פסקי דין על פינטו דוד | פסקי דין על פינטו אורית | פסקי דין על סהר חברה לביטוח | פסקי דין על אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב |

74575/00 א     05/03/2006




א 74575/00 פינטו דוד,פינטו אורית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ




1
בתי המשפט
א 074575/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
05/03/2006
תאריך:
כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

בפני
:

1 . פינטו דוד

2 . פינטו אורית

ע"י ב"כ עוה"ד אילן קנר

בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . סהר חברה לביטוח בע"מ

2 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אהוד שטיין
הנתבעות
פסק דין
מבוא

1. התובעים, בעל ואשתו, נפגעו בתאונת דרכים ביום 5.2.99 בעת שהתובע נהג ברכב. הנתבעות היו המבטחות של השימוש ברכב.

2. הנתבעות הודו בכיסוי הביטוחי ובחבות ועל כן המחלוקת נסבה בשאלת הנזק בלבד.

3. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי שבין פגיעת התובעת בתאונה והתפרצות מחלת הזאבת (לופוס) ממנה היא סובלת.

4. בעקבות התאונה הוכרז רכבם של התובעים באובדן מוחלט.

5. ממקום התאונה הועברו התובעת והתובע לבי"ח סורוקה שם נבדקו וטופלו ובסופו של בירור שוחררו לביתם.

6. לתובעים מונה בהסכמה מומחה בתחום האורטופדי לקביעת שיעור נכותם בתחום זה.
כמו כן מונה מומחה בתחום הפנימי לבחינת הקשר הסיבתי שבין ההתפרצות מחלת הזאבת אצל התובעת לבין התאונה ולקביעת שיעור נכותה בגין מחלה זו.

7. התובעת ילידת 1968, הייתה בת 31 בתאונה וכיום הינה בת 38 שנים.

התובע יליד 1963, היה בן 36 בתאונה וכיום הוא בן 42 שנים.

לתובעים שני ילדים ילידי השנים 1994 ו - 1996.

במועד התאונה ולאחריה התגוררו התובעים בישוב ניסנית.

תביעת התובעת

הפגיעה בתחום האורטופדי

8. התובעת טענה לכאבי גב וחזה בעקבות התאונה וכתוצאה מכך הייתה בטיפול פיזיותרפי.

ד"ר רופמן אשר מונה כמומחה בתחום האורטופדי מצא כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1) או מחצית סעיף 37 (7) א' למבחני המל"ל .

9. המומחה האורטופדי לא זומן לחקירה ועל כן ראיתי לקבל את קביעתו.

מחלת הזאבת

10. אין חולק כי לאחר כשנה מהתאונה הוכרה התובעת כחולת זאבת אדמנתית הידועה גם בשמה - systemic lupus erythematosus (ובקיצור - sle או לופוס).
11. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התאונה נשוא התביעה היא שהביאה להתפרצות המחלה או שמא אין כל קשר בין הפגיעה בתאונה להתפרצותה.

12. כב' השופטת גרסטל שדנה בתיק זה בשעתה מינתה את פרופ' מיכאל לישנר כמומחה בתחום הפנימי למתן חוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין התפרצות המחלה והתאונה וכן לקביעת שיעור נכותה של התובעת הנובעת מן המחלה.

פרופ' לישנר בדק את התובעת ועבר על המסמכים הרפואיים שהועברו אליו וקבע בחוות דעתו, מיום 17.12.01, כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לבין התפרצות הלופוס אצל התובעת.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו וזו נעשתה לאחר שהתיק הועבר לשמיעה בפני
י.

לאחר חקירתו של המומחה חלה הרעה במצבה של התובעת והמומחה בדק אותה בשנית ביום 18.12.03 והמציא חוות דעת נוספת ביום 17.2.04 שבה מצא החמרה במצב התובעת וראה להעמיד את נכותה הזמנית בעת ההחמרה על 50% לפי סעיף 35 (1) ה' מתואם ואת נכותה הצמיתה על 25% לפי סעיף 35 (1) ב-ג.

13. ב"כ התובע חולק על מסקנת המומחה ומבקש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות הלופוס אצל התובעת.
ב"כ הנתבעות מבקש לאמץ את קביעת המומחה.

דיון

14. על מנת לקיים דיון במחלוקת שבין הצדדים ולבחון את קביעתו של המומחה, יש ראשית לפרוש את הסימפטומים האופייניים למחלת הזאבת וכן את הסימפטומים שנמצאו אצל התובעת ומועד התגלותם.

15. אין חולק כי לופוס הינה מחלה קשה לאבחון כאשר במרבית המקרים האבחנה נעשית על דרך האלימינציה ורק לאחר שמתקבצים מספר סימפטומים אופייניים למחלה.

על פי הספרות הרפואית ישנם 11 סימפטומים אופייניים ללופוס אשר הצטברות של מספר מהם מחשידה בקיומה של לופוס. המומחה נשאל באשר לסימפטומים האופייניים למחלה והשיב:

"אתה שואל אותי האם זה נכון שסימפטומים ללופוס הם: 1. כאבי מפרקים. 2. כאבי בטן. 3. בחילות הקאות ושלשולים. 4. חום. 5. ירידה במשקל. 6. אנמיה. 7. כאבי ראש והפרעות ראיה. 8. עייפות ונדודי שינה. 9. דיכאון, עצבנות ותנודות במצב הרוח, ואני משיב לך שזה רק חלק מרשימת הסימפטומים שמאפיינים את הלופוס."
(ראה עדותו בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 14 - 17).

16. מסקירת החומר הרפואי שהוצג למומחה הנוגעת למועד תחילתן של תלונות התובעת אשר מהוות סימפטומים למחלה, עולה התמונה הבאה:

אסמכתא
מועד הופעתו לראשונה
סימפטום
ת/8
10/2/99
5 ימים אחרי התאונה
קוצר נשימה
ת/11
ת/12 ו - ת/14
10-18/2/99
5 ימים אחרי התאונה
כאבי בטן
ת/11, ת/12 ו - ת/14
10-18/2/99
5 ימים אחרי התאונה
חום גבוה
ת/11
ת/12 ו - ת/14
10-18/2/99
5 ימים אחרי התאונה
בחילה
ת/11, ת/12 ו - ת/14
10-18/2/99
5 ימים אחרי התאונה
חולשה כללית (עייפות)
אסמכתא
מועד הופעתו לראשונה
סימפטום
ת/12
10-18/2/99
5 ימים אחרי התאונה
סחרחורות
ת/9, ת/10, ת/21 ע' 2,
ת/22
19/2/99
שבועיים אחרי התאונה
כאבים בבית החזה
ת/15
4/3/99
חודש אחרי התאונה
אנמיה
ת/22 ו - ת/23
7/3/99 מיפוי עצמות
19/2/99 - אורטופד,
14 ימים אחרי התאונה
כאבי מפרקים (ברכיים)

טבלה זו נערכה על בסיס הטבלה המופיעה בסיכומי התובעת ובשינויים שראיתי להכניס בהתאם לאמור במסמכים הרפואיים.

17. בתצהירה שבה התובעת על המופיע במסמכים וכך גם בעדותה בפני
י. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעות היא מציינת:

"אתה שואל מה אמרתי לו (הכוונה לד"ר לישנר - ח.ו.ו), אני משיבה לך שאמרתי לו שזה התחיל יום אחרי התאונה קוצר נשימה, כאבים בחזה ושיעול ושבוע אחרי התאונה התחילו כאבי בטן וכאבים במפרקים. לא יכול להיות שאמרתי שזה התחיל חודשיים שלושה אחרי התאונה."
ראה עדותה בעמ' 30 לפרוטוקול שורות 24 ואילך.

חוות דעתו של המומחה

18. בחוות דעתו הראשונה מיום 17.12.01 מציין המומחה את הדברים הבאים:

- בתיק הרפואי של התובעת עובר לתאונה אין רמז למחלה כרונית והתובעת אף לא נטלה תרופות לפני גילוי הלופוס.

- בשנת 2000 אובחנה התובעת כחולת לופוס על סמך קליניקה של כאבי פרקים ובדיקות דם מתאימות כולל שקיעת דם מוחשת, אנמיה, ירידה במספר כדוריות לבנות, מבחן קומבס ישיר חיובי וקיום נוגדנים לפקטור גרעיני (ana) ול - dna. המומחה מקבל את האבחנה של לופוס כאבחנה וודאית.

