פסקי דין על וינשטין אביתר

3566/04 פ     01/03/2006




פ 3566/04 מדינת ישראל נ' וינשטין אביתר




15
בתי המשפט
פ 003566/04
בית משפט השלום רמלה
תאריך:
כבוד השופטת ליאורה פרנקל

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
שירלי ברזילי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
וינשטין אביתר
- בעצמו

הנאשם
אבו עאמר עבד

ע"י ב"כ עו"ד
הכרעת דין
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג עבירה לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 26.11.04 בשעה 15.50 או בסמוך לכך ברחוב החרצית 35 במודיעין תקף הנאשם את אשתו בנפרד אהובה וינשטיין, שלא כדין וללא הסכמתה בכך שנתן לה סטירה בפני
ם והעיף את העגילים שהיו על אזניה.

2. במענה להקראת כתב האישום הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום.

3. המאשימה זימנה מטעמה למתן עדות את השוטר אלי חגג אשר שימש כראש משמרת בתחנת המשטרה במודיעין. העד הגיע למקום הארוע לאחר שנתקבלה הודעה ממשל"ט 100 שבעל תוקף את אשתו והאשה בקשה שתגיע ניידת דחוף (עמ' 2), העד מסר כי הגיע למקום הארוע עם קצין המודיעין, לכשדפקו בדלת המתלוננת פתחה את הדלת ולשאלה מה ארע השיבה שלא ארע מאומה.
על פניה של המתלוננת מתחת לעינה נצפו סימנים אדומים. העד מסר כי המתלוננת נשאלה לפשר הסימנים, נשברה, והשיבה "שבעלה שחי איתה בנפרד תקף אותה בכך שנתן לה סטירה בפני
ם ומשך באוזניה וכתוצאה מכך נפלו לה העגילים שהיו לה באזניים" (עמ' 2).
העד הבהיר כי בתחילתה הכחישה ואמרה "שרק רצתה להפחיד ולא התכוונה להתקשר למשטרה" אולם לאחר שהשוטרים הסבירו למתלוננת שהגיעו עקב הודעתה וכי נצפים עליה סימנים אדומים גוללה את סיפור המעשה.
בחקירתו הנגדית מסר העד כי בתה של המתלוננת היתה בבית ולא רצתה לשתף פעולה (עמ' 3) לדבריו הוא שוחח עם הילדה ולא מצא לנכון לחקור את הילדה. הילדה לדבריו לא רצתה לשתף פעולה, היתה בחדרה (עמ' 3). העד מסר כי אינו זוכר מה מסרה הילדה ואינו זוכר אם מסרה שהאב לא היכה את האם, השוטר דבק בדבריו שהילדה לא שיתפה פעולה (עמ' 4), (עמ' 5), (עמ' 7 סיפא). בחקירתו הנגדית דבק העד בדבריו לפיהם המתלוננת מסרה ש"רק רצתה להפחיד את בעלה שיעזוב" (עמ' 6 רישא) ולאחר שהוסבר לה שהמשטרה הגיעה בעקבות קריאתה ושנצפים עליה סימני אלימות, מסרה "אתה רוצה לשמוע את האמת בעלי הגיע היה לנו ויכוח במטבח ואז הוא תקף אותי ונתן לי סטירה", (עמ' 6 סיפא). העד מסר שהמתלוננת מסרה שהנאשם "תפס את האזניים" וכך נפל לה העגיל, העד אישר שלא ראה עגילים ולא הבחין בחבלה באזנה של המתלוננת (עמ' 8 רישא).

