פסקי דין על דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ | פסקי דין על שלום מצרי | פסקי דין על קל - אוטו שירותי מימון (1998) |

18460-03/17 א     18/11/2019




א 18460-03/17 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ נ' שלום מצרי, קל - אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 18460-03-17 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ
ואח' נ' מצרי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עידו כפכפי


תובעת/נתבעת שכנגד

דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמרי יוספי


נגד

נתבעים/תובעת שכנגד
1 שלום מצרי

2.

קל - אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מאיר דואל



פסק דין


רכב פרטי חוצה כביש בין עירוני ונעצר בין שני הנתיבים של הכביש המהיר. אוטובוס שנוסע בכביש המהיר לא מספיק לעצור, סוטה לשמאל, ופוגע בחלקו האחורי של הרכב הפרטי. האם בנסיבות אלו אחראי גם האוטובוס לקרות התאונה? בנוסף, עומדת במחלוקת השאלה האם יש להכיר בירידת ערך לאוטובוס ציבורי והנזקים העקיפים.

רקע וטענות הצדדים
1.
ביום 10.1.17 , סביב השעה 11:40 , התרחשה תאונת דרכים בכביש 25 לכיוון מזרח בצומת עוף הנגב. לטענת התובעת, עת נסע האוטובוס בנתיב הימני מבין שני נתיבים לכיוון נסיעתו, רכב של הנתבעת 2 בו נהג הנתבע 1 (להלן: הרכב הפרטי), לא ציית לתמרור, התפרץ לנתיב הנסיעה וחסם את דרכו של האוטובוס. כתוצאה מרשלנותו של הרכב הפרטי, סטה האוטובוס שמאלה כדי למזער את הפגיעה.

נתבע הנזק הישיר לאוטובוס בסך 137,000 ₪, ירידת ערך בסך 130,500 ₪, ונזק עקיף בגין ימי עמידה בסך של 48,000 ₪, בנוסף נתבעו הוצאות והתביעה הועמדה על סך של כ- 325,000 ₪.

לכתב התביעה צורפה הודעת נהג האוטובוס מיום 16.1.17 אותה מסר לקצין הבטיחות של התובעת ובה תיאר את התאונה באופן הבא:
"נסעתי בדרך ראשית בנתיב הימני מבין שניים ומלפני קדימה נסע רכב מסוג טנדר טויוטה, בהתקרבנו לצומת, הבחנתי ברכב פרטי, פורץ בנסיעה שוטפת משמאל לימין מבלי לציית לתמרור המוצב בכיוון נסיעתו".

בהמשך מתאר כי נהג הטנדר חתך ימינה על השוליים וניצל מפגיעת הרכב הפרטי, הרכב הפרטי בלם בתוך הצומת במרכז מסלול נסיעת האוטובוס וכדי למנוע פגיעה בנפש סטה האוטובוס שמאלה ופגע עם הפינה ימנית קדמית בחלק אחורי ימני של הרכב הפרטי, האוטובוס המשיך נסיעתו , עלה על אי תנועה נעצר בצינור מים בשולי הדרך.

2.
הנתבעת התגוננה בטענה כי הרכב הפרטי החל בגלישה לצומת לאחר שבדק כי הצומת פנוי אז הבחין ברכב אחר המגיע במהירות ולכן נעצר רכבם בעצירה מוחלטת. לפתע הגיח האוטובוס במהירות רבה , לא הבחין במתרחש בצומת, או הבחין באיחור, וכתוצאה מכך, סטה שמאלה אל עבר רכב הנתבע שהיה בעמידה ופגע בו בחלקו האחורי.

מעבר לשאלת האחריות הכחישה הנתבעת את שיעור הנזק, הן הנזק הישיר והן הנזק העקיף,
וטענה כי אין להכיר בירידת ערך לאוטובוסים המשמשים להסעה ציבורית. הנתבעת לא הסתפקה בהתגוננות כנגד התביעה, אלא הגישה תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לרכבה, בסך של כ- 68,000 ₪.

דיון והכרעה
3.
להבנת מקום התאונה ניתן להתרשם מתמונות הזירה ושרטוטי הבוחן המשטרתי. מדובר בכביש בין עירוני דו מסלולי כאשר האוטובוס נסע מכיוון נתיבות לבאר שבע. הנתבע נסע בכביש המהיר בכיוון הנגדי, שגם הוא כביש דו מסלולי וביקש לפנות שמאלה כדי לחצות את נתיב נסיעתו של האוטובוס לכיוון הכניסה למפעל "עוף הנגב". בין שני הנתיבים המהירים קיימת דרך גישה קצרה המאפשרת לבאים מכיוון הגעת הרכב הפרטי לחצות את הדרך המהירה. מכיוון נסיעת הרכב הפרטי קיים תמרור האט ותן זכות קדימה המוצב כשני מטרים מקו הצומת.

כנגד הנתבע הוגש כתב אישום, על בסיס מסקנות הבוחן המשטרתי, המייחס לו נהיגה בקלות ראש וברשלנות, אי ציות להוראות התמרור, בכך שהמשיך בנסיעה רצופה לתוך הצומת וחסם את דרכו של האוטובוס אשר הגיע מימינו. כתוצאה מכך פגע האוטובוס עם חזית צד ימין בדופן אחורי של רכב הנתבע. הנתבע הורשע ביום 26.12.2018, בהתאם להודאתו.

מהתרשמות מזירת התאונה, ומכתב האישום בו הודה הנתבע, ניתן ללמוד כי נסיבות העניין מלמדות על כך שעיקר האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע אשר חצה כביש מהיר מבלי לשים לב כי אינו פנוי, נעצר תוך שחסם את הכביש המהיר, ואילץ את האוטובוס לסטות שמאלה ולרדת לשוליים.
בנסיבות אלו, אף בטרם בחינת העדויות, ספק רב אם יש בסיס להטלת אשם יוצר אחריות על נהג האוטובוס, להבדיל מאשם תורם.

עדויות הצדדים

נהג האוטובוס
4.
סמוך לאחר התאונה מסר נהג האוטובוס הודעה במשטרה בה תיאר כי נסע בנתיב הימני ולפניו נסע טנדר טויוטה. בהמשך מתאר כיצד מצד שמאל נכנס לצומת רכב, הטנדר שלפניו ברח ימינה, והרכב שנכנס משמאל בלם פתאום והאוטובוס ברח שמאלה ופגע ברכב בפינה האחורית.
הנהג אישר כי הייתה ראות טובה וטען כי נסע במהירות של כ- 85 קמ"ש והבחין לראשונה ברכב שהגיע משמאל במרחק של כ- 30 - 40 מטר. עוד הוסיף כי ראה לראשונה את הרכב כשהוא כבר באמצע הצומת וחוסם את שני הנתיבים ואז בלם וברח שמאלה, עוד הבהיר כי לא שם לב לרכב הנתבע לפני שהוא נכנס לצומת אולם לדעתו הוא לא עצר.

בעדותו תיאר את הרכב שנסע לפניו כרכב טנדר מסוג טויוטה (למען הנוחות יכונה רכב זה להלן: הטנדר) אשר עצר לאחר התאונה אבל לא נלקחו ממנו פרטים וזהותו לא ידועה. נהג האוטובוס הוסיף כי נסע בנתיב הימני, הטנדר עקף אותו ואז התחמק מהנתבע שהתפרץ לכביש. הנתבע בלם ואז האוטובוס ברח שמאלה והתחיל לבלום.

בחקירתו הנגדית עומת הנהג עם הטענה כי נוסעים באוטובוס טענו שנסע בנתיב השמאלי וחזר על גרסתו כי נסע בנתיב הימני וסטה לנתיב השמאלי כאשר ניסה להתחמק מהתאונה ואז סטה והחל לבלום. ביחס לרכב הפרטי הבהיר כי לא ראה אותו נכנס לצומת אלא פתאום נכנס הרכב וראה אותו מולו, כאשר הוא נכנס לצומת ובולם באמצע הצומת.

כאשר נשאל על מהירות נסיעתו, הבהיר כי האוטובוס מוגבל למהירות של 100 קמ"ש ובמקום התאונה היה בעלייה ולא הגיע ל- 100 קמ"ש. לשאלה מדוע לא ניסה לבלום, הבהיר כי היה חייב לברוח שמאלה כי הנתבע בלם והוא היה קרוב אליו. אשר למקום בו עצר הנתבע תיאר אותו כעצירה בין שני הנתיבים.