- "קשר הזמנים בין התאונה לאבחנה לא לגמרי ברור". הוא מציין שהיו תלונות שיוחסו בתחילה לתאונה וחלקן לא היו ספציפיות כמו תלונתה על חולשה. יחד עם זאת בבדיקת המטולוג באפריל 1999 בלטו לויקופניה ואנמיה שהן שכיחות בזאבת.
והוא מוסיף:

"מאחר שהתמונה הקלינית והמעבדתית בזאבת היא לעתים קרובות לא ספציפית והאבחנה אינה פשוטה ואורכת לעיתים זמן ארוך, קשה לקבוע את יחס הזמנים בין התאונה למחלה אם כי, על פי המסמכים והאנמנזה, אפשר לתארו כמספר חודשים קטן (כנראה 2 - 3 חודשים)."

- המחקרים שבהם דווח על קשר בין סטרס נפשי לבין התפרצות לופוס הינם ישנים ובלתי מבוקרים היטב ומבוססים על התרשמות סובייקטיבית של הנבדקות וקשה לאמתם. אין הוכחה שטראומה פיזית קשורה להתפרצות המחלה. רוב המחברים של טקסטים על לופוס אינם כוללים טראומה או סטרס ברשימת הגורמים למחלה.

- גם המחבר העיקרי המרבה לכתוב על קשר בין סטרס לזאבת , dj wallace מסייג מאד את דבריו ומציין שקיימים דיווחים בודדים בלבד ועל פי ניסיונו האישי קשר כזה קיים בעיקר לאחר טראומה קשה (major או - profound כהגדרת wallace) אך אין הוכחה לכך שזאבת נגרמת על ידי טראומה.

- הטראומה הגופנית שחוותה התובעת אינה עומדת בהגדרה של major או - profound .לא היו ממצאים שחייבו אשפוז, ניתוח או קבוע בגבס ולכן אין לראות בטראומה - טראומה מג'ורית. מכאן שגם על פי התומכים בתיאורית הקשר בין התפרצות זאבת וטראומה אין המקרה של התובעת מתאים.

19. ראיתי להביא את דברי הסיכום של המומחה בסכמו את חוות דעתו וזאת מאחר ולאמירותיו ישנה חשיבות לצורך ניתוח קביעותיו:

"לסיכום גב' פינטו עברה תאונת דרכים ב - 5.2.99 עם טראומה שלא חייבה התערבות כירורגית או אשפוז. חודשים בודדים אח"כ הופיעו סימנים שהוליכו בסופו של דבר לאבחנה של זאבת. מרבית הספרות הרפואית אינה מוצאת קשר בין טראומה גופנית או נפשית לבין התפרצות או החמרה של מחלת הזאבת. אסכם דווקא בלשונו של wallace שהוא התומך העיקרי בקשר שבין הסטרס לזאבת, האומר שקשר בין טראומה גופנית לבין זאבת לא נחקר מעולם וקשר בין סטרס נפשי לבין זאבת הוצע בעבר אך לא אושר בסטנדרטים מדעיים מקובלים."
(ההדגשות שלי - ח.ו.ו.)

20. המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. הוא נשאר איתן במסקנתו שאין לקבוע קשר בין התפרצות הזאבת אצל התובעת לבין התאונה. מחקירתו עולים הפרטים הבאים:

- הנחתו הייתה כי הסימפטומים הראשונים הופיעו כחודשיים שלושה לאחר התאונה.

- קשר הזמנים בין התאונה לבין הסימפטומים הראשונים של המחלה אומר דרשני.

- זה נכון שקשר בין סטרס נפשי לבין התפרצות המחלה תוארו כבר בספרות הרפואית אך הכוונה הייתה בעיקר לחוויות ילדות וטראומות ילדות ולא מדובר על אירוע חד. יחד עם זאת אין מדובר ברמת ההוכחה הנדרשת ברפואה.

- זה נכון שבמקרה כזה, היינו במחקר אשר יבחן קשר בין חוויה טראומתית כמו תאונה, לבין התפרצות לופוס, יהיה צורך לעקוב אחר הרבה מאד אנשים ולכן במקרים שאין בהם מחקרים, מתבססים הרופאים על ניסיונם של אחרים, תיאורי מקרים ועל הניסיון. (עמ' 11 שורות 22 ואילך).

- התובעת לא נשאלה ספציפית על ידי המומחה באשר למצבה הנפשי והיא מיוזמתה לא תיארה מצב של לחץ נפשי.

- לא ניתן לשלול שהתובעת הייתה חולה עוד עובר לתאונה אלא שמחלתה הייתה סמויה
והתאונה פעלה כטריגר שהביא להתפרצות המחלה. (עמ' 12 שורות 10 ואילך).

- הסיבה ללופוס לא ידועה עד היום וחושבים שהיא מערבת שינוים בגנים מסוימים
ותופעות סביבתיות כולל תרופות.

- בארץ מוכרים בין 1,000 ל - 2,000 חולי לופוס.

- המומחה לא היה מודע לעוצמת הפגיעה של הרכב בעת התאונה וצילומי הרכב שהוצגו
לו הפתיעו אותו.

- הקביעה שהטראומה של התובעת לא הייתה מג'ורית נעשתה מאחר ולא היו אשפוז,
חבלת ראש או שברים. (עמ' 14 שורות 8 ואילך).

עדותה של התובעת

21. התובעת העידה על סמיכות זמנים של ימים ספורים מאז התאונה ועד הופעת הסימפטומים. עוד העידה התובעת כי בעת התאונה חשה שהיא:"רואה את המוות בעיניים" לאור העובדה שחזתה בתאונה הולכת ובאה והבינה כי לא יוכלו לחמוק מפגיעה. (ראה עדותה סעיף 2 לתצהירה).

22. עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין וראיתי לקבלה. חיזוק לעדותה ניתן היה ללמוד גם מעדותו של בעלה אשר היה מעורב גם הוא בתאונה.

סקירת המאמרים

23. המומחה עצמו מאזכר בחוות דעתו את מאמריו של וואלס שהינו ראומטולוג שחקר את הלופוס.

מתוך החומר שהומצא לבית המשפט עולה כי כבר בשנות ה -50 של המאה הקודמת הועלתה השאלה של קשר סיבתי בין מצב נפשי והתפרצות של לופוס. וואלס מפנה למאמרם של מק'לארי, מאייר וויצמן העוסק בשאלה האם לדיכאון ישנה השפעה על התפרצות המחלה. ראה אזכור מס' 12 במאמרו נ/3.

כך בהמשך ישנן עבודות נוספות כמו זו של אוטו ומק'קאי אשר בדקו 20 חולי לופוס למול קבוצת ביקורת של 20 אנשים בריאים ומצאו כי כל חולי הלופוס בקבוצה נחשפו לסטרס כזה או אחר יותר מקבוצת הביקורת הבריאה. ראה אזכור 26 במאמר נ/3.

הגם שוואלס מציין שאין מחקר מקיף מדעי אשר יאשש את אותן עבודות שצוטטו לעיל ואחרות, הוא מציין במאמרו זה כך:

it is widely believed by rheumatologists that psychologic crises and "physical trauma can aggravate the activity of a preexisting ra or sle".
(ראה עמ' 155 למטה בנ/3).

במאמר הוא מביא את דעתם של מספר חוקרי לופוס כמו שר, רוטפילד, דבואה ורופס אשר ראו קשר בין סטרס נפשי לבין התפרצות של לופוס.

וואלס מציין כי מרבית חולי הלופוס סובלים מפיברומיאלגיה משנית למחלתם אשר לגביה ידוע היטב כי סטרס נפשי משמש פרובוקטור .

וואלס מסכם את מאמרו כך:

this also applies to sle, where the role of physical trauma has never "been investigated and disease exacerbation induced by emotional stress has been strongly suggested, but not yet verified in a scientifically acceptable fashion".

על עיקרי מאמרו זה חוזר וואלס גם בספרו על הלופוס שיצא לאור ב - 1995, נספח 5 למאמרים משהוצגו מטעם התובעת. בספרו זה הוא קושר גם בין פגיעה בתאונת דרכים לבין התפרצות של לופוס או להחמרה של הסימפטומים וערוב של איברים נוספים לאחר הטראומה. שם בעמ' 186.