4. מטעם המאשימה העידה המתלוננת אשר מסרה כי שבוע עובר לארוע נציגי ההוצל"פ הגיעו לביתה ורוקנו את ביתה מתכולתו בגין חוב של הנאשם. ביום הארוע הנאשם הגיע לאחר שבנותיהם הודיעו לנאשם ובלשונה: "שאין מה לאכול לקחו את השולחנות והתנור עקרו לנו מתוך הבית ואין במה לבשל" (עמ' 8).
המתלוננת מסרה שהנאשם הגיע עם עגלת קניות, עוד מסרה כי באותו היום עיקלו לנאשם את הרכב אולם הנאשם הצליח לשחררו כנגד תשלום.
לדבריה, התפתח בינה לבין הנאשם ויכוח שבו אמרה לנאשם שהיה לו כסף לשחרר את הרכב אולם לא היה לו כסף לשחרר את תכולת הבית (עמ' 8 סיפא).
במהלך הויכוח לדבריה אמרה לנאשם שתיקח את רכבו, ובלשונה: "ועד כמה שידוע לי זו נקודת החולשה שלו", ואז הוא הרים את היד ודחף אותי ונתן לי סטירה כזאת" (עמ' 9 רישא) (עמ' 9 סיפא).
לדבריה היא היתה כעוסה מאד ושבורה לאחר הסבל שעברה במהלך השבוע "ועוד גם מגיע לי המכה ממנו?", כך בלשונה (שורה 9 עמ' 5). המתלוננת מסרה כי זה היה השיא, כך בלשונה, לפיכך הודיעה לנאשם כי היא מזמינה משטרה ואמרה לו שאינה רוצה לראותו ושילך, הזמינה משטרה ולאחר מספר דקות ביטלה ההזמנה. המתלוננת מסרה כי לכשהתקשרה לבטל את הזמנת המשטרה נאמר לה שהמשטרה בדרכה אליה ובאים לרשום ארוע, כך בלשונה. עוד מסרה כי לכשהגיעה המשטרה בתה בת ה - 14 פתחה את הדלת והשוטרים החלו לתחקרה היא נגשה לשוטר והסבה תשומת לבו לכך שהוא מתחקר קטינה. השוטר אמר לה ובלשונה שהוא חייב לכתוב ארוע והיא הסבירה לשוטר "בדיוק במה מדובר", (עמ' 9). המתלוננת הוסיפה כי לאחר יומיים התקשרה אליה גיסתה ואמרה לה שמתחפשים את הנאשם והוא בגדר נמלט מהחוק (ראה עמ' 9 שורה 13 - 17, עמ' 12 שורות 13 - 23) (ראה חקירה נגדית עמ' 14 שורות 16 - 25). המתלוננת מסרה כי היא לא מסרה תלונה ומלכתחילה הבהירה שלא קימת סכנה מצד הנאשם אולם השוטרים הבהירו כי עליהם לרשום ארוע. המתלוננת מסרה כי היא הגיעה ביום א' על מנת לבטל את התלונה (עמ' 9 שורות 18, 19), המתלוננת מסרה כי אף אחד לא ביקש ממנה לבטל התלונה (עמ' 14 שורות 22 - 23).
המתלוננת מסרה כי אינה זוכרת שהיה דבר מה הקשור בעגילים (עמ' 9 סיפא) ואינה זוכרת אם הסירה העגילים ביום הארוע. המתלוננת עומתה עם הדברים שמסר השוטר חגג לגבי העגילים ומסרה ובלשונה "זה יכול להיות תוספת שלו ואני אומרת שיש לי עגיל שהוא סגור לא עף, הוא סגור על האוזן בסוגר. זה עגיל שנכנס לתוך האוזן ולא ניתן להעיף אותו בקלות וגם אם אני מנסה למשוך אותו צריך להוריד אותו" (עמ' 10 שורות 15 - 18), המתלוננת מסרה כי לכשהגיע השוטר ואמר לה שלחייה אדומה אמרה שאינה יודעת על מה הוא מדבר.
"אמרתי יכול להיות שקיבלתי סטירה" ואז הוא רשם את זה "אין לך עגיל באוזן, אז אין לי עגיל באוזן אבל אתה רושם ארוע... " (עמ' 10). המתלוננת מסרה ובלשונה: "נצא מתוך הנחה שהוא כן נתן לי סטירה, ביטלתי את התלונה ואני לא מבינה למה אני פה" (עמ' 11 רישא). המתלוננת הבהירה כי ביטלה התלונה שלוש פעמים. בהמשך הבהירה כי השוטר אמר לה שהילדה אמרה שאין לה עגיל באוזן והיא השיבה "אז אין לי עגיל, אני לא מבינה על מה הסיפור" (עמ' 11).
המתלוננת הבהירה שהנאשם לא תלש עגיל מאוזנה, הבהירה שאינה זוכרת בדיוק את המקרה וברגע שעזב את הבית מצידה הספור הסתיים (עמ' 11 שורות 14 - 23).
בחקירתה הנגדית דבקה המתלוננת בגרסתה שהנאשם סטר לה במטבח במהלך ויכוח שהיה מלווה בצעקות (עמ' 13). כמו כן מסרה שהשוטרים תחקרו את בתם בת ה - 14 בחדרה (עמ' 13 סיפא) (עמ' 14) המתלוננת מסרה שהקטינה ענתה לשוטרים ושתפה עמם פעולה (עמ' 14).