5.
מבחינת עדות הנהג במשטרה ובבית המשפט עולה כי מסר גרסה עקבית וברורה לפיה נסע לפניו רכב טנדר כאשר לפתע הנתבע נכנס לכביש הראשי, עוצר כי הטנדר חלף על פניו והתחמק מהתאונה, ואז נאלץ האוטובוס לנסות ולמנוע את התאונה וסוטה לשמאל. לא נסתרה גרסת הנהג לפיה הבחין ברכב הפרטי נכנס לכביש במרחק של כ- 40 מטר ולא נותרה לו ברירה אלא לסטות לשמאל בניסיון למנוע את התאונה. אומנם הנהג לא היה עקבי בתיאור מתי הבחין ברכב הפרטי, אולם מעדותו ניתן להבין כי לא שם לב אם הנתבע עמד לחצות את הכביש עת התקרב האוטובוס לצומת, אלא הבחין בו לראשונה כאשר היה בנסיעה בתוך תחום הכביש המהיר בו נסע האוטובוס, וזאת במרחק של כ- 40 מטרים.

אשר לשאלה באיזה נתיב נסע האוטובוס, לא מצאתי מקום לייחס משקל רב למחלוקת זו. ודאי שאין לראות בעניין זה כשקר בנושא מהותי כפי שטוענת הנתבעת. עדות הנהג כי נסע בנתיב הימני וסטה לשמאל רק סמוך לתאונה, נשמעת הגיונית לאור עדותו כי רכב הטנדר עקף אותו וחזר לנתיב הימני, ולאור העובדה כי לאורך נתיב נסיעתו יש תחנות שצריך לעצור בהן.





נוסעים באוטובוס
6.
מעבר לנהג העידו שני נוסעים באוטובוס, הראשון אולג גרשינגורן. בהודעתו במשטרה שנגבתה ביום 19.01.2017 תיאר כי ישב במושב השני מאחורי הנהג ליד המעבר, ממשיך ומתאר כי כ- 300 מטר לפני הצומת של "עוף הנגב" ראה מצד שמאל רכב לבן עומד בין הנתיבים לכיוון " עוף הנגב". אחרי כמה שניות ראה את הרכב נכנס לצומת ו"כאילו" נעמד והאוטובוס לקח שמאלה כדי לא לתת לו מכה.

אולג השיב במשטרה כי לא ראה את הרגע שבו הרכב נכנס לצומת ובשאלה לאחר מכן, השיב כי נסעו בנתיב השמאלי ולא ראה רכבים נוספים, עוד אישר כי הרכב הפרטי חסם את נתיב הנסיעה ולא ידע להסביר למה. בעדותו במשטרה נערכה סקיצה בה תיאר את הרכב הפרטי עומד כאשר קצה הקדמי שלו סמוך למרכז הכביש, בין הנתיבים, וסמוך לתאונה האוטובוס בנתיב השמאלי.

מבחינת מכלול הודעתו של אולג במשטרה עולה כי ראה ממרחק רכב עומד בין נתיבים, קשה לקבל את תיאורו כי מדובר במרחק של 300 מטר שכן, כפי שיובהר להלן, אין שדה ראיה למרחק זה מכיוון האוטובוס, ועל פניו מדובר בטעות בהערכת המרחק. את העובדה החשובה לא ידע אולג להעריך והיא מה היה מרחק האוטובוס מהצומת כשהנתבע נכנס לצומת. גם התיאור כי האוטובוס נוסע בנתיב השמאלי במשך זמן ארוך לא עולה מעדותו במשטרה אלא עולה דווקא מההקשר של השאלה, כי תיאר את הנסיעה בנתיב השמאלי כאשר הבחין ברכב נכנס לצומת.

בעדותו הראשית תיאר לראשונה כי כאשר התקרבו לצומת, בערך 50 מטרים, ראה שהרכב התחיל לנסוע ופתאום עצר. לא מצאתי בסיס להתנגדות ב"כ הנתבעת לעדות זו, ואין בה משום הרחבת חזית. גם אם הייתה הסכמה דיונית כי מוגשות העדויות במשטרה כחקירה ראשית, אין מניעה להשלמת עדויות ובית המשפט צריך להתרשם ממסירת הגרסה הראשונית של העד בטרם חקירתו הנגדית. גם אם דיבר אולג עם ב"כ התובע טרם עדותו, התרשמתי מעד שלא הכניסו דברים לפיו אלא מבקש לתאר את המקרה לפי מיטב זכרונו.

בחקירתו הנגדית הבהיר כי השיב שנסעו בנתיב שמאל לשאלה באיזה נתיב נסעו לפני התאונה וחזר על גרסתו כי הנתבע התחיל להיכנס לצומת כשהאוטובוס התקרב והיה במרחק של כ 30 - 40 מטר. לשאלה מדוע לא תיאר את המרחק בעדותו במשטרה, הבהיר כי זה היה סמוך לאחר התאונה ועוד היו לו כאבים חזקים עקב התאונה, לטענתו אמר לשוטר כי היה מרחק קצר יותר מאשר המרחק בו הבחין לראשונה ברכב.
לא מצאתי כי מדובר בסתירה המעידה כי העד הודרך להוסיף נתון זה בעדותו. מהעדות במשטרה עולה כי העד השיב כי לא ראה את הרגע שהרכב הפרטי נכנס לצומת אולם קודם לכן תיאר כי חלפו כמה שניות מהמועד בו הבחין בו לראשונה עומד, עד שראה אותו נכנס לצומת. עדות זו, תוך התחשבות בשדה הראיה במקום, תומכת במסקנה כי אכן ראה את הנתבע נכנס לצומת במרחק קטן מ- 100 מטר. עדותו כי חלפו מספר שניות מהרגע בו ראה את הרכב הפרטי עומד עד שהרכב הפרטי החל בנסיעה, מלמדת כי האוטובוס עבר בשניות אלו מרחק של יותר מ- 100 מטרים ולכן סביר כי הרכב הפרטי נכנס לצומת כאשר המרחק בינו לבין האוטובוס קטן.

אולג לא ראה את הטנדר אלא רק תיאר כי שמע שהנהג מנסה לבלום וכי הרכב הפרטי עצר בין הנתיבים, בהמשך חזר על גרסתו כי ראה את הרכב הפרטי נוסע ונכנס לצומת במרחק של בין 30-60 מטר מהאוטובוס.

מבחינת מכלול עדותו של עד זה עולה כי מחזק הוא את גרסת הנהג כי הנתבע התפרץ לכביש המהיר כאשר האוטובוס כבר היה קרוב לצומת במרחק של כ- 60 מטר לכל היותר. לא מצאתי כי עד זה התאים גרסתו לבקשת התובעת ולא מצאתי לתת משקל לטענה כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי. ניתן להבין ממכלול עדותו של העד כי רק סמוך לתאונה סטה האוטובוס לנתיב השמאלי כדי למנוע את התאונה. עולה כי עד זה מחזק את גרסת נהג האוטובוס.

7.
בנוסף העידה נוסעת נוספת באוטובוס, נטלי שמעוני, אשר מסרה עדות במשטרה ביום 23.01.2017. בהודעתה מסרה כי ישבה במושב השלישי מקדימה בצד ימין וכאשר הגיעו קרוב לצומת "עוף הנגב" נסעו בנתיב השמאלי ואז יצא רכב מצד שמאל, הנהג של האוטובוס התחיל לבלום אבל לא הצליח וברח שמאלה לכיוון העצים. העדה ציינה כי ראתה את הרכב הפרטי לראשונה בכניסה לצומת כאשר חצי מהרכב נמצא בנתיב נסיעתם. למרות שלא ראתה רכב לפניהם ציינה כי היה רכב פרטי מצד ימין והיא מעריכה שבגלל זה האוטובוס ברח שמאלה ולא ימינה.

בעדותה הראשית חזרה על גרסתה במשטרה ותיארה כי לקראת הצומת שמה לב שמשהו קורה, לא הבינה למה הם בנתיב השמאלי ואז ראתה רכב מתפרץ וחותך את האוטובוס. בחקירתה הנגדית עמדה על טענתה כי האוטובוס ניסה לבלום כאשר היה קרוב לצומת ולא היה טווח של עצירה וגם היה רכב מימין, וחזרה והדגישה כי המרחק מהצומת היה קצר כאשר היא הבחינה ברכב נכנס לצומת.

גם עדה זו חיזקה את גרסת התובעת. מהנסיבות עולה כי שמה לב למתרחש בכביש רק סמוך לתאונה ואף חיזקה את העדות כי היה רכב נוסף מעורב, אותו תיארה כרכב שנסע בנתיב הימני. עולה כי אין לתת משקל לטענה כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי, וגם מעדותה עולה כי הנסיעה בנתיב השמאלי הייתה סמוך לפני התאונה.