24. גם מהמאמרים של ד"ר להיטה (נספח 2 ו -6 למאמרים) עולה כי הסיבה להתפרצות או להתגלות לופוס אינה ידועה ומעריכים כי גורמים גנטיים וסביבתיים הינם גורמים בעלי השפעה משמעותית. והוא מוסיף:

some of the environmental factors that may trigger the disease are: infections ",antibiotics (especially those in the sulfa and penicillin groups), ultraviolet light, extreme stress, and certain drugs".
(ההדגשה שלי - ח.ו.ו.)

כלומר גם להיטה מתייחס לסטרס חמור כגורם בעל משמעות להתפרצות לופוס.

25. עמדה דומה מובאת במאמר של ד"ר מרכוס, שולמריך ושטראוב אשר סוקרים את הספרות הרפואית העוסקת בקשר שבין סטרס ומחלות ראומטיות. גם הם מציינים כי הקשר שבין סטרס לבין התפרצות או החמרה של לופוס לא אושר בראיה מדעית ניצחת אך :

all in all, stress seems to act an exacerbating factor in sle, precipitating "flares. the reviewed literature could not, however, provide convincing evidence for stress as a provoking factor for the disease".
(ראה עמ' 11 למאמר בתחתית העמוד).

26. לסיכום, ניתן לראות כי עד היום לא נעשה כל מחקר מקיף העומד בסטנדרטים מדעיים מחקריים בשאלה הנוגעת להשפעת סטרס נפשי וגופני עם התפרצות או החמרת מחלת הזאבת.

יחד עם זאת מכל המאמרים שהוצגו לעיל, עולה תמונה כי החוקרים סבורים וחשים שישנו קשר וקיימת השפעה של סטרס נפשי על התפרצות המחלה או החמרתה. מדובר בדעה שסומכת על תיאורים של מקרים וניסיונם של החוקרים.

רמת ההוכחה הנדרשת במשפט לעומת זו הנדרשת במדע

27. נקודת המוצא של הדיון הינה כי אין מחקר אשר קובע באופן חד משמעי קשר סיבתי בין סטרס נפשי או טראומה גופנית לבין התפרצות של לופוס. בספרות הרפואית מצויים מאמרים אשר מצביעים על קשר כזה כקשר אפשרי על סמך בדיקת מקרים וניסיונם של החוקרים.

28. בפסק הדין בעניין ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי ומדינת ישראל נ' יצחק קרישוב וערעורים נגדיים, דינים עליון, כרך סח' 36 , נדרש בית המשפט לשאלה זו. דעת הרוב מפי כב' השופטת דורנר, קובעת :

"על בית המשפט - ועניין זה עיקר - לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיות. לאמור, כי על בית המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת וודאות שהיא מעבר ל - 50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51%, אינה נחשבת ההוכחה כלל. לשם כך, על בית המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, שעולם מושגיהם, ורמות ההוכחה אליהן הם רגילים שונים בתכלית, את התשובה לשאלה המשפטית (השונה) של עמידה ברף מאזן ההסתברויות."
סעיף 10 לפסק הדין.

משמע ששאלת הקשר הסיבתי עשויה לקבל תשובות שונות כאשר היא נבחנת דרך משקפיים מדעיות לעומת משקפיים משפטיות.

29. גם בפרשת קרישוב לא היה בנמצא מחקר מדעי מוסמך אשר קובע באופן ברור, על פי דרישות המחקר הרפואי, קשר סיבתי בין מחלת הסרטן ממנה סבל התובע שם לבין החומרים איתם בא במגע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת (המערערת דשם).

כל שהיה בידי הצדדים להציג מתוך הספרות הרפואית היו תיאורי מקרים המצביעים על קיום קשר בין החשיפה לאותו חומר, היינו האסבסט, לבין סרטן מסוג ליפומה ממנו סבל התובע.

כב' השופטת דורנר קובעת כי במקרים דוגמת זה שבפני
ה, "על בית המשפט לפסוק על יסוד המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר. וזאת, מתוך הכרה בכך שפתרון המקרה הקונקרטי אינו יכול להמתין תמיד להתפתחויות בעולם המדע." (ראה סעיף 11 לפסק הדין).

השופטת דורנר מפנה לפסיקה של בית המשפט העליון אשר ראתה לילך בדרך זו ולקבוע קשר סיבתי בעניינים רפואיים על סמך הגישה האינדוקטיבית. לבסוף היא מגיעה למסקנה כי אף במקרה שבפני
ה הצטברות הנסיבות מלמדת על הקשר הסיבתי ומנגד למומחים אשר שללו קשר כזה לא היה הסבר הגיוני להתפרצות המחלה אצל התובע שם.

30. ב"כ הנתבעות טוען כי לא ניתן ללמוד גזירה שווה מפסק הדין בפרשת קרישוב שכן שם אימץ בית המשפט את חוות הדעת מטעם התובע ואילו במקרה שבפני
י אין בפני
בית המשפט כל חוות דעת אשר קובעת קשר סיבתי בין התאונה להתפרצות הלופוס אצל התובעת.

עוד מאבחן ב"כ הנתבעות את פסק הדין שם מן המקרה שבפני
מן הטעם שבפרשת קרישוב מצא בית המשפט חיזוק למסקנתו בממצאים עובדתיים נוספים דוגמת מחלתם של עובדים נוספים והיותו של חומר האסבסט מסוכן לבריאות.

31. ייאמר מיד כי אין דעתי כדעתו של ב"כ הנתבעות.

העובדה כי בפרשת קרישוב הייתה מונחת בפני
בית המשפט חוות דעת מטעם אחד הצדדים אשר ראתה לקבוע קשר סיבתי נובעת מן הפרוצדורה השונה החלה על תביעות לפי פקודת הנזיקין כדוגמת התביעה שם, לעומת הפרוצדורה השונה החלה על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: החוק). על פי החוק אין צד יכול להציג חוות דעת מטעמו וכל שיש בידו הוא לחקור את המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט ולנסות לקעקע את חוות דעתו.

על פי הפסיקה אין בית המשפט מחויב לאמץ באופן עיוור את חוות הדעת גם אם ניתנה על ידי מומחה מטעמו. חוות הדעת אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות ובית משפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות. ראה לעניין זה ע"א 2160/90 - שרה רז נ' פרידה לאץ ואח' , פ"ד מז(5), 170 ,עמ' 171-172:

"כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני
בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ (4) 50 ,48 ע"א 124,128/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד (1) 622- 621, ,617; ע"א 675/77, אלטשולר נ' נציב המים, פ"ד לד(1) 737 ,731; ע"א 409/84 מדינת ישראל נ' שגב, פ"ד מ(3) 711-710 ,706."

פרשת רז נ' לאץ דנה בתביעה מכוח החוק.

32. כך גם איני שותפה לדעתו של ב"כ הנתבעות כי במקרה שבפני
להבדיל מן המקרה שבפרשת קרישוב אין ממצאים עובדתיים אשר יכולים לשמש לחיזוק. כך למשל עוצמת התאונה אשר הביאה להשבתת הרכב בו נסעו התובעים היא ראיה לחיזוק הטענה הנוגעת לשיעור הסטרס או הטראומה שלהן הגיבה התובעת.

אין לשכוח כי מחלת הלופוס נדירה מאד ובוודאי בהשוואה למחלות הסרטן אשר נחקרות חדשות לבקרים בעיקר בשל העלייה הגדולה בשיעור התחלואה או גילויה של המחלה בעשרות השנים האחרונות והצורך ליתן מזור לציבור גדול באוכלוסיה.

33. עצם העובדה כי דעת השופטים בפרשת קרישוב נחלקה אינה מלמדת כי דעת הרוב אינה ראויה או כי אין לאמצה. אין חולק כי השאלה שעולה במקרה שבפני
י ואשר הייתה הנושא שבמחלוקת בפרשת קרישוב, לרבות בדיון הנוסף בעניינו, אינה פשוטה וכדברי בית המשפט העליון בדיון הנוסף:

"שאלות אלה אינן פשוטות כלל ועיקר וניתן למצוא בהן פנים לכאן ולכאן, כפי שאמנם עולה מקיומה של המחלוקת בין שופטי ההרכב בפרשה זו."
דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' יצחק קרישוב, (טרם פורסם).

34. ב"כ הנתבעות מפנה לפסקי הדין בעניין קביעות קצין התגמולים: ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203; לרע"א 7207/01 נחום לייזר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 747; וכן לרע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ (1) 529.

35. אכן באותם פסקי דין נדונה השאלה מתי דעה ברפואה נעשית אסכולה ונקבע כי צריך שהיא תהיה מקובלת ומבוססת על מחקרים מדעיים רציניים.