5. מטעם המאשימה הוגשו בהסכמה מזכרים שערכה השוטרת פלד אורית (המוצגים שסומנו ת/2 - ת/5) מהם עלה שהעדה התקשרה לנאשם לזמנו לחקירה ולא עלה בידה להשיגו. כמו כן הנאשם לא התייצב לחקירה (מזכרים מיום 27.11.04). ביום 26.11.04 שוחחה עם גיסו של הנאשם אשר מסר שהנאשם לא בבית ויעשה על מנת להביאו למשטרה (מזכר מיום 26.11.04) כמו כן התקשרה לתחנת המשטרה בנתניה העבירה החומר לחוקרת התורנית, ובקשה ממנה לחקור הנאשם ולהרחיקו למשך 15 ימים לרבות מעצר בית למשך 5 ימים, מזכר מיום 26.11.04).

6. אמרת הנאשם הוגשה בהסכמה (המוצג שסומן כת/1) הנאשם באמרתו שנגבתה ביום 6.12.04 כפר בכך שסטר למתלוננת. הנאשם מסר שהוא הגיע לבית בעקבות העובדה שבתו התקשרה ומסרה לו שהיא רעבה ושיביא לה אוכל. בהמשך למחרת התקשרו שתי בנותיו ואמרו שהן רעבות וביקשו שיביא אוכל. הנאשם מסר כי הוא קנה מצרכים הביא לבית ובקש מבנותיו לרדת לקחת את המצרכים, הבנות בקשו שיעלה ויבקר את בתו הקטנה, לדבריו עלה לקח את החשבונות של החשמל והטלפון על מנת לשלם החשבונות אולם לא מצא מכתבים שהגיעו אליו מבית המשפט.
התפתח ויכוח בינו לבין המתלוננת והוא עזב המקום. בהמשך התקשרה אליו בתו ואמרה לו שמצאה את הניירת שחיפש ושיחזור. הנאשם מסר כי חזר, עמד בדלת, המתלוננת קיללה וצעקה ואמרה לו "אל תדאג אני אקח לך את האוטו ולאמא שלך את הבית אני אהרוס לך את החיים". הנאשם מסר כי נכנס לבית ושאל המתלוננת "עד לאן את רוצה להגיע", המתלוננת נגשה לכוונו ואמרה לו שהיא מזמינה משטרה, והזמינה והוא עזב את המקום.
הנאשם טען כי הבנות היו בסביבה אולם לא לידם. הנאשם טען כי עזב המקום הואיל והוא לא צריך, ובלשונו "כל שני וחמישי משטרה פעם אחת הספיק לי להיות במעצר שישי שבת ברחובות".