הנתבע – נהג הרכב הפרטי
8.
אל מול כל עדים אלו ניצבת עדותו של הנתבע, אשר כאמור לעלי הורשע בהתאם להודאתו בעבירה של אי ציות לתמרור האט ותן זכות קדימה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק. די בהודאתו, בעובדה כי לא התבקשה רשות להבאת ראיות לסתור את ממצאי ההליך הפלילי, כדי לקבוע את רשלנותו של הנתבע.

בהודעתו במשטרה שניתנה יום לאחר התאונה, חקירה תחת אזהרה, העיד כי יצא והתחיל להתקדם לאט כדי לראות אם יכול לחצות את הצומת ופתאום ראה מולו רכב שבא במהירות והוא בלם, הרכב הנוסף ברח לצד ימין ופתאום ראה את האוטובוס מולו כאשר הוא עומד והיה ב"בלאק אוט". גרסה זו מסר גם לשוטר בזירה ועולה היא מדוח הפעולה.

הנתבע העיד במשטרה כי עצר בקו העצירה, הרבה לפני הצומת, ולא זוכר אם עצר שוב לפני שנכנס לצומת. לטענתו ניתן לראות ימינה מטרים בודדים ולאחר שהשוטר הטיח בו כי ניתן להבחין ברכב ממרחק של 400 מטר השיב כי באותו רגע לא ראה את האוטו הראשון שברח ממנו ואת האוטובוס בכלל לא ראה. עוד הוסיף כי הבחין באוטובוס לראשונה לאחר שהטנדר הגדול האמריקאי ברח לצד ימין וזאת בגלל שהטנדר הסתיר אותו. לערכתו נסע מטר עד שניים בתוך הצומת עד שבלם, עוד הבהיר כי ככל הנראה הטנדר ברח ימינה מאחר שהוא נכנס לצומת מוקדם מידי. הנתבע לא זכר באיזה נתיב נסע האוטובוס ותיאר כי כשנייה לאחר שבלם פגע בו האוטובוס.

די בתיאור זה כדי ללמוד על מידת רשלנותו של הנתבע אשר נכנס לכביש מהיר מבלי שהבחין כלל כי טנדר מגיע ואחריו נוסע האוטובוס. בנוסף עצר במרכזו של כביש מהיר ולא ראה כלל את האוטובוס עד לתאונה. בעדותו חזר הנתבע על התיאור במשטרה, תוך שציין כי ראה שהכביש פנוי ולדעתו האוטובוס נסע בנתיב השמאלי.

בחקירתו הנגדית העיד כי עמד כמה שניות עד שראה שהכביש פנוי והתחיל בנסיעה ולמעשה התברר כי הכביש לא פנוי, לטענתו בגלל שהטנדר נסע במהירות מסחררת והוא לא העריך נכון את מהירותו. עוד חזר כי לא ראה את האוטובוס ולא יודע באיזה נתיב הוא נסע. אשר למקום עצירתו, ציין כי נעצר ממש באמצע הכביש, יכול להיות שבלט קצת לנתיב הימני. כאשר נשאל האם לדעתו יש אשם לנהג האוטובוס, העדיף לא לענות והפנה לחוות דעת הבוחן מטעם הנתבעת שמסקנתה כי לא כל האשמה עליו.

מעדותו עולה כי הנתבע מודה כי נהג בחוסר זהירות, לא העריך נכון את מהירות נסיעת הרכבים, לא הבחין כלל באוטובוס המתקרב לצומת וחצה כביש מהיר תוך שנעצר במרכזו באופן שחוסם את נתיבי הנסיעה.

מסקנות מהעדויות
9.
מבחינת מכלול העדויות ובהתחשב בהרשעת הנתבע עולה כי האשם לקרות התאונה רובץ לפתחו של הנתבע.
הנתבע לא ידע לתאר מה היה המרחק בינו לבין האוטובוס כאשר החל להיכנס לצומת ורק ידע לתאר את הטנדר שנסע במהירות, שהצליח להתחמק מהתאונה, ובגללו נעצר במרכז הכביש. תיאור זה של הנתבע תואם לעדות נהג האוטובוס שתיאר כיצד הטנדר מתחמק מהתאונה תוך שהוא גולש מהנתיב הימני לשוליים. לא מצאתי לתת משקל לשאלה האם הטנדר המשיך בנסיעתו או עצר בשוליים שכן אף הנתבע מתאר את הטנדר כגורם המפתיע שגרם לו לעצור במרכז הכביש. תיאור זה מאפשר לקבל את עדותו של נהג האוטובוס כי הטנדר עקף אותו לפני הצומת, חזר לנתיב הימני ואז נכנס הנתבע לכביש והטנדר התחמק ממנו. הנתבע נעצר במרכז כביש והאוטובוס בשבריר שניה החליט לסטות שמאלה ופגע בנתבע והמשיך לשוליים.

עדות נהג האוטובוס מתיישבת עם עדויות הנוסעים אשר תיארו כי הנתבע התפרץ לכביש כאשר האוטובוס היה קרוב מאוד לצומת. די בבחינת עדויות אלה, אף ללא חוות דעת המומחים, כדי לקבוע כי לנהג האוטובוס לא הייתה אפשרות למנוע את התאונה. כפי שיובהר להלן, ודאי שלא במדובר בנסיבות אשר מהוות אשם יוצר אחריות על האוטובוס.

עדויות המומחים
10.
הבסיס לממצאי המומחים הוא דו"ח הבוחן המשטרתי אשר ציין כי שדה הראיה של האוטובוס בייחס לרכבים העומדים בצד שמאל של הצומת הוא 150 מטר לפני הצומת. מסקנת הבוחן המשטרתי היא כי הנתבע לא ציית לתמרור תן זכות קדימה, חסם דרכו של האוטובוס שהגיע מימינו, וכתוצאה מכך פגע האוטובוס ברכב הנתבע. הבוחן ציין כי מהירות האוטובוס, בהתאם לדיסק הטכוגרף, הייתה 100 קמ"ש, לפני שהאוטובוס החל בבלימת חירום. הבוחן המשטרתי לא מצא להטיל אחריות על נהג האוטובוס.

על בסיס ממצאי הבוחן המשטרתי הגישה התובעת חוות דעת לניתוח תאונת הדרכים מטעם מירי שילר. חוות דעתה מנתחת את עדויות הצדדים, אולם לא נדרשתי לניתוח זה שכן אין זה מתפקידה של המומחית. עוד בוחנת את שיחזור התאונה שביצע הבוחן המשטרתי לרבות סימני צמיג של האוטובוס, ומסבירה כי הדבר תואם להסברו של הנהג כי סטה שמאלה והחל בבלימה. בכל לנוגע למרחק העצירה של האוטובוס במהירות של 100 קמ"ש הבהירה כי נדרשים 103 מטרים כדי שהאוטובוס יעצור (זמן בלימה בצירוף זמן תגובה). ככל שהמהירות יורדת תקצר מרחק העצירה, וכך במהירות 90 קמ"ש, המהירות המותרת בכביש, המרחק הוא 86.5 מטרים. מסקנת המומחית היא כי אם גרסת נהג האוטובוס נכונה, כי הרכב הנתבע נכנס לנתיב נסיעתו במרחק של כ- 40 מטרים, לא הייתה לאוטובוס אפשרות למנוע את התאונה.

בחקירתה הנגדית הבהירה כי למרות שהאוטובוס לכאורה חרג מהמהירות המותרת, לאור הסטייה של מכשיר הטכוגרף, פלוס מינוס 6 קמ"ש, ייתכן גם שהאוטובוס נסע גם במהירות של 94 קמ"ש. לשיטתה אין משמעות לנתון זה לאור העדויות בדבר המרחק בין האוטובוס לרכב הפרטי, עת החל הוא להיכנס לצומת.

חוות הדעת בנסיבות התאונה הנדונה לא משנה את המסקנה אליה הגעתי גם ללא חוות הדעת. הנתון העולה מחוות הדעת נוגע רק למרחק העצירה של האוטובוס, נתון שאינו שנוי במחלוקת בין המומחים. חוות דעתה מחזקת את המסקנה כי אם נכנס הנתבע לצומת עת היה האוטובוס במרחק קטן מ - 86 מטרים, לא יכול היה האוטובוס למנוע את התאונה.