36. אלא שבפסק הדין במסגרת הדיון הנוסף שהתבקש בפרשת קרישוב ראתה כב' השופטת ביניש לאבחן בין הדרישות הניצבות בפני
תובע מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959, [נסוח משולב], לבין תביעות נזיקיות. מאחר ושאלה זו לא נדונה בפסיקה נמנעה גם כב' השופטת ביניש מהכרעה בשאלה זו אך הוסיפה וציינה כי גם אם יש ללמוד גזירה שווה מאותם פסקי דין העוסקים בתביעות לתגמולים על פי חוק, הרי שגם אז נותרת בידי התובע, מקום שאין אסכולה רפואית מבוססת, האפשרות להוכיח תביעתו היינו כי במקרה שלו נגרמה הנכות או המחלה או הוחמרה בעקבות השירות הצבאי. היא מסכמת וקובעת כך:

"בהתאם להלכה הפסוקה, אין בהעדרה של "אסכולה רפואית - מדעית מבוססת" כדי להכריע בהכרח את גורל התביעה, והתובע רשאי לנסות להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי אף בהעדרה של אסכולה כאמור; זאת נוכח הפער הקיים בין רמת ההוכחה המדעית הנדרשת בעולם הרפואה והמדע לבין רמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי."

יש לציין כי פסק הדין בערעור בפרשת קרישוב ניתן ביום 2.6.04 וההחלטה בדיון הנוסף ביום 5.1.05. אלו פסקי הדין המאוחרים ביותר העוסקים בשאלה זו ואף מבחינת חישוב הזמנים הם המחייבים.

37. לחיזוק טענתו מפנה ב"כ התובע לשני פסקי דין בהם קיבל בית המשפט את טענת התובע/תובעת באשר לקשר הסיבתי שבין טראומה להתפרצות לופוס.

הראשון הינו

פסק דין
של בית המשפט באונטריו קנדה larivee v. lafrance, ontario court general division, court file no.3611- 91, before judge mr. boissonneault.
פסק הדין מיום 6.11.96, דן במקרה דומה לזה שבפני
. התובעת שם נפגעה בתאונת דרכים בינואר 1991 אשר גרמה לנזק ניכר לשני כלי הרכב המעורבים. התובעת סבלה מחבלה בצוואר ובהמשך כעבור מספר חודשים, באוקטובר אותה שנה, אובחנה כסובלת מלופוס ופיברומיאלגיה.

המומחים באותו מקרה נחלקו בשאלת הקשר הסיבתי שבין התפרצות הלופוס לבין התאונה. זאת בעיקר בשים לב לעובדה כי לתובעת אחות חולת לופוס.

בסופו של יום ראה בית המשפט שם להעדיף את דעתם של המומחים מטעם התובעת וזאת כדבריו:

it would be too great a coincidence for her to have reached 38 years, undergone two "normal pregnancies and lived a full energetic life to experience these symptoms only
after a physical and psychological trauma. the evidence is that in all probability,
lupus was triggerd by the accident".

39. פסק הדין השני אליו מפנה ב"כ התובעת ואשר עוסק ממש באותה שאלה הניצבת בפני
י, הינו פסק הדין בעניין ת.א. (ת"א) 1458/97 אילן כהן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ
, מפי כב' השופט סטרשנוב מיום 18.09.00.

באותו מקרה נפגע התובע בתאונת דרכים בעמ"ש צווארי. הוא נבדק וטופל בבית חולים ושוחרר עם צווארון. בהמשך החל לסבול מתופעות לוואי שונות אשר הביאו את הרופאים בסופו של דבר לקבוע כי התובע סובל מלופוס.

יש לציין כי באי כוח הצדדים בעניין אילן כהן הינם אותם עורכי הדין המייצגים בתיק שבפני
י.

בעניין אילן כהן מינה בית המשפט כמומחה מטעמו את פרופ' מרדכי רביד. מתוך פסק הדין עולה כי המומחה מציין שלא ניתן לקבוע או לשלול קיומו של קשר בין טראומה לבין התפרצות המחלה בשל קשר הזמנים הקרוב, אך כדבריו:

"אני נוטה לחשוב שאכן התאונה היא שחשפה את המחלה אך איני יכול להוכיח זאת."
(סעיף 10 לפסק הדין).

בית המשפט בעניין אילן כהן ראה לאמץ את חוות דעתו של פרופ' רביד לאחר שזה נחקר בפני
ו בציינו כי חוות דעתו כמו גם חקירתו בבית המשפט היו רציניות ומרשימות.

בית המשפט מציין כי גם אם יניח שמחלת הזאבת קיננה בתובע עוד לפני התאונה, ולא נגרמה בעקבותיה, גם אז אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה שכן במקרה כזה יש להחיל את מבחן "הגולגולת הדקה" ולקבוע כי המחלה התעוררה ופרצה כתוצאה מן הפגיעה בתאונה.

40. לסיכום נקודה זו נראה כי על פי הפסיקה הרלוונטית די לה לתובעת אם תוכיח כי ישנה סבירות של 51% שהמחלה פרצה בעקבות התאונה. הוכחה בשיעור זה אפשרית גם אם אין עדיין מחקר מדעי מבוסס ומקובל על הקהיליה הרפואית.

בחינת חוות דעתו של מומחה בית המשפט

41. לאחר שסקרתי את הספרות הרפואית שהוגשה וכן את הפסיקה, יש לבחון את טענות הצדדים בכל הנוגע לחוות דעתו של המומחה על רקע כל אלה.

42. אין מחלוקת כי עובר לתאונה לא סבלה התובעת מאותן תופעות שהביאו בסופו של יום לאבחנה של לופוס. זאת למעט האנמיה ממנה סבלה גם לפני כן ואשר גם המומחה הסכים כי אין בה בלבד כדי ללמד על תסמינים קודמים ללופוס, מאחר ובאותן שנים עברה התובעת שני הריונות ושתי לידות.

43. לאור תמונות הרכב אשר צורפו למוצגי התובעת אין ספק שמדובר בפגיעה משמעותית הגם שבסמוך לאירוע התאונה נראה היה כי פגיעות הגוף הינן קלות. גם המומחה היה מופתע למראה התמונות של הרכב בעת שהוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית. ראה דבריו בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 6 -7.

44. אין חולק כי מדובר במחלה נדירה יחסית ומספר החולים בה קטן ועד היום אין יודעים את הגורם להופעתה. שאלה זו לא נחקרה כמעט בספרות הרפואית המקובלת עד היום. כל שיש בספרות הרפואית הם מאמרים המתארים את ניסיונם של הכותבים שמרביתם הינם רופאים ראומטולוגים אשר כותבים על סמך ניסיונם עם החולים שטופלו על ידם.

אין בספרות הרפואית שהומצאה לבית המשפט כל מאמר אשר שולל קטגורית את האפשרות שטראומה עלולה להביא להתפרצות לופוס. למול אותה גישה, אשר מוצאת ביטויה במאמר של וואלס ובספר של להיטה, שיש להכיר בהשפעה של סטרס חמור על התפרצות לופוס - אין גישה נוגדת בספרות הרפואית. כל שנאמר מנגד הוא שהקשר הזה טרם הוכח מדעית.

45. סמיכות הזמנים בין הופעת הסימפטומים הראשונים והתאונה הוכחה כסמיכות זמנים קרובה הרבה יותר מזו שהניח המומחה במסגרת שיקוליו בעת עריכת חוות דעתו.

מן הטבלה שבסעיף 16 לפסק הדין, עולה כי ראשיתם של הסימפטומים הופיעו כבר מספר ימים לאחר התאונה אלא שהם לא שויכו למחלת הלופוס אלא לתסמינים שגרתיים של דלקות גרון, מחלות ויראליות בריאה ובמערכת העיכול וכו'.

המומחה מציין בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית כי אבחנה של לופוס אורכת בדרך כלל זמן ואינה מאובחנת בקלות בשל העובדה שחלקם של התסמינים נראים בראשונה כמו תסמינים רגילים של מחלות שגרתיות חולפות והתמונה הקלינית והמעבדתית של לופוס היא לעיתים קרובות לא ספציפית.

המומחה יוצא בחוות דעתו מן ההנחה כי הסימפטומים הראשונים הופיעו כ 2- 3 חודשים לאחר התאונה. (ראה עמ' 3 לחוות הדעת הראשונה בראשית העמוד).