7. הנאשם העיד כעד הגנה. בעדותו כפר בכך שתקף את המתלוננת (עמ' 16). הנאשם חזר על גרסתו במשטרה ככל שגרסתו התייחסה לעילה בגינה הגיע לבית. הנאשם הציג במהלך עדותו את הקבלה עבור קניית המצרכים לביתו (המוצג נ/1) ביום הארוע. הנאשם הציג במהלך עדותו חשבונות טלפון ששילם עבור ביתו (עמ' 17). הנאשם מסר כי לאחר שהביא המצרכים הוא ביקש החשבונות לתשלום אולם לא מצאו החשבונות, לפיכך נפרד מבתו על יד הדלת ורצה ללכת. המתלוננת רצתה לשוחח עמו והוא סרב. לכשנסע מהבית התקשרו אליו והודיעו לו שמצאו החשבונות והוא שב לבית (עמ' 17).
לכששב התפרצה לעברו המתלוננת ואמרה לו שתקח לו את הרכב ולאמו את הבית, והוא אמר לה ובלשונו: "טוב להתראות" ולא ענה. המתלוננת אמרה שהיא הולכת להזמין משטרה והוא השיב לה שתעשה ככל שהיא רוצה, ועזב המקום (עמ' 18 רישא), בחקירתו הנגדית טען הנאשם שכל מטרתה של המתלוננת היתה שהוא יעצר על ידי המשטרה לכשיגיע לבית והרכב ישאר למטה והמתלוננת תקח את הרכב (עמ' 19 שורות 9 - 11), (שורות 15 - 16), הנאשם טען כי רכבו לא עוקל והויכוח לא נסב על עניין העיקול ( עמ' 19 עמ' 20) לדבריו המתלוננת אמרה לו "אני אקח לך אני אעשה לך" (עמ' 20 סיפא) לדבריו ברווחה למדו את המתלוננת להלחם נגדו ואמרו לה "תעשי ככה והאוטו יהיה שלך" (עמ' 21 שורות 4 - 6).
לדבריו ביום הארוע המתלוננת לא נסתה לדבר אתו. לדבריו היא רצתה שיעלה לבית והוא לא רצה לעלות ובדיעבד עלה הואיל ונאמר לו שבתו הקטנה אינה חשה בטוב. לדבריו הכל ארע בפתח הדלת וכשביקש את החשבונות לתשלום והם לא נמצאו עזב, נסע וחזר לכשנאמר לו שנמצאו החשבונות, לכשחזר התנפלה עליו המתלוננת ואמרה שתקח את הרכב ולאמו את הבית ולא התנהלה שיחה אודות העיקול (עמ' 21 סיפא).
הנאשם עומת עם דבריו באמרתו במשטרה שם מסר שנכנס לבית ומסר כי לא זכר שנכנס והארוע ארע בשניות (עמ' 22) עם זאת מסר שהמתלוננת דיברה עמו אודות הקניות שערך (עמ' 22 סיפא) (עמ' 23 רישא) הנאשם דבק בגרסתו לפיה הוא לא סטר למתלוננת (עמ' 23). הנאשם מסר כי לא היה ער לכך שהמשטרה חיפשה אותו במשך עשרה ימים (עמ' 24).

8. ב"כ המאשימה עתרה להורות על הרשעת הנאשם בעבירה של תקיפה באופן שהנאשם סטר למתלוננת וחזרה בה מעתירת המאשימה להורות על הרשעת הנאשם בתקיפה באופן שהנאשם העיף את עגילי המתלוננת. ב"כ המאשימה הפנתה לעדות השוטר חגג ולדברי המתלוננת ומסרה שהתביעה לא עותרת להרשיע את הנאשם בענין העגילים הואיל והמתלוננת צמצמה את אופי הארוע הגם שאשרה שהיתה שיחה עם השוטר אודות העגיל החסר.
ב"כ המאשימה טענה שהמתלוננת היתה עוינת חלקית לתביעה, צמצמה דבריה והבהירה כי עתרה לבטל התלונה שלוש פעמים.
ב"כ המאשימה טענה שגרסת הנאשם היתה רצופה בסתירות והפנתה לסתירות בגרסתו.
עוד הפנתה לכך שהנאשם התחמק מלהגיע לחקירה והכחיש כי נצפו על המתלוננת סימנים אדומים.
ב"כ הנאשם עתר להורות על זיכויו של הנאשם.
ב"כ הנאשם טען כי עסקינן בעדות מול עדות, עדות המתלוננת מול עדות הנאשם. ב"כ הנאשם טען כי המאשימה עותרת לפצל עדותה של המתלוננת וציין כי לא ניתן לפצל העדות ללא כל נימוק.
ב"כ הנאשם טען כי עסקינן בעדות אשר נמסרה כמקשה אחת ועתירת המאשימה משמעותה שאין המאשימה מאמינה לכל גרסת המתלוננת.

