פסקי דין על הרצל יונה | פסקי דין על מוסא חאלד | פסקי דין על א. עיאט הובלות | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

56576-02/18 תאמ     29/10/2019




תאמ 56576-02/18 הרצל יונה נ' מוסא חאלד, א. עיאט הובלות בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בנתניה

תא"מ 56576-02-18 יונה נ' חאלד ואח'



לפני
כבוד השופט
אלי ברנד

תובע
הרצל יונה


נגד

נתבעים
1.מוסא חאלד

2.א. עיאט הובלות בע"מ

3.מגדל חברה לביטוח בע"מ
.


ב"כ התובע: עו"ד רועי אלנקווה
ב"כ הנתבעים: עו"ד יפי אורנשטיין



פסק - דין


במועד האירוע נושא תובענה זו נהג הנתבע 1 במשאית אשר נגרר חובר לה יחדיו, ושניהם היו בבעלות הנתבעת 2, כאשר הנתבעת 3 היתה מי שביטחה באותה עת את המשאית הגוררת בלבד.
רכב הנתבעים המורכב משני החלקים המתין על מנת להכנס למפעל מתוך רחוב, כאשר הכניסה ממוקמת ממול לכניסה למפעלו של התובע.
במועד מסויים החנה התובע את רכבו כשרובו
על המדרכה וחלקו בולט אל הכביש, באופן שחדר אל השטח שאמור היה להיות פנוי לנסיעת כלי רכב על הכביש.
כאשר החל הנתבע 1 לפנות לתוך המפעל פגע הנגרר שחובר למשאיתו בפינת רכב התובע אשר בלטה לכביש וגרם לו נזק.
על עיקרי העובדות המתוארות לעיל אין הצדדים חלוקים.
המחלוקות העיקריות הטעונות הכרע בתובענה זו הן שתיים – מה מידת אשמו התורם של התובע להתרחשות התאונה ומה משמעות העובדה שהפגיעה ברכבו היתה של הנגרר המבוטח על ידי חברת ביטוח אחרת (הפניקס), שהתובע בחר לא לתבוע, מבחינת חבות הנתבעת 3 כמבטחת הגורר.
תחילה אבחן את שאלת האשם התורם.
לגרסת הנתבע 1 בלט רכב התובע כדי מחציתו לתוך נתיב הנסיעה ובכך הפריע לתנועת כלי הרכב, כל זאת ביודעו כי מול מפעלו ממוקם מפעל אליו נוהגות משאיות להכנס תוך פניה – לרבות כאלה שנגרר רתום אליהן – ובכך תרם תרומה ניכרת לקרות האירוע.
עוד גורס הנתבע 1 כי התובע החנה את רכבו במקום האמור במהלך המתנתו לאישור שומר המפעל להכנס לתוכו, כך שהתובע ידע כי הוא עומד לבצע את הפניה הקשה – במיוחד כשמדובר במשאית עם נגרר, ולמרות זאת הקשה על הפניה ומיקם את רכבו בנתיב נסיעתו.
מנגד טענו התובע ובנו כי הרכב עמד בעיקרו על המדרכה ורק אחד מצמיגיו בלט לכביש, כי חנה בצורה זו רק על מנת להוריד מטען למפעלו במשך זמן קצר מאוד, כי הוא חונה בצורה זו לצורך פריקה וטעינה במשך שנים רבות כשהנתבע 1 מודע לכך – ויצויין כי הנתבע 1 אישר כי הוא מכיר את התובע במשך שנים רבות וככל הנראה היה גם ער להרגלי חנייתו כאמור.
מעיון בתמונת כלי הרכב מיד לאחר קרות התאונה (ת/1) ניכר כי רכב התובע עומד על המדרכה כאשר הפינה הימנית אחורית שלו (זו שאינה בצד הנהג), אשר ספגה את הפגיעה בולטת לתוך הכביש, ואין מדובר רק בחדירה של הצמיג עצמו אלא פינת הרכב בולטת לכביש כמעט עד אמצע הפגוש האחורי כשהרכב בזווית, זאת כאשר על המדרכה עליה חנה הרכב נותר עוד מקום להחנות את הרכב במלואו (מבלי להתייחס כרגע לסוגית חוקיות החניה על המדרכה אלא רק לענין יכולת התובע למנוע או לצמצם את הנזק גם כשחנה באותו מקום לצורך פריקה).
אין ספק כי אופן חנית רכב התובע תוך שהוא בולט לנתיב נסיעה אסור לחניה במידה האמורה יש בו כדי לתרום להתרחשות תאונות, במיוחד כאשר מדובר ברחוב בו נוסעות משאיות וקל וחומר כאשר בסמוך לנקודה זו עצמה פונות משאיות תוך סיבוב לתוך מפעל הממוקם מעבר לכביש.