הנחה זו הוכחה כלא נכונה. משנתבקש המומחה במסגרת החקירה הנגדית ליתן דעתו לכך, השיב כי אותם תסמינים שהופיעו מספר ימים לאחר התאונה אובחנו כמחלה ויראלית ואין ללמוד מהם על תחילתם של הסימפטומים שהביאו בסופו של דבר לקביעת האבחנה על ידי הרופאים המטפלים. ראה דבריו בעמ' 15 לפרוטוקול שורות 18 - 21.והוא מוסיף:

"אתה שואל האם זה נכון שהסימפטומים שהיו לה אז (הכוונה בסמוך לפגיעה - ח.ו.ו) אלה סימפטומים של לופוס, אני משיב לך וגם של אלף מחלות אחרות."

בהמשך משנדרש לכל אותם תופעות ותסמינים שהופיעו הרבה לפני חלוף חודשיים - שלושה, הוא מנסה לקשור את התלונות לעצם החבלה עצמה.

"אתה אומר לי שכל תשעת הסימפטומים שמנינו לפני תחילת הסקירה הזו מופיעים אצל התובעת לא חודשיים - שלושה לאחר התאונה, אלא 5 ימים אחרי התאונה הראשון, שבוע - שבועיים מרבית האחרים ועד 7.3.99 יש לנו כבר את תשעת הסימפטומים ואתה שואל אותי מה הייתי אומר אם כך הייתי מניח מההתחלה, אני משיב לך שאני לא חושב שזה התחיל בשבוע הראשון. אני לא חושב שזה לוגי להגיד שמי שמקבל מכה בחזה וסובל מכאבים, זה נובע מלופוס."
(ראה דבריו בעמ' 16 לפרוטוקול שורות 19 - 24).

אין זאת אלא שתשובותיו אלו של המומחה אינן תואמות את הסבריו הראשונים אשר לפיהם רבים הם המקרים שסימפטומים של לופוס מאובחנים בתחילה כמשהו אחר, שגרתי יותר, ורק עם חלוף הזמן וריבוי הסימפטומים נולדת האבחנה של לופוס. במצב דברים זה יש לקבוע בדיעבד כי גם אותם סימפטומים שאובחנו בתחילה אחרת היו בעצם תסמינים של לופוס.

אף המומחה עצמו לא יכול לשלול שהתובעת סבלה ממחלה סמויה שלא אובחנה אשר התפרצה בעקבות התאונה ששימשה כטריגר. תשובתו לשאלה זו אינה מספקת:

"אתה אומר לי שגם ....אז יכול להיות שהתובעת הייתה לה מחלה סמויה בלתי מאובחנת אסימפטומטית או סימפטומטית במקצת שלא אפשרה אבחנה של המחלה ואז בא האירוע של התאונה שגרם או חבלה גופנית, או סטרס נפשי ופעל כטריגר שהביא להתפרצותה ואתה שואל האם אני יכול לשלול את זה, אני משיב לך שאני לא יכול לשלול את זה, אבל אני מניח שאדם בריא הוא אדם בריא."
(ראה עדותו בעמ' 12 לפרוטוקול שורות 10 -16).

אשר על כן אני רואה לקבוע כי הופעתם של תסמינים ראשונים להתפרצות הלופוס אצל התובעת הייתה מספר ימים מועט לאחר התאונה. ומכאן - קשר זמנים קרוב מאוד.

46. גם המומחה מציין כי קשר הזמנים שבין התאונה לבין הופעת הסימפטומים הוא קשר זמנים "שאומר דרשני", כהגדרתו.

47. עוד יש להביא בחשבון כי על פי הידוע כיום יש ללופוס נטייה להתפרץ בעקבות הריון ולידה. התובעת נפגעה בתאונה לאחר שני הריונות ללא בעיות מיוחדות ולידות רגילות ללא שהופיעו כל תסמינים של המחלה בעקבותיהם.

48. אם אחבר את כל אלה היינו:

- קשר זמנים מאד קרוב בין התאונה לבין התפרצות המחלה.

- עוצמת התאונה אשר גרמה לתובעת לחשש ממשי לחייה.

- העדר עבר רפואי קודם שיחשיד בדבר קיומה של המחלה עובר לתאונה.

- העדר כל מחקר אשר ישלול קשר סיבתי כאמור.

- מאמרים ועבודות של ראומטולוגים אשר רואים קשר כל שהוא בין טראומות, בעיקר סטרס נפשי, לבין התפרצות לופוס.

- קביעות של בתי משפט אחרים במקרים דומים אשר ראו לקבוע קשר סיבתי בין סטרס או טראומה לבין התפרצות לופוס.

- השוני המהותי שבין רמת ההוכחה הנדרשת במחקר מדעי לבין זו הנדרשת בתביעה אזרחית.

מכל אלה ראיתי שלא לקבל את קביעת המומחה, פרופ' לישנר בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה להתפרצות הלופוס אצל התובעת שבפני
י.

אני קובעת שלאור כל אותם דברים שציינתי לעיל הוכיחה התובעת את הקשר הסבתי שבין התפרצות הזאבת לבין התאונה במידת ההוכחה המוטלת עליה במשפט אזרחי.

שיעור הנכות במחלת הזאבת

49. בחוות דעתו הראשונה לא מתייחס המומחה לשאלת שיעור הפגיעה של התובעת הנובע מן המחלה.

50. בחקירתו הנגדית נשאל המומחה באשר לשיעור נכותה של התובעת כתוצאה ממחלתה והשיב שנכותה עומדת על משהו שבין 5% ל - 10% במצבה כפי שראה אותה עובר לכתיבת חוות הדעת.
הוא מוסיף ומציין כי קשה להעריך את מצבו העתידי של חולה לופוס.

"אתה שואל כמה זמן הייתי לוקח כדי להגיע למסקנה באשר למצבו העתידי של חולה לופוס מאובחן, אני משיב לך שאני הייתי מעריך כבין 3 ל- 5 שנים, אבל בלופוס הכל יכול להיות. צריך לדעת שמי שנותן צפי כזה יכול לטעות. הכל סטטיסטית והכל יכול לקרות."
ראה עדותו בעמ' 23 לפרוטוקול שורות 2 - 4.

51. לאחר חקירתו הנגדית בבית המשפט ובטרם הסתיימה שמיעת הראיות בתיק, חלה החמרה במצבה של התובעת ולבקשת בא כוחה הוריתי כי המומחה ישוב ויבדוק אותה ויחווה דעתו באשר לשיעור הנכות ממנה היא סובלת.

52. בחוות דעתו המשלימה מיום 17.2.04, מוצא המומחה כי אכן הייתה החמרה בפעילות המחלה החל ממאי 2003 אשר טופלה תרופתית בסולומדרול במתן תוך ורידי. באשר למצב הוא מציין כך:

"אמנם חלק מהתלונות (חולשה, עייפות, כאבי פרקים) והתבחינים החיוביים היו קיימים גם קודם לכן אך בנוסף לתלונות הופיעו גם ממצאים אוביקטיביים המתאימים לפוליארטריטיס בכפות ידיים ורגליים."

את נכותה הוא מעמיד על 50% לתקופת ההחמרה שבין 30.9.03 - 1.5.03 ומאז, נכותה הצמיתה עומדת על 25% לפי סעיף 35 (1) ג - ד למבחני המל"ל.

53. המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו המשלימה.

בחקירתו הסביר כי בקביעת אחוזי הנכות הביא בחשבון גם את האבחנה שנעשתה על ידי הרופאים המטפלים ולפיה לתובעת גם תסמינים המזוהים עם פיברומיאלגיה.

בכל הנוגע לסיכויי ההחמרה של המחלה במהלך השנים, ציין המומחה כי הגם שקשה להתנבא באשר לאופי התנהגותה של המחלה, הרי שעל פי התנהלותה של המחלה עד למועד בדיקתו השנייה, יש לשער שהמהלך יערב בעיקר פגיעה בפרקים ובדם ולא באיברים הפנימיים. הוא מציין שנדיר כיום לראות חולה לופוס בכסא גלגלים שעיקר פגיעתו היא בפרקים.

54. המומחה ציין כי יש להניח שהתובעת תזקק לטיפול תרופתי כל חייה וכי עם הטיפולים המודרניים ניתן היום להשתלט על המחלה.

