידובסקי עלה ברורות, כי הם לא הבינו כלל את מהות המסמכים עליהם חתמו בבנק, לא ידעו באיזו דירה מדובר, סכום הלוואה, ריבית וכיו"ב.
הבנק לא יכל להביא מטעמו, פקיד בנק שיסתור את טענותיהם, ויאשר, כי אכן הוסברו להם הדברים, ולא נסתרה טענתם, ולפיה הם כלל לא הבינו על אילו מסמכים הם חותמים.
בנסיבות אלו, אין לייחס להם ידיעה באשר לתוכן המסמכים עליהם חתמו ואין לחייבם בגין מסמכים אלו.

פסקי דין נוספים אשר סוקרים את המצב המשפטי לענין חובת הגילוי הם:
ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט פ"ד מז (3) 309.
ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו, פ"ד נ"ד (2) 559, ע"א 7451/96 אביבה אברהם וענת צעירי נ' בנק מסד בע"מ ואח' פ"ד נ"ג (2) 337.
וכן, ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנ' המזרחי המאוחד בע"מ סניף בורסת היהלומים ואח' תק - על 2003 (2) 4564.
(7) במקרה דנן, אין להחיל את ההלכה שקבעה חזקה לפיה אדם החותם על מסמך לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חותם (ראה ע"א 2119/94 לנדאו נ' ויין פד"י מט (2) 77).
לענין זה ראה גם ע"א 779/87 נח בליט בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ"ד (3) 304 אשר בו נקבע בעמ' 310 לפסה"ד:
"הכלל הוא (ע"א 413/79 אצל נ' מנצור, פ"ד ל"ד (4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה.
רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".
במקרה דנן, שוכנעתי, כי ה"ה בידובסקי לא היו מסוגלים לא לקרוא ולא להבין את המסמכים בעברית, עליהם חתמו.

(8) גם אם אצא מנקודת הנחה, ולפיה ביידובסקי אכן חתמו בפועל על הסכמי ההלוואה, אני מאמינה להם כי הם לא ידעו את מהותם של המסמכים, עליהם הם חתמו ואיש מטעם הבנק לא תרגם להם את אותם מסמכים.
הגב' ביידובסקי ציינה בעדותה, כי היא לא זוכרת שפקידות הבנק דיברו ברוסית, ומי שטיפל בענין, היה רק אותו ז'ק איגור (עמוד 34 שורות 26 - 29 וכן עמוד 35 שורה 2 לפרוטוקול).

בשל פרק הזמן הרב שחלף ממועד החתימה על הסכמי ההלוואה, ועד הגשת התביעה, ועד שמיעת ההוכחות, הבנק ממילא לא יכל לזמן מטעמו עדים שיוכלו לקעקע את טענת ביידובסקי ולפיה איש מטעם הבנק לא הסביר להם על מה הם חותמים.
טענתם זו לא נסתרה, ויצוין, כי משפחת ביידובסקי הגישה כתב הגנה בתיק עוד בחודש דצמבר 1999 כך שלא הם אלו אשר גרמו לכך, שיחלפו שנים רבות מהמועד שבו נחתם הסכם ההלוואה (ויודגש, כי באופן מיידי, לא שולמו סכומי ההלוואה על פי ההסכמים, כלומר - עוד בשנת 95) ועד המועד שבו התבקשו להעיד בתיק.

העד מטעם הבנק - מר שמעונוב לא יכל להעיד מידיעה אישית, מה הוסבר לביידובסקי, כאשר חתמו על הסכמי ההלוואה, אם הוסבר להם כלל.
ולפיכך, אני סבורה, כי הבנק במקרה דנן, כאשר לא הסביר לביידובסקי את מהות המסמכים עליהם הם חותמים, הפר את חובתו כלפי הלקוח - ביידובסקי, ואין אפשרות לחייב את ביידובסקי על פי הסכמים שהם כלל לא הבינו מה הם.
יודגש, כי אותם ביידובסקי לא גרו בדירה ולו יום אחד.
הגב' ביידובסקי ציינה בעדותה, כי אם אכן היתה לה כוונה לרמות את הבנק, כלומר, לקחת את כספי המשכנתא ולברוח, ממילא היא לא היתה חוזרת לישראל (עמוד 30 לפרוטוקול), ונהנית באוקריאינה מכספי ה"מעילה".
יודגש, כי הגב' ביידובסקי ציינה, כי עד היום הם לא קנו דירה בישראל ובוודאי שהם לא יכלו לקנות דירה חודש חודשיים לאחר שבאו לישראל.