יצויין כי גם התובע הכיר בכך שחנה באופן בעייתי, ובלשונו – "חניתי ככה זו עובדה, אני לא מכחיש אותה ..." (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 16) וכן – "אני 40 שנה שם ועושה את זה, מה לעשות אני מוריד ציוד מעמיס ציוד." (שם, שורה 17).
עם זאת, נהיר כי נהג משאית אליה מחובר נגרר המודע לכך שהנגרר המחובר אל החלק האחורי של משאיתו האחורי מגדיל את רדיוס הסיבוב שלו אמור להיות זהיר במיוחד בכל הקשור לפניה מן הסוג שביצע.
יש להעיר גם כי מיקום החניה הוא ממש בפתח הכניסה למפעל התובע הנראה – כפי שניתן להתרשם מן התמונה שב-ת/1 – כמשמש לא רק שער הולכי רגל אלא גם לכניסת כלי רכב, וברי כי במצב כזה חלה חובת זהירות גם על הנתבע 1 המתכוון לפנות עם נגרר בסמוך למיקום זה, אף ללא קשר לנוכחות רכב התובע שם.
משמעות ניכרת יש לעובדה, שהנתבע 1 אישר, שהכיר את התובע שנים רבות וכנראה היה מודע לקיומו של שער הכניסה למפעלו, להרגלי חנייתו ולעובדה שהוא נוהג לפרוק את המטענים מרכבו באופן ובמקום בו חנה בעת קרות התאונה, מה שאמור היה לעורר אותו למשנה זהירות.
נוטה אני לקבל את טענת הנתבע 1 כי רכב התובע הגיע למקום וחנה כפי שחנה במהלך המתנתו לאישור שומר המפעל שממול להכנס לתוכו, שכן גם התובע אישר כי חנה שם פרק זמן קצר מאוד (בלשונו – "דקה וחצי", שם, שורה 15), וברור כי יש בכך כדי להגדיל את אשמו התורם.
אמנם בעת שהתמקם הנתבע 1 במקום להמתנה לא ראה שם את רכב התובע ויכול היה להניח כי השטח פנוי, אך מדובר בהגדלת אשם מסויימת בלבד של התובע שכן עדיין חלה חובה על הנתבע 1 לבחון את סביבות המשאית והנגרר עובר לתחילת הפניה שעמד לבצע, בדגש על השטח החשוף לפגיעת הנגרר בשל הסיבוב שיכול היה לבחון במראה הצדדית, ואילו הנתבע 1 הבהיר במפורש כך – "איך אראה אותו, הסתכלתי על השומר של סנו. אני לא צריך להסתכל אחורה. בשביל מה להסתכל אחורה?" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות21-20).
כמעט אין צורך להבהיר כי אינני מקבל את טענת הנתבע 1 כי לא היה עליו להסתכל לאחור שעה שהוא פונה מתוך הרחוב עם נגרר העלול ליצור קשרת רחבה במיוחד של הסיבוב ולוודא כי אין כל הפרעה או סיכון בנתיב סיבובו.
לאור העובדות הנזכרות לעיל אני סבור כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין התובע לנתבעים כך שעל הנתבעים חלה אחריות בשיעור של 70% ואילו על התובע בשיעור של 30%.
עתה לסוגיית משמעות העובדה שהנגרר אשר פגע ברכב התובע מבוטח על ידי חברת ביטוח שלא נתבעה במסגרת תובענה זו.
אעיר כי רק בתום שמיעת העדויות, בסיכומי ב"כ הנתבעת נחשף התובע לראשונה לעובדה שהפניקס היא מבטחת הנגרר ובעקבות כך נערכו מגעים בנסיון להביא ליישוב מוסכם של המחלוקת תוך חלוקת אחריות בין המבטחות אך אי הסכמה של הנתבעת 2 לשאת בהשתתפות עצמית הובילה לסיכול הסדר כזה.
לאחר האמור בחר התובע שלא לבקש לצרף את הפניקס כנתבעת נוספת, אלא רק לבקש את התייחסותה בכתב, ואף הנתבעים בחרו שלא לבקש היתר להגיש הודעה לצד שלישי נגדה, כך שבפועל – לבד מקבלת עמדתה לענין השתתפות בפיצוי התובע לפנים משורת הדין במסגרת הסדר, מהלך שלא הסכימה לו בסופו של דבר – לא היתה הפניקס צד להליך זה.
אעיר כי הנסיון להסדר זה והצורך בהתייחסות הפניקס הוא שגרר את חלוף הזמן בין מועד הדיון האחרון ושמיעת הסיכומים, ביום 15.7.19, לבין מועד מתן