ב"כ הנאשם טען שהמתלוננת מסרה שהשוטר שאל אותה אם הנאשם סטר לה ולא עלה בידה לזכור כיצד ארע המגע הפיזי בינה לבין הנאשם.
ב"כ הנאשם טען שהמשטרה לא ערכה כל רישום אודות דברי הקטינה והשוטר טען שהקטינה לא שתפה עמו פעולה הגם שלטענת המתלוננת השוטר תחקר את הקטינה.
ב"כ הנאשם טען שהמתלוננת מסרה לשוטרים את אשר רצו לשמוע לאחר שהודיעו לה שהם חייבים לרשום ארוע מאחר והגיעו לביתה.
לאור כל האמור, ולאור הסתירות שנתגלו בעדות המתלוננת אשר לשיטת ב"כ הנאשם לא זכרה כיצד ארע המגע הפיזי, וכן לאור העובדה שלא חזרה על גרסתה לענין התקיפה באופן שהנאשם העיף העגילים מאזנה, עתר להורות על זיכוי הנאשם.

שקלתי את הראיות שהוגשו לפני, שקלתי את טעוני הצדדים בסיכומיהם, התרשמתי מהאופן בו מסרו העדים את עדותם, שקלתי הדברים לאור נסיון החיים והשכל הישר והגעתי למסקנות כדלקמן:

לפני עדות מול עדות. בית המשפט רשאי לבסס ממצאים על פי עדות יחידה ובלבד שנתן לעדות את מלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה, בכפוף לחריגים הקובעים תוספת לעדות יחידה מכח החוק או מכח ההלכה הפסוקה, ובכפוף לכך שבית המשפט הזהיר עצמו כי לפניו עדות יחידה, ובחן ושקל אם בה בלבד יש כדי להסתפק כבסיס להרשעה.