ב) באשר להסכם המכר:
(1) הגב' ביידובסקי טענה, כי היא לא חתמה על הסכם המכר, ורק אישרה חתימתה על מסמכים השייכים להסכם ההלוואה.
מר ביידובסקי אישר חתימה על הסכם המכר.
מר פרץ טען, כי הוא מזהה את ה"ה ביידובסקי והם אלו שקנו ממנו את הדירה יחד עם הנתבעים 3 - 4.
עו"ד לויט טען, כי ה"ה ביידובסקי היו במשרדו והוא הסביר להם על מה הם חותמים והקריא להם את התרגום שנעשה לשפה הרוסית של אותם 13 מסמכים שצורפו לספח להסכם המכר.

(2) כאשר התקיים דיון מקדמי בתיק ביום 6/11/2000 ועו"ד לויט ראה את ביידובסקי באולם בית המשפט, הוא אמר: "אני לא יכול לומר בוודאות שראיתי אותם בעבר במשרדי או בכלל. הנתבעת 2 קצת מוכרת לי".
באותו דיון אמר מר פרץ: "אני חושב שהנתבעת 2 זו אחת הקונות, עכשיו שאני מסתכל עליה. את הנתבע 1 אני לא מזהה".

(3) אני מאמינה לעו"ד לויט כי כאשר נחתם הסכם המכר היו במשרדו ארבעה אנשים דוברי רוסית שהציגו עצמם כעולים חדשים וכקונים של הדירה.
כמו כן אני מאמינה לו, כי הוצגו בפני
ו תעודות זהות של כל הקונים שלכאורה קנו את הדירה, כולל ה"ה ביידובסקי.
אלא, שלאור הנסיבות שהועלו על ידי ה"ה ביידובסקי בעדותם, ולפיה הם נתנו לאותו איגור ז'ק את תעודות הזהות שלהם, אין אפשרות לקבוע כי דווקא ה"ה ביידובסקי הם אלו שהיו במשרדו של עו"ד לויט.
עובדה היא, שבשנת 2000 גם עו"ד לויט וגם מר פרץ לא היו בטוחים שהם אלו שהיו בעת עריכת הסכם המכר.
וכאשר בשנת 2005 הם אמרו בעדותם שה"ה ביידובסקי הם אלו אשר היו במשרד, היה זה לאחר שכבר מספר פעמים הם ראו אותם באולם בית המשפט והם רצו להאמין שה"ה ביידובסקי הם אלו שהיו גם במעמד החתימה על הסכם המכר.

אך אין אפשרות לקבוע באופן פוזיטיבי שה"ה ביידובסקי הם אלו אשר היו במעמד החתימה על ההסכם, והם אלו שקיבלו את המידע על קיומו של צו ההריסה.
תעודות הזהות שלהם הם אלו שנכחו במשרדו של עו"ד לויט ביום החתימה על ההסכם אך אינני יודעת מי הם האנשים שנשאו את אותן תעודות הזהות.

(4) מר פרץ בעדותו ציין, כי הוא ראה את אותם קונים של הדירה פעם או פעמיים (עמוד 62 שורות 14 - 15 לפרוטוקול) וכאשר נשאל, מי טיפל בנושא התשלומים, הוא אמר שלדעתו, בנימין אייזן - הנתבע 3 טיפל (עמוד 62 שורה 17 לפרוטוקול), כך בנסיבות אלו, קשה לקבוע כי ה"ה ביידובסקי עצמם נכחו במעמד חתימת ההסכם וחתמו בעצמם על כל הנספחים להסכם, שעה שהם מכחישים זאת.
עו"ד לויט ומר פרץ ראו אותם אולי פעם או פעמיים לפני 11 שנה ועל סמך זכרון זה, הם מבקשים לטעון, שאותם ה"ה ביידובסקי הם אלו אשר היו במשרד ולא אנשים אחרים הדומים להם, אך אין די בכך.

