פסקי דין על צחי רוזנבאום | פסקי דין על המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה | פסקי דין על פקיד רישוי באר שבע | פסקי דין על משטרה נקודת מצפה רמון ואח' |

5311-06/19 עתמ     05/11/2019




עתמ 5311-06/19 צחי רוזנבאום נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה, פקיד רישוי באר שבע, משטרה נקודת מצפה רמון ואח'








בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע

בפני
: כבוד השופט גד גדעון


עת"מ 5311-06-19





העותר

צחי רוזנבאום

, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד יובל גוטר


נגד


המשיבים

1. המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה

2. פקיד רישוי באר שבע

3. משטרה נקודת מצפה רמון

4. משטרה תחנת דימונה

5. משטרת ישראל מטה ארצי
באמצעות פרקליטות מחוז דרום ע"י ב"כ עו"ד שני כץ



פסק דין


1.
זהו

פסק דין
בעתירה נגד החלטת הממונה לעררים במשרד לבטחון פנים, לבטל את רישיון העותר להחזקת כלי ירייה. הוחלט לדחות את העתירה כמפורט להלן.

2.
העותר, אשר גילו כ 62 שנים, החזיק ברישיון לשאת אקדח משנת 1976, אז שירת כקצין בשירות סדיר בצה"ל. העותר ציין בעתירתו ובתצהיר שצורף אליה, כי הינו סא"ל בדימ', אשר שירת שנים רבות במילואים, מתוכן 10 שנים בהתנדבות. משנת 2002, כיהן כמנהל בית ספר תיכון במצפה רמון, ובהמשך, כיהן כמנהל מחלקת החינוך בערד. לאחר שפרש ממשרד החינוך, פתח משרד עורכי דין במצפה רמון, ועד לאחרונה החזיק משרד עורכי דין נוסף בבאר שבע.


העותר טען בעתירתו, כי הוא מרבה לנסוע בדרכים, ונושא עמו אקדח בנסיעות אלה, לצורך הגנה העצמית. העותר טען ,כי הוא אזרח שומר חוק, כי מעולם לא השתמש באקדחו, אלא לצורך אימונים ומטווחים, וכי מעולם לא נטען כלפיו, כי השתמש באקדחו שלא כדין.


ביום 7.7.19, קיבל העותר מסרון לטלפון הסלולארי שלו, בו נאמר כי רישיונו לכלי ירייה בוטל, וכי הוא נדרש להפקיד את כלי הירייה שברשותו בתחנת המשטרה, לאלתר. כן צויין במסרון, כי ישלח אליו מכתב מפורט בדואר רשום. העותר סבר, כי מדובר בטעות, ופנה מיד אל מפקד נקודת המשטרה במצפה רמון בשיחת טלפון שבמהלכה הודיע לו המפקד, כי הוא סבור שמדובר בהחלטה שלא התקבלה על פי המלצת המשטרה. לאחר בירור נוסף הודיע לו המפקד, כי מדובר בהחלטה המבוססת על המלצת משרד הבריאות. למחרת מסר העותר את האקדח, תחת מחאה, לשוטר שנשלח לביתו.


ביום 16.4.19, קיבל העותר מכתב בחתימת פקידת רישוי במשרד לביטחון פנים, מיום 7.4.19, שלפיו בוטל הרשיון בשל "המלצת משטרת ישראל בגין: חשד לתקיפה הגורמת חבלה של ממש".


העותר הגיש ערר על ההחלטה האמורה, ובמסגרתו טען, בין היתר, כי המלצת המשטרה מופרכת, והיא מבוססת על תלונת שווא של שכנו, אשר הוגשה כתגובה לתלונה נכונה שהגיש העותר עצמו, כלפי השכן.


ביום 21.5.19, החליטה הממונה לדחות את הערר.

זאת, לאחר קבלת תגובת משטרת ישראל, שלפיה, המדובר ב"... אירוע טרי משנה זו...", שעניינו תלונות הדדיות על תקיפה וגרימת חבלה על רקע של סכסוך שכנים, וכאשר התיק היה מצוי באותו שלב בחקירה. נוכח האמור, עמדת המשטרה היתה, כי "... החזקת רשיון לכלי ירייה מכל סוג שהוא בידי העורר עשויה להוות סכנה לשלום הציבור". הממונה עיינה בחומר שהוצג בפני
ה והחליטה לקבל את עמדת משטרת ישראל.


העותר סבור, כי החלטת הממונה, לוקה ב"... חוסר סבירות
מהדרגה הראשונה ...", באשר נשענה על חשד גרידא שאיננו מבוסס, לסברת העותר, וכאשר לסברתו בחינת הראיות שבפני
המשטרה מעלה בבירור, כי המתלונן שיקר, וכי "... העותר לא היה הפוגע אלא הנפגע באירוע זה". בהקשר זה טען גם למחדלים מצד המשטרה בעת החקירה.