עיקרם של הטיפולים נמצא בסל הבריאות אך ישנם גם כאלה שאינם כלולים בסל ועלות סדרת טיפולים כזו (בת ארבעה טיפולים) עולה כ - 40,000 שקל. טיפולים אלו ניתנים בדרך כלל כשיש התלקחות מעבר לפגיעה בפרקים.
55. בעדותה הראשית ציינה התובעת כי עובר לתאונה לא סבלה ממגבלות רפואיות ותפקדה ללא מגבלה במשק ביתה, בגידול ילדיה ובעבודתה כקוסמטיקאית.

כיום היא סובלת מתופעות שונות כמו חום תמידי, כאבי פרקים, כאבים בכפות הידיים ובברכיים, מחולשה ועייפות גם לאחר מנוחה, מכאבי ראש וסחרחורות, כאבי בטן, כאבי גב ושינויים במצב הרוח אשר הביאו ליחסים מתוחים בינה לבין בעלה.

כתוצאה מאותן תופעות לא שבה לעבודה סדירה תקופה ארוכה לאחר התאונה, אך בסופו של דבר שבה לעבוד אם כי בהיקף מצומצם יותר מאשר לפני התאונה. לעיתים היא נאלצת לבטל טיפולים קוסמטיים שקבעה ללקוחות בשל עייפותה וכאביה.

עוד ציינה התובעת כי מאז התאונה היא נדרשת לעזרה רבה בטיפול בילדיה ובמשק הבית אשר ניתנת לה על ידי בעלה והוריה וכן נזקקת לעזרה בשכר.

56. התובעת בחקירתה ציינה כי נכונותה לקבל עבודה תלויה במצבה באותו היום. אם היא מרגישה טוב היא תקבל את הלקוחות לטיפולים קוסמטיים.

עוד היא ציינה כי היא מעסיקה עזרה בשכר לעבודות משק הבית אחת לשבועיים, וכמטפלת בילדיה מידי פעם ולא באופן קבוע. בעיקר כאשר היא חלשה וסובלת מסחרחורת וכאבים בידיים. ראה עדותה עמ' 34 לפרוטוקול.

57. עדותה של התובעת עשתה רושם אמין וניכר שהיא אכן מתקשה לחזור ולתפקד כפי שעשתה עובר לתאונה במשק ביתה, בילדיה ובעבודתה.(זאת הגם שלא התרשמתי מהיקף עבודה נרחב גם לפני התאונה).

עוד התרשמתי כי התובעת עשתה מאמץ לאחר התאונה לרכוש מיומנות נוספת בתחומה - בניית ציפורניים - כדי להגדיל את היקף הכנסותיה.

58. ב"כ התובעת טוען כי לצורך הערכת נכותה של התובעת יש להביא בחשבון מספר גורמים והם: אופייה של המחלה, הערכת מגבלותיה בתקופות השונות של רמיסיה והחמרה, וכן הערכה באיזה חלק משארית חייה תהיה התובעת במצב של רמיסיה ובאיזה חלק מחייה תהיה במצב של התלקחות והחמרה.

לטענת ב"כ התובעת אין הערכת הנכות שקבע המומחה משקפת אל נכון את מגבלותיה של התובעת אפילו במצב של רמיסיה. הוא מוסיף ומציין כי בתקופות של החמרה סבלה התובעת מתופעות שהצריכו הפנייתה לבדיקות לב ועיניים.

עוד הוא טוען כי בהערכת אחוזי הנכות על ידי המומחה לא הביא זה האחרון בחשבון את התוספת הנדרשת בשל המגבלות הנובעות מהפיברומיאלגיה. ב"כ התובעת מבקש להסתמך על דברי המומחה בתשובה לשאלה בה התבקש להעריך את הסיכוי שהתובעת תסבול בעתיד גם מפגיעה באיברים הפנימיים והשיב שאינו יכול לקבוע אבל הוא מעריך שזה מעל 51%.

59. ב"כ הנתבעות אינו מביא בחשבון כלל כל נכות בתחום הפנימי הנובעת ממחלת הלופוס.

60. לאחר שעברתי על עדויות התובעת ובעלה ולאור דבריו של המומחה באשר לשיעור נכותה של התובעת תולדת התפרצות הזאבת, ראיתי לקבוע כי התובעת סבלה משיעור נכות רפואית של 10% עובר להתקף שהביא להחמרה, עם זאת גם בתקופה זו אני מקבלת שהיו תקופות קצרות שבהן היה שיעור נכותה התפקודית של התובעת גבוה משיעור נכותה הרפואית.

ממועד ההחמרה ב - 1.5.03 ראיתי לקבל את דעתו של המומחה כי שיעור נכותה בתקופת ההחמרה עמד על 50% ולאחר מכן מ- 1.10.03 עומדת נכותה הרפואית על 25% בכל הנוגע למחלת הלופוס.

הגם שקשה להתנבא באשר למהלך של המחלה בעתיד, נראית לי גישתו של המומחה לפיה יש להקיש מתוך הניסיון של העבר, היינו מתוך מהלכה של המחלה אצל התובעת עד היום. על פי התנהגות ההתקפים בעבר הם ערבו בעיקר את הפרקים ותמונת הדם. עד היום במשך 7 שנים לא סבלה התובעת מפגיעה באיברים הפנימיים. על כן ראיתי לקבוע כי הסיכון שפגיעה כזו תתרחש אינו גבוה ובכל מקרה הוא נמוך מ - 51% - ולא כפי שציין ב"כ התובעת בסיכומיו. (ראה דברי המומחה בעמ' 44 לפרוטוקול בראש העמוד) . בעת קביעת הפיצוי בראשי הנזק של הפסד השתכרות בעתיד ועזרה בבית יהיה צורך לכמת גם את הסיכון הזה.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין בע"א 2091/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז (1) 802 בעמ' 822.

"אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים".

אני מקבלת שהתובעת מוגבלת באופן תפקודה בעבודתה ובמשק הבית מאז מחלתה אך לא ראיתי כי הגבלה זו עולה על שיעור נכותה הרפואית. מכאן שיהיה צורך להביא בחשבון שנכותה התפקודית של התובעת בשל מחלתה עומדת ברגיל על 25% נכות ויש להביא בחשבון תקופות של החמרה אשר בהן שיעור נכותה יגיע כדי 50% נכות.

שיעור הנכות הכולל של התובעת

61. לתובעת נכות בתחום האורטופדי בשיעור של 5%. נכות זו מתווספת לנכותה המשמעותית הנובעת ממחלת הלופוס ושיעור השפעתה בתוך המכלול אינו גדול. בוודאי שהשפעתה של הנכות האורטופדית זניח בתקופות של החמרה במחלת הלופוס.

על כן נכותה הרפואית הצמיתה הכוללת עומדת על - 28.75% ובמעוגל - 29% נכות זאת החל מ - 1.5.03. עד לאותו מועד עמדה נכותה הרפואית הכוללת על 15% נכות במעוגל.

נכותה התפקודית עומדת בזמנים של רמיסיה על 30% ובתקופות של החמרה על 50%.

בסיס השכר ושיעור ההשתכרות

62. עובר לתאונה עבדה התובעת באופן חלקי כקוסמטיקאית באזור מגוריה. התובעת הסבירה את שיעור השתכרותה הנמוך בצורך לטפל בילדיה שהיו אז קטנים. לטענתה תכננה לפתח את עסקה לאחר שהילדים יגדלו.

63. ב"כ התובעת מבקש להביא בחשבון לצורך הפסדי עבר את שיעור שכר המינימום ואילו באשר לחישוב הפסדי שכר בעתיד את השכר הממוצע במשק.

64. ב"כ הנתבעות טוען מנגד כי אין כל בסיס לדרישתו זו של ב"כ התובעת בראיות שהוצגו במשפט. לשיטתו יש לבחון את שיעור השתכרותה של התובעת בעבר על פי דוחות השומה למס הכנסה שהמציאה התובעת.

על פי הדוחות למס הכנסה עמדה הכנסתה בשנת התאונה על כ - 500 ₪ לחודש בממוצע שנתי וצמוד להיום סך של - 560 ש"ח. בשנים 2000 ו - 2001 עלה שיעור השתכרותה ועמד על 1,350 עד - 1,606 ₪ בממוצע לחודש בשנים אלו ובהצמדה להיום סך של - 1,700 ₪ בממוצע באותן שנים. ב"כ הנתבעות מבקש להביא בחשבון כבסיס שכר את שכרה הממוצע של התובעת בשנות המס מ - 1994 ועד - 2001 אשר עומד על - 768 ₪ לחודש.