ג) חבותו של מר פרץ כלפי הבנק:
(1) עו"ד לויט ניסח את הסכם המכר, כאשר הסכם המכר כולל ספח להסכם המכר, עליו חתומים לכאורה, כל הקונים ועו"ד לויט סבר באמת ובתמים כי הקונים הם אלו שחתומים על הספח להסכם המכר ועל כל הנספחים לו, כולל אישור על כך, שהמסמכים תורגמו להם לרוסית וכולל העובדה שעו"ד לויט, שהוא דובר רוסית, הקריא להם את המסמכים.

(2) עו"ד לויט ייצג את מר פרץ והוא לא טיפל בלקיחת משכנתא.
הוא לא זה שהיה צריך לשלוח לבנק מסמכים כלשהם או למסור אינפורמציה כלשהי לבנק.
עו"ד פרידן ז"ל הוא העו"ד החתום על שטר המשכנתא, ועל שטר מכר ועל מסמכים נוספים שמר ביידובסקי אישר, כי הוא חתם עליהם.
עו"ד פרידן ז"ל אף שלח למשרד עו"ד לויט ספח להסכם המכר עליו מופיעה החותמת שלו.
כלומר - עו"ד פרידן ז"ל היה מודע לכך שהיה צו הריסה על הנכס.
עו"ד פרידן ז"ל הוא ייצג את מי שהציגו עצמם הקונים של הדירה והוא או הקונים שלחו את המסמכים לבנק.
התברר בדיעבד, כי בתיק הבנק לא מצויים אותם מסמכים אלא רק הסכם המכר ללא נספחיו.

(3) מר פרץ העיד בהרחבה כיצד דאג לכך שהמסמכים יתורגמו לקונים ולא הסתיר דבר מהקונים או לפחות ממי שהציגו את עצמם כקונים.
עדותו בנוגע לכל ההכנות שעשה על מנת שיהיו ברור לרוכשי הדירה כי ישנו צו הריסה אמינה בעיני (עמ' 58 שורות 10 - 12 ו-16 - 21לפרוטוקול).

ב"כ התובעת בסיכומיו טען, כי מר פרץ אישר שאמר לפקיד הבנק שיש צו הריסה (סעיף 11 י"ב לסיכומיו), אך כאשר מעיינים בפרוטוקול הדיון אליו היפנה ב"כ התובע (עמ' 63 שורות 18 - 21), ניתן לראות בבירור, כי אין כך, הדבר ומר פרץ לא טען, כי אישר לפקיד בנק או לשמאי כי יש צו הריסה.
נושא צו ההריסה טופל על ידי עו"ד לויט והיו התדיינויות משפטיות.
המהנדס מר פוך העיד אף הוא בענין, ושוכנעתי, כי מר פרץ לא הסתיר דבר.
ממילא, הוא פנה לעו"ד לויט על מנת שינסח את ההסכם, למרות שלכאורה, אם היתה לו כוונת מרמה כלשהי, הוא יכל לפנות לעו"ד שאין לו כל מושג באשר לצו ההריסה ואותו עו"ד היה מנסח את ההסכם באופן סטנדרטי כפי שמופיע הנכס בלשכת רישום המקרקעין, ובאופן זה יכל בקלות להערים על הבנק ו/או על הקונים. אך הוא בחר ללכת לעו"ד לויט ולדאוג לכך, שהקונים יהיו מודעים לכל ההליכים המשפטיים הנוגעים לצו ההריסה ולא הוכחה נגדו כל כוונת מרמה ואף לא רשלנות.
איש מטעם הבנק לא שאל אותו, אם יש צו הריסה על הנכס, והוא לא היה צריך מיוזמתו לבקש לשוחח עם מי מפקידי הבנק.
מר פרץ ציין, כי כאשר היה שמאי בדירה הוא כלל לא פנה אליו ולא דיבר איתו, (עמוד 53 לפרוטוקול(, ושוכנעתי, כי מר פרץ לא הפר חובת זהירות כלשהי כלפי הבנק.

