פסקי דין על עזבון המנוח שייח מוחמד טאהר טברי ז"ל | פסקי דין על עזבון המנוחה צדיקה טברי ז"ל | פסקי דין על פתחיה טברי ואח' |

40502-03/16 א     25/11/2019




א 40502-03/16 עזבון המנוח שייח מוחמד טאהר טברי ז"ל, עזבון המנוחה צדיקה טברי ז"ל, פתחיה טברי ואח' נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל








בית המשפט המחוזי בנצרת



ת"א 40502-03-16 טברי(המנוח) ואח'
נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת


תיק חיצוני:


בפני
: כבוד השופטת עירית הוד



התובעים

1. עזבון המנוח שייח מוחמד טאהר טברי ז"ל

2. עזבון המנוחה צדיקה טברי ז"ל

3. פתחיה טברי
4. אייזיס טברי
ע"י ב"כ עו"ד א. כהן
ועו"ד ר. ישעיהו


נגד

הנתבעת
מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז חיפה עו"ד ס. בוקובצקי



פסק דין

רקע
1.
התובעים הגישו תובענה במסגרתה עתרו לצו לאכיפת הסכם שנכרת בינם לבין הנתבעת ותשלום פיצויי עבור מקרקעין שהנתבעת נטלה שלא כדין ו/או הפקיעה.

2.
במקור הוגשה התביעה נגד ארבעה נתבעים. לאחר שהוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף ניתנה, ביום 16.2.17, החלטה לפיה כתב התביעה מגלה עילת תביעה נגד הנתבעת מס' 1 בלבד. עוד נקבע, כי על התובעים לשום את הסעדים הכספים. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן נגד רשות הפיתוח- מנהל מקרקעי ישראל.

3.
אציין, כי בין התובעים לנתבעת התנהל הליך משפטי קודם, במסגרת ה"פ 280/05 (להלן: "ההליך הקודם") אליו אתייחס בהמשך, ואשר במסגרתו נכרת ההסכם אותו מבקשים התובעים לאכוף.

תמצית טענות התובעים
4.
הנתבעת נטלה שלא כדין ו/או הפקיעה מקרקעין שהיו רשומים על שם המנוחים מוחמד טאהר טברי וצדיקה טברי (להלן: "המנוחים"). התובעות 3 ו- 4 (להלן: "התובעות") הן יורשות יורשיהם של המנוחים. בשנת 99 נמצא בעיזבון של המנוחים מסמך רשמי של המדינה אשר העיד על הבעלות ההיסטורית והבלעדית של המנוחים במקרקעין שונים. התובעות בדקו מדוע הנכסים האמורים לא שוחררו על אף קיומו של מסמך שחרור. האפוטרופוס הפנה את התובעות לנתבעת. הנתבעת מצדה לא הופתעה מהפניה מאחר ותיק משפחת טברי היה פתוח.

5.
בשנת 2005, הגישו התובעות תובענה כנגד הנתבעת לפיצוי בגין המקרקעין שהופקעו בין בהשבה בעין ובין בתשלום פיצויי הפקעה. בין התובעות לנתבעת התנהל הליך משפטי במשך שנים רבות. לאורך ניהול ההליך ואף קודם לכן עמדת הנתבעת הייתה, כי התובעות הן בעלי הזכויות במקרקעין וכי יש לפצותן בהתאם לשווי הקרקע. בהתאם לכך, מונתה שמאית לצורך הערכת שווי הקרקע. במקביל המשיכו הצדדים בניהול משא ומתן. המחלוקת שיכולה להיות בין הצדדים היא מחלוקת שמאית בלבד.

6.
בחלוף כעשור מאז הוגשה התובענה הראשונה בשנת 2005, שינתה הנתבעת את עמדתה וטענה, כי לא מגיע לתובעות דבר מאחר והקרקע נמכרה לפני כחמישים שנים. בחודש מאי 2015 הודיעו הנתבעים בהליך הקודם, כי הם מבקשים לחזור בהם ולמעשה להפר את ההסכם בין הצדדים וזאת בטענה שהמקרקעין שוחררו בזמנו על ידי האפוטרופוס והועברו למנוחים ואלה מכרו אותם מרצונם החופשי לנתבעת וקיבלו תמורה בעדם. התובעות דוחות את טענת הנתבעת בנוגע להסכם המכר וכופרות באותנטיות המסמכים והחתימות במסמכים הרלוונטיים.

7.
עמדתה החדשה של הנתבעת היא ניסיון לשנות את גרסתה מהקצה אל הקצה לאחר כ- 17 שנים של התדיינות והליך משפטי. התנהגות הנתבעת לאורך השנים וחלופת המסמכים בין הצדדים מהווים הודאת בעל דין אשר אין ממנה חזרה. לא הייתה כל מחלוקת שהתובעות לא קיבלו פיצוי כלשהו בגין המקרקעין שנלקחו מהן שלא כדין. הנתבעת כבשה את טענותיה או ראיותיה במשך עשרות שנים והדבר מעלה חשד חמור, כי מדובר בניצול לרעה של כוחה של המדינה שניכסה לעצמה אדמות בשווי מיליוני שקלים ועשתה בהן כבשלה. לאור השיהוי החמור בהעלאת טענת הנתבעת יש לדחות טענה זו. משלא גילתה הנתבעת את טענתה בנוגע למסמכים בזמן אמת אף שהמסמכים היו בידיה או בידיעתה, הרי שיש להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי לחובת הנתבעת בשים לב לכך שהמנוחים ויורשיהם נפטרו ומשכך נפגעה נואשות יכולתן של התובעות לנהל הליך משפטי הוגן. התובעות והנתבעת פעלו בהתאם להסכם והדבר מונע מהנתבעת להתכחש להתחייבויותיה, פעולותיה ומצגיה.

8.
טענת הנתבעת היא טענה מופרכת אשר סותרת את טענת הנתבעת ונתבעים אחרים במסגרת ההליך הקודם. אין לאפשר לנתבעת להפר את ההסכם שנכרת בין הצדדים או להעלות טענה הפוכה לגרסתה הקודמת. כל שנותר לעשות הוא לקבוע את שווי המקרקעין בהתאם לחוות דעת השמאית מטעם בית המשפט ולהורות לנתבעת לשלם את הפיצוי או להעביר לתובעות קרקע חלופית.

9.
לאורך השנים נגרם לתובעות עוול עצום כאשר נמנעה מהן האפשרות לעשות שימוש בקרקע. מנהל מקרקעי ישראל ניצל את ההזדמנות להעלמה והעברת הזכויות בחלק מהמקרקעין לצד שלישי למרות שהנתבעת ידעה שהקרקע בבעלות המנוחים.

10.
במסגרת עמדתה החדשה טענה הנתבעת, כי תיק המנהל לרכישת הקרקעות אבד. התיק האמור לא אבד ותחת זאת הוא אינו קיים מאחר והמקרקעין האמורים לא נמכרו לנתבעת.

11.
יש לדחות את ניסיון הנתבעת להתנער מחובתה להשיב את המקרקעין או לחלופין לשלם פיצויי הפקעה. הנתבעת אינה רשאית לחזור בה מההסכם שהתגבש בין הצדדים. אין להתיר לנתבעת להעלות טענה אשר סותרת את הסכמתה, התנהגותה ומצגיה. התובעות הסתמכו על הסכמת הנתבעת, התנהגותה ומצגיה ואף שינו מצבן לרעה עקב כך. התובעות אף נשאו בחלקם בשכרה של השמאית, סכום לא מבוטל.

12.
אם תדחה טענת התובעות בעניין זה הרי שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת אשר טענתה החדשה היא בבחינת טענת הודאה והדחה. מהנסיבות והעובדות העולות מטענת הנתבעת עולה, כי לא התקיימו כל התנאים החוקיים הנדרשים לקיום עסקת מכר ועל כן אין תוקף חוקי למכר הנטען.

13.
התובעות זכאיות לפיצוי לפי שווי המקרקעין כפי שיקבע על ידי השמאית ו/או לקבל מקרקעין חלופיים בהתאם לשווי האמור.

תמצית טענות הנתבעת
14.
בהתאם לשטר מכר מספר 144/55 אשר נרשם בפנקס הקרקעות בלשכת רישום המקרקעין בטבריה בשנת 1955 והמסמכים המצורפים לו הרי שהמנוחים ואחותו של המנוח, באמצעות בניהם של המנוחים, מכרו את זכויותיהם בכ-460 דונם של קרקע חקלאית באזור טבריה לרשות הפיתוח תמורת 58,857.400 ל"י. מהמסמכים עולה, כי כבר בשנת 1955 קיבלו המנוחים ואחותו של המנוח תמורה מלאה בגין מכירת זכויותיהם והמנוח קיבל פיצוי מלא בגין רכישת חלקות בהתאם לחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: "חר"מ").

15.
אין מחלוקת, כי הקרקע היא קרקע מוסדרת הרשומה על שם הנתבעת בפנקס זכויות מקרקעין משנת 1955. הרישום בפנקס הזכויות מהווה ראייה חותכת לתוכנו. הבעלות בקרקע הועברה בעסקת מכר רצונית על ידי המנוחים לטובת הנתבעת. משטר המכר החתום על ידי המנוחים לפני רשם המקרקעין ביום 29.9.55 והקבלות החתומות על ידי המנוחים לפני נוטריון ציבורי עולה שהקרקעות נרכשו על ידי רשות הפיתוח בתמורה מלאה. אכן, לא שולמה תמורה בגין הקניית הנכסים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מאחר והנכסים שוחררו בעין לידי המנוחים ולא נשארו בידיו.

16.
במסגרת כתב התביעה המתוקן התובעות לא טוענות שהמכר לא התקיים, לא טוענות למרמה או תרמית ביחס לעסקת המכר ולא חולקות על אותנטיות החתימות על המסמכים המתעדים את המכר. התובעות טוענות טענה דיונית לפיה הנתבעת מנועה מלטעון לקיומה של עסקת מכר מאחר והציגה מצג חסר בפני
התובעות לאורך השנים. טענת התובעות היא, כי בשל המצג האמור, הן זכאיות לסעד של חיוב המדינה בהשבת הקרקעות או חיוב הקופה הציבורית ברכישה חוזרת של אותן קרקעות. הסעדים המבוקשים אינם תואמים את עילת התביעה. מצג מוטעה בהווה ביחס לאירוע מהעבר אינו מאיין את האירוע. אף אם תתקבל הטענה, המוכחשת, לפיה הנתבעת הציגה מצג חסר לאורך השנים, הרי שאין בכך כדי לשנות את העובדות בנוגע למכירת הקרקע.

17.
במשך 35 שנה לאחר המכר, המנוחים או מי מטעמם לא העלו טענה כלשהי לפיה הם לא קיבלו את התמורה בגין המכירה, טענה בנוגע לשימוש שעשתה המדינה בקרקעות או טענה בנוגע לרישום זכויותיהם על שם רשות הפיתוח בפנקס המקרקעין. משמכרו זכויותיהם בקרקע לא היה להם עניין בה.

18.
מהצהרת המנוח עולה, כי בסמוך להקמת המדינה, המנוחים העתיקו את מגוריהם לנצרת ובשל כך פעלו למכירת נכסיהם באזור טבריה. בנוסף לקרקעות נשוא התביעה, מכרו המנוחים בתקופה האמורה קרקעות נוספות לפרטיים.

19.
מהמסמכים עולה, כי עם הקניית נכסי המנוחים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בשנת 1950, המנוחים השקיעו מאמצים כבירים להחזרת הנכסים באזור טבריה לידיהם. עם החזרתם הם מכרו את רובם לצדדים שלישיים פרטים או למדינה ולא פנו שוב בנוגע לנכסים אלו. התנהגות המנוחים מלמדת, כי מכירת הקרקעות הייתה סופית בעיניהם. המנוחים ובניהם פעלו לקבלת בעלות בכל הנכסים אשר שוחררו וקבלת פיצוי בגין הנכסים שנרכשו/הופקעו. העובדה שהנכסים נרשמו על שם רשות הפיתוח או המדינה והמנוחים או בניהם לא פעלו בעניינם, בניגוד מוחלט לפעילותם הנמרצת טרם שחרור הנכסים, מלמדת, כי היו הבנות והסכמות ביחס לנכסים אלו.