11.
הנתבעת פנתה לבוחן משה וייסמן, אשר מעבר לבחינת תיק המשטרה ועדויות המעורבים, ביקר במקום התאונה וערך תחשיב על בסיס ניסוי שערך לבחינת משך הזמן שלקח לנתבע לעבור את המרחק מקו העצירה עד המקום בצומת בו עצר לטענתו. לשיטת המומחה משך הזמן הוא 3.79 שניות ובהנחה שהאוטובוס נסע במהירות 100 קמ"ש, הזמן שעובר הוא במשך 3.79 שניות הוא 105.24 מטר. על בסיס ההנחה כי הנתבע החל בנסיעתו כאשר האוטובוס נמצא רחוק יותר ממרחק זה, סבור המומחה כי אם האוטובוס היה מגיב בזמן, בעת שהרכב הפרטי החל בנסיעה לתוך הצומת, היה יכול לעצור במרחק של 2.24 מטר לפני מקום הפגיעה ולכן יכול היה למנוע את התאונה. עוד הוסיף תחשיב לפי המהירות המותרת של
90 קמ"ש ולפיו הגיע למסקנה כי האוטובוס היה יכול לעצור במרחק של 8.25 מטר לפני התאונה.

די בעיון במסקנות המומחה כדי ללמוד כי נשענות הן על הנחה חסרת בסיס לפיה בעת שהחל הנתבע בנסיעתו מקו העצירה היה האוטובוס במרחק כזה, אשר היה מאפשר לו לעצור, לו היה מבחין ברכב מתחיל בנסיעתו. אין בראיות כל עדות מטעם הנתבע ביחס למרחק בו היה האוטובוס עת החל בנסיעתו, וכאמור לעיל העדפתי את גרסת נהג האוטובוס והנוסעים לפיה הנתבע התפרץ לכביש הראשי במרחק קטן יותר, של כ- 60 מטרים לכל היותר.

די בנתון עובדתי זה כדי לשלול את מסקנת מומחה הנתבעת. המומחה אישר כי הנהג לא נתן כל נתון באשר למרחק האוטובוס עת החל בנסיעתו, ואף אין נתון מדויק למקום הפגיעה וכל התחשיב שלו מבוסס על הערכה.

12.
גם אם היה בסיס עובדתי להנחה של המומחה כי במהירות 100 קמ"ש האוטובוס היה יכול לעצור במרחק של כ- 2 מטרים מרכב הנתבע, או 8 מטרים במהירות 90 קמ"ש, עדיין לא ניתן היה לייחס לנהג האוטובוס רשלנות בקרות התאונה.

מדובר בתחשיב המבוסס על נתונים לא מדויקים של הזמן שלקח לנתבע לעבור מתחילת נסיעתו ועד למקום בו עצר ומשאיר מרווח טעות קטן ביותר לאוטובוס, גם לו היה נוסע במהירות של 90 קמ"ש. כאמור לעיל ייתכן כי האוטובוס נסע במהירות של 94 קמ"ש בלבד, בהתחשב בעובדה כי היה בעליה.

על כן, רשלנותו הנטענת של נהג האוטובוס מסתכמת בחריגה של כ- 4 קמ"ש מהמהירות המותרת, ולא מדובר בנתון היוצר אשם. אין לצפות מנהג, גם אם מבחינה תיאורטית וטכנית ניתן לעצור בתנאי מעבדה, כי יצליח באמת לעצור. גם אם יכול היה נהג האוטובוס לראות ממרחק רב יותר את הרכב הפרטי עומד בין הנתיבים, אין הוא צריך לצפות כי יתפרץ לנתיב נסיעתו במרחק שלא מאפשר תגובה. נהג אוטובוס לא נדרש לתגובות מהירות של טייס קרב, אלא לתגובות של נהג סביר. חריגות קלות מהתנהגות אופטימאלית אינן בגדר רשלנות וכך גם התנהגות נהג האוטובוס במקרה הנדון. למעשה תושייתו של נהג האוטובוס מנעה תאונה קשה והצילה את חיי הנתבע, ונסיבות אלו
אינן מצדיקות הטלת אשם על נהג האוטובוס.
חלוקת אחריות או אשם תורם
13.
ממכלול הראיות עולה כי הרכב הפרטי חצה את נתיב נסיעתו של האוטובוס בכביש מהיר ועצר באמצע הנתיב, במפתיע ובמרחק שלא אפשר לאוטובוס לעצור או למנוע את התאונה בדרך אחרת. גם אם חרג האוטובוס במעט מהמהירות המותרת, וגם לו היה מוכח כי נסע בנתיב השמאלי, לא יצר סיכון תעבורתי במהירות נסיעתו כלפי הרכב הפרטי.

ברע"א 2809/18
קסברי נ' רוזן
, 26.11.18, פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית הובהר:
"כל מקרה ונסיבותיו. לטעמי, לא ניתן לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש-רכב הוא בהכרח גם אשם יוצר אחריות. אכן, ניתן להבין את הטענה כי התנהגות רשלנית של נהג מהווה סיכון תעבורתי לזולתו, כך שאם ראובן חטא באשם תורם בשיעור של 30%, הוא גם יצר אחריות באותו שיעור. אלא שהדברים
אינם כה פשוטים, נוכח מגוון המצבים והאפשרויות. העובדה כי בית משפט מצא לחייב את ראובן ברשלנות תורמת בשיעור של 30% בעוד שעיקר האחריות לתאונה הוטלה על שמעון שנכנס לצומת באור אדום, אינה משמיעה בהכרח את המסקנה שראובן יצר סיכון תעבורתי לזולתו. ייתכן כי בית המשפט מצא שראובן, אילו היה מתנהל בזהירות יתרה, יכול היה למנוע את התאונה או להקטין את הנזק, אך באשמו התורם הוא חטא כלפי עצמו ולא כלפי זולתו".

בנסיבות העניין יש ניתן אולי היה לראות במהירות האוטובוס ובאופן ומועד תגובת הנהג רק כאשם תורם, אולם לא כאשם יוצר אחריות. על כן, דין התביעה שכנגד להידחות.

14.
אשר לשאלת קיומו של אשם תורם או שיעורו, בע"א 7099/16 פלוני נ' רוזנרי, 8.8.19, חזר כב' השופט י' עמית על האופן בו יש לקבוע את שיעור האשם התורם, שם בפסקה 14:
"הכלל המשפטי הוא כי במקרה שבו הנזק נגרם גם בעטיו של הניזוק, "הפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק" (
סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין
). בפסיקה התפתחה גישה המנחה לקבוע את שיעור האשם התורם בהתאם למבחן כפול: מבחן פיזי-סיבתי של גרימת הנזק ומבחן נורמטיבי של מידת האשם בהתנהגותו של הניזוק (
ע"א 8684/11
אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור
, [פורסם בנבו] בפסקאות 36 ו-44 (25.6.2014) (להלן: עניין אלקיים
);

ע"א 14/08
אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו
, [פורסם בנבו] בפסקה 12 (2.12.2009);

ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב
(1) 803, 871 (2007); יצחק אנגלרד תורת הנזיקין הכללית 269-265 (גד טדסקי עורך; מהדורה שנייה, תשל"ז))".

שם נקבע אשם תורם על נהג אופנוע שנסע ישר בנתיבו במהירות של 95 קמ"ש בכביש שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש וללא פנס קדמי, והתנגש ברכב שבא ממול ופנה שמאלה תוך שלא נתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו (בנסיבות דומות לתאונה מושא תביעה זו). למרות עוצמת רשלנותו של נהג האופנוע, הפחית בית המשפט את אשמו התורם לשיעור של 40%.

במקרה הנדון מבחינה עובדתית, לא הוכח כי מהירות האוטובוס, או הנתיב בו נסע, תרמו לקרות התאונה, ודי במסקנה זו כדי לשלול קיומו של אשם תורם. במישור הנורמטיבי, לא מצאתי פסול בהתנהגות נהג האוטובוס, גם אם חרג במעט מהמהירות המותרת, ועל כן אין להטיל עליו אשם תורם.
על כן על הנתבעים לשאת במלוא נזקי התובעת.

שיעור הנזק בתביעת האוטובוס

נזק ישיר והוצאות
15.
בגין הנזק הישיר נתבע סך של 137,992
₪ בהתאם לחוות דעת השמאי יהודה דרומר שבדק את האוטובוס ביום 13.1.17 בהתאם למועד המפורט בחוות דעתו מיום 13.2.17. השמאי יצחק זריהן הגיש שומה נגדית בה קבע כי הנזק הישיר לאוטובוס הוא בסך של 117,810 ₪, וציין אי התאמה בין העלות בחשבונית המוסך לשומה וכן הפרזה בהערכת עלות חלק מהעבודות.