ה) באשר לעו"ד לויט:
(1) היום, כחוכמה לאחר מעשה, ניתן לאמר, כי טוב היה אם חוזה המכר היה מנוסח באופן שבו בגוף ההסכם היה נכתב עצם קיומו של צו ההריסה ולא בנספחים להסכם, ובאופן זה, היה נמנע המצב שנגרם כתוצאה מקיומו של צו ההריסה.
אך כאשר בודקים, אם איש מקצוע התרשל, לא בודקים זאת בדיעבד, אלא בודקים אם הוא נהג כפי שהיה צריך לנהוג אותו איש מקצוע סביר באותו מצב.
(2) עו"ד לויט סבר באותה נקודת זמן, כי אין להסתפק בהסכם מכר סטנדרטי ויש לדאוג לכך שענין קיומו של צו ההריסה יודגש ויובא לידיעת הקונים שהם דוברי רוסית ולפיכך סבר, כי ספח להסכם המכר בצירוף כל הנספחים כשהם מתורגמים לרוסית, יגרום לכך שענין זה יודגש ואיש לא יוכל לטעון לגביו או לגבי פרץ כי הם הפרו את חובת הגילוי כלפי הקונים.

עו"ד לויט ציין, כי לא הוא שלח את המסמכים לבנק, והוא שידך לחבילה אחת את כל המסמכים שצורפו לחוזה המכר כולל חוזה המכר.
כך שכל המסמכים הם כמקשה אחת מבחינת חוזה מכר.

בדיעבד התברר, כי עו"ד פרידן ז"ל או הקונים לא שלחו מסמכים אלו לבנק אלא רק את הסכם המכר עצמו ללא נספחים, אך הוא עצמו לא היה צריך לחשוב, שכך ינהג עו"ד קולגה ושעו"ד ישלח רק חלק מההסכם לבנק ובאופן זה, יטעה אותו.

(3) מטבע הדברים, עו"ד פרידן ז"ל לא יכל להעיד בתיק זה ולהשמיע את גרסתו, אך מהמסמכים המצויים בתיק עולה, כי עו"ד פרידן ז"ל קיבל את הספח להסכם ואף הטביע עליו את החותמת שלו, כך שהיה מודע לקיומם של נספחים אלו, וממילא, הקונים או עו"ד פרידן ז"ל הם אלו ששלחו את המסמכים לבנק ולא עו"ד לויט, ועו"ד לויט לא היה צריך לחשוד כי דבר קיומם של הספח להסכם המכר ונספחיו לא יובא לידיעת הבנק.
בנסיבות אלו, אינני סבורה שעו"ד לויט פעל ברשלנות כלפי הבנק.
ו) באשר לעיריית תל אביב:
(1) העירייה לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, שכן אין פקיד ספציפי בעירייה שידע את העובדות נשוא התביעה, ולמעשה השאלה שבמחלוקת לגבי העירייה היא שאלה משפטית: האם היתה חובה שבדין על העירייה לרשום הערה בלשכת רישום המקרקעין לגבי קיומו של צו הריסה.
ב"כ התובע טען, כי מכוח סעיף 221 (ב) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965, היתה העירייה מחויבת לרשום הערה.
העירייה טענה, כי כאשר מדובר בצו הריסה מינהלי בהתאם לסעיף 238 א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ח - 1965, אין כל חובה לרשום הערה אזהרה שלא כמו צו הריסה שיפוטי, אליו מתייחס סעיף 221 (ב) לחוק.

(2) סעיף 238 א' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 קובע:
"(א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך המציין כי -
(1) (1) לפי ידיעתו הוקם הבנין ללא היתר או שהבנין חורג ובמה הוא חורג.
(2) (2) לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבנין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר.
(3) (3) ביום הגשת התצהיר, אין הבנין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים;
לצו כאמור ייקרא "צו הריסה מינהלי".
בסעיף 238 א (ז) (1) נאמר:
"הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו של הצו אלא אם כן נתן בית המשפט צו זמני לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי, בית המשפט רשאי לתת צו זמני כאמור במעמד צד אחד אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין, ובלבד שתקפו לא יעלה על 15 ימים, ואולם רשאי בית המשפט, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, להאריך את תוקפו של הצו הזמני כאמור לתקופות נוספות".