20.
התובעות נמנעו מלהתייחס למסמכים מהתקופה הרלוונטית ולא מפרטות גרסה בנוגע לעסקת המכר או התנהלות המנוחים מאז העברת הקרקעות לידי רשות הפיתוח ותשלום התמורה, התנהגות המלמדת על ויתור מוחלט על כל טענה בנוגע לקרקעות. התובעות מושתקות מלטעון טענות הסותרות את המסמכים. כאשר בני המנוחים פנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בשנות השמונים בנוגע לרכישת הזכויות של אחותם הנפקדת בנכס אחר שהוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ושוחרר על ידו למנוחים הם לא ביקשו השבה של קרקעות שמכרו הוריהם או פיצוי נוסף מעבר לפיצוי ששולם. כתב התביעה המתוקן שותק לגבי כל האירועים המהותיים שאירעו בטרם פנה עו"ד אריה כהן לרשות מקרקעי ישראל בשנת 99.

21.
התובעות עותרות לאכיפת הסדר דיוני מוסכם שנערך בהליך הקודם. מניסוח ההסדר הדיוני עולה, כי ההסדר נערך לצרכי פשרה בלבד במסגרת הליך משפטי אחר ומבלי לפגוע בטענות הצדדים בהליך משפטי. לפיכך, ההסדר אינו בר אכיפה. במהלך ההליך הקודם התברר לנתבעת, כי ההסכם הדיוני והמגעים בין הצדדים התבססו על מצג שווא וכי ההסדר נערך תוך טעות והטעיה בשל נזק ראייתי. על כן, ההסכם בוטל על ידי הנתבעת והוא אינו בר תוקף או בר אכיפה.

22.
משברור שהמנוחים מכרו את הנכסים וקיבלו פיצוי עבור הנכסים שנרכשו בהתאם לחר"מ והסתירו עובדה זו מהנתבעת ומבית המשפט הרי שאכיפת ההסכם הדיוני נוגדת תקנת ציבור והיא בלתי צודקת בנסיבות העניין. אין להטיל על הקופה הציבורית נטל כספי כבד בשל העובדה שהנתבעת ניהלה משא ומתן במסגרת ההליך הקודם על בסיס מידע מוטעה לגבי אירועים שאירעו 50 שנה טרם הגשת ההליך הקודם. הגשת התובענה בשיהוי כה ניכר גרמה לנתבעת לנזק ראייתי ניכר ופגעה בסיכויי ההגנה שלה. בנסיבות אלו הנתבעת הביעה נכונות לקדם פשרה.

23.
מנספח ט לכתב התביעה עולה, כי התובעות ידעו בשנת 91, לכל המאוחר, כי הנכסים נרשמו בשנת 1955 על שם רשות הפיתוח על פי שטר 144/55. אף על פי כן, הן ישבו בחיבוק ידיים במשך 14 שנה עד שהוגשה התביעה בשנת 2005. הדבר מעיד על חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

24.
במסגרת ההליך הקודם נקבע, כי אין מקום לאכיפת ההסדר הדיוני שנערך במסגרת המשא ומתן ולפיכך נדחתה בקשת התובעות לביטול מחיקת התביעה בהליך האמור.

25.
לאחר מינוי השמאית לצורך קידום פשרה, אותרו שטר מכר ומסמכים המעידים על תשלום תמורה בגין הנכסים שנרשמו על שם רשות הפיתוח ובגין הנכסים שנרכשו בהתאם לחר"מ. עוד עולה מהמסמכים, כי המנוחים עצמם מכרו את הנכסים במכר רצוני ובתמורה מלאה וכי הם חתמו על שטר המכר ועל הקבלות. לאור גילוי העובדות לאשורן, בוטל ההסדר הדיוני והופסקו הליכי המשא ומתן לפשרה. דבר התעודות ושחרור הנכסים, העברתם לרשות הפיתוח בעקבות עסקת המכר ותשלום הפיצוי בגין נכסים שנרכשו בהתאם לחר"מ היו ידועים למנוחים ויורשיהם כבר בשנות החמישים. התובעות לא הגישו כל תביעה בנדון ותביעה זו, כמו התביעה הקודמת, התיישנה לפני עשרות שנים ודינה להידחות מחמת התיישנות. התובעות לא הצביעו על עובדה כלשהי המצדיקה את עיכוב מרוץ ההתיישנות.

26.
לאחר שהמנוח נפטר יורשיו היו אשתו וחמשת ילדיו. אחת היורשות הייתה נפקדת ועל כן חלקה בעיזבון המנוח הוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. ניסיונם של יתר היורשים לקנות את חלקה כשל ואז הם פנו לבית הדין השרעי לצורך תיקון צו הירושה כדי לנשל את היורשת הנפקדת. בית הדין השרעי לא צירף את האפוטרופוס לנכסי נפקדים ועל כן צו הירושה המתוקן אשר מורה על חלוקת העיזבון בין בניו של המנוח ניתן בחוסר סמכות והוא בטל מעיקרו. ביסוס התביעה על צו זה מהווה חוסר תום לב. אין תוקף לצו המתקן של בית הדין השרעי אשר ביטל בדיעבד ובחלוף 20 שנה את היותה של נג'וא יורשת בהתאם לצו הירושה משנת 1971. ההקניה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים של קרקעות המנוחים הייתה כדין ומעולם לא בוטלה. בעקבות פניית המנוחים שוחררו הנכסים הנפקדים בעין והקרקעות הוחזרו למנוחים בפועל. זכויות היורשת נג'וא הנפקדת בעיזבון המנוח מוקנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.

27.
התובענה הוגשה בשיהוי קיצוני והנתבעת שינתה מצבה לרעה. הנתבעת העבירה את הנכסים שמכרו לה המנוחים לצדדים שלישיים. בנוסף, נפגעה יכולתה להתגונן מאחר וכל המעורבים בפרשה נפטרו. חלוף שנות דור מקשה על איתור מסמכים רלוונטיים ומקים חזקה לפיה נגרם לרשות נזק ראייתי. התובעות לא הציגו הסבר לשיהוי בו הוגשה התביעה. ככל שהתביעה לא תדחה יש להביא את השיהוי המשמעותי בו הוגשה בחשבון בדרך של העברת נטל הראיה אל התובעות להוכיח העדר תשלום עבור הזכויות.

28.
על אף חיפושים נרחבים שנערכו לא נמצא בתיקי נכס של רשות מקרקעי ישראל תיעוד כלשהו עד לשנת 1991 ולאחריו בשנת 2000 ואין בהם התייחסות להתכתבויות קודמות בין הצדדים. התיק המוזכר במכתב של בנו של המנוח לא נמצא בארכיונים של הנתבע ולא נמצא בתיק המרכז את העסקאות עם משפחת טברי תיעוד בנוגע לשומות, תשלומים ומסמכים אחרים המתעדים את הליכי המשא ומתן בין הנתבעת למשפחת טברי. המסמכים המצורפים הנוגעים להליכי המשא ומתן ותשלום הפיצוי הם חלקיים ואותרו תוך עיון בתיקים אחרים. ברי, כי מסמכים אלו לא מתעדים את כל המגעים שהיו בין הצדדים. עוד ברור, כי ככל שהתביעה הייתה מוגשת בסמוך לאירועים ניתן היה לאתר ראיות ועדות בנוגע להליכי המשא ומתן ותשלום פיצוי.

29.
בשל הזמן שחלף, שינויים פרסונליים, אובדן מסמכים ומצג שווא תשובת הפקידים שטיפלו בפני
ית התובעות בשנת 91 ובשנות אלפיים ועמדת הנתבעת בהליך הקודם לא שקפו את המצב העובדתי לאשורו או הודאה בזכות כלשהי. התובעות הציגו בתביעה מצג שווא לפיו הנכסים הועברו לרשות הפיתוח ללא ידיעת המנוחים
וללא הסכמתם למרות שהמנוחים ערכו את העסקה עם רשות הפיתוח וקיבלו את התמורה והפיצוי עבור זכויותיהם.

30.
כל המגעים שהתנהלו בין התובעות או מי מטעמן לבין המדינה וכן ניהול ההליך

הקודם היו על סמך מצג שווא, לפיו הקרקעות הועברו ללא ידיעת המנוחים, כפי שטענו התובעות. התובעות מלינות על גילוי האמת שהוסתר על ידן ותובעות לאכוף את ההסדר הדיוני אף שהוא לצורכי פשרה בלבד ואף שנערך על בסיס מצג שווא ומטעה.

31.
אין בטענות או בעובדות הנטענות בכתב ההגנה כדי להעביר את נטל ההוכחה מהתובעות בעניין שבו הנטל מוטל על כתפיהן.

32.
המחלוקת היא לעניין זכות התובעות לסעד כלשהו ביחס לקרקעות נשוא התביעה. משבוטלה הסכמת הנתבעת לקדם מתווה פשרה בתביעת התובעות הרי שחוות דעת המבוססת על המתווה האמור אינה רלוונטית. ככל שהתובעות יוכיחו שהנתבעת לא רכשה את הקרקעות ולא שולם למנוחים פיצוי הרי שעל התובעות הנטל להוכיח את שווי הסעדים המבוקשים.

הראיות

33.
מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' פתחיה טברי (להלן: "פתחיה")- התובעת מס' 3 של הגב' איזיס טברי (להלן: "איזיס")- התובעת מס' 4 ושל מר ח'יר טברי (להלן:"ח'יר")- נציג התובעות. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' פטריסיה פרץ (להלן: "פרץ")- ראש צוות פיצויים וחליפין במחוז צפון של רשות מקרקעי ישראל, של מר רונן ברוך (להלן: "ברוך")- אפוטרופוס לנכסי נפקדים ושל מר אסף קוריס (להלן: "קוריס")- אשר שימש בעברו כאחראי מחוזי לחליפין, רכישות והפקעות במחוז מנהל צפון של מנהל מקרקעי ישראל ורשם מקרקעין לשעבר. בהמשך, ביקשה הנתבעת להחליף את תצהירה של פרץ בתצהיר של הגב' אורית סבן-דרור (להלן:"סבן-דרור")- אשר משמשת כמחליפה של הממונה המחוזית לחליפין, רכישות והפקעות במחוז צפון של רשות מקרקעי ישראל. תצהירה של פרץ הוצא מהתיק.

34.
המצהירים העידו ונחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העידו מטעם התובעות הגב' איילת קלפון (להלן: "קלפון")- רשמת מקרקעין בנצרת שהחליפה את קוריס בתפקידו והגב' זהבה מררו (להלן: "מררו")- אשר עבדה כפקידה ובהמשך סגנית מנהלת במחלקת חליפין והפקעות. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות
35.
התביעה עוסקת במקרקעין אשר היו בבעלות המנוחים. החלק הארי של התובענה עוסק בקרקע
אשר הבעלות בה הועברה לרשות הפיתוח. בנוסף, עוסקת התובענה בשטח של 342 מ"ר אשר הופקעו מכוח פקודת הקרקעות.

36.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובעות זכאיות לפיצוי עבור המקרקעין נשוא התובענה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם בשנת 1955 התקיימה עסקת המכר בין המנוחים לרשות הפיתוח ביחס לחלק הארי מהמקרקעין נשוא התביעה אשר לאורה טוענת הנתבעת, כי התובעות אינן זכאיות לפיצויי עבור חלק זה והאם שולמה למנוחים או ליורשיהם התמורה עבור הקרקע נשוא התובענה. בנוסף, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם בידי הנתבעת לסגת מההסכם
שהתגבש בין הצדדים במסגרת הליך משפטי קודם או שיש לאכוף את ההסכם ועל הנתבעת לשלם לתובעות את הפיצוי בהתאם להסכם זה.

37.
לאחר עיון ושקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

38.
כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, במהלך השנים לפני הגשת התובענה שבכותרת התנהלו בין
הצדדים חלופת תכתובות, הליך משפטי
במסגרת ה"פ 280/05 ומשא מתן אשר במסגרתם עמדת הנתבעת הייתה, כי המנוחים לא קיבלו תמורה עבור הקרקע נשוא התביעה אשר הועברה לבעלות רשות הפיתוח ו/או כי אין ראיות לתשלום תמורה כאמור. לפיכך, נוהל משא ומתן לעניין קביעת גובה הפיצוי ונכרת הסדר דיוני למינוי שמאית מטעם בית המשפט לצורך קביעת הפיצוי.

39.
ביום 12.5.15 הגישה הנתבעת, במסגרת ההליך הקודם, הודעה לפיה אותר שטר מכר ממנו עולה, כי בניגוד גמור לנטען בתביעה, המנוחים מכרו את זכויותיהם ב- 26 חלקות נשוא התובענה לרשות הפיתוח בשנת 1955. נטען, כי אותרו מסמכים מהם עולה בבירור, כי המנוחים מכרו את זכויותיהם בתמורה לרשות הפיתוח והמכר היה בידיעת היורשים. לפיכך טענה הנתבעת, כי הושמט הבסיס לניהול משא ומתן ולתובענה. לאחר הגשת הודעה זו, נערכה ישיבה במסגרתה נקבעו מועדים להגשת כתב תביעה מתוקן. בהמשך נמחקה התובענה מחוסר מעש לאחר שלא הוגש כתב תביעה מתוקן ובא כוח התובעות לא התייצב לדיון. בנסיבות האמורות הוגשה התובענה שבכותרת.