65. גם אם אקבל את הטענה כי לעובדה שלתובעת היו ילדים קטנים הייתה השפעה על שיעור השתכרותה עובר לתאונה, אין בכך כדי ליתן הסבר מלא לשיעור ההשתכרות הנמוך של התובעת עובר לתאונה. כך גם אין כל נימוק מדוע לצורך הפסדי עבר יש להביא בחשבון שכר הגבוה לפחות פי שניים מן השכר אליו הגיעה התובעת גם לאחר שעברה קורס בבניית ציפורניים.

אין זאת אלא שהתובעת עבדה עוד עובר לתאונה בהיקף מצומצם מסיבות שונות שאחת מהן היא גידול הילדים.

איני סבורה שיש לקחת כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות של התובעת בעבר את שיעור השתכרותה הממוצע באותן שנים, כפי שמבקש ב"כ הנתבעת לעשות. מנגד איני סבורה כי הוצגה תשתית ראייתית כל שהיא שממנה ניתן ללמוד כי אלמלא התאונה הייתה התובעת משתכרת את שכר המינימום.

66. גם הניסיון להציג את קלטת השיחה של התובעת עם חוקרת מטעם הנתבעת אין בו כדי ללמד על היקף עבודתה של התובעת. כל שניתן היה ללמוד מן הקלטת הוא שהתובעת מוכנה עקרונית לקבל כל עבודה וגמישה בשעות עבודתה, אך אין בכך כדי ללמד שבפועל הייתה לתובעת עבודה כל אותן שעות במשך כל השבוע, וכי לא ביטלה טיפולים שקבעה עם לקוחות בשל מצב בריאותה.

67. לצורך חישוב הפסדי העבר ראיתי להביא בחשבון שכר בשיעור של - 2,000 ₪ לחודש וזאת מאחר ומאז התאונה ניתן לראות עליה בשכרה של התובעת גם במומה. כך שאלמלא התאונה יש להניח כי שכרה היה עומד על שיעור גבוה יותר מזה שבפועל , גם אם לא בהרבה.

68. באשר לשיעור שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסדי השתכרות בעתיד, ראיתי להביא בחשבון את שכר המינימום (3,600 ₪) כבסיס לחישובי הפסדי השכר העתידיים. זאת מאחר ושיעור ההשתכרות של התובעת עלה עם השנים ואין להתעלם מן העובדה שעובר לתאונה הייתה התובעת בתחילת דרכה בתחום עיסוקה ומטופלת בילדים קטנים.
לפני התובעת עוד שנות עבודה לא מעטות ויש להניח שגם בתחום עיסוקה הייתה מגיעה לשכר המינימום עם הגדלת היקף פעילותה.

דיון בראשי הנזק

הפסדי שכר בעבר

69. ממועד התאונה ועד למועד ההחמרה ב - 1.5.03, סה"כ 51 חודשים, יש לחשב את הפסדי התובעת לפי שיעור נכות של - 15%.

החישוב ייעשה על פי שכר של 2,000 ₪ ובמכפלת אחוזי הנכות:

2,000 x 15% x 51= 15,300 ₪.

ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (15.3.01) - 18,814 ₪.

70. ממועד תחילת ההחמרה ב - 1.5.03 ועד לסופה ב - 30.9.03, סה"כ 5 חודשים לפי נכות של - 50% משכר של 2,000 ₪:

2,000 x 50% x 5 = 5,000 ₪.

ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (15.7.03) - 5,577 ₪.

71. מתום תקופת ההחמרה ועד היום, 1.10.03 - 1.3.06 סה"כ 29 חודשים לפי 30% נכות משכר של 2,000 ₪:

2,000 x 30% x29 = 17,400 ₪.

ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (15.12.04) - 18,140 ₪.

סה"כ הפסדי השתכרות בעבר עומדים על - 42,531 ₪.

הפסד כושר השתכרות בעתיד

72. התובעת ילידת 1968, בת 38 שנים במועד כתיבת פסק הדין. לתובעת עוד 29 שנות עבודה עד הגיעה לגיל פרישה. איני סבורה כי יש לערוך חישוב הפסדי השתכרות עד הגיעה של התובעת לגיל 70 שנה, כפי שמבקש ב"כ התובעת לעשות.

73. כפי שציינתי לעיל, בעת הדיון בשיעור הנכות התפקודית, יש להביא בחשבון נכות בשיעור 30% בתקופות הרמיסיה עם תוספת כלשהי על חשבון הסיכון הטמון בהופעת תקופות החמרה במצבה בעת מחלה פעילה או התקף. מן העבר ניתן ללמוד כי במשך 6 שנים סבלה התובעת משתי תקופות של החמרה.

עוד קבעתי כי יש להביא בחשבון שכר של 3,600 ₪.

74. על כן, בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד על - 280,000 ₪.

עזרת הזולת עבר ועתיד

75. בסמוך לקרות התאונה ובמשך כשנה לאחריה נזקקה התובעת לעזרת קרובים אשר ניתנה לה בעיקר על ידי בעלה והן על ידי הוריה והורי בעלה. כמו כן טענה התובעת כי נאלצה לשכור עזרה בשכר הן לצורך עבודות משק הבית והן לצורך הטיפול והשמירה על ילדיה בעת שנסעה לטיפולים ובדיקות ובעת שחשה ברע.

בחלוף השנה הראשונה ולאחר שהחלה לקבל טיפול למחלתה, נזקקת התובעת לעזרה פחותה. על פי עדותה היא מעסיקה עזרה בשכר פעם אחת בשבועיים מפאת מצבה הכלכלי וכן באופן ספורדי נעזרת במטפלות לילדים בעת הצורך. מעבר לעזרה זו ניתנת לתובעת עזרה רבה מבעלה כאשר חלק ניכר ממטלות משק הבית נעשה מאז התאונה על ידו.

76. ב"כ התובעת מבקש לשום את ההוצאה לעזרה בטיפול בילדים ועזרה במשק הבית עד לתום תקופת ההחמרה בשיעור של 1,525 ₪ לחודש. לאחר מכן ועד היום מבקש הוא להביא בחשבון עזרה בסך של 1,000 ₪ לחודש.

באשר לעתיד סבור ב"כ התובעת כי יש להביא בחשבון את אותו היקף עזרה של - 1,000 ₪ בחודש וכן תקופה נוספת של 4.5 שנים בהם תסבול התובעת מנכות של - 100% ואזי תידרש לעזרה בשיעור של 13,000 ₪ לחודש.

77. ב"כ הנתבעות טוען בעניין זה כי התובעת לא הביאה כל ראיה על הפסדי אותם בני משפחה אשר לטענתה עזרו לה לאחר התאונה. ב"כ הנתבעות מפנה לדברי התובעת לחוקרת ואשר לפיהם היא עובדת באופן מלא.

78. אכן מקום שהתובעת טוענת לעזרה כה מרובה מן הראוי היה כי תובאנה ראיות לכך. ניתן היה להביא לעדות את ההורים ואת המטפלות מן הישוב שעזרו ועוזרות לתובעת.

יחד עם זאת אני מקבלת את טענתה של התובעת שעד זיהוי המחלה במשך כשנה ולפני שהחלה בקבלת טיפול תרופתי יעיל, נדרשה לעזרה רבה יותר. הצורך נבע גם מריבוי הבדיקות והטיפולים אליהם נדרשה התובעת לפנות עד לזיהוי המחלה. באותה תקופה ילדיה של התובעת היו עדיין קטנים ודורשים השגחה וטיפול צמודים.

לאחר אותה שנה ועד לתקופת ההחמרה מ - 1.5.03, במשך למעלה משלוש שנים נדרשה לתובעת עזרה פחותה.

בתקופת ההחמרה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת מן הרגיל וזאת למשך חמישה חודשים באותה תקופה ותקופת מה נוספת במהלך שנת 2004.

79. מאחר ואין ראיות באשר לשיעור ההוצאה על עזרה בבית בעבר ראיתי להעריך את שיעור העזרה לה נזקקה התובעת, הן זו שניתנה על ידי בני המשפחה והן זו שניתנה בשכר, על דרך החישוב הגלובלי ולהעמידה לכל תקופת העבר ממועד התאונה - 5.2.99 ועד היום, למעלה משבע שנים, על - 80,000 ₪.

80. באשר לשיעור העזרה בשכר לה תידרש התובעת בעתיד יש להביא בחשבון כי היא תוסיף להיעזר לעבודות משק הבית בעזרה חיצונית בשכר ובנוסף יש להביא בחשבון כי בתקופות של החמרה תידרש לעזרה נוספת אשר תינתן לה אם על ידי בני המשפחה ואם בשכר.