(3) במקרה דנן - צו ההריסה הוא מינהלי. זאת ניתן במפורש לראות מהמסמכים שצורפו לתצהיר מטעם הבנק (יח/2), ואף עו"ד לויט אישר זאת (עמ' 85 שורות 12 - 13 לפרוטוקול).
סעיף 238 א' המתייחס לצו הריסה מנהלי לא קובע שום חובה לרישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, אלא יש להדביק את צו ההריסה המינהלי על הקיר החיצון של הבנין כפי שנקבע בסעיף 238 א' (ה) לחוק.

סעיף 221 (ב) לחוק התכנון הבניה קובע:
"ציווה בית המשפט על הריסה לפי פרק זה, יורה בית המשפט שהצו יירשם בפנקסי המקרקעין כאמור".
אלא, שמדובר בצו הריסה שיפוטי, כפי שניתן לראות מסעיף 221 (א) לחוק ולא בצו הריסה מנהלי, לפיכך - אין לטעון שהיתה חובה שבדין לרשום הערת אזהרה בנסיבות אלו.

(4) יודגש, כי הבנק שלח מטעמו שמאי מקרקעין לדירה אשר יכל בקלות יתרה להבחין, כי בדירה יש תוספת בניה.

הדירה נמצאת בשכונת התקוה. וכפי שהעיד מר פרץ, באותה שכונה אין זה נדיר שנתקלים בחריגות בניה לא מאושרות.
בדירה דנן, ניתן היה לראות כי בוצע שיפוץ מסיבי כך שמצופה היה מהשמאי, לפחות לשאול את מי שהיה בדירה בעת ביקורו, אם יש היתר בניה.
שמאי המקרקעין לא זומן לעדות מטעם הבנק ומר פרץ ציין, כי השמאי לא שאל אותו כלל בענין זה.
השמאי גם לא טרח לבדוק בעיריית תל אביב אם יש בעיה כלשהי לגבי תוספת הבניה, ולו היה בודק, היה עולה על הבעיה ביתר קלות, כפי שתיאר מר פוך בחקירתו הנגדית.

(5) לסיכום:
לא מצאתי, כי העירייה הפרה חובה כלשהי כלפי הבנק ודין התביעה נגדה להדחות.

9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 1, 2, 5, 6, ו-7 - להדחות.

ב) באשר לחיוב בהוצאות:
תביעה זו הוגשה עוד בשנת 1998. רק בחודש דצמבר 2004 הסתיימו הליכי קדם המשפט.
כאשר הוגשה התביעה, אכן סברו הבנק ובא כוחו כי הנתבעים או מי מהם ביצעו מעין "עוקץ" לבנק, אך לאחר שהוגשו המסמכים הרבים על ידי הנתבעים, היה זה מן הראוי מצד הבנק לבקש שלא להמשיך בנקיטת ההליכים, ובודאי, לאחר שהחלו להשמע העדויות בתיק, מן הראוי היה לצמצם את הנזקים שנגרמו לבנק ולמשוך את התביעה.
למרות זאת, בחר הבנק לשמוע את כל ההוכחות במלואן ולהגיש סיכומים בתיק.
צעד זה, הוביל ממילא להגדלת ההוצאות שנגרמו לנתבעים 5, 6 ו-7. (הנתבעים 1, 2 לא ייצגו בשלב ההוכחות על ידי עורך הדין והם היו עדים מטעם הבנק).
לפיכך, מן הראוי לפסוק הוצאות הולמות לטובתם.

ג) הבנק ישלם לנתבעים 5, 6, ו-7 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ לכל אחד. (סך הכל: 60,000 ₪ + מע"מ).
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום כ"ח בשבט, תשס"ו (26 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים
אביגיל כהן
, שופטת








א בית משפט שלום 88045/98 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' ביידובסקי ליאוניד, ביידובסקי ויקטוריה, אייזן בנימין, אייזן אלוירה, פרץ משה (פורסם ב-ֽ 26/02/2006)