עוד סבור העותר, כי החלטת הממונה לוקה בחוסר סבירות ובשרירות,
משום שהממונה "... זלזלה ... בפסיקת ביהמ"ש והפכה עצמה לחותמת הגומי של המשטרה...", לא הפעילה את שיקול דעתה, תוך בחינת הראיות שהועמדו לפניה לגופן, ולא נתנה משקל ראוי לטענות העותר, ביחס לממצאים העולים מחומר החקירה ולמסקנות שיש להסיק מהם, כמו גם, לעובדה שהעותר לא הורשע מעולם בעבירה כלשהי.

העותר טען גם לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, באשר לא ניתנה לו זכות טיעון בפני
המשיבים, עובר לקבלת ההחלטות בעניינו.

על כן עותר הוא לבטל את החלטת הממונה, להשיב לו את רישיון הנשק שניטל ממנו, וכן לחייב את המשיבים לפצותו על הנזק שנגרם למוניטין שלו, בשל החלטות הרשות.

2.
המשיבה טענה, כי יש לדחות את העתירה, שכן החלטת הממונה לאמץ את המלצת המשטרה לבטל את רשיון העותר, ניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת, תוך שקילת השיקולים הראויים, לרבות האינטרס של העותר להחזקת נשק, והאינטרס הציבורי שבמניעת סיכון לשלום הציבור, והינה סבירה, מידתית, וראויה.


לסברת המדינה, חומר החקירה מבסס חשד של ממש, בדבר "... תקיפה הדדית...", בין העותר ושכנו, בן 82 שנים. כאשר, "... העותר טרק דלת ברזל על השכן ופגע בו בגבו. בהמשך לכך, החלו השניים בדחיפות הדדיות ביניהם וכן התגוששו עד אשר השכן נפל על הרצפה ונחבל. כתוצאה מתקיפה זו נזקק השכן לטיפול רפואי ונגרמו לו חבלות בדמות חשד לשבר/סדק בצלעות וכן חתך מדמם בידו השמאלית... גם לעותר נותרה חבלה בדמות פצע שפשוף קטן מתחת לעינו השמאלית".

חומר החקירה צורף לתשובה, מלבד תעודה רפואית אשר הוצגה במהלך הדיון במעמד הצדדים.

בתשובת המדינה צוין, כי ביום 19.8.19, הוחלט לסגור את תיק החקירה נגד העותר, בשל חוסר ראיות. בהמשך, בחן הממונה את העניין שוב, ע"ר סגירת התיק, ולא מצא לשנות את החלטתו בעניינו של העותר.

במסגרת התשובה, צויין גם, כי העותר נחקר בעבר באזהרה, בגין חשד לעבירות תקיפה ואיומים כלפי שכנתו (בשנת 2007).


המשיבה עמדה על הוראות החוק (ס' 4 ו 5 לחוק כלי הירייה התש"ט – 1949), שלפיו (ולהבדיל מן הדין החל במדינות שונות בעולם), החזקת נשק אינה זכות קנויה בישראל. כן עמדה על שיקול הדעת הרחב שניתן לרשות המוסמכת, לעניין מתן רשיון נשק, סירוב לתיתו, הגבלת רשיון, וכן, ביטול רשיון בתוך תקופת תוקפו.


עוד פירטה המשיבה, את השיקולים הרלוונטיים לעניין החלטה לבטל רשיון כלי ירייה, לרבות המגמה לצמצם במידת האפשר את מספר כלי הירייה שבידי הציבור, אשר נמצאה כמגמה ראויה בפסיקת בית המשפט העליון, ולרבות השיקול של עבר פלילי בעבירות אלימות, ושל מעורבות בתקיפות ומריבות, העשוי להצדיק המנעות ממתן רשיון לכלי ירייה או ביטול רשיון קיים.


המשיבה טענה, כי היות שהמשטרה היא הגורם המקצועי האמון על שמירת שלום הציבור, וברשותה הידע והמסוגלות המקצועית הרלוונטית, אך טבעי הוא, כי פקיד הרישוי יתן משקל רב להמלצת המשטרה, ולמעט מקרים שבהם ההמלצה חורגת, על פניה, ממתחם הסבירות, לא יסטה ממנה.


אשר לטענה בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שהעלה העותר, טענה המדינה, כי זכות "... זכות הטיעון ניתנה לעותר בעצם האפשרות להגיש ערר בכתב על החלטות פקיד הרישוי בצרוף כל המסמכים התומכים בטענותיו". לטענתה, אין זה מעשי, נוכח ריבוי הבקשות והעררים המוגשים לרשות, לקיים שימוע בעל פה לכל עורר.

3.
במהלך הדיון במעמד הצדדים, ניתח העותר בפירוט את הראיות שבתיק החקירה, ושב וטען, כי
יש להסיק מחומר הראיות שהוא היה קורבן תקיפה מצד שכנו ולא התוקף, באירוע האמור.