לא ראיתי כי יש ממש בחישובו של ב"כ התובעת לפיו בתקופות החמרה תידרש התובעת לעזרה צמודה של 24 שעות כאילו עסקינן במשותק בארבעת גפיו. פרוגנוזה גרועה כל כך לא נצפתה אף על ידי המומחה.

על כן ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעתיד על 200,000 ₪.

81. סה"כ הפיצוי בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד עומדים על - 280,000 ₪.

ניידות

82. התובעת טוענת כי בשל מחלתה היא אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית ו/או בנהיגת רכבם ונדרשת להסעות. הוא מבקש לפסוק בראש נזק זה סך של - 100,000 ₪.

83. ב"כ הנתבעות טוען מנגד כי מאחר ולשיטתו אין כאבי הפרקים מהם סובלת התובעת נובעים מהתאונה ואינם נובעים מנכותה האורטופדית, כי אז אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין ניידות. מעבר לכך לא הוכיחה התובעת את שיעור ההוצאה בראש נזק זה.

84. אין ספק כי לצורך כל אותם טיפולים להם נזקקה התובעת, היא נדרשה להוצאות נסיעה מוגברות. מוסכם עלי שלתובעת עשוי להיות קושי בנסיעה בתחבורה ציבורית של אוטובוסים בתקופות מסוימות מקום שהיא סובלת מכאבי פרקים או סחרחורות.

עם זאת אין לשכוח שהתובעת עובדת בביתה ואינה נזקקת כל יום לנסוע אל עבודתה ובחזרה.

בשוקלי כל אלה ראיתי לפסוק בראש נזק זה לעבר ולעתיד סך של - 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

85. התובעת טוענת בתצהירה כי היא נדרשת לתשלום ההשתתפות העצמית בתרופות שהיא נוטלת דרך קבע והיא מעמידה את שיעור ההוצאה על 100 ₪ לחודש.עוד היא מציינת כי לאחר התאונה נדרשה לטיפולים פסיכולוגיים.

86. מחקירתו של המומחה הסתבר כי לא כל התרופות הניתנות לחולי לופוס מצויות בסל הבריאות. המומחה הסביר כי כיום ישנן תרופות חדשות הניתנות בעת החמרה בהתקפים ובעת שהמחלה מערבת גם את האיברים הפנימיים כמו כליות ולב. אותן תרופות אינן מצויות בסל הבריאות ועלות סדרה של טיפולים כזו עומדת על 40,000 ₪.

87. ב"כ הנתבעות שב על טיעונו כי כל אותן הוצאות רפואיות הקשורות למחלת הלופוס, אינן נובעות מן התאונה ואינן ברות פיצוי.

88. התובעת צרפה לתצהירה 3 קבלות על טיפולים פסיכולוגיים אצל מר משה בר סמך. מעבר לכך לא צורפה כל קבלה על רכישת תרופות או על הוצאה אחרת.

אין כל ראיה כי בגין התרופות הכרוניות אשר נועדו לטיפול בלופוס נדרשת התובעת לעלות השתתפות עצמית. יחד עם זאת ברי כי התובעת נזקקה בעבר ועשויה להזקק בעתיד אף לתרופות שלגביהן נדרשת עלות של השתתפות עצמית.

כך גם הוכח כי הצורך לפנות לייעוץ פסיכולוגי אצל מר בר סמך נבע הן ממצבה הנפשי של התובעת תולדת התאונה והן מבעיות בין בני הזוג.

89. באשר לתרופות שאינן בסל הבריאות - המומחה בחקירתו הבהיר כי אינו יכול להתנבא באשר לסיכויים של התובעת להגיע למצב בו תסבול גם מפגיעה באיברים הפנימיים. הוא הסביר כי אותם טיפולים חדשניים שאינם כלולים בסל הבריאות, ניתנים במקרים של המרה ממשית .המומחה ציין כי הוא מתקשה בהערכה באחוזים של הסיכון להחמרה מסוג זה אך בסופו של יום נקב בשיעור של למעלה מ - 51% שלא תהיה החמרה כזו. יחד עם זאת ציין המומחה כי לא ניתן להתנבא באשר למהלך של המחלה אצל התובעת.

90. נראה לי כי יש להביא בחשבון שהתובעת עשויה להידרש לטיפולים שאינם בסל אם כי הסבירות הינה פחות מ - 50% לאור דברי המומחה בחקירתו.

91. אשר על כן בהביאי בחשבון את ההוצאות עבור טיפולים פסיכולוגיים (באופן חלקי), את עלות ההשתתפות העצמית בתרופות ואת הצורך העתידי לקבל טיפולים תרופתיים שאינם בסל כאמור לעיל, ראיתי לעמיד את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד על סך - 50,000 ₪.

כאב וסבל

92. לתובעת 29% נכות צמיתה לאור חוות הדעת בתחום הפנימי ובתחום האורטופדי. שיעור הפיצוי המגיע לה בניכוי גיל ובצירוף ריבית עומד על - 56,147 ₪.
ניכויים

93. הנתבעות לא טענו דבר בעניין זה בסיכומיהן ומכל מקום לא הובאה כל ראיה לפיה התובעת זכאית לקבל גמלאות מהמל"ל. על פי עדותה פנתה התובעת למל"ל ענף נכות כללית וזה ראה לקבוע את נכותה בשיעור של 30% בלבד, אחוז שאינו מזכה בקבלת גמלה כלשהי.

סה"כ הנזק בתביעת התובעת - 728,678 ₪.

תביעת התובע

הפגיעה והנכות

94. התובע נפגע בצווארו בכתף שמאל בתאונה. הוא טופל בבי"ח סורוקה ושוחרר. התובע הופנה למספר בדיקות ואף לטיפולי פיזיותרפיה במסגרת קופת החולים.

סה"כ היה התובע בחופשת מחלה במשך 24 ימים ולאחר מכן שב לעבודתו כשוטר.

95. המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט לבדיקת התובע בתחום האורטופדי, ד"ר רופמן, מצא כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחומו שהינה תולדת התאונה.

המומחה לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה.

דיון בראשי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר

96. התובע משרת במשטרת ישראל. במהלך תקופת אי הכושר קיבל שכרו אך לטענתו שכר זה נוכה מימי המחלה אשר נצברו לזכותו.

הצדדים אינם חלוקים בשיעור השתכרותו של התובע שיש לקחת כבסיס להפסדיו אשר עמד על 6,402 ₪.

מכאן שהפסדיו המוסכמים של התובע בתקופת אי הכושר עומדים על:

6,402 x 3 שבועות = 4,801 ₪.

97. ב"כ התובע טוען כי לאור תלונותיו של התובע גם לאחר תקופת אי הכושר, יש לפסוק לו פיצוי נוסף והוא מעמידו על 15,000 ₪.

לא ראיתי כל הצדק או ראיה לאותה דרישה לפיצוי נוסף. התובע לא הצביע על כל הפסדי השתכרות זולת בתקופת אי הכושר ועל כן לא ראיתי לפסוק סכום נוסף כלשהו בפריט נזק זה.

סה"כ הפסדי השתכרות בעבר עומדים על - 4,801 ₪.

כאב וסבל

98. לתובע לא נקבעה נכות צמיתה בעקבות התאונה והוא אף לא נזקק לאשפוז בגין פגיעתו ועל כן ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על - 7,500 ₪.
סה"כ הנזק בתביעת התובע - 12,301 ₪.

סוף דבר

99. ראיתי לקבוע כי התובעת הוכיחה, ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה במשפט האזרחי, קיומו של קשר סיבתי בין פגיעתה בתאונה ומחלת הלופוס אשר התפרצה אצלה בסמוך לאחר התאונה.

משכך ראיתי להעמיד את גובה הפיצוי בגין נזקיה תולדת התאונה על סך - 728,678 ₪.

100. ראיתי לקבוע את נזקיו של התובע תולדת התאונה בסך של - 12,301 ₪.

101. הנתבעות ישלמו לתובעים את נזקיהם שלעיל. כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט, לרבות שכר עדותו של פרופ' לישנר ואגרת משפט.

עוד ישאו הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק.

הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

102. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום ה' באדר, תשס"ו (5 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.
ח. וינבאום וולצקי
, שופטת
הדסה/קלדנית









א בית משפט שלום 74575/00 פינטו דוד,פינטו אורית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/03/2006)