40.
הנה כי כן, באשר לחלק הארי של המקרקעין נשוא התובענה טוענת הנתבעת, כי המקרקעין האמורים שוחררו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האנ"נ") לידי המנוחים ולאחר שחרורם הם נמכרו על ידי המנוחים לרשות הפיתוח
בשנת 1955 וקיבלו תמורה עבור הקרקע. התובעות מתנגדות לטענה זו ולטענתן היא לא הוכחה ובנוסף טוענות, כי אין בידי הנתבעת להפר את ההסכם שהתגבש בין הצדדים במסגרת ניהול ההליך הקודם.

41.
אציין כבר כעת, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאוד. התביעה מתייחסת לאירועים משנות החמישים של המאה הקודמת. משך השיהוי בהגשת התביעה מהותי בעת בחינת השיהוי והשלכותיו. כאמור, במקרה שלפני מדובר בשיהוי משמעותי. בית המשפט העליון קבע, כי אין מחלוקת, כי שיהוי לתקופה ארוכה של למעלה מארבעים שנה מדליק נורות שאי אפשר שלא יהבהבו (ע"א 5110/05 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג).

42.
במסגרת דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה
ציינה השופטת נאור, כי הגשת תביעה בשיהוי ניכר מעוררת חשש ממשי בדבר קיומו של כפל פיצוי. חלוף הזמן מקשה על מציאת מסמכים רלוונטיים. לכך מצטרפים חילופי גברא אשר עשויים אף הם לגרום לקושי ראייתי. עם חלוף הזמן הרב לא מן הנמנע, כי חלק מהמסמכים לא נשמרו כנדרש או אבדו. בפסיקה נקבע, כי בשירות הציבורי יש חשיבות לידיעה מוסדית, המכונה גם זיכרון מוסדי, והתחלפות הנפשות הפועלות במערכת גורמת לכך שמערך הידיעה היכן לחפש לוקה (ע"א 5110/05 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג). כל האמור עשוי להביא למצב בו ישולם כפל פיצוי. כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, המסמכים אשר הציגה הנתבעת תומכים בטענתה לפיה המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה. מתן פיצוי כיום משמעו כפל פיצוי.

43.
התובעות טוענות, כי התברר שהנתבעת אוחזת במסמכים רבים משנות ה-50 והטענה בדבר נזק ראייתי חסרת בסיס. אינני מקבלת טענה זו. ברי, כי העובדה שהיה בידי הנתבעת לאתר חלק מהמסמכים הרלוונטיים מלפני עשרות שנים אין בה כדי להוביל למסקנה, כי לא נגרם לה נזק ראיתי בשל הגשת התביעה בחלוף עשרות שנים. איתור חלק מהמסמכים אין בו כדי לשלול, כי היו קיימים מסמכים רלוונטיים ומהותיים אחרים שלא אותרו. בנוסף, נזק ראייתי נגרם לא רק בשל חוסר במסמכים אלא אף בעקבות חילופי גברא. המצאת מסמכים רבים אין בה כדי ללמד, כי לא נגרם לנתבעת נזק ראייתי מחמת השיהוי או, כי לא היו קיימים מסמכים אשר כיום אינם בחזקתה. בע"א 5110/05 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג נקבע, כי ההנחה שהמנהל הציבורי מסודר
עד כדי כך שלא הולך בו דבר לאיבוד כך שאם לא נמצאה קבלת תשלום חזקה, כי לא הייתה היא קביעה או הנחה אשר עלולה להטיל על קופת הציבור עול כספי כבד אשר יכול להיות ראוי לעיתים אולם האחריות מחייבת זהירות בעניין זה. העובדה שעלה בידי הנתבעת לאתר ולהגיש מסמכים רלוונטיים איננה שוללת את טענת השיהוי והנזק הראיתי בגינו.

44.
במסגרת סיכומי התשובה התייחסו התובעות לטענת השיהוי וטענו, כי טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט לאחר שהועלתה על ידי הנתבעת במסגרת בקשה לסילוק על הסף. אין בדחיית בקשה לסילוק על הסף מחמת שיהוי כדי ללמד, כי התובענה לא הוגשה בשיהוי שגרם לנתבעת לנזק ראייתי אשר יש להביא בחשבון (ראה לעניין זה האמור בהחלטתי מיום 16.2.17 בבקשה לסילוק התביעה על הסף ובין היתר האמור בסעיף 62 להחלטה זו). הקביעה בהחלטה מיום 16.2.17, לפיה לא הוכח, כי התביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את סילוקה על הסף טרם שמיעת ראיות וטרם בירור מידת הנזק שגרם השיהוי, אין משמעה, כי התביעה לא הוגשה בשיהוי אשר גרם לנזק ראייתי. אף אם בית המשפט אינו מוצא לסלק תובענה על הסף מחמת השיהוי בו הוגשה עוד בטרם התקיים כל דיון בתיק והוכח אותו נזק ראייתי, וזאת על מנת שיהיה לצדדים יומם בבית המשפט הרי שאין משמעות הדבר, כי אין לשיהוי האמור השלכות או, כי לא יובא בחשבון הנזק הראייתי אשר נגרם לנתבע בעקבות השיהוי. לאחר ניהול ההליך יש בידי בית המשפט לבחון את היקף הנזק הראייתי שנגרם בשל השיהוי.

45.
במקרה שלפני, לאחר ניהול ההליך התרשמתי, כי אכן נגרם לנתבעת נזק ראייתי בשל השיהוי בהגשת התביעה. מצאתי להביא עובדה זו בחשבון בעת בחינת העמידה בנטל ההוכחה וההתייחסות למסמכים חסרים וקשיים נוספים אשר הם תולדה של השיהוי האמור והנזק הראייתי שנגרם בגינו.

46.
בשנת 1948 הוקנתה הקרקע של המנוחים לאנ"נ. כאמור, התובעות טוענות, כי הן זכאיות לפיצוי עבור הקרקע האמורה אשר הועברה לבעלות רשות הפיתוח. הנתבעת מצדה טוענת, כי בשנים 1950 ו-1951 הקרקע שוחררה לידי המנוחים על ידי האנ"נ ובשנת 1955 מכרו המנוחים את הקרקע לאנשים פרטיים ולרשות הפיתוח. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי המנוחים קיבלו תמורה בגין מכירת הקרקע נשוא התובענה. בנוסף, חלק מהמקרקעין של המנוחים הופקע מכוח חר"מ וכן, הופקע שטח של 342 מ"ר מכוח פקודת הקרקעות.

47.
כאמור, הנתבעת טוענת, כי הקרקעות שוחררו טרם מכירתן על ידי המנוחים. בעדותו התייחס ברוך לתעודות שחרור משנות ה- 50 אשר צורפו לתצהירו וטען, כי הן נמסרו לטברי. נטען בפני
ו, כי צורף רק אישור אחד שחתום על ידי טברי לכאורה ומתייחס לחלקת אדמה אחת ולא לכל החלקות וכי אין אישור של טברי לקבלת תעודות השחרור. בתגובה טען, כי אם טברי לא היה יודע ומקבל את תעודות השחרור הרלבנטיות בשנת 55 הוא לא יכול היה לבצע את המכר לרשות הפיתוח (עמ' 67 ש' 5-10). ברוך נשאל, האם יש לו אישורים נוספים ונטען בפני
ו, כי בוודאי זה הנוהל הרגיל שמי ששוחררו הנכסים לטובתו חייב לאשר בכתב, כפי שעשו באחד המקרים. בתגובה טען ברוך, כי אינו יודע אם בתיקים אין אישורים כאלה וכי יכול להיות שלא מצא. ברוך שב וטען, כי המכר שטברי ביצע בשנת 55 הוא הראיה הכי טובה לכך שהוא ידע על הליכי השחרור. ברוך הוסיף, כי במסמכים שצירף לאחר השחרור טברי פנה לשר האוצר בבקשה לפטור אותו מכל אגרות ואחוזים עבור השחרור לפי סעיף 32 לחוק נכסי נפקדים. לטענתו, אדם לא פונה סתם לשר האוצר לפטור אותו מתשלום אשר חל על השחרור אם השחרור לא בוצע (עמ' 67 ש' 11-17). עדותו של ברוך בעניין זה סבירה ומקובלת בעיני לאור המסמכים שעמדו לנגד עיניו.

48.
במכתבו של הממונה המחוזי על ספר הנכסים מיום 1.12.63 צוין, כי אין בארכיון העתק מתעודת השחרור. בסיכומיהן התייחסו התובעות לעניין זה וטענו, כי הדבר עשוי להעיד שהמקרקעין ו/או התעודות לא נמסרו למנוחים אף אם שוחררו או שהמנוחים לא ידעו שהקרקע שוחררה אף שנים רבות לאחר שחרורה. המסקנות האמורות אליהן מבקשות להגיע התובעות אינן נלמדות מהאמור במכתב הרלוונטי בנוגע לכך שתעודת השחרור לא נמצאת בארכיון. התנהלות המנוח, ובין היתר בנוגע לבקשת הפטור מהתשלום החל על השחרור, לא מתיישבת עם הטענה האמורה. אציין עוד, כי התרשמתי שהעובדה שצורף רק מסמך אחד לפיו המנוח אישר קבלת תעודת שחרור מקורה בנזק הראייתי שנגרם לנתבעת בשל השיהוי בהגשת התביעה ולא מן הנמנע שקיימים מסמכים נוספים לעניין זה שלא אותרו.

49.
ח'יר טען, כי ידוע לו שאביו ודודו ניסו להיאבק על זכויותיהם כל השנים אולם ידעו שזה אבוד (עמ' 16 ש' 14-18). הוא נשאל, האם ידוע לו על פעולות שאביו ודודו עשו בעניין הקרקעות ובתגובה טען, כי הוא יודע שכל השנים היה להם כאב אולם לא היו להם כלים. לטענתו, הפעולות שנעשו היו לכל היותר התכתבויות (עמ' 16 ש' 19-22). ח'יר נשאל אילו התכתבויות ובאילו שנים והשיב, כי הכל צורף לתצהיר (עמ' 16 ש' 23-24). ח'יר התייחס לפניות של התובעות בתחילת שנות התשעים וטען, כי גם בשנות ה- 80 פנה וג'די, בנם של המנוחים. ח'יר הוסיף, כי וג'די פנה בכללי בעניין נג'ואה וגם האדמות אוזכרו (עמ' 16 ש' 33-35, עמ' 17 ש' 1-2).

50.
טענת הנתבעת בנוגע לשחרור הקרקע נתמכת בתעודות שחרור לפיהן בשנים 50-51 שוחררה הקרקע למנוחים. העובדה שמהמועד האמור ובמשך עשרות שנים לא פעלו המנוחים לצורך שחרור הקרקע מלמדת, כי היא אכן שוחררה וכי הם היו מודעים לכך. ברי, כי מכירת הקרקע, אליה אתייחס בהמשך, מלמדת, כי הקרקע שוחררה וכי המנוחים ידעו, שאם לא כן לא היה בידם למכור אותה. כמו כן, מהמסמכים שהציגה הנתבעת עולה, כי המנוח פעל לשם הפחתת התשלום המוטל על בעל קרקע בעקבות שחרורה. אף
בכך יש כדי לתמוך בטענת הנתבעת בנוגע לשחרור הקרקע וידיעת המנוחים. לעניין ידיעת המנוחים על שחרור הקרקע אפנה לאמור בסעיף 4 ב-נ/11 והנספחים לו אשר ניתן ללמוד מהם, כי המנוחים היו מודעים לשחרור ופעלו בהתאם. לאור האמור אני קובעת, כי סבירה יותר בעיני גרסת הנתבעת הנתמכת במסמכים שאותרו, כי הקרקע שוחררה למנוחים.

51.
הנתבעת טוענת, כי לאחר שהקרקע שוחררה למנוחים הם מכרו אותה. טענת הנתבעת באשר לעסקת המכר מתבססת על שטר מכר 144/55 ממנו עולה, כי בעלי הקרקע מכרו אותה וקיבלו תמורה עבורה. אציין, כי בנוסף למכירה הנטענת לרשות הפיתוח קיימים שטרי מכר המלמדים, כי לאחר שחרור הקרקע על ידי האנ"נ מכרו המנוחים קרקע גם לאנשים פרטיים. יש בכך כדי לחזק את מסקנתי לעיל, כי המקרקעין שוחררו למנוחים ולתמוך בטענת הנתבעת על מכירת המקרקעין לאחר מכן לרשות הפיתוח.