ב"כ המשיבים חזרה וטענה, כי
החלטת הממונה אינה חורגת ממתחם הסבירות. באשר לטענת העותר, כי השכן הוא שתקף אותו, טענה: "אנו לא בודקים אפילו מי התחיל ויכול והשכן התחיל. די בחשש למסוכנות לשלום הציבור". במהלך הדיון הגישה את התעודה הרפואית שניתנה לשכן ביום 7.1.19, בה מצוין, כי התלונן שהותקף על ידי שכנו ונחבל בצלעותיו ובזרועו, וכי בצילום עלה חשד לשבר באחת מצלעותיו.

במהלך הדיון, עלו מתווים אפשריים להשבת הרשיון לעותר, בעתיד, בחלוף תקופה מסויימת מיום האירוע, ובכפוף להעדר רישומים נוספים, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין בסופו של דבר.

4.
אין חולק, כי העותר הינו אדם עתיר זכויות - כאמור היה קצין בצה"ל והגיע לדרגת סגן אלוף, מאחוריו עשרות שנים של שירות במילואים, הוא מחנך בישראל, ושימש כמנהל בית ספר. כאמור, אין בעברו הרשעות כלשהן.


אוסיף, כי ההתרשמות הכללית של בית המשפט מן העותר בדיון, היתה אף היא חיובית. דא עקא, התרשמות זו, אינה עשויה לבוא תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת לענייננו - במסגרת העתירה, על בית המשפט לבחון את החלטת הממונה, באמות המידה של המשפט המנהלי, וככל שלא ימצא בה פגם בהיבט האמור, לא יתערב בה.


הממונה נדרש לבחון את הראיות המנהליות שבפני
ו, וליתן את החלטתו בהתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות האינטרס של העותר, והאינטרס הציבורי. הממונה אינו נדרש, להכריע באופן מוחלט בשאלות של אשם, ובשאלות של מהימנות גרסאות המעורבים באירועים המתועדים בראיות המנהליות.


אמנם, גרסת העותר איננה בלתי סבירה, ולא מן הנמנע, כי הוא אכן הותקף על ידי שכנו ונאלץ להתגונן. עם זאת, בתיק החקירה ראיות לחובת העותר, לרבות הודעת שכנו, המתלונן, צילום ידו הפצועה, ותעודה רפואית המציינת חשד לשבר בצלעו, באופן המתיישב לכאורה עם גרסתו שלפיה נחבל כתוצאה מפעולה של העותר – גרסה אשר הושמעה גם בעת בדיקתו, סמוך לאחר התקיפה הנטענת. לסברתי, לא ניתן לשלול נוכח הראיות, את גרסת המתלונן, או את האפשרות, כי העותר הגיב לתקיפה שהותקף לטענתו, באלימות רבה מן הנחוץ, שגרמה חבלות למתלונן.


מכאן, כי אין לשלול את מסקנת המשטרה, בדבר מסוכנות לכאורית של העותר, הרלוונטית לעניין רישיון החזקת כלי יריה, על רקע האמור, ודאי כאשר מדובר באירוע שהתרחש לפני זמן קצר למדי. ע"ר הראיות המנהליות האמורות, אינני סבור, כי החלטת הממונה לאמץ את המלצת המשטרה, לוקה בחוסר סבירות, ודאי לא חוסר סבירות קיצוני, גם כאשר מדובר בהחלטה לבטל רישיון קיים, למי שהחזיק בו שנים רבות.


סבורני, כי אין לקבל את טענת השרירות, באשר קבלת המלצת המשטרה לכשעצמה, אין משמעה, כמובן, אי הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי הממונה, ואין כל סיבה לסבור, כי ההמלצה אומצה מבלי שהדברים נבחנו לעומקם, כפי שסבר העותר, מה גם שעומדת בנסיבות למשיבים חזקת התקינות המנהלית.


בנסיבות העניין, לא היתה על הרשות חובה לקיים שימוע לעותר, ואין לומר לסברתי, כי נפגעה זכות הטיעון שלו, משניצל זכותו להגיש ערר מפורט ומנומק.


מכאן, כי לא נפל בהחלטות הרשות פגם העשוי להצדיק התערבות בית המשפט במסגרת העתירה, ונכון על כן לדחותה.


יוער, בשולי הדברים, כי על אף שהצדדים לא הגיעו להסכמה, לעניין מתווה להשבת הרישיון לעותר בעתיד, כאמור לעיל, ראוי יהיה לסברתי, כי הרשות תפעל בהתאם להצעה שהציעה באת כוחה במהלך הדיון לעניין זה (ר' עמ' 4 לפרו', ש' 9 – 12). נוכח האמור, תחזיק המשטרה באקדחו של העותר, עד יום 7.10.2020, ותמנע מהעברתו לגריסה.

5.
בכפוף להערה שבסיפא לס' 4 לפסה"ד לעיל, נדחית העתירה.

בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.


ניתן היום,
ז' חשוון תש"פ, 05 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.






גד גדעון
, שופט








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 5311-06/19 צחי רוזנבאום נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה, פקיד רישוי באר שבע, משטרה נקודת מצפה רמון ואח' (פורסם ב-ֽ 05/11/2019)