לאחר חקירת השמאים של הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה להעמיד את סכום הנזק הישיר לאוטובוס על סך של 119,588 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
(יוער כי הפחתה זו לא נולדה ביוזמת התובעת, אשר לא טרחה לעדכן את סכום הנזק לפי ההוצאות שהוציאה בפועל ורק בחקירתה של אשת הכספים עלה כי התקבלו חשבוניות זיכוי וצורפו אסמכתאות לתיקון שלא קשור לתאונה).

16.
התובעת מבקשת לאשר את הוצאותיה בגין שכר טרחת השמאי בסך
של 7,900 ₪ (ללא רכיב המע"מ), הנתמכות בחשבון שכר הטרחה של השמאי ובאסמכתא לתשלומו, שצורפה לתצהירה של סמנכ"לית הכספים, אורטל רוזמן נדיבי. בעדותה הבהירה כי אישרה את הסכום לתשלום לאחר שהגורם המקצועי בחברה אישר את התשלום, אשר להערכתה הוא סביר לאור היקף הנזק לאוטובוס.


בעדות השמאי דרומר הבהיר כי ליווה את התיקון כמעט עד גמר התיקון וביקר במוסך יותר מפעם אחת. אשר לתעריף שכר טרחתו השיב כי מדובר בתעריף מקובל וסביר להניח כי חושב על בסיס שעות עבודה שנדרשו.


ככלל, כאשר בעל דין נשא בפועל בהוצאה לצורך הוכחת תביעתו, וזכה בתביעתו, זכאי הוא כי יפסקו לו הוצאות משפט. במסגרת הוצאות אלו זכאי הוא לשיפוי מלא עבור הוצאות עבור מומחים, אלא אם ישנה סיבה מיוחדת לשפות אותו רק בגין חלק מהוצאותיו.


ב"כ התובעת הפנה לרע"א (חי') 3395/08
ברית נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ
, 23.9.08 (ערעור על תביעה קטנה), שם העיר בית המשפט כי עצם העובדה כי שמאים מחייבים שכר טרחה נמוך עת עובדים בהסדר מול חברת הביטוח, אין משמעותה כי שכר טרחה גבוה יותר הוא חריג ואין לאשרו . הגיון זה פועל גם במקרה הנדון והנתבעת לא הוכיחה כי שכר הטרחה המבוקש חורג באופן קיצוני משכר טרחה שנוהגים שמאים לחייב בגין בדיקת תאונות בהיקף דומה באוטובוסים.


ב"כ התובעת טען כי שיעור שכר הטרחה סביר, ומשקף כ- 5% מסך הנזק. גם אם לטעמי אין מקום ליצור קשר ישיר בין היקף הנזק לשיעור שכר הטרחה, היקף הנזק מעיד בדרך כלל על הצורך בבדיקה מעמיקה יותר ועבודה נוספת. כמו כן, אין לחשוד בתובעת, שהיא חברה מסחרית, כי תשלם סכומים החורגים באופן משמעותי מהנהוג בשוק. על כן, אני מאשר את שכר השמאי בסך של 7,900 ₪.


בנוסף תישא הנתבע בהוצאות העדות של השמאי בסך 2,000 ₪, שכר המומחית שילר בגין חוות דעתה ובנוסף עבור עדותה בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ (התייצבות ביום 24.1.19 ועדות ביום 30.4.19) וכן בהוצאות העדים בסך 1,600 ₪.


הנזק העקיף – ימי עמידה
17.
בכתב התביעה נתבע סך של 48,000 ₪ עבור 30 ימי עמידה, לפי הפסד של 1,600 ₪ ליום. השמאי דרומר, שערך חוות דעתו טרם עיין בחשבונית התיקון, העריך את משך העבודות במוסך כחודש. בפועל לפי חשבונית התיקון שהה האוטובוס במוסך מיום 13.1.17 עד ליום 28.2.17, אולם שעה שבכתב התביעה התבקש סעד עבור 30 ימי עמידה, אינה זכאית התובעת לדרוש מעבר לכך. ממילא לא הובאו ראיות להסביר את השיהוי בתיקון ומדוע לא הסתיים תוך 30 ימים.


לשיעור ההפסד היומי בגין עמידת האוטובוס הוגשה חוות דעת של רו"ח רוזמן, סמנכ"ל הכספים, לפיה ישנו הפסד יומי של 988 ₪. עולה כי הסכום המרבי לו יכלה התובעת לעתור הוא פיצוי בסך של 29,640 ₪, ולא הסכום שנתבע.

על מי שתובע נזק של אבדן הכנסה להוכיח כי נגרם נזק בפועל. יש להוכיח את רכיב אבדן הרווח היומי, ולא רק מניעת ההכנסה הפוטנציאלית, וכן יש להוכיח כי לא הושלמה ההכנסה מאוטובוס חלופי שברשות התובעת. בהעדר הוכחות לעניינים אלו, לא הוכח נזק זה.

על התובעת מוטלת החובה להוכיח את תביעתה, באותם מקרים בהם לאור אופיו וטבעו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, על התובע לעשות כן ואם לא יעמוד בנטל ההוכחה, לא ייפסק לו פיצוי. (
ע"א 355/80
נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ
, פ"ד לה
(2) 800 (1981)). אם תובע כשל בהבאת נתונים שניתן היה באופן סביר להביאם, אין מקום כי בית המשפט יישום את הנזקים מקום בו כשל התובע לעשות כן.

ב"כ התובעת הפנה לפסקי דין רבים אשר העניקו פיצוי בגין ימי השבתה של רכב שנפגע בתאונה, חלקם גם ביחס לחברות אוטובוסים. רוב הפסיקה שהובאה היא פסקי דין על דרך הפשרה, וקשה לסמוך מסקנות על בסיסה. ככלל, כל מקרה לגופו ומידת ההוכחה וטיב טענות הנתבע באותו הליך. אין זה קל להוכיח נזק בגין השבתת כלי רכב לחברה המחזיקה מספר כלי רכב רבים, וניתן לקבל גישה המאפשרת פיצוי על בסיס אומדנה במקרים המתאימים בהם הובאו די ראיות לצורך כך (ראה ע"א (י-ם) 22197-07-11
אלמוג הסעים בע"מ נ' עדיאל
, 19.9.11). עם זאת, לטעמי, במקרה של חברה המחזיקה צי אוטובוסים ומעניקה שירותי תחבורה ציבורית, הנטל שיש להטיל עליה להוכחת נזק בגין ימי עמידת אוטובוס, כבד יותר מאשר חברה פרטית שייתכן ותפסיד הכנסות אם רכביה לא יהיו זמינים לעבודות מזדמנות.

18.
חוות הדעת של רו"ח רוזמן היא לאקונית ואינה נתמכת במסמכים שעמדו בבסיס חישוביה. נעשה חישוב של הפסד בגין יום עמידה של אוטובוס בשנת 2017, על בסיס הפדיון פחות עלויות משתנות, ביחס למספר כלי רכב פעילים וימי פעילות בשנה. התוצאה היא הפסד יומי נטען של 988 ₪. מעבר לעובדה כי החישוב הוא ביחס לכל שנת 2017, לאחר התאונה, ואינו מדויק בגין עובדה זו, הנחת העבודה של חוות הדעת היא כי עצם עמידת האוטובוס גורמת להפסד.


הנחת עבודה זו נסתרה בחקירה הנגדית עת אישרה שהתובעת זכתה במכרז לשש שנים עם אופציה לשש שנים נוספות במסגרתן מחויבת היא לרציפות השירות של הקו. למרות שבחקירה השיבה כי התובעת ספגה קנסות בגלל אי עמידה בזמנים, לטענתה בגלל חסרון האוטובוס, לא הוצגו נתונים אלו. אף לא הוצגו נתונים גולמיים אודות מספר האוטובוסים שהיו זמינים לתובעת במועד התאונה, מספר האוטובוסים שעומדים כעתודה, או האפשרות לקבל תגבור מחברת האם דן. כמו כן חוות הדעת לא מתארת חשבונאית הפסד בפועל, אלא רק פוטנציאל של אבדן הכנסה.


מבחינת חוות הדעת והעדר הנתונים שבה, עולה כי בנסיבות העניין לא הוכיחה התובעת כי נגרם לה חסרון כיס עקב עמידת האוטובוס לצרכי התיקון. גם בהנחה כי בימי העמידה פחתה ההכנסה של התובעת, עקב מרחק נסיעות קצר יותר שנסעו האוטובוסים של התובעת, לא הוכח כי בבחינת הרווח השנתי נגרם לחברה נזק.