52.
סבן דרור נשאלה, האם ראתה הסכם מכר משנת 55 שבו משפחת טברי מכרה קרקעות לרשות הפיתוח והשיבה, כי ראתה את שטר המכר מספר 144/55 (עמ' 72 ש' 15-18). סבן דרור העידה, כי לא ראתה הסכם מכר וגם לא ייפוי כוח בלתי חוזר של משפחת טברי לרשות הפיתוח או לאנ"נ משנת 55 נשוא השטר האמור (עמ' 72 ש' 25-29). היא נשאלה, האם ראתה דיווחים לרשות מיסוי מקרקעין על כריתת ההסכם והשיבה, כי יש רק תיעוד שיש פטור ממס שבח. היא העידה, כי לא ראתה אישור מס רכישה או תשלום מס רכישה (עמ' 72 ש' 30-33). מהמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי ניתן פטור ממס שבח. בנוסף, במסגרת סיכומיה התייחסה הנתבעת לטענה בנוגע למס רכישה וציינה, כי העסקה קדמה לחוק מיסוי מקרקעין, תשכ"ג- 1963 וכי התובעות לא הוכיחו, כי בתקופה בה נכרתה העסקה שולם מס רכישה. עוד ציינו, כי קיים אישור בגין מס רכוש ופטור ממס שבח. אוסיף ואומר, כי לאור הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת בשל חלוף הזמן אין בהעדר מסמכים רלוונטיים כגון הסכם מכר וייפוי כוח בלתי חוזר כדי לפעול לרעת הנתבעת. אף בהעדר המסמכים הנטענים ניתן ללמוד על מכירת הקרקע מהמסמכים אשר כן אותרו והוגשו על ידי הנתבעת במסגרת ההליך שלפני.

53.
קלפון העידה, כי מהשטרות עולה, כי מדובר בקרקעות שנמכרו לרשות הפיתוח לפני הרבה מאוד שנים (עמ' 20 ש' 21). היא העידה, כי לפי שטר המכר 144/55 רשות הפיתוח היא הקונה והמוכרים הם המנוחים ואחות המנוח. קלפון טענה, כי יש אישור על פטור ממס שבח (עמ' 22 ש' 1-18). במסגרת עדותה הופנתה קלפון לחוסר ההתאמה בין הסכום בשטר המכר ובפטור ממס שבח והשיבה, כי כיום אין סכומים על השטרות ואין בידה לתת תשובה מה היו צריכים לעשות לפני 50 שנה לאור חוסר ההתאמה (עמ' 22 ש' 19-34). עוד טענה, כי פעמים רבות אישורי מסים מצביעים על תשלומי מס עבור עסקה בסכום גבוה יותר מהעסקה שבפני
ה מאחר ולא ניתן לרשום את כל העסקה שדווחה (עמ' 23 ש' 1-2). קלפון נשאלה, האם יש בתיק הסכם או קבלה לפיהם המנוח קיבל כסף בגין העסקה והשיבה, כי לא אמורים לחפש את זה בתיק טאבו וכי המישור החוזי לא מעניין אותם (עמ' 23 ש' 7-9).

54.
כאמור, במקרה בו עסקינן מדובר בתביעה אשר הוגשה בשיהוי של עשרות שנים. הגשת תביעה בשיהוי כה ניכר סביר, כי תגרום לנתבעת לנזק ראייתי הן בשל הקושי לאתר מסמכים והן בשל העדר היכולת להעיד עדים רלוונטיים אשר טיפלו בנושאים נשוא התובענה. ברי, כי כיום אין בידי עדי הנתבעת להסביר דברים מסוימים כגון אי ההתאמה בין הסכום בשטר ובאישור המסים. אי ההתאמה האמורה אין בה כדי לשלול את השטר עליו מסתמכת הנתבעת ואת מהימנותו ואת מה שניתן ללמוד מהשטר שהמנוחים מכרו את החלק הארי מהמקרקעין נשוא התביעה לרשות הפיתוח.

55.
העסקה הנטענת על ידי הנתבעת נרשמה ב- 20.10.55. במסגרת ניסיון התובעות לתקוף את טענת הנתבעת בעניין זה הציגו התובעות מכתב מיום 27.10.55 לפיו חסרים דברים לרישום העסקה ומכתב מיום 9.12.55 שעוסק בסיום העסקה. התובעות ביקשו ללמוד מהמכתבים המאוחרים למועד בו נרשמה העסקה, כי אין ממש בטענה בנוגע לעסקה האמורה.

56.
בעדותה התייחסה קלפון למכתב האמור מיום 27.10.55 והעידה, כי היא כרשמת מקרקעין לא הייתה רושמת עסקה בצורה כזו והוסיפה, כי מדובר בעסקאות שנעשו לפני 70 שנה וכי אולי התאריך או משהו אחר אינו נכון. קלפון הוסיפה, כי אין בידה לענות על זה היום (עמ' 23 ש' 34-35). בנוגע למכתב מיום 9.12.55 היא העידה, כי יש אי התאמה במועדים אולם מהותית רואים שתשובתו של הממונה או ראש אגף מקרקעין היא לסיים את העסקה (עמ' 24 ש' 3-9). קלפון טענה, כי אין לה הסבר כיצד ביום 9.12.55 נאמר לסיים את העסקה כאשר העסקה הסתיימה ברישום כחודשיים קודם לכן (עמ' 24 ש' 10-12). קלפון הוסיפה, כי היום דבר כזה לא אפשרי אולם העסקה לא נעשתה בזמננו (עמ' 24 ש' 13-14).

57.
אף בסוגיה האמורה נגרם לנתבעת נזק ראייתי בשל השיהוי בהגשת התביעה. אין לזקוף את הנזק האמור לחובת הנתבעת. את העובדה שאין בידי הנתבעת להסביר כיצד רישום העסקה עולה בקנה אחד עם שני המכתבים המאוחרים לו יש לייחס לזמן הרב שחלף מהמועדים הרלוונטיים ועד להגשת התביעה. לא זו אף זו, מדובר באירועים שהתרחשו באמצע שנות החמישים ולא ניתן לבחון אותם בהתאם לנהלים ושיטות העבודה הנהוגים כיום, עשרות שנים לאחר מכן, כאשר לא מן הנמנע ואף סביר, כי לאורך השנים הרבות חלו תמורות בנהלי העבודה. יחד עם זאת אין חולק, כי המקרקעין נרשמו על שם הנתבעת בשנת 1955 ויש בכך כדי לתמוך שעסקת המכר הושלמה לאחר שכאמור הוכח שהמקרקעין שוחררו למנוחים עוד בשנת 1950.

58.
אף קוריס התייחס בעדותו לשני המכתבים האמורים. ביחס למכתב מיום 27.10.55 נשאל קוריס, האם הוא מסכים שהעסקה לא הייתה בשלה לרישום והשיב, כי במונחים של היום כן (עמ' 49 ש' 1-7). כאמור לעיל, בחינת ההתנהלות לפני למעלה משישים שנה בהתאם להתנהלות הנהוגה כיום היא בעייתית. קוריס נשאל לגבי הוצאת המכתב האמור שבוע לאחר שהקרקע נרשמה על שם רשות הפיתוח והשיב, כי רישום עסקה בפנקסי המקרקעין מחייב שתי חתימות, אחת של רושם העסקה שגם רושם את התאריך שבו רשם והשנייה של מי שעושה ביקורת על העסקה עצמה ורק כאשר העסקה נחתמת על ידי החותם השני, השטר מקבל תוקף (עמ' 49 ש' 8-12). קוריס טען, כי קרוב לוודאי שהעסקה קיבלה תוקף סופי רק אחרי ה- 27.10.55. נטען בפני
ו, כי אם היה ממש בטענה זו הרי שהתאריך של נסח הטאבו היה בהתאם. קוריס שב על טענתו לפיה הראשון שרשם את העסקה רושם את התאריך שבו הוא רשם וטען, כי גם בעידן המחשב עד לפני שנתיים זה נעשה באותה צורה כך שהעובד הראשון שרשם את העסקה רושם את מספר השטר והתאריך וכי ייתכן שהתוקף לרישום מתקבל מספר ימים מאוחר יותר (עמ' 49 ש' 13-19). בנוגע למכתב מיום 9.12.55 טען קוריס, כי זה עדיין עולה בקנה אחד עם דבריו, שאין מגבלה לפרק הזמן בין הרישום לחתימה השנייה למתן תוקף (עמ' 49 ש' 23-26). לטענתו, ייתכן שהרישום נעשה על ידי מי שבדק את העסקה ב- 20.10.55 ולאחר מכן המשיכה להיות חלופת מכתבים בין הגורמים השונים העוסקים ברישום והעסקה קיבלה תוקף רק אחרי ה- 9.12.55. קוריס ציין, כי במכתב האמור נאמר לסיים את העסקה (עמ' 49 ש' 32-36, עמ' 50 ש' 1). קוריס אישר, כי אין תיעוד ברישום מתי העסקה קיבלה תוקף והוסיף, כי יש לא מעט רישומים כאלה (עמ' 50 ש' 2-3). נטען בפני
ו, כי אין כזה דבר שהעסקה נרשמה והם ממשיכים אחר כך לבדוק וממתינים לאישור כלשהו והוא השיב, כי יש כאלה דברים (עמ' 50 ש' 4-5).

59.
קוריס הותיר עליי רושם אמין ומהימן ועדותו לא נסתרה. כאמור, הסוגיה האמורה היא אחת הסוגיות שבנוגע להן נגרם לנתבעת נזק ראייתי ואין בידה להביא לעדות עדים אשר יכולים להעיד מידיעה אישית בנוגע להתנהלות בעסקה האמורה שנערכה בשנות החמישים.

60.
במסגרת עדותה נטען בפני
קלפון, כי בשטר יש חתימות שנחזות להיות של המנוחים והן מופיעות איפה שמקבל ההעברה ולא המעביר. קלפון השיבה, כי ראתה טעויות כאלה בעבר שאנשים חותמים לא במקום שלהם. לטענתה, אם היא הייתה רואה טעות כזו היא הייתה מחזירה את התיק לתיקון (עמ' 24 ש' 15-16, 21-25). קלפון הוסיפה, כי כיום הם למודי ניסיון ודורשים שכל חתימה תהיה בקו שלה וטענה, כי פעם היו נוהגים אחרת (עמ' 24 ש' 27-29). קלפון העידה, כי אם חסרה לה חתימה מהותית היא מחזירה (עמ' 24 ש' 32-33). היא נשאלה האם יש מצבים שעם מסמכים כאלה היא הייתה רושמת עסקה והשיבה, כי הם בודקים את התיק לגופו של עניין (עמ' 24 ש' 35-36). אציין, כי השאלה מה קלפון הייתה עושה כיום אין בה כדי ללמד על מה שנעשה לפני למעלה משישים שנה. קלפון העידה, כי אינה בקיאה בספר נהלי רישום שהיה בתוקף בשנת 55 וכי ספר הנהלים מתעדכן מפעם לפעם (עמ' 25 ש' 24-27).

61.
קוריס הופנה לשטר ונשאל כיצד העסקה נרשמה כשאין חתימה של המעביר ומקבל ההעברה לכאורה הוא המוכר. בתגובה טען, כי המסמך האמור אינו מודל לחיקוי אולם יש בו את העיקר שזה החתימה שנחזית כחתימה של מי שמעביר. קוריס הוסיף, כי תמיד ניתן יהיה להחתים את רשות הפיתוח שהיא מקבל
ההעברה (עמ' 50 ש' 6-9). קוריס העיד, כי הוא היה מנסה להחזיר את המסמך לתיקון והוסיף, כי לפעמים מה שנראה פשוט מאוד לביצוע הוא מסובך בפועל מאחר והמעביר בחו"ל או שאינו בבריאות טובה או בשל כל מיני סיבות. קוריס הוסיף, כי העיקר שיש את החתימה שנחזית לחתימתו של המעביר (עמ' 50 ש' 10-13). קוריס העיד, כי להבנתו מקבל ההעברה היא רשות הפיתוח. הוא העיד, כי על אף שאין חתימה של רשות הפיתוח הוא למד את זה מכך שכל התיק בנוי בצורה כזו שטברי מוכר לרשות הפיתוח (עמ' 50 ש' 14-17). לעניין התיקון טען, כי היה מבקש שיחתימו את טברי במקום הנכון וכי היה בודק שיש חתימה של רשות הפיתוח. קוריס אישר, כי מעיונו בתיק ובמסמכים אין מסמך שמבקש לתקן את זה (עמ' 50 ש' 20-25).