הזהרתי את עצמי כי לפני עדות יחידה, ומצאתי כי על סמך עדות זו של המתלוננת, אשר אני מעדיפה אותה על פני עדות הנאשם, ניתן לבסס הרשעה ואפרט:
במקרה הנדון השוטרים הגיעו לבית המתלוננת למקום הארוע בעקבות קריאת המתלוננת. השוטרים כפי שעלה מגרסת השוטר חגג שוחחו עם בתם בת ה - 14 של בני הזוג. לדברי השוטר חגג הבת לא שיתפה פעולה ואמרה שאינה רוצה להתערב (ראה עמ' 5 שורות 20 - 21, ראה עמ' 4 שורות 15 - 16, ראה עמ' 4 שורה 2, ראה עמ' 3).
השוטר חגג לא מצא לנכון להעלות הדברים על הכתב לרבות את העובדה שהקטינה לא רצתה לשתף פעולה.
מדברי המתלוננת עלה כי השוטר תחקר את בתה. יחד עם זאת, המתלוננת מסרה כי היא לא שמה לב שהשוטרים נכנסו ועת התחילו לתחקר את הבת היא ניגשה לשוטר והסבה את תשומת לבו לכך שהוא מתחקר קטינה (עמ' 9 שורות 9 - 12).
גם בחקירתה הנגדית מסרה המתלוננת כי השוטרים נכנסו לבתה לחדר, ומסרה כי היא איננה יודעת כמה זמן השוטרים שהיו אצל בתה בחדר וכשיצאה מחדרה ראתה את השוטרים עומדים בפתח חדרה של הבת ומשוחחים עם בתה, המתלוננת מסרה כי היא אמרה לשוטר שבתה קטינה ואין לו זכות לדבר איתה. עם זאת, מסרה העדה כדלקמן: "לא שמעתי את השיחה שלהם, אין לי מושג כמה זמן הם דיברו". הבת אמרה שהם תחקרו אותה והיא סיפרה להם מה קרה (ראה עמ' 13, ראה עמ' 14 שורות 4 - 7).
הקטינה לא זומנה למתן עדות הגם שהנאשם הצהיר כי בכוונתו לזמנה ובהמשך הודיע כי הוא מוותר על העדתה. מדברי השוטר כאמור עלה שהקטינה לא מסרה פרטים בקשר לארוע, ומדברי המתלוננת עלה שהיא לא שמעה את השיחה בין הקטינה לשוטרים עם זאת מסרה כי הקטינה מסרה לה שהשוטרים תחקרו אותה והיא מסרה להם מה קרה.
משמע, אין כל ראיה לגבי תוכן השיחה בין השוטרים לקטינה. אני סבורה כי היה נכון שהעובדה שהקטינה לא רצתה לשתף פעולה כפי שמסר השוטר חגג היתה מצוינת במזכר, יחד עם זאת אין באמור כדי לכרסם בראיות התביעה.
מעדות המתלוננת עלה כי ארוע הסטירה ארע בעת שהיתה במטבח (ראה עמ' 9 שורה 20). מאמרת הנאשם במשטרה, המוצג ת/1, עולה כי הבנות לא היו ליד הנאשם והמתלוננת בעת הויכוח (ראה ת/1 גליון 2 שורה 42).
מהאמור לעיל עולה כי בעת הארוע האלים לא היו עדות לארוע בנותיהם של בני הזוג.
המתלוננת, במהלך כל עדותה, הבהירה והדגישה כי אין לה ענין בתלונה והיא בקשה לבטל את התלונה מיד לאחר שצלצלה למשטרה והזמינה את המשטרה לביתה, (ראה עמ' 9 שורה 7). בהמשך מסרה כי ביום א' הגיעה למשטרה על מנת לבטל את תלונתה (ראה עמ' 9 שורות 17 - 19). המתלוננת במהלך הדיון מסרה כי היא ביטלה את התלונה והיא איננה מבינה ובלשונה "למה היא פה".
המתלוננת מסרה כי שלוש פעמים ביטלה את התלונה (ראה עמ' 11 שורות 1 - 2). משמע, לא עלה מעדות המתלוננת וכן מאופן מסירת דבריה כי המתלוננת העלילה על הנאשם עלילה, נהפוך הוא, במהלך הדיון למתלוננת לא היה כל עניין בתלונה, וכן מיד לאחר הארוע חזרה בה מרצונה להגיש תלונה. עם זאת מדברי המתלוננת עלה כי בעת שהנאשם סטר לה היא היתה פגועה וכעוסה והסטירה מבחינתה היוותה את שיא השיאים של הכאב והסבל אשר היו מנת חלקה במהלך כל השבוע מהמועד בו המעקלים הוציאו מביתם שולחנות ועקרו את התנור והשאירוה במצב שלא היה לה במה לבשל. המתלוננת מסרה כדלקמן: "אמרתי שזה מגיע לי אחרי כל הסבל, שכל השבוע אני רצה ומנסה עם הבנות ועוד גם מגיע לי המכה שממנו? זה כבר הגיע לשלב שזה היה השיא ואמרתי לו אני אזמין לך משטרה, תלך אני לא רוצה לראות אותך, תלך מפה" (ראה עמ' 9 שורות 3 - 6). כאמור לעיל המתלוננת הבהירה כי מיד היא החליטה לבטל את התלונה והתקשרה למשטרה אולם נאמר לה שהמשטרה בדרך, משמע, המתלוננת הבהירה כי על אתר בעת שהנאשם עזב את הדירה, לא היה לה יותר ענין בתלונה וכאמור בקשה לבטלה.