מקובלת עליי טענת הנתבעת כי היה על התובעת להוכיח כי לא היה די בעתודות התפעוליות שמחויבת היא להחזיק, כדי להשלים את החוסר באוטובוס שנפגע בתאונה. התובעת לא התייחסה בראיותיה כלל לשאלה זו, ולא יכולה בסיכומיה לטעון כי עתודות אלו נועדו רק לצורך טיפולים שוטפים באוטובוסים. הדעת נותנת כי עתודות מעין אלו נועדו גם למקרים של השבתת פעילות אוטובוס בגין תאונה. מה שניתן להניח לחברה פרטית קטנה כי השבתת אחד מרכביה, המהווה בדרך כלל אחוז גדול מצי הרכב שלה, יגרום לנזק, לא ניתן להניח בקשר לחברה המספקת שירותי הסעה ציבורית בהתאם למכרז.


על כן, לא הוכיחה התובעת כי זכאית היא לפיצוי בגין ימי עמידת האוטובוס.

ירידת הערך לאוטובוס
19.
השמאי דרומר תיאר את הנזק כך: "קורות שלדה בחזית, קורות מסגרת מרכב תחתונה, עמודים קדמיים, פח פנימי בחזית...קורות חיזוק ומבנה תא מזוודות..".
במסגרת העבודות אישר עבודות מסגרות פיברגלס ושלדה ותקנה 309. אין פירוט של טיב עבודות תיקון השלדה שבוצעו ומה נדרש במסגרת אישור לתקנה 309 לתקנות התעבורה.

בסוף חוות דעתו ציין כי ירידת הערך היא בשיעור כולל של 15%: 10% בגין יישור קורות שלדה בחזית, 1.5% בגין חיתוך וריתוך חיזוקי מרכב ורצפה בחזית, 1% בגין יישור פח פנימי לחזית ועמודים קדמיים תחתונים, 1.5% בגין חיתוך וריתוך פחי רצפה לתא מצברים, לתא מזוודות ומרכזיית חשמל, 1% בגין תיקון דלת ומבנה תא מרכזיית חשמל ויישור מבנה וקורות תא מזוודות, יישור תא מצבר ודלת מצבר.
עוד ציין השמאי כי הערכתו נכונה למועד בדיקת הרכב לפי מצב סחירות נכון למועד הבדיקה, וניתנה בגין עצם התיקון ולא מהצורך לגלות במו"מ למכירת הרכב כי הרכב עבר תאונה.

20.
הנתבעת העלתה טענות מהותיות כנגד האפשרות העקרונית להכיר בירידת ערך לאוטובוסים. על בסיס שומה נגדית של השמאי זריהן נטען כי אין ירידת ערך לכלי רכב מסוג מוניות, משאיות, אוטובוסים ובפרט לאוטובוסים ציבוריים. מסקנה גורפת זו של השמאי מבוססת על אופי השימוש היוצר בלאי גבוה ומואץ ועל אופי המכירה. נטען כי לא ניתן למכור אוטובוס ששימש לתחבורה ציבורית ממוכר לקונה מרצון, אלא נמכרים לאחר שהוסבו לכלי רכב מסחרי ובדרך כלל נמכרים מחוץ לגבולות ישראל. עוד הוסיף השמאי כי מידיעתו המכירה שמבוצעת היא בשווי נמוך מאוד ולעיתים לאחר השבתה ומכירה כברזל, וזאת לאור אבדן ערך בשיעור של 25% - 35% לשנה. מאחר ולא הוצגו לשמאי נתוני התובעת אודות מכירת אוטובוסים בפועל ועלות מכירתם, סבור הוא כי לא נגרמה ירידת ערך.


השמאי זריהן לא אמד באופן חלופי את שיעור ירידת הערך, אלא רק שלל את האפשרות להכיר בירידת ערך. אשר לאופי הפגיעה ציין כי מצא כי גשר המחבר את השלדות, רצפת תא מצברים, רצפת תא חשמל ותא חפצים הינם חלקים שנפגעו, אולם מיוצרים בייצור עצמי ותיקונם הוא חלק מעבודות פחחות ומרכב. השמאי לא קבע באופן מפורש כי לא נפגעה השלדה ולא היו עבודות ליישורה בחזית.

21.
בעדות השמאי דרומר ציין כי הקריטריונים של וועדת ששון ביחס לרכבים פרטיים אין משמעותם כי לרכבים אחרים לא נגרמת ירידת ערך. עוד ציין כי רכבים כבדים לרבות אוטובוס, עם פגיעות שלדה, לא נמכרים באותו מחיר של רכב ללא פגיעה.


בחקירתו הנגדית הבהיר כי מבדיקתו לא מצא עדות לפגיעת שלדה קודמת המצדיקה להתחשב בעבר הביטוחי של האוטובוס, ולא מצאתי כי נשללה עמדתו, למרות שלא בדק עבר ביטוחי של האוטובוס ועלה כי האוטובוס עבר תאונה קודמת. השמאי עומת עם טענות כי אוטובוסים ישנים יותר מ- 10 שנים אינם מורשים להסעות ילדים וציין כי אינו מכיר הוראה מעין זו. לשיטתו לתובעת זכות למכור אוטובוסים וראוי להחליף אוטובוס בינעירוני לאחר כ- 5 שנים, במסגרתן ירידת הערך היא כ- 10% - 12% לשנה. השמאי לא ידע את העלויות בפועל ששילמה התובעת לרכישת האוטובוס ולטענתו מדובר בנתון לא רלוונטי. שנשאל לגבי חברות ציבוריות שמכרו אוטובוסים טען כי דן מכרה אוטובוסים והוא ראה בעבר חוזים, אולם נתונים אלו לא הוצגו. השמאי דרומר לא ידע להשיב מי קונה אוטובוסים של דן בארץ ולא ידוע לו אם אגד מוכרים אוטובוסים לשימוש בארץ. עם זאת תיאר מקרה בו חברת ויולה קונקס מכרה אוטובוסים לחברת קווים.


באשר לטיב הפגיעה הבהיר כי ישנה שלדה תחתונה, המכונה סולם, ומעל לה המסגרת וכי נפגעה השלדה וגם המרכב התחתון. לשיטתו כאשר ישנה השפעה טכנית של הפגיעה על תפקוד האוטובוס, משפיעה היא על המחיר בו יכול להימכר האוטובוס. כן הבהיר כי ראה את התיקון בשלדות והבהיר היכן רואים זאת בתמונות.

22.
בחקירתו הנגדית של השמאי זריהן התברר כי עמדתו הגורפת כי אין כלל ירידת ערך לרכבים שאינם פרטיים אינה מבוססת. החוברת המנחה לחישוב ערכי רכב וירידת ערך, של איגוד שמאי ביטוח בישראל (במ/5), אמנם נערכה עבור רכב פרטי ומסחרי עד 4 טון, אולם בסעיף 3.3 ו- 3.13 לה נקבע כי אין מניעה להשתמש בהמלצות החוברת כבסיס לחישוב ירידת ערך לכלי רכב אחרים.


עוד עומת השמאי עם שומה שנתן בהליך אחר (במ/6) בה קבע כי קימת ירידת ערך לרכב ששימש כאוטובוס עבור חברה פרטית. השמאי הבהיר כי שם היה מדובר ברכב מסחרי שעבר הסבה לאוטובוס זעיר ובכך ביקש לאבחן את המסקנה הגורפת בחוות דעתו.


עולה כי אין לקבל את מסקנת השמאי זריהן כי יש מניעה גורפת להכרה בירידת ערך לרכבים שאינם פרטיים.


אשר למידת הפגיעה, בחקירתו הנגדית התעקש השמאי זריהן כי לא נגרמה כלל פגיעה בשלדה אלא רק במרכב. השמאי אישר כי השלדה בנויה כמעין סולם (במ/3), אולם טען כי נפגע רק המרכב, הבסיס העליון של האוטובוס. לא מצאתי כי ניתן לקבל הסברו, הן מבחינה טכנית והן מחמת העדר פירוט של הטענה בחוות דעתו. שעה שהרכב נפגע בעיקר בגחון, עת פגע ברכב הפרטי והמשיך בנסיעה בשוליים עד שנעצר במשאבות מים, אין זה סביר כי החלק התחתון ביותר לא נפגע ואילו חלקים מעליו נפגעו. לא נסתרה עדות השמאי דרומר כי הבחין בנזק לשלדה ועקב אחרי התיקון וראה את עבודות היישור. השמאי זריהן שבחן הרכב לאחר תיקונו לא שלל במפורש ממצאים אלו ולכן עדיפה עליי עמדתו של השמאי דרומר באשר להיקף הפגיעה בשלדה.