62.
כיום, בחלוף זמן כה, רב היעדר מסמך המלמד על בקשה לתקן את החתימות אין בו כדי ללמד, כי לא נעשה ניסיון לתקן את המסמך כך שחתימת טברי תהיה במקום הנכון במסמך. כמו כן, אף אם לא נעשה ניסיון כאמור לתיקון אין באמור כדי לסייע לתובעות. העובדה שבעלי תפקידים כיום טוענים, כי היו פועלים לשם תיקון הליקוי אין משמעה, כי העדר תיקון כאמור מלמד, כי לא התגבשה העסקה הנטענת. לא די בעובדה שחסרה במסמך חתימה, כאשר חתימת המעביר קיימת, כדי ללמד, כי אין להסתמך על המסמך האמור או, כי אין ללמוד ממנו, כי התגבשה עסקת מכר אשר המנוחים היו צד לה. מקובלת עליי טענתו של קוריס לפיה הדבר העיקרי הוא קיומה של חתימה אשר נחזית כחתימה של המעביר. העדר חתימה של הנעבר אין בו, במקרה שלפני, כדי לסייע לתובעות. אין לקבל את טענת התובעות לפיה העסקה לא הייתה צריכה להירשם בשם הליקויים האמורים. במקרה בו קיים מסמך ממנו עולה, כי נכרתה עסקה והראיות מלמדות, כי היא הושלמה אין מקום לאפשר למי שהיה צד לה להתכחש לקיומה מטעמים טכניים. השאלה, האם צריך היה לרשום את העסקה, אם לאו, בשל ליקויים טכניים, איננה השאלה הרלוונטית ותחת זאת יש לבחון האם מבחינה מהותית נכרתה עסקה שהושלמה. קרי, האם המנוחים מכרו את הקרקע לרשות הפיתוח וקיבלו תמורה עבורה ולא האם נפלו ליקויים טכניים במילוי שטר המכר. משטר המכר ומיתר המסמכים שהוצגו לעיוני מצאתי, כי סביר יותר בעיני שאכן מדובר בעסקת מכר שהושלמה בין המנוחים לרשות הפיתוח.

63.
סבן דרור הופנתה לספר הנכסים ונטען בפני
ה, כי בבעלויות כתוב "הקניה לאנ"נ" ו"מכר מהאנ"נ לרשות הפיתוח". סבן דרור העידה, כי משטר המכר ניתן ללמוד בוודאות מי המוכרים. לטענתה, כאדם סביר ובקיא בתחום שקורא שטר פעם ראשונה היא רואה שהמוכר הוא המנוחים ואחות המנוח והקונה היא רשות הפיתוח וכי אם היא צריכה להקליד את השטר הזה למערכת אין לה ספק מי המוכר ומי הקונה פה. סבן דרוד העידה, כי אין בשטר פירוט באשר לזהות הקונה וכי היא מניחה שאם רשות הפיתוח נתנה את הכסף אז היא הקונה (עמ' 74 ש' 22-35, עמ' 75 ש' 1-15). מקובלת עליי טענתה של סבן דרור לפיה תיתכן טעות בהקלדה (עמ' 75 ש' 19). בחוסר ההתאמה בין שטר המכר לבין ההקלדה בספר הנכסים יש להעדיף את שטר המכר המלמד על זהותם של המוכרים.

64.
ביום 29.9.55 חתמו המנוחים על שטר מכר 144/55 בפני
רושם הקרקעות. כמו כן, באותו מועד הם חתמו על הצהרה בפני
רושם הקרקעות ולפיה הם אינם נפקדים. המסמך נחתם לצורך רישום בספרי האחוזה. אציין, כי על הטופס אין חותמת של רשם הקרקעות. עם זאת, אין באמור כדי להשליך על אותנטיות המסמך. בנוסף, חתמו המנוחים על בקשה מבוילת לרישום בספרי האחוזה במסגרתה צוין, כי מכרו את הקרקע לרשות הפיתוח. שטר המכר נרשם בספרי האחוזה. ממסמכי הנתבעת עולה, כי המנוחים ואחות המנוח חתמו על קבלות מבוילות לפיהן התמורה עבור הקרקע שולמה להם בשיקים שמספריהם פורטו בקבלות. כל המסמכים האמורים נחזים להיות אותנטיים. על בסיס אלו נרשמה הקרקע על שם רשות הפיתוח. יש במסמכים אלו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, כי המנוחים מכרו לרשות הפיתוח את החלק הארי מהמקרקעין נשוא התביעה וקיבלו תמורה בגין המכירה.

65.
טענת התובעות במסגרת כתב התביעה המתוקן לפיה הן כופרות באותנטיות של המסמכים הרלוונטיים והחתימות בהם נטענה בצורה רפה ולא נתמכה בראיה כלשהי. כמו כן, התובעות מודות למעשה במסגרת סיכומי התשובה, כי הן אינן יודעות באמת ובתמים מי חתם על הקבלות אך טענו, כי ברור שלא התקבלה תמורה ולא נפרעה. לא ברור על סמך מה מבוססת טענה זו בשים לב לעדויות של התובעות והעד מטעמן בנוגע למידת מעורבותם בענייני המקרקעין, כפי שיפורט בהמשך. כך או כך, התובעות לא הוכיחו, כי מדובר במסמכים מזויפים או, כי אין מדובר בחתימות המנוחים. המסמכים נחזים להיות מהימנים ואותנטיים. לא עלה בידי התובעות להביא ראיות הסותרות את הרישום בשטר 144/55.

66.
לעניין הקבלות אשר הגישה הנתבעת לצורך הוכחת תשלום התמורה למנוחים טענו התובעות, בין היתר, כי לא הוצג העתק מקורי של הקבלות, לא הוצגו העתקי השיקים אשר שולמו למנוחים בהתאם לקבלות ולא העיד עד רלוונטי. בשים לב לחלוף הזמן ולשיהוי בהגשת התביעה ולנזק הראייתי שנגרם לנתבעת בגינו הרי שאין בכך כדי לפעול לרעת הנתבעת. אף את הטענה, כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לנסיבות עשיית הקבלות ולא ניתנו תשובות לשאלות מהותיות כגון זהות מנסח הקבלות, אופן החתמת המנוחים עליהן, היכן הסכם המכר בגדרו ניתנו וכדומה מצאתי לדחות. סבורני, כי אף בעניין האמור נגרם לנתבעת נזק בשל השיהוי המשמעותי בו הוגשה התביעה ואין לזקוף לחובתה את העדר היכולת לספק מידע ותשובות בנוגע לקבלות מלפני עשרות שנים. התובעות העלו טענות בנוגע לחוסר התאמה בין מועד פירעון השיקים בהתאם לקבלות לבין מכתב מאוחר יותר במסגרתו ניתנה הוראה להוציא שיקים לטברי. בעדותה הועלתה בפני
סבן דרור הסוגיה האמורה והיא השיבה, כי מדובר על עובדות מלפני 70 שנה והפנתה לאמור בשטר המכר (עמ' 84 ש' 3-11). בסיכומיה התייחסה הנתבעת לטענות בעניין זה וטענה, בין היתר, כי מהמכתב עולה, כי נשלחה בקשה קודמת בנדון ביום 19.9.55, אשר נכללה במסמכים במסגרת גילוי מסמכים וממנה עולה, כי נערכה שיחה עם מחלקת הכספים בנוגע להכנת השיקים. טענותיה האמורות של הנתבעת שופכות אור על סוגיה זו. כמו כן, מקובלת עליי הטענה, כי אף בעניין זה קשה לתת מענה לאור חלוף הזמן הרב. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את מהימנות הקבלות.

67.
משהציגה הנתבעת את הקבלות במסגרתן אישרו המנוחים את קבלת התשלום עבור הקרקע בשיקים אין לדרוש מהנתבעת, ובוודאי בחלוף שנים כה רבות, להוכיח את פירעון השיקים. יתרה מזאת, אין זה סביר, כי המנוחים חתמו על קבלת השיקים ובהמשך ולאחר שאלו לא נפרעו, לכאורה, לא עשו המנוחים דבר בנדון. אין להטיל על הנתבעת להוכיח, כי נפרעו שיקים מלפני כשישה עשורים וחצי. באשר להוכחת תשלום התמורה די בקבלות אשר הגישה הנתבעת. אם ביקשו התובעות לכפור בתשלום בהתאם לקבלות הרי שהיה עליהן להביא ראיות בעניין זה.

68.
התובעות טוענות, כי מסמכים מאוחרים לעסקה הנטענת משנת 1955 מלמדים, כי אין ממש בגרסת הנתבעת בנוגע לעסקה האמורה. בין היתר מתייחסות התובעות להתכתבות משנת 63 ממנה עולה, כי בשנה זו התייחס המנהל למקרקעין כשייכים לטברי. התובעות מתייחסות לשלושה מכתבים משנת 63. המכתב מיום 11.11.63 נשלח על ידי מנהל סניף המנהל והופנה למדור לשחרור נכסים. במסגרת מכתב זה התבקשה בדיקה, האם הנכסים ברשימה שוחררו למשפחת טברי ואם כן מתי ולפי איזה תעודות שחרור. המכתב מיום 1.12.63 הוא מכתב תשובה של הממונה המחוזי על ספר הנכסים ולפיו הנכסים שוחררו על ידי האנ"נ ביום 6.10.50. עוד צוין, כי אין בארכיון העתק מתעודת השחרור. המכתב מיום 9.12.63 הוא מכתבו של האפוטרופוס אשר מוען למנהל סניף מנהל מקרקעי ישראל נצרת בהמשך לפנייתו במכתב האמור מיום 11.11.63 ולפיו כל הנכסים הנזכרים ברשימה המצורפת למכתבו שוחררו לפי שתי תעודות שחרור מיום 6.10.50.

69.
בנוגע למכתב מיום 1.12.63 טענו התובעות, כי כותב המכתב היה הממונה על ספר הנכסים במנהל ובספר הנכסים הייתה חייבת להיות רשומה עסקת המכר הנטענת. הן ביקשו ללמוד מכך וממכתבו, כי אין ממש בטענה בנוגע לקיומה של העסקה. שכן, ככל שהעסקה הייתה רשומה הוא היה אמור לדעת את זה והדבר אמור היה לבוא לידי ביטוי במכתבו. אין בטענה זו כדי להועיל לתובעות. הממונה השיב למכתב אשר הופנה אליו ובדק האם האדמות שוחררו ולפי אילו תעודות שחרור, כפי שהתבקש לעשות. ברי, כי לא ניתן להתחקות כיום על בדיקות נוספות אשר נערכו או לא נערכו על ידו. האמור נכון אף לגבי טענה דומה בנוגע למכתב של האפוטרופוס מיום 9.12.63.

70.
בעדותו נטען בפני
קוריס, כי המכתבים משנת 63 מתייחסים למקרקעין של טברי לשחרורם או לקבלתם חזרה והועלתה בפני
ו הטענה, כי התכתובת האמורה מטילה ספק בתזה לפיה הייתה עסקת מכר. בתגובה טען קוריס, כי אין בידו לומר דבר על המסמכים שהוצגו לו (עמ' 45 ש' 20-24).

71.
בעדותו הופנה ברוך למכתב מ- 11.11.63 ונשאל כיצד ייתכן שהיה מכר רצוני בשנות ה- 50 ועדיין בשנת 63 דנים בשחרור הנכסים שנמכרו כביכול בשנת 1955. בתגובה טען ברוך, כי הדבר דומה לפנייתה של פרץ כיום לאפוטרופוס. לטענתו, גם אז פנו לאפוטרופוס ושאלו אותו שאלה. ברוך הוסיף, כי עו"ד שפירא שהיה האפוטרופוס הבהיר במכתב התשובה שבוצע הליך שחרור לגבי נכסים שאותם הוא פירט ואכן הם שוחררו. לטענתו, מעבר לזה אין פה שום דבר (עמ' 65 ש' 10-19).
נטען בפני
ו, כי סביר להניח שבתקופה כל כך קרובה למכר הנטען המנהל או האפוטרופוס היו אומרים שזה נמכר לרשות הפיתוח והוא השיב, כי אינו יודע וכי זה 9 שנים לאחר המכר (עמ' 65 ש' 20-22).

72.
לאחר שת/34 הוצג לסבן-דרור היא טענה, כי מדובר במסמך משנת 63, כשהוקם המנהל והעסקה נעשתה בשנת 55 ומן הסתם לא כל המסמכים היו ברשות המנהל בשנים האלו (עמ' 82 ש' 30-34). בהמשך טענה, כי זה מראה שלא היה רישום אז ולא היו מסמכים (עמ' 83 ש' 1-3). סבן דרור הוסיפה, כי מדובר בתקופה של ראשית המנהל ולטעון בדיעבד זה מאוד קל (עמ' 83 ש' 10). היא נשאלה מה ההסבר שלה לזה ששמונה שנים לאחר העסקה הנטענת עדיין מתעסקים עם שחרור אדמות של משפחת טברי והשיבה, כי ברשות מקרקעי ישראל לא היו מסמכים (עמ' 83 ש' 18-22).