אינני סבורה כי דברי המתלוננת כפי שנאמרו אינם אמת. אני מאמינה לדבריה.
באשר לעובדה שהמתלוננת מסרה לשוטרים כי הנאשם תפס את אזניה וכתוצאה מכך עפו לה העגילים כפי שעלה מעדות השוטר חגג (ראה עמ' 8 שורה 4), וכפי שעלה מהדברים שהוצגו לפני המתלוננת במהלך עדותה (עמ' 10 שורות 15 - 17), אכן המתלוננת לא חזרה על הגרסה הנ"ל במהלך עדותה ולפיכך התביעה בקשה שלא להרשיע את הנאשם באופן שתקף את המתלוננת והעיף את העגילים מאזניה. יחד עם זאת לא ניתן לומר באופן וודאי כי המתלוננת לא מסרה לשוטרים מאומה אודות העגיל. המתלוננת הבהירה חד משמעית שהנאשם לא תלש את העגיל מאזנה (ראה עמ' 11 שורות 13 - 17). יחד עם זאת, אמרה שאיננה זוכרת מה היה הארוע הקשור לעגילים (ראה עמ' 11 שורה 20) ומסרה כדלקמן: "אז הוא אמר שאין לי עגילים, לא זוכרת בדיוק, יש דברים שאתה מכניס לזכרון וזוכר טוב ויש דברים שאתה שם הצידה, זה היה שולי, ואני לא זכרתי, לא זוכרת את המקרה הזה, כי בשבילי זה לא היה הנושא שהיה עיקרי וחשוב לי. ברגע שהוא עזב את הבית זה היה הסטופ מצדי, אמרתי לא רוצה להגיש תלונה, נגמר הסיפור" (ראה עמ' 11 שורות 19 - 24). משמע, המתלוננת לא שללה חד משמעית ארוע הקשור בעגילים. המתלוננת טענה כי איננה זוכרת ולא היה לה ענין במסירת הדברים, לא לשוטרים ולא בבית המשפט.
אני סבורה כי המתלוננת התיחסה לסטירה הואיל ונצפו סימנים על פניה, ולפיכך עדותה לענין הסטירה הינה ברורה וחד משמעית.
באשר לגרסת הנאשם, הנאשם באמרתו במשטרה מסר כי נכנס הביתה, הנאשם באמרתו במשטרה מסר כי המתלוננת קיללה אותו וצעקה עליו ואמרה לו שתיקח לו את הרכב ולאמו את הבית ותהרוס לו את החיים והוא ניגש לעברה והיא ניגשה לעברו ואמרה לו שהיא מזמינה משטרה והוא הסתלק מהמקום (ראה גליון מס' 2 שורות 11 - 24 בת/1). בעדותו בבית המשפט טען שהארוע ארע בפתח הדלת ורק לאחר שעומת עם אמרתו במשטרה הנאשם מסר שהוא נכנס הביתה והיתה בינו לבין המתלוננת שיחה אודות המצרכים שרכש (עמ' 23). הנאשם תרץ את הסימן מתחת לעינה של המתלוננת באופן שהמתלוננת ובלשונו "רק אם היא נוגעת בלחי שלה היא כבר נהיית אדומה". הנאשם טען שהמתלוננת זימנה המשטרה כדי להעליל עליו עלילה ועל מנת לקחת ממנו את הרכב. עם זאת דבק בגרסתו לפיה לא היתה בינו לבין המתלוננת כל שיחה אודות העיקול. אינני מאמינה לנאשם, מה גם שהנאשם לא התיצב לחקירה עת זומן, הגם שזומן באמצעות בני משפחתו. העובדה כי הנאשם לא התיצב לחקירה מיד ונמלט מהמקום עת זומנה המשטרה, מצביעה על התנהגות מפלילה. להתנהגות מפלילה של נאשם מחוץ לכתלי בית המשפט יש השלכה והמשמעות שלה היא ראית סיוע במקום שנדרש סיוע ויש לה משמעות גם לענין הערכת גרסת הנאשם (ראה כב' השופט קדמי על הראיות חלק שלישי מהדורה תשס"ד 2003 עמ' 1629).
לא מצאתי כי במקרה הנדון עלי לפלג את עדות המתלוננת הגם שהמתלוננת לכאורה מסרה באמרתה במשטרה אודות תקיפה באופן שהנאשם העיף את העגילים מאזניה.
אמרת המתלוננת במשטרה לא הוצגה כראיה ולא הונחה לפני ראיה כיצד נמסרו הדברים מפי המתלוננת במשטרה. יחד עם זאת עת נחקר הנאשם והוזהר לא הוזהר הנאשם ולא נתבקש ליתן גרסתו לענין העפת העגילים מאזנה של המתלוננת, בתוכן האזהרה נרשם כדלקמן: "אני מודיעך כי הנך חשוד בתקיפת בת זוג בכך שבתאריך 26.11.04 תקפת את אשתך כשהגעת לבית אשתך, סטרת לה על פניה" משמע, יתכן ומגרסת המתלוננת במשטרה לא עולה תאור ארוע שעניינו תקיפה באופן שהנאשם העיף את עגילי המתלוננת, באופן חד משמעי.
לאור כל האמור, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק את העובדה כי הנאשם תקף את המתלוננת באופן שסטר לה על פניה.
ניתן היום א' באדר, תשס"ו (1 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