בנוגע לאפשרות מכירת אוטובוסים טען השמאי זריהן כי ידוע לו כי בחברת דן נמכרים אוטובוסים לאחר תקופת השימוש לאדם בשם אשר כהן, תמורת סך של כ- 4,000 ₪ לאוטובוס. לשיטתו תקופת השימוש היא כ- 15 שנים. עוד טען כי אוטובוס בן יותר מ- 10 שנים אינו מותר להסעת ילדים וכי בכל מקרה יש לבחון את שווי הרכב היום, אשר שווה כ- 550,000 ₪ (צורף מחירון במ/4) ולא כמיליון שקלים (בעת שומת דרומר הוערך האוטובוס בסך של 870,000 ₪) .


עוד טען כי לאחר 6 שנים האוטובוס יכול להימכר לחברה פרטית אבל לא ציבורית ולאחר 15 שנים לא תקנה אותו אף חברה. עוד טען כי לאחר כעשר שנים השווי של האוטובוס הוא כ- 100,000 ₪ ולא בוחנים תאונות קודמות, אלא רק מצב פנימי ושימושיות.



מועד קביעת ירידת הערך ונפקות אפשרות מכירת האוטובוס
23.
עולה כי התובעת נסמכת על שמאי מטעמה הסבור כי אין משמעות למחיר בו רכשה התובעת את האוטובוס ואף לא למידת היכולת שלה למכור אותו בחלוף השימוש בו. למעשה השמאי דרומר העריך את ירידת הערך באופן דומה לרכב פרטי, עם התאמות בנוגע לשיעור ירידת הערך (עליהן לא נחקר) תוך שהבהיר כי לא כל פגיעה באוטובוס מקנה פיצוי בגין ירידת ערך, אלא רק פגיעה בשלדה או במרכב אשר פגעה בתפקוד הטכני של האוטובוס, מקנה זכות לפיצוי זה.


מנגד נסמכת הנתבעת על עמדת השמאי זריהן אשר שלל כליל אפשרות לירידת ערך ברכבים שסחירותם קשה. תחילה שלל בכלל אפשרות לירידת ערך ברכבים שאינם פרטיים, אולם אין לקבל עמדה גורפת זו שסותרת אף את ממצאיו בהליכים אחרים. בהמשך העיד כי לפי ידיעתו וניסיונו, חברות תחבורה ציבורית מוכרות את רכביהם לאחר 15 שנים במחיר סמלי, ובמועד זה לא נהוג להתחשב בפגיעות שלדה, לאור השימוש באוטובוסים לצורך העברתם לחו"ל.


עדותו אמנם כוללת רכיבים של עדות מפי השמועה, אולם מסקנותיו כמומחה כי אוטובוסים כמו של התובעת לא נמכרים בשוק החופשי אלא נהוג למכור אותם כמכלול בסוף חייהם, לא נסתרה. יתרה מכך, מדובר בטענה הגיונית ואין צורך במומחיות מיוחדת כדי להבין כי התנהגות השוק של רכבים פרטיים שונה ממכירת אוטובוס המשמש לתחבורה ציבורית. התובעת לא הציגה כל ראיה להפריך את טענות השמאי זריהן וניתן לקבל את ההנחה כי ככלל, לא נהוג למכור בשוק החופשי אוטובוסים המשמשים לתחבורה ציבורית.

עם זאת, גם אם אקבל את טענת השמאי זריהן, אין משמעותה כי יש לשלול באופן מוחלט את האפשרות לפיצוי בגין ירידת ערך לאוטובוס המשמש לתחבורה ציבורית.

24.
הכלל הוא כי ירידת ערך היא נזק שנגרם ומתגבש עם קרות הנזק, גם אם הביטוי המוחשי של הנזק יכול ויתבטא רק בעתיד (
רע"א 3577/93
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו
, פ"ד מח
(4) 70 (1994), אליו הפנה ב"כ התובעת). אמנם

פסק דין
זה ניתן בנוגע לפרשנות פוליסה וביחס להגדרת נזק תוצאתי, אולם הקביעות בו ביחס לטיבה של ירידת הערך כנזק נקבעו ביחס לכל תביעות נזיקין וחלות באופן עקרוני בנוגע לכל סוג של כלי רכב או חפץ.


המסקנה היא כי אין מקום לגישה לה טוענת הנתבעת המבקשת לחילופין לקבוע כי את ירידת הערך יש לשום למועד בו יימכר הרכב, או לכל המוקדם למועד פסק הדין. גישה זו אינה סבירה מבחינה דיונית שכן יידרש פיצול סעדים בכל תביעה בגין נזקי רכב (שכן למה לאבחן בין אוטובוס לרכב פרטי אם לשניהם נגרמת ירידת ערך) וניתן לכאורה להתדיין באותו עניין בחלוף שנים רבות, 15 שנים לפי שיטת הנתבעת במקרה של אוטובוס. מאותם טעמים, גם המועד של פסק הדין אינו מועד ראוי לבחינת שיעור הנזק ויוצר תמריץ לנתבע למשוך את ההליך כדי לגרום לירידת הערך של הרכב

הלכת מוריאנו יושמה בפסקי דין רבים באופן שהנזק של ירידת ערך מתגבש בעת קרות התאונה. העמדות השונות פורטו על ידי כב' השופטת ס' כהן בת"א (אש') 22837-05-11
פורטנוי נ' מ.ק. חברה לעבודות חו"ל ונמלים בע"מ
, 16.8.16, בפסקה 24:


"בת"א
52918-01-12
זילברמן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'
, הוצגו הדעות השונות בפסיקה
בעניין מועד חישוב ירידת ערך, לאחר סקירת הדעות והגישות השונות, כב' השופטת אורלי מור-אל בפסק הדין הביעה דעתה כי המועד הנכון לחישוב ירידת הערך הוא ככלל ערך הרכב במועד התאונה ולא מועדים מאוחרים אלא במקרים מיוחדים בהם כאשר הרכב נמכר והוכח כי ירידת הערך הייתה קטנה או גדולה יותר יש להתחשב גם בנתון זה ואלו הדברים:
"לאחר שבחנתי את הדברים ואת מכלול השיקולים, אני מוצאת לנכון לצרף את דעתי למירב השופטים הגורסים, כי המועד הנכון לחישוב ירידת הערך הוא ככלל ערך הרכב במועד התאונה ולא מועדים מאוחרים יותר, כגון מועד פסק הדין או מועד מכירת הרכב, בהסתייגות אחת שלפיה ככל שנמכר הרכב והוכח הלכה למעשה כי ירידת הערך הייתה גדולה או קטנה יותר, נכון להתחשב גם בנתון זה. דומה הדבר, לקביעה, כי חוות דעת השמאי לגבי עלות התיקון ברכב היא המכרעת לעניין גובה הנזק ואין הנהג חייב לתקן את הרכב על מנת לזכות בפיצוי ואולם אם תיקן את הרכב ושילם סכום גבוה או נמוך יותר ממה שהעריך השמאי, הרי שיש להתחשב בקבלות שהציג נהג הרכב בפועל.
כפי שנפסק, ואיני רואה צורך לחזור ולהרחיב, הקביעה, כי מועד התאונה הוא זה המכריע, מתיישבת היטב עם עקרון היסוד בנזיקין של השבת המצב לקדמותו נכון למועד קרות הנזק ולא במועדים מאוחרים יותר, התלויים, בין היתר, באורך המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, מועד הגשת התביעה ומועד שמיעת התביעה. גישה כזו, תביא למצב בו יהא למזיקים אינטרס ברור ומתוגמל היטב למשוך את המשא ומתן ואת ההליך המשפטי, שכן ככל שהזמן עובר, ערך הרכב יורד. מדיניות משפטית נכונה וצודקת מחייבת קביעה אחידה בלתי תלויה בחלוף הזמן, שעה שניתן להעריך את הנזק שנגרם כבר במועד הארוע. גם לנהג שבחר לא למכור את הרכב שנים רבות לאחר התאונה נגרם נזק של ירידת ערך בר כימות בעת התאונה עצמה והוא זכאי לשיפוי מהמזיק בעבור נזק זה.

הלכה למעשה, בהתאם לדיני הנזיקין, חובתו של מזיק היא לשאת בנזק מייד לאחר התרחשותו וכאשר מדובר בנזק רכוש, יש להעמיד את הניזוק במצב בו הוא יכול לרכוש נכס אחר באותו מצב באותו מועד.
כאשר מדובר בשיפוי בהתאם לחוק חוזה ביטוח,
הרי שנקבע בחוק, כי פיצוי שאינו שנוי במחלוקת ישולם בהקדם ולא יאוחר מתוך 30 יום. לפיכך, מקום שנקבעה האחריות הרי ששיעור הנזק, בוודאי כאשר מדובר בנזק רכוש, אמור להיות מחושב על פי מועד הארוע עצמו ולא מועדים מאוחרים יותר, אלא כאמור אם יש נסיבות המצדיקות סטיה מכלל זה, כגון ראיה חד משמעית (בעצם מכירת הרכב) המאפשרת ומצדיקה הסקת מסקנה אחרת לגבי גובה הפיצוי הנטען.""