פסק דין
זה.
סוגיה זו של ביטוחים נפרדים לגורר ונגרר לא זכתה להלכה מחייבת מאת בית המשפט העליון וחלוקות בה הערכאות הדיוניות.
היטיב לסכם את צידי מחלוקת הפוסקים בענין זה כב' השופט אבי סתיו בת"א (ראשון לציון)
ת"א 20735-06-16 תעשית אבן וסיד בע"מ ואח' נ' רפאל בן עברי (30.6.2019, פסקאות 12-10)
–
"10. אכן, בפסיקה אין אחידות דעים בשאלה מה הדין כאשר נגרם נזק בשעה שהנגרר מחובר לגורר, וטרם זכינו להלכה מחייבת של בית המשפט העליון. גישה אחת בפסיקה גורסת כי במקרה כזה אין תחולה לפוליסת הביטוח של הנגרר, וזאת בלא קשר לשאלה האם הנגרר היה מעורב באופן פיזי בתאונה. לפי גישה זו, הנגרר, מעצם טבעו, הוא מרכיב "חסר חיות", שאינו נוטל חלק אקטיבי בנהיגה. כאשר מתרחשת תאונה, מי שגרם לה הוא הנהג היושב בגורר. לפיכך, האחריות לתאונה מיוחסת לגורר, גם כאשר הנגרר הוא זה שפגע פיזית ברכוש שניזוק בתאונה. לפי גישה זו, הכיסוי הביטוחי של הנגרר אינו חל אלא כאשר נגרם על ידי הנגרר נזק בשעה שהוא לא היה מחובר לגורר ...

כפי שהוסברה גישה זו ב
ת"א 73712/99
הנ"ל:
"העובדה שפיזית נגרמה הפגיעה על ידי הנגרר, אינה מעלה ואינה מורידה. הנגרר הוא החלק הפאסיבי בין שתי היחידות. בסיטואציה הספציפית נשוא התביעה, לא היתה לנגרר חיות משל עצמו. הנגרר הובל על ידי הגורר, ונסע לאשר הסיעו. הנגרר פגע ברכב התובעת, שכן כוון באופן לא נכון על ידי הגורר ונהגו, כתוצאה מכך אין להשית את האחריות לתאונה על הנגרר, אלא על הגורר כמי שכיוון אותו לביצוע החבלה".
11. גישה שנייה גורסת כי מרגע שהנגרר מחובר לגורר, הרי ששני כלי הרכב מהווים יחידה אחת, אשר הנהג נוהג בשניהם, כך שישנה תחולה הן לפוליסת הביטוח של הגורר והן לזו של הנגרר ...

גישה זו הוסברה בת"א 154390/02
הנ"ל כך:
"משחוברו הגורר והנגרר זה לזה, נוצר מכלול חדש, משולב. מההיבט הפיסי, אין להפריד בין פעולות חלקיו השונים של מכלול משולב זה יותר משיש להבחין (מבחינת האחריות המשפטית) בין פעולות יד ימין ורגל שמאל של אותו אדם. לתוצאות הפעלת המכלול המשולב, ע"י הנהג, יש שני מבטחים. משהתרחשה תאונה, התרחש אירוע ביטוחי ששני מבטחים חייבים לפצות בגינו את הנפגע".
12. ....
לצד הגישות האמורות ניתן למצוא בפסיקה גם גווני ביניים. כך, למשל, בתא''מ (שלום ת"א) 27477-03-17 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' סלמן (1.3.2018) צידד בית המשפט בגישה הראשונה, אולם קבע כי עשויים להיות מקרים בהם תוטל אחריות על מבטחת הנגרר גם כאשר הוא היה מחובר לגורר, כגון כאשר נפתחה דלת הנגרר או נפל ממנו דבר מה במהלך הנסיעה. בתא"מ (שלום ת"א) 21697-09-17
שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' חלבי
(1.3.2018) אימץ בית המשפט את הגישה השנייה, אך קבע כי עשויים להיות מקרים חריגים בהם לנגרר לא הייתה השפעה על התאונה והאחריות תהיה של מבטחת הגורר בלבד (... לסקירה מקיפה של הפסיקה בעניין ראו, עדי