ליאורה פרנקל
, שופטת
התובעת:
הנאשם יליד 1957, לחובתו הרשעות קודמות, בעבירות אלמ"ב, איומים ואלימות.
העבירות הישנות בעדות שקר ורכוש פחות רלבנטיות לעניינו. גליון הרשעות קודמות צורף לתיק סומן ת/6.
הנאשם כבר עמד לפני בית משפט ונתן את הדין בעבירות כלפי בת זוגו ואף על פי כן לא למד לקח ומרשה לעצמו לתקוף פעם נוספת את אשתו.

הסנגור:
בשלב זה, אני שוקל לבקש תסקיר לענין העונש.

התובעת:
מתנגדת.
בעת הרלבנטית היתה אשתו בנפרד בעת שסטר בפני
ה, לא נטל אחריות על המעשה, ולכן בנסיבות אלו המאשימה סבורה שכן יש מקום להשית עונש ממשי בדמות מאסר שיכול וירוצה בעבודות שרות ולגבי אורך התקופה אותיר לשיקול דעת בית המשפט, עונש מאסר מותנה וקנס.
לאור העבר הפלילי נראה שלא למד לקחו ויש לרתיעו באופן ממשי.

הסנגור:
כפי שבית המשפט יכול להתרשם עברו הוא בעיקר משנות השבעים משנות השמונים. בעת האחרונה ניתן לומר כמעט ואין לו הרשעות קודמות.
אני מצטער שבית המשפט לא קיבל את עמדתנו כמו שאף אחד לא ביקש ממנה שתגיש תלונה אף אחד לא ביקש ממנה שתבטל את התלונה.
מכל מקום, גם סיפרה במשטרה שהעיף לה את העגיל ופתאום לא העיף לה את העגיל, אינני יודע כיצד פעם אפשר להאמין לחלק מה שהיא אומרת וחלק לא, אני מכבד את הכרעת הדין ואין לי אלא להרכין ראש. מדובר באדם שעובד כעמיל מכס, מדובר בעבודה שבקושי הוא מתקיים ממנה. הרקע לכל הארוע הוא מצב כלכלי מאד קשה. לכן בנסיבות אני סבור שהעונש הראוי הוא עונש צופה פני עתיד.
ברור שגם עבודות שרות יהוו נסיגה קשה ביותר במצב הכלכלי. בכל זאת לא ניתן להתעלם מכך שהוא מפרנס את המשפחה עד היום וגם לשיטת המתלוננת לא נגרמו לה כמעט חבלות כלשהן.
הנאשם בתנאים מגבילים שנה וחצי ולא היתה הפרה.
גזר דין

הנאשם הורשע לאחר ששמעתי ראיות בענינו בתקיפת בת זוג באופן שהנאשם סטר למתלוננת. הארוע ארע ביום 26.11.04 בעקבות ויכוח בין הנאשם למתלוננת.
לחובת הנאשם רשומות הרשעות קודמות לרבות בעבירות אלימות.
אין צורך להכביר מלים על חומרת העבירה.
דא עקא, במקרה הנדון מעדות המתלוננת עלה כי המתלוננת עתרה לבטל תלונתה על אתר, בנסיבות אלה ולאור חלוף הזמן החלטתי כי העונש הראוי הוא עונש הצופה פני עתיד וזאת בלי להקל ראש בחומרת העבירה.
לאחר ששקלתי את כל הנדרש החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
1. אני מטילה על הנאשם 6 חודשי מאסר אולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מהיום הנאשם יעבור עבירות לפי סעיפים 379 + 382 ו - 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. הנאשם ישלם למתלוננת פיצוי בסך של 1,500 ₪. הפיצוי ישולם ב - 3 תשלומים שווים ורצופים, תשלום ראשון עד ליום 20.3.06 ולאחר מכן בכל 20 לחודש. לא ישולם תשלום במועדו, ישא התשלום ריבית והצמדה כחוק.
3. היה והנאשם הפקיד ערבון המתיחס לת.פ. 3566/04, הערבון יזקף על חשבון הפיצוי.
הודעה זכות ערעור בתוך 45 יום.
ניתן היום א' באדר, תשס"ו (1 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

ליאורה פרנקל
, שופטת
קלדנית: מאיה שלו








פ בית משפט שלום 3566/04 מדינת ישראל נ' וינשטין אביתר (פורסם ב-ֽ 01/03/2006)