73.
העובדה שאין בידי הנתבעת להסביר, כיום בחלוף למעלה מחמישה וחצי עשורים, תכתובות משנת 63 אין בה כדי לשלול את טענתה בנוגע לעסקת המכר משנת 1955. מדובר בדוגמא מובהקת לנזק ראייתי אשר נגרם לנתבעת בשל הגשת התובענה בשיהוי משמעותי כאשר אין בידה להעיד גורמים רלוונטיים אשר בידם להעיד מידיעה אישית בנוגע לתכתובת האמורה כמו גם ביחס לסוגיות רבות נוספות והליכים בנוגע לקרקע הרלוונטית לאורך השנים. אציין עוד, כי עדותו של ברוך, לפיה מדובר בבירור, כמו הבירור שנעשה על ידי פרץ עשרות שנים מאוחר יותר, לא נסתרה. לא שוכנעתי, כי העובדה שנערך בשנת 1963 בירור בנוגע לשחרור הנכסים יש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת בנוגע לעסקה משנת 1955 הנתמכת במסמכים וברישום בספרי המקרקעין. הבירור האמור נערך כשמונה שנים לאחר העסקה הנטענת. אכן, מדובר בפער זמן קטן משמעותית מהזמן שחלף עד ניהול ההליכים המשפטיים בין הצדדים אולם עדיין מדובר בחלוף קרוב לעשור והעובדה שנערך בירור או שלא צוין דבר קיומה של העסקה איננה שוללת את הטענה, כי נכרתה עסקה בשנת 1955 כפי שהדבר עולה מהמסמכים שהוצגו.

74.
זאת ועוד, התובעות הפנו למכתבים מהם עולה, כי עמדת הנתבעת הייתה, כי לא שולמה תמורה עבור הקרקע.

75.
ברוך נשאל לגבי האישור הפורמאלי שהוא נותן לפיו אין מניעה לפצות בגין המקרקעין וטען, כי במקרה הספציפי זה היה מענה קל ופשוט יחסית. לטענתו, יש בתיק אישורים של שחרור אשר מדברים בעד עצמם ולא צריך להוסיף יותר מזה (עמ' 59 ש' 17-20). ברוך הופנה למכתבה של פרץ לעו"ד כהן מיום 12.12.00 בו טענה, כי לפני ניהול משא ומתן לפיצוי יש לקבל את התייחסות האנ"נ בגין תמורת שחרור נכסים אלה. ברוך הסביר, כי מדובר במכתב סטנדרטי וכי כאשר אדם פונה לרשות הפיתוח וטוען שלמורישו היו מקרקעין והמקרקעין היום רשומים על שם רשות הפיתוח אז אחת הבדיקות שעושים היא מול האפוטרופוס מאחר וייתכן שהבעלים במקור הוא נפקד לפי חוק נכסי נפקדים ולכן צריך לעשות הליך שחרור (עמ' 60 ש' 23-25, 32-36). ברוך טען, כי אי אפשר להסיק מהמשפט במכתב בנוגע לשחרור תמורת נכסים שהתמורה היא בידי האפוטרופוס והאפוטרופוס הוא שמכר את הנכסים נשוא התביעה לרשות הפיתוח (עמ' 61 ש' 1-14). לטענתו, המנהל שאל את עמדת האנ"נ כמו בכל תיק אחר והאנ"נ הבהיר שבוצע הליך השחרור (עמ' 61 ש' 18-19).

76.
ברוך העיד, כי בתחילת שנות ה- 2000 כשהיה מצג חלקי ומוטעה הוא סבר שיש להציע לתובעות את תשלום התמורה אשר שולמה לאנ"נ על ידי רשות הפיתוח בגין מכירת הקרקעות (עמ' 65 ש' 27-29). ברוך טען, כי היה מצג עובדתי חסר והוא יכול היה לומר שבוצע שחרור על פי החוק. לטענתו, הוא לא ידע להסביר מדוע בכל זאת הנכסים נרשמו על שם רשות הפיתוח. ברוך העיד, כי זו הייתה עמדתו לפני המידע לגבי המכר שמקבל השחרור ביצע ישירות מול רשות הפיתוח (עמ' 65 ש' 33-36). ברוך העיד, כי על פי מידע מוטעה סברו שאותו רישום מכר על שם רשות הפיתוח בוצע לכאורה מהאנ"נ ולכך הוא התייחס כאשר דיבר על העברת התמורה ששולמה לאנ"נ. ברוך הוסיף, כי בדיעבד הסתבר שזו טעות ושלא האנ"נ ביצע את המכר כך שהאנ"נ לא קיבל את התמורה בגין הנכסים (עמ' 66 ש' 1-5). ברוך העיד ,כי לא שולמה תמורה מרשות הפיתוח לאנ"נ (עמ' 66 ש' 9). לטענתו, לא שולמה כל תמורה עבור הנכסים הללו לאנ"נ מכיוון שהאנ"נ שחרר אותם בתחילת שנות ה-50 בעין לטובת משפחת טברי והיא זו שמכרה לרשות הפיתוח (עמ' 66 ש' 15-16). טענתו, לפיה התמורה לא שולמה לאנ"נ מאחר והקרקע שוחררה מספר שנים לפני עסקת המכר, עולה בקנה אחת עם תעודות השחרור שניתנו עובר למועד עסקת המכר.

77.
עדותו של ברוך אמינה ומקובלת עליי. הטענה לפיה המכר התבצע על ידי האנ"נ וכי התמורה שולמה לו אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים אשר אותרו על ידי הנתבעת ולפיהם המעבירים היו המנוחים. עדותו מלמדת על ההנחות השגויות אשר עמדו בבסיס הסברה לפיה התובעות זכאיות לפיצוי בעבור הקרקע.

78.
במהלך עדותה הוצג למררו מכתב ובו הערות בכתב יד (ת/8) והיא העידה, כי מדובר בכתב היד שלה. מררו העידה, כי כתבה שלגבי שתי חלקות שנרכשו לפי חוק רכישת מקרקעין לא שולמו פיצויים. מררו הוסיפה, כי מדובר בהערות מוקדמות שלה שהיא כותבת לעצמה לפני שהיא נותנת תשובות סופיות (עמ' 31 ש' 13-20). מררו העידה, כי ניתן להניח שהיא קיבלה את הדף אולם לא הייתה שותפה לכתיבתו והיא רשמה את שתי החלקות שלפי הבדיקה באותו מעמד לא שולם עבורן פיצוי (עמ' 31 ש' 26-28). מררו נשאלה לגבי מכתב מיום 18.2.93 (ת/9) אשר היא אישרה, כי נכתב בכתב ידה. היא שללה טענה לפיה המכתב מגדיר זכות לפיצויים למשפחת טברי. לטענתה, במכתב מפורטת רשימת זכויות של המנוחים לפי חוק זכויות המקרקעין אולם אין זה אומר האם שולם פיצוי (עמ' 33 ש' 34-35).

79.
מכתב נוסף עליו מסתמכות התובעות להוכחת טענתן לפיה לא שולמו פיצויים למנוחים או ליורשיהם הוא מכתב שכתב וג'די בנם של המנוחים במסגרתו טען, כי בשנת 56 נוהל משא ומתן עם אביו אולם אביו דחה את הצעת המנהל. ברי, כי טענה זו של בנם של המנוחים אין בה כדי לשלול את גרסת הנתבעת ולהוכיח, כי לא נכרתה עסקת מכר ולא שולמה תמורה עבור הקרקע. התובעות טוענות, כי ככל שנציגי הנתבעת או האנ"נ היו חולקים על האמור במכתבו של וג'די הרי שהיו שולחים לו תשובה נחרצת בנדון אולם לא קיים מכתב תשובה כאמור. אינני מקבלת טענה זו. מגרסת הנתבעת עולה, כי לאורך השנים היא לא הייתה מודעת לעסקת המכר משנת 55. אין במכתבו של וג'די או בטענה, כי המכתב לא נסתר בזמן אמת כדי ללמד, כי האמור במכתב נכון. אציין עוד, כי הטענה האמורה במכתבו של וג'די לא הצריכה מענה מהנתבעת ולא מן הנמנע, כי לא נערכו בעקבותיה בדיקות מהן ניתן היה ללמוד על מכירת הקרקע.

80.
כאמור, התובעות מכחישות את הטענה לפיה המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה. פתחיה העידה, כי לא החזירו את הקרקע ולא פיצו (עמ' 6 ש' 10-12). בהמשך טענה, כי הנשים לא מתערבות וכי בעלה ואחיו טיפלו בעניין (עמ' 6 ש' 20-21). פתחיה העידה, כי היא אינה יודעת איזה טיפול נעשה (עמ' 6 ש' 28-30). אייזיס העידה, כי כלל לא הייתה מעורבת בנושא של האדמות וכי את כל מה שהיא יודעת היא שמעה מאביה ומח'יר (עמ' 10 ש' 9-12). לטענתה, היא מעולם לא התערבה בעניין הקרקעות ופנו אליה בעניין כאשר ח'יר החל לייצג אותן (עמ' 11 ש' 15-17). מהעדויות האמורות עולה, כי פתחיה ואייזיס לא היו מעורבות בנוגע לקרקע נשוא התביעה ואין בידן להעיד מידיעה אישית האם הקרקע הוחזרה למנוחים, האם נמכרה על ידם ו/או האם שולמה להם תמורה עבור הקרקע.

81.
בעדותו נשאל ח'יר, האם חלקה 2 גוש 15050 וחלקה 21 גוש 15063 נמכרו לאנשים פרטיים מיד לאחר שהנכסים שוחררו למנוח בשנת 52. בתגובה העיד ח'יר, כי הוא טרם נולד בשנה זו ואין בידו לומר האם שתי החלקות שוחררו למנוח ונמכרו על ידו (עמ' 13 ש' 8-11). טענתו האמורה של ח'יר בנוגע לחוסר ידיעה אישית נכונה אף לגבי הטענה בנוגע לעסקת המכר משנת 55. ח'יר טען, כי אביו ודודו דיברו כל הזמן בכאב רב על עניין האדמות שאבדו ולא לקחו כסף. הוא טען, כי זה היה הנושא בכל אסיפה משפחתית (עמ' 20 ש' 2-3). טענותיו של ח'יר אינן מבוססות על ידיעה אישית ואין בידו לשלול על סמך ידיעה אישית את גרסת הנתבעת הנתמכת במסמכים שהוצגו ובשטר המכר, לפיה המנוחים מכרו את הקרקע לרשות הפיתוח בשנת 1955 זאת, בשים לב לכך שהוא יליד 72 (עמ' 16 ש' 31-32).

82.
אין מחלוקת, כי לאורך השנים, ובין היתר במסגרת ניהול ההליך הקודם והמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, סברה הנתבעת, כי המנוחים או יורשיהם לא קיבלו פיצוי עבור המקרקעין או, כי אין בידה ראיות לתשלום כאמור והטענה בדבר מכירת הקרקע היא טענה חדשה. תכתובות אשר מלמדות, כי לאורך השנים נדונו שחרור האדמות ופיצוי משפחת טברי אין בהן כדי לשלול את טענת הנתבעת לפיה בשלב מאוחר יותר התברר, כי בשנת 1955 נמכרה הקרקע על ידי המנוחים ומשכך התובעות אינם זכאיות לפיצוי.

83.
הנה כי כן, מצאתי, כי הנתבעת סיפקה ראיות מספקות התומכות בטענתה, כי הקרקע שוחררה על ידי האנ"נ ולאחר שחרורה היא נמכרה על ידי המנוחים לרשות הפיתוח. לעניין הראיות אשר סיפקה הנתבעת אין להתעלם, כאמור, מהנזק הראייתי אשר נגרם לה בעקבות השיהוי בהגשת התביעה. התרשמתי, כי בשל השיהוי האמור לא היה בידי הנתבעת להמציא חלק מהמסמכים הרלוונטיים ולא היה בידה לספק תשובות לחלק מהשאלות שעלו. יחד עם זאת מצאתי, כי די במסמכים אשר עלה בידי הנתבעת לאתר בחלוף עשרות שנים כדי לתמוך בטענתה לפיה לאחר שחרור הקרקע מכרו אותה המנוחים וקיבלו תמורה עבורה. לא עלה בידי התובעות להפריך את המסמכים האמורים. כאמור, מצאתי, כי היעדר חתימת הנעבר במסמך או המכתבים המאוחרים אין בהם כדי לשלול את המסמכים עליהם מסתמכת הנתבעת ואת העסקה הנטענת על ידה. אציין עוד, כי אף אם נאמר, כי כפות המאזניים מעוינות או קרובות לכך הרי שהכף נוטה לטובת הנתבעת בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על התובעות.

84.
יש לציין, כי מהמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה תמונה לפיה המנוח עמד על זכויותיו בקרקעות שבבעלותו ובין היתר תוך נקיטת הליכים משפטיים ופנייה לגורמים כאלה ואחרים לצורך שמירה על האינטרסים שלו ביחס לקרקע. אף יורשי המנוח פעלו בנוגע לקרקעות שבבעלות המשפחה ולצורך שמירה על זכויותיהם. אין זה מתקבל על הדעת, כי לפתע זנח המנוח את הטיפול בעניין זה. הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה, כי הלה מכר את הקרקע. לא עלה בידי התובעות להצביע על פעולות שנעשו על ידי המנוחים או יורשיהם מהמועד בו נטען, כי הקרקע נמכרה על ידי המנוחים ובמשך עשרות שנים. הדבר תומך בעמדת הנתבעת, כי המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה ועל
כן לא נלחמו על הקרקע ו/או קבלת פיצוי לאורך שנים רבות מאוד.

85.
התובעות טוענות, כי לאורך השנים תיק טברי נותר פתוח מאחר והיה ברור שמגיע להם פיצוי או השבה בעין עבור הקרקע. כאמור, עמדת הנתבעת לאורך השנים אכן הייתה, כי לא שולמה למנוחים תמורה על הקרקע. הנתבעת החזיקה בעמדה זו עד לשנת 2015 אז התגלו, כאמור, מסמכים המלמדים על עסקת המכר. לפיכך, הטענה לפיה תיק טברי נותר פתוח לאורך השנים בשל הנחה, כי הם זכאים לפיצוי איננה מפתיעה ואין בה כדי לתמוך בעמדת התובעות בתובענה שלפניי. האמור יפה ונכון אף לגבי תכתובות בין התובעות לנתבעת במהלך השנים עד הגשת התביעה בהליך הקודם, ניהול ההליך הקודם וניהול המשא ומתן במסגרתו. התובעות טוענות, כי חלופת המכתבים ועמדת הנתבעת לאורך השנים מלמדים, כי היא לא סברה שעומד מולה בעל דין שאין לתביעתו בסיס ענייני. כאמור, עמדת הנתבעת במועדים האמורים הייתה מבוססת על מידע שגוי ועל כן אין בכך כדי ללמד על זכויות התובעות. ברי, כי ככל שהנתבעת הייתה מגלה בשלב מוקדם יותר את שטר המכר והמסמכים הנוספים, אזי היא הייתה מתנהלת שונה במסגרת ההליך הקודם.

86.
התובעות מסתמכות, בין היתר, על מכתבו של אברהם ברקת מיום 21.1.85 הממונה לחליפין, רכישות והפקעות לוג'די וצאלח טברי במסגרתו ציין, כי מטפלים בהכנת עסקת פיצויים במסגרתה ימליצו לפני הנהלת המשרד לאשר למסור לטברי חלקים בחלקה 15014/59 בתמורה לויתור על חלקי חלקות בעיר העתיקה טבריה בנוסף לויתור על זכויות ביתרת האדמות החקלאיות באזור טבריה-מנרה. קוריס נשאל, האם במידה שהיה מכר בשנת 56 האם ברקת לא ידע והשיב, כי אין לו תשובה (עמ' 45 ש' 34-35, עמ' 46 ש' 1-5). הוא טען, כי אינו יודע והוא יכול רק לשער שטברי באו ואמרו לברקת שיש להם זכויות גם בקרקעות חקלאיות אז במכתבו ביקש לומר שיקבלו את מה שיקבלו בכפוף
לוויתור על מה שיש להם בעיר העתיקה בטבריה ועל כל טענה אחרת שיש לכם בקרקעות. הוא נשאל, האם ברקת היה כותב להם לוותר על משהו ששייך למנהל והשיב, כי ברקת התייחס לטענות (עמ' 46 ש'6-12). כיום, בחלוף, עשרות שנים מהמועד בו נכתב מכתבו של ברקת לא ניתן לדעת על מה התבססה תשובתו האמורה. אציין עוד, כי המכתב האמור נכתב 30 שנה לאחר עסקת המכר הנטענת ולא מן הנמנע, כי ברקת לא היה מודע לעסקה זו. אין במכתב זה כדי לשלול את גרסת הנתבעת.

87.
בסיכומיהן טענו התובעות, כי הנתבעת לא הציגה עדות קבילה להוכחת גרסתה החדשה ולא העידה עדים אשר יכולים להעיד מידיעה אישית, עקב מעורבותם הישירה, על העובדות הרלוונטיות. ברי, כי אין בידי הנתבעת להעיד כיום עדים אשר היו מעורבים בעסקה משנת 1955. פרץ וברקת אליהם התייחסו התובעות בסיכומיהן לא היו מעורבים בעסקה האמורה ולא היה בעדותם לשפוך אור על סוגיה זו. טענת התובעות בסיכומיהן, לפיה הנתבעת לא העמידה הגנה מפני התביעה וגרסתה לא נתמכה בעדות קבילה או בעלת משקל מתעלמת באופן בוטה מהמסמכים שהגישה הנתבעת ואשר על בסיסם שינתה הנתבעת את עמדתה בשנת 2015. כמו כן, טענות אלו מתעלמות מהנזק הראייתי אשר נגרם לנתבעת בעקבות השיהוי הרב בו הגישו התובעות את התביעה.

88.
ברי, כי בנסיבות כאמור, לפיהן המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה, הרי שהמנוחים ו/או יורשיהם אינם זכאים לפיצוי עבור הקרקע. במקרה בו עסקינן, לא די באמור כדי להכריע בתובענה שלפניי. שכן, במסגרת ההליך הקודם התגבש בין הצדדים הסכם דיוני וכעת נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם בידי הנתבעת להתכחש כיום לזכות התובעות לפיצויים בניגוד לעמדתה הקודמת והאם יש לאכוף את ההסכם שהתגבש בין הצדדים.

89.
כאמור, טענת הנתבעת בנוגע לעסקת המכר משנת 1955 מבוססת על שטר מכר 144/55. הנתבעת טוענת, כי שטר המכר הרלוונטי התגלה רק בשנת 2015. התובעות טוענות, כי אין ממש בטענה זו וכי מתעודת עובד הציבור של הגב' קלפון עולה, כי אין הזמנה של השטר האמור בשנת 2015. בנסיבות אלו סבורות התובעות, כי השטר היה קיים ברשות הנתבעת לאורך כל הדרך ולכל המאוחר בשנת 2009 בסמוך לחתימה על הסכם הפיצוי. את טענה זו סומכות התובעות על האמור בסעיף 20 לכתב ההגנה המתוקן בו צוין, כי לאחר מינוי השמאית לצרכי קידום פשרה אותרו שטר מכר ומסמכים המעידים, כי המנוחים מכרו את הנכסים שנרשמו על שם רשות הפיתוח במכר רצוני ובתמורה ותשלום פיצוי בגין הכנסים שנרכשו בהתאם לחר"מ.

90.
העובדה שצוין בכתב ההגנה, כי שטר המכר אותר לאחר מינוי השמאית אין משמעה, כי השטר אותר מיד לאחר המינוי האמור בשנת 2009 ואין באמור כדי לשלול את טענת הנתבעת לפיה השטר אותר בשנת 2015. מטרת הטענה הייתה ללמד, כי במועד בו התגבש ההסדר הדיוני ומונתה השמאית בהתאם לו הנתבעת לא הייתה מודעת לשטר המכר אשר אותר לאחר מכן. אין מזה להסיק, כי השטר אותר מיד לאחר מכן בשנת 2009. אציין עוד, כי במסגרת שאלון שהופנה לנתבעת (ת/4א) היא נשאלה, האם שטר מכר מספר 144/55 היה בתיקי רמ"י משנות ה- 60 ובמידה ולא מתי השטר נמסר לרמ"י. בתצהיר תשובות לשאלות (ת/4) טענה פרץ, כי לאחר הגשת התביעה הוזמנו שטרות מרשם המקרקעין. פרץ טענה, כי מסמכי רשם המקרקעין בעניין העסקה משנת 55 התקבלו מהפרקליטות בשנת 2015 והוכנסו לתיק רמ"י עם קבלתם. היא הוסיפה, כי לאחר קבלת המסמכים נערכה בדיקה נוספת במסגרתה נבדק תיק הסדר כללי לטבריה ושם אותרו שטרות המכר. פרץ טענה, כי שטר המכר לא נמצא בתיקי הנכס של משפחת טברי מאחר ולא נמצאו תיקי נכס משנות החמישים ועד לפתיחת תיק בשנות התשעים. לטענתה, מאחר והמסמכים לא היו בתיק של משפחת טברי הרי שבבדיקות הראשוניות לא עלה בידם לאתר אותם.

91.
סבן דרור טענה בתצהירה, ששטר המכר 144/55 לא הוזמן על ידי הפקידים אשר טיפלו בפני
ות. היא העידה, כי לא דיברה עם אף אחד מהפקידים אולם אם מישהו היה מזמין את השטר התמונה הייתה ברורה. בהמשך העידה, כי בשנת 2015 הפרקליטה הזמינה את השטר וגילתה ששולמו פיצויים לגבי מרבית הנכסים. לטענתה, היא יודעת את הדברים מתכתובת בתיק של הפרקליטה. סבן דרור הוסיפה, שיש מזכר בתיק (עמ' 76 ש' 13-28). היא נשאלה באשר לנסיבות בגינן השטר הוזמן לראשונה בשנת 2015 והעידה, כי מעיון בתיק היא הבינה שכשהנושא הגיע לדיון באוצר והפרקליטות נתבקשה לבדוק לעומק את בקשת הפיצויים והוזמן לראשונה השטר מהטאבו (עמ' 77 ש' 4-6). לטענתה, בשנת 2015 הפרקליטה החליטה להזמין את שטר המכר. היא הוסיפה, כי פנו לפרקליטה מהאוצר וביקשו ממנה לרדת יותר לעומק מאחר ומדובר בסכומים גבוהים ולראשונה הוזמן שטר המכר (עמ' 87 ש' 11-13). סבן דרור העידה, כי
עם שטר המכר התגלו קבלות וכשיש קבלה היא לא יכולה לשלם עוד כסף מאחר וכבר שילמה כסף (עמ' 87 ש' 19-20). היא נשאלה, האם משנת 2005 כשיש תביעה בבית משפט לא נערכה בדיקה מקיפה כך שהאוצר ביקש בשנת 2015 לערוך בדיקה השיבה, כי כל הבדיקות נעשו מלבד הזמנת שטר המכר וכשזה הוזמן נתגלתה הטעות. סבן דרור הוסיפה, כי כיום ובעקבות התיק הזה כל הערה שיש להם מכר לרשות פיתוח הם מזמינים את שטר המכר אולם אז לא בדקו (עמ' 87 ש' 21-24). המזכר אליו התייחסה סבן דרור בעדותה לא צורף. עם זאת, עדותה של סבן דרור באשר להזמנת השטר בשנת 2015 מחזקת את גרסת הנתבעת בנוגע למועד בו אותר השטר. כמו כן, הטענה בנוגע להזמנת השטר בשנת 2015 עולה בקנה אחד עם האמור בנ/8 שעניינו פניה מטעם הפרקליטות ללשכת רישום מקרקעין נצרת ביום 2.4.15 בבקשה לקבל את שטרות המכר. לאחר קבלת המסמכים בעקבות בקשה זו הוגשה הודעת הנתבעת במסגרת ההליך הקודם, כמפורט.

92.
נטען בפני
סבן דרור, כי פרץ אמרה שהשטר הוזמן בשנת 2005 והיא השיבה, כי לא ראתה דבר כזה. בתגובה היא הופנתה לסעיף 9 לת/4 והשיבה, כי אינה מאמינה וכי זה לא אפשרי (עמ' 77 ש' 20-23). בסעיף האמור טענה פרץ, כי לאחר הגשת התביעה הוזמנו שטרות מרשם המקרקעין. במסגרת טענה זו לא ציינה פרץ מועד ספציפי בו הוזמנו השטרות לאחר הגשת התביעה. כאמור, בהמשך אותו סעיף פירטה פרץ, כי מסמכי רשם המקרקעין בעניין העסקה משנת 55 התקבלו בשנת 2015. לפיכך, ברי, כי אין ללמוד מהטענה, כי השטרות הוזמנו לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם כאילו הוזמנו בשנת 2005.

93.
ברוך העיד, כי בשלב מסוים הפרקליטות החליטו לעשות את הבדיקה ואיתרו את החומר. לטענתו, הודיעו לו על כך בשנת 2015 (עמ' 66 ש' 22-24). הוא העיד, כי הציגו לו את השטר לאור ההליך המשפטי שהוא מעורב בו וכי רצו שהוא יוודא שהאנ"נ לא מופיע באותו שטר ותחת זאת זו עסקה פרטית מול רשות הפיתוח (עמ' 66 ש' 29-32). הוא טען, שהפרקליטות עשתה בחינה מקיפה ואת הבדיקות שלה ואיתרה את החומר. נטען בפני
ו, כי מדובר בתיק מתנהל כמעט 18 שנה וכי היו צריכים לעשות את הבדיקה המקיפה בשנות 2000. ברוך השיב, כי הוא מניח שלכל אורך הדרך עושים בדיקות כולל הבדיקות שנעשו פה גם אם זה בדיעבד (עמ' 66 ש' 33-35, עמ' 67 ש' 1-4).

94.
בתצהירו טען קוריס, כי תיק הפעולה של שטר מכר 144/55 הוזמן על ידי לשכת רישום מקרקעין והועבר לעיונו בשנת 2015 והוא ערך תעודת עובד ציבור המאשרת את עותק השטר לצורך הגשתו בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים (נ/9 סעיף 4).
בעדותו קוריס טען, כי ככל הנראה השטר הוזמן על ידי הפרקליטות והוסיף, כי אינו יודע (עמ' 47 ש' 23-27). עוד טען, כי אינו יודע מדוע זה היה דווקא בשנת 2015 ולא קודם כשהייתה תביעה (עמ' 47 ש' 28-29). אציין, כי קוריס העיד, כי אינו זוכר האם זו הפעם הראשונה שהשטר הגיע לעיונו (עמ' 47 ש' 30-31). לכאורה אין בידו לשלול טענה לפיה השטר אותר לפני המועד אליו התייחס בשנת 2015 ואף על פי כן יש בעדותו כדי לתמוך בטענה בנוגע לאיתור השטר בשנה האמורה בה הוא התבקש להוציא את תעודת עובד הציבור בנוגע לשטר. קוריס התייחס בעדותו להליכים לגבי עסקאות פיצויים. בין היתר העיד, כי כאשר היה
בתפקיד במנהל מקרקעי ישראל לא זכור לו האם הוזמנו שטרות מכר וטען, כי לא היה צורך או חובה להזמין שטרות (עמ' 51 ש' 33-35, עמ' 52 ש' 17).

95.
סבן דרור טענה, כי יש את התיק שנפתח בשנת 1991 כשעו"ד סאלח פנה בפעם הראשונה ומאוחר יותר, בשנת 2015 כשחיפשו את התיק על טברי, אותר התיק ונמצאו המסמכים (עמ' 85 ש' 28-29). היא טענה, כי אם היו מאתרים את התיק של הסדר כללי טבריה ההליך לא היה מתקיים כי היו מוצאים את הקבלות (עמ' 86 ש' 2-3). טענה זו מקובלת עליי. משטר המכר עולה בבירור, כי בשנת 55 בוצעה עסקת מכר בגינה שולמה למנוחים תמורה. ברי, כי ככל שהיו מאתרים את השטר בשלב מוקדם יותר לא היה מתנהל ההליך הקודם והנתבעת לא הייתה מנהלת משא ומתן במסגרת ההליך האמור והיה נחסך זמן, עלויות ומשאבים משני הצדדים. יש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת בנוגע למועד איתור שטר המכר והקבלות.

96.
עדויותיהם של סבן-דרור, ברוך וקוריס באשר לאיתור שטר המכר בשנת 2015 עולות בקנה אחד זו עם זו ומחזקות את גרסת הנתבעת. כמו כן, העדויות עולות בקנה אחד עם האמור בתצהיר תשובות לשאלון אשר הגישה פרץ, כמפורט.

97.
סבן דרור העידה, כי אין בידה שטר עם חותמת נתקבל מתי השטר נכנס בשערי המנהל (עמ' 77 ש' 11-12). היא העידה, כי לא הגיע מהטאבו רק השטר אלא התיק עצמו שכן יש מסמכים רבים (עמ' 77 ש' 16-19). אכן, הנתבעת לא צירפה ראיות אשר מלמדות בבירור, כי השטר הוזמן והתקבל לראשונה בשנת 2015. עם זאת, העדויות תומכות בטענה זו. כמו כן, אף ההיגיון תומך בטענה האמורה. שכן, אין זה סביר, כי התנהל משא ומתן לפיצוי התובעות ככל ששטר המכר עמד לפני הנתבעת והיא ידעה שהקרקע נמכרה על ידי המנוחים. אציין עוד, כי במסגרת ההליך הקודם הגישה הנתבעת, בשנת 2012, בקשה לסילוק על הסף. אין מחלוקת, כי שטר המכר והקבלות אשר הוגשו במסגרת התובענה שבכותרת לא צורפו לבקשה האמורה. יש להניח, כי ככל שהמסמכים האמורים היו בידי הנתבעת בשלב האמור הרי שהיו מצורפים לצורך תמיכה בבקשת הסילוק. אי צירוף מסמכים אלו תומך בטענה, כי אותרו בשלב מאוחר יותר, כפי שטוענת הנתבעת. העדר תיעוד לגבי הזמנת שטר המכר בשנת 2015 אין בו כדי לשלול את טענת הנתבעת באשר למועד בו אותר המסמך האמור או באשר לתוכנם של שטרי המכר.

98.
התובעות ביקשו להסתמך על מסמכים שונים שהוצאו לאורך השנים כדי ללמוד, כי שטר המכר נבדק על ידי כותביהם כך שאין ממש בטענה, כי אותר רק בשנת 2015.

99.
ברוך נשאל על מה התבסס כשרשם בתעודת הנפקדות שכל הנכסים שייכים למוריש טברי ואילו בדיקות ערך לצורך העניין. בתגובה טען, כי באותה עת מה שהתקבל זו רשימה שהכין המנהל בתיאום עם הפרקליטות ובהתאם הוכן האישור. הוא נשאל, האם כשהוציא את תעודת הנפקדות לא ביצע בדיקה ותחת זאת הסתמך לחלוטין על מה שהפרקליטות והמנהל אמרו לו. בתגובה טען, כי צירף תעודת שחרור שהוצאה למנוח בשנות ה- 50 וגם שם יש פירוט של הנכסים והוא ביצע הצלבה (עמ' 56 ש' 1-14). ברוך נשאל, האם קיבל מהמנהל והפרקליטות חומר נוסף כך שיכל להצליב והשיב, כי זה מה שהוא זוכר כיום בחלוף 12 שנים. ברוך טען, כי ראה דו"ח ספר הנכסים של המנהל, רישום פנימי של המנהל וייתכן שהיו נסחי רישום אולם אינו זוכר (עמ' 56 ש' 18-22). ברוך העיד, כי בדק נסח ההיסטורי ומעבר לכך לא נדרש לתיק טאבו פרטני בשביל לבדוק את הבעלות ההיסטורית שרואים בנסח (עמ' 56 ש' 29-33). נטען בפני
ו, כי בנסח ההיסטורי כתוב במפורש שהמקרקעין נמכרו לרשות הפיתוח ב- 20.10.55 והוא נשאל, האם ראה את זה כאשר בדק את הרישום והשיב, כי ראה את הנסח. ברוך הוסיף, כי את תיק הפעולה הספציפי לא ראה באותה עת (עמ' 56 ש' 34-35, עמ' 57 ש' 1-3). הוא העיד, כי לא בדק את המכר האמור ולא נדרש לכך באותה עת אלא בדק את הבעלות ההיסטורית (עמ' 57 ש' 5-6). בהמשך טען, כי זו תעודת נפקדות רגילה והוסיף שהבעלות רשומה בטאבו והטאבו הוא הגורם המוסמך לרשום את הבעלות.
לטענתו, החלקים רשומים על שם רשות הפיתוח והאישור מתייחס לבעלות במקור (עמ' 57 ש' 29-30). ברוך נשאל, האם העובדה שרשות הפיתוח רשומה כבעלים לא הדליקה אצלו נורה אדומה שאומרת שצריך לעשות בדיקה נוספת והשיב, כי מה שמבסס את התעודה זה הרישום ההיסטורי בנסח לפני הרישום של הבעלות של רשות הפיתוח. לטענתו, ככל שאותו בעלים נטען רשום שם הרי שניתן להוציא את האישור והוא יהיה נכון. הוא הוסיף, כי לא נדלקה אצלו נורה אדומה והוא לא חשב שצריך לעשות בדיקות נוספות (עמ' 58 ש' 7-13).

100.
מכתב נוסף עליו מבקשות להסתמך התובעות הוא מכתב תשובה אשר כתב זאב וודה, מנהל מחלקת הסדר בעלות ורשום (ת/5) בתשובה למכתבו של וליד סלאח למנהל (ת/7). במכתב ציין וודה, כי החלקות אשר היו רשומות על שם המנוחים אחרי הקנייתם לאנ"נ נרשמו בספרו הטאבו על שם רשות הפיתוח לפי שטר 144/55 מיום 20.10.55. צוין, כי הפעולה בוצעה בהתאם לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 וכי לא שילמו תמורה בגין ההקניה. בעת עדותה נטען בפני
סבן-דרור, כי במכתבו מציין וודה את שטר 144/55 ו-כי השטר עמד בפני
ו. סבן דרור שללה טענה זו וטענה, כי מספר השטר מופיע בנסח הטאבו לפיו נרשמה רשות הפיתוח כבעלים וכי זה לא אומר שהוא ראה את השטר (עמ' 78 ש' 3-5). טענתה של סבן דרור בסוגיה האמורה מקובלת עליי. ברי, כי אין זה סביר, כי לאחר עיון בשטר יציין וודה, כי לא שולמה תמורה עבור הקרקע, בניגוד מובהק למה שעולה מהשטר. גם מררו הופנתה בעדותה למכתבו של וודה. מררו העידה, כי אין בידה לומר האם במקרה שוודה כתב שהמקרקעין נרשמו בספר הטאבו לפי שטר 144/55 ביום 20.10.55 אז הוא ראה את השטר וכתב את שכתב על סמך עיון בשטר (עמ' 30 ש' 1-5).

101.
קוריס העיד, כי אינו יודע האם שטר 144/55, אליו התייחס מר וודה בת/5, היה לפני מר וודה (עמ' 43 ש' 28-31). הוא שלל טענה לפיה לפי הנוהל השטר היה צריך להיות לפני וודה שכתב את האמור במכתבו. בהמשך התייחס לצורה בה המנהל מנהל נכסים ועוקב אחר שינויים. לטענתו, לאחר רישום עסקה בספר הנכסים מועבר דיווח מהטאבו למנהל עם פירוט השטר בו נרשם. קוריס העיד, כי את מספר השטר מקבלים מהטאבו (עמ' 43 ש' 32-36, עמ' 44 ש' 1-4). קוריס נשאל, האם במידה שנסח הרישום היה מול עיניו של וודה והוא ראה בו שהקרקע נמכרה בשנת 55 לרשות הפיתוח אז כיצד הוא ידע לכתוב שהקרקע הוקנתה לאפוטרופוס על פי הנהלים. בתגובה טען, כי המכתב האמור בטעות יסודו וכי אין לו מושג. נטען לפניו, כי אולי אין מדובר בטעות ואולי נעשתה בדיקה וכי וודה היה עורך בדיקה טרם הוצאת מכתב כה משמעותי. בתגובה העלה קוריס השערה לפיה ייתכן שוודה נתן לעובדת שלו לעשות את הבדיקה ולא בדק (עמ' 44 ש' 24-30). קוריס הופנה לכך שבטבלה המצורפת למכתב של וודה כתוב שהבעלים הם המנוחים למרות שבנסחי הרישום רשום שרשות הפיתוח היא הבעלים על פי מכר משנת 1955. בתגובה טען, כי אינו אמור להסביר מכתב שכתב וודה. קוריס הוסיף, כי יכול להיות שוודה הסתכל רק בנסחי הרישום ההיסטוריים ולא בספר הנכסים (עמ' 43 ש' 3-7).

102.
ברי, כי לא ניתן לומר כיום בוודאות באילו נסיבות נכתב מכתבו של וודה, אילו בדיקות נערכו טרם כתיבתו ואילו מסמכים עמדו לפניו כאשר רשם את מכתבו. מדובר בנזק ראייתי נוסף שנגרם בעקבות השיהוי בהגשת התביעה. עם זאת, לא שוכנעתי כי האמור במכתב זה מלמד בהכרח, כי שטר המכר היה לפני וודה. סביר יותר בעיני, כי שטר המכר לא היה לפני וודה שכן אחרת סביר שלא היה כותב את מה שכותב מאחר ומשטר המכר עולה בבירור, כי המנוח הוא זה שמכר את המקרקעין לרשות הפיתוח.

103