סומך תאונות פח ושיבוב רכב
331-308 (2013)).
"
במקרה בו דן כב' השופט סתיו לא היה כיסוי ביטוחי לגורר ועל כן נשאלה השאלה דווקא ביחס לאחריות מבטחת הנגרר בלבד, אולם ענייננו שונה שכן מבטחת הנגרר כלל לא היתה חלק מן ההליך שלפני ואין חולק כי הגורר בוטח על ידי הנתבעת 3.
דומה אני כי לא ניתן לחלוק על העובדה שהמזיק במקרה כגון דא הוא מי שנהג בגורר – בענייננו הנתבע 1, ובאחריות בעלים הנתבעת 2 – שכן מזיק יכול להיות רק אישיות משפטית אשר גרמה לקרות הנזק ולא דומם, ויהא זה הגורר או הנגרר, ועל כן ברי כי האחריות הנזיקית הישירה חלה עליהם, והשאלה הנדונה עתה נוגעת רק לדיני הביטוח.
סבורני כי בענייננו אין הכרח להכריע בלב ליבה של סוגיה מהותית זו ואינני נדרש להכניס ראשי בין הרים גבוהים.
מאחר שאין ספק כי האחריות הנזיקית חלה על הנתבעים 2-1, כנהג וכבעלת הגורר, באשר מחדל הנתבע 1 בעת נהיגתו בגורר הוא שהביא לפגיעת הנגרר ברכב התובע, ואין ספק כי הנתבעת 3 ביטחה את השימוש בגורר על ידי הנתבעת 2 ומורשיה, נהיר כי נהיגת הנתבע 1 במשאית הגוררת היתה מכוסה מבחינה ביטוחית על ידה.
באותו

פסק דין
(פסקה 15) קובע כב' השופט סתיו כך –
"
... איני סבור גם כי הגורר והנגרר שחוברו להם יחדיו הופכים לכלי רכב אחד, המבוטח על ידי שני מבטחים. מדובר בכלי רכב שונים, אשר לכל אחד מהם ישנה פוליסת ביטוח נפרדת. השאלה אם חלה פוליסת הביטוח של כל אחד מהם תלויה בשאלה אם הייתה לכלי הרכב תרומה ממשית לתאונה."
תרומת הגורר לקרות התאונה ברורה שכן נהיגת הנתבע 1 בו, שהיתה מכוסה בכיסוי ביטוחי על ידי הנתבעת 3, היא שגרמה לתאונה, ומאחר שלא הוצג לפני חריג בפוליסת הביטוח של הנתבעת 3 לגורר הקובע כי במקרה שבו מחובר אליו נגרר לא תכסה הנתבעת 3 נזקים הנובעים מפגיעת הנגרר תוך כדי נסיעת הגורר ובעטיה, לא הוכח לפני כי יש סיבה כלשהי לקבוע כי היא פטורה מלפצות את התובע בשל כך שאין כיסוי ביטוחי שלה למקרה זה.
אבהיר כבר עתה כי אינני קובע כל קביעה הנוגעת למערכת היחסים שבין הנתבעת 3 לפניקס ביחס למקרה זה, שכן ענין זה אינו מונח לפני בתובענה זו, וכל שנקבע לעיל נוגע לשאלה האם לנתבעת 3 אחריות כלפי התובע כמבטחת הגורר – שאלה שאני משיב עליה בחיוב לאור האמור.
יוזכר כי הנתבעת 3 יכולה היתה בנקל ליזום את צירוף הפניקס כצד להליך במסגרת הודעה לצד שלישי אך בחרה שלא לעשות כן.
נוכח האמור לעיל, מאחר שהנתבעים לא חלקו על הנזקים הנזכרים בתביעה, לאור קביעתי בענין אשמו התורם של התובע ולאור קביעתי בענין אחריות הנתבעת 3 אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לפצות את התובע בסכומים הבאים:
א.
סך של 15,620.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.2.18.
ב.
את אגרת בית המשפט בסך 758 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.2.18.
ג.
את שכר העד מטעם התובע בסך 250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.19.
ד.
שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום
.


ניתן היום,
ל' תשרי תש"פ, 29 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 56576-02/18 הרצל יונה נ' מוסא חאלד, א. עיאט הובלות בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/10/2019)