עמדה זו מקובלת עליי ומשקפת את הזרם העיקרי בפסיקה. (השווה גם ע"א (נצ') 36576-04-19 אסולין נ' ג.א.ן תברואה את מוטי זיבאי בע"מ, 7.8.19 שם הובהר כי הנזק מתגבש במועד התאונה וכי אין משמעות למכירת הרכב).

25.
ב"כ התובעת הפנה לפסיקה אשר יישמה באופן זה את הלכת מוריאנו והכירה בירידת ערך לאוטובוסים, אם כי במקרים רבים הופחת שיעור ירידת הערך לפי שיקול דעת בית המשפט. כך בתא"מ (חי') 40368-09-17
אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ נ' ארזי ירושלים תיירות והסעות בע"מ
, 12.3.18 נקבעה ירידת ערך למועד התאונה, אם כי הופחת שיעורה ונקבע כי לא הוכח כי לא ניתן למכור אוטובוס וממילא עובדה זו אינה סיבה לשלול פיצוי בגין ירידת ערך. (וכן מסקנה דומה בת"א (חי') 63614-12-16
אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ נ' הודיה
, 23.11.17)

עוד הפנה לתא"מ (אש') 50462-06-17
קוים תחבורה ציבורית בע"מ נ' שבתאי
, 29.3.18, שם הוכרה ירידת ערך לאוטובוס בגין פגיעה קלה. המסקנה שם כי בחינת ירידת הערך נקבעת בעת התאונה ולא בעת מכירת הרכב בפועל מקובלת עליי, אולם המסקנה הפרטנית שם נבעה בעיקר מהעדר הוכחת הטענה כי האוטובוסים הציבוריים נמכרים כמקשה אחת בתום תקופת השימוש בהם. המסקנה הסופית שם אינה נקייה מספקות, ולטעמי אם ניתן להכיר בירידת ערך באוטובוס, הדבר צריך להיות בפגיעות שלדה ממש ולא פגיעות מרכב שונות.

בנוסף הפנה ב"כ התובעת לפסיקה של הערכאות הדיוניות בהן הוכרה ירידת ערך לאוטובוסים. חלק ניכר מהפסיקה אליה הפנה לא עוסקת באוטובוסים של חברות לתחבורה ציבורית, בחלקן שני הצדדים הסכימו כי יש ירידת ערך אולם חלקו על שיעורה, ורוב פסקי הדין אינם דנים לעומק בשאלה העקרונית.
עוד הפנה ב"כ התובעת לע"א (חי') 44002-11-17
מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דן בצפון הפעלת תחבורה בע"מ
, 7.3.18, כבסיס להכרה בירידת ערך גם ביחס לרכב לא סחיר כמטרונית. אין בפסק הדין דיון עקרוני בשאלה אם ניתן להכיר בירידת ערך לאוטובוס, ובית המשפט המחוזי הפחית שם 25% משיעור ירידת הערך מאחר ומדובר היה במטרונית ולא באוטובוס ומהראיות עלה כי אינה נמכרת בסוף השימוש. עם זאת יש בסיס לטענה כי

פסק דין
זה מחזק את הגישה המכירה בירידת ערך לאוטובוסים וניתן להקיש ממנה למקרה הנדון.

26.
גם בע"א (י-ם) 22197-07-11
אלמוג הסעים נ' עדיאל
, 19.9.11, הכיר בית המשפט המחוזי בירידת ערך, אולם אישר את המסקנה של הפחתה מהשיעור שנתבע לאור העובדה שלא ניתנה לנתבעת אפשרות לבחון חוות דעת זו על ידי מומחה מטעמה. מזהות התובעת שם עולה כי מדובר שם בחברה פרטית ולא לתחבורה ציבורית כמו התובעת.

גם בע"א (ת"א) 24423-03-18 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, 28.6.16, הכיר בית המשפט בירידת ערך של 1% לאוטובוס בגין יישור גשר שלדת חזית (אם כי עיקר הדיון עסק במועד בדיקת הרכב על ידי השמאי ואין דיון בשאלה העקרונית האם יש להכיר בירידת ערך לאוטובוס).

מבחינת מכלול הפסיקה עולה כי המגמה העיקרית היא להכיר בנזק של ירידת ערך לאוטובוסים, ודאי שיש להעניק פיצוי לחברות הסעה פרטיות, אולם ישנה הכרה לנזק זה גם לחברות המספקות שירותי הסעה ציבורית, אם כי מרבית הפסיקה בחרה להפחית מנימוקים שונים את שיעור ירידת הערך.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ירידת הערך שנגרמה לאוטובוס בגין הפגיעות המהותיות יותר לשלדה. עם זאת, יש לתת משקל משמעותי לעובדה כי האוטובוסים של התובעת לא נמכרים באופן דומה לרכבים פרטיים. אמנם לא הוכח כי לא ניתן כלל למכור אותם, אולם לא נסתרה עדות השמאי זריהן כי בדרך כלל אוטובוסים דומים נמכרים בחלוף 15 שנות שימוש, בסכומים נמוכים שלא מתחשבים בתאונות שעברו, לרבות לא בפגיעות שלדה שתוקנו.

ההלכה שקבעה כי ירידת ערך הוא נזק שמתגבש על אתר נשענת על ההנחה כי העובדה כי נגרם נזק שתוקן, מפחיתה את שווי הרכב בפני
קונה פוטנציאלי וכן מפחיתה את השווי של הנכס הקיים בידי בעל הרכב. על כן, יש לתת משקל משמעותי לעובדה כי רכב מסוים סביר להניח כי לא יימכר תוך זמן קצר. שמאי התובעת לא נתן משקל לנתון זה. לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין אני סבור כי יש להפחית בחצי את שיעור ירידת הערך בגין האפשרות הסבירה כי בעת מכירת האוטובוס, לא יינתן משקל מלא לירידת הערך שנגרמה לו.
בנוסף, מצאתי לנכון לאשר את ירידת הערך רק לרכיב של יישור קורות שלדה בחזית, אותו העריך השמאי דרומר בירידת ערך של 10%. למרות שעל פניו הערכה זו היא על הצד הגבוה, לא מצאתי להתערב בה, אולם לא שוכנעתי כי לתיקוני המרכב השונים ישנה השפעה על השימוש הבטיחותי באוטובוס ולכן לא ראוי להכיר בהם כגורם המוריד את ערך האוטובוס.

מתוך שיעור ירידת הערך של 10%, יש להכיר רק בירידת ערך של 5% וזאת לאחר התחשבות בסיכוי כי ירידת הערך תשפיע על מחיר האוטובוס עת יימכר. על כן יש להכיר בנזק בשיעור של 43,500 ₪ בגין ירידת ערך.

סוף דבר
27.
האוטובוס נסע בכביש מהיר והנתבע התפרץ לכביש וחסם את נתיב נסיעתו בשלב בו התאונה הייתה בלתי נמנעת. על כן אחראי הנתבע למלוא נזקי התובעת. מעבר לנזק הישיר לא הוכיחה התובעת זכאותה לפיצוי בגין ימי עמידה וזכאית רק למחצית משיעור ירידת הערך שנגרמה עקב פגיעה בשלדה.


התביעה שכנגד נדחית.


הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
א.
בגין הנזק הישיר לאוטובוס - סך של 119,588 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

ב.
בגין ירידת ערך – סך של 43,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
ג.
בגין הוצאות ההליך - שכר השמאי בסך של 7,900 ₪, הוצאות העדות של השמאי בסך 2,000 ₪, שכר המומחית שילר בגין חוות דעתה וכן עבור עדותה בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן בהוצאות העדים בסך 1,600 ₪.

בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות האגרה במלואה, בסך 8,205 ₪, וזאת למרות שהתובעת הוכיחה רק חלק מתביעתה. חיוב זה נובע מהארכת הדיון שלא לצורך לאור משך ואופן חקירות ב"כ הנתבעת והגשת תביעה שכנגד ללא בסיס.
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.
הנתבעת תישא בנוסף בשכר טרחת עו"ד בגין קבלת התביעה ודחיית התביעה שכנגד, בסך של 18,000 ₪.

ניתן היום,
כ' חשוון תש"פ, 18 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 18460-03/17 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ נ' שלום מצרי, קל - אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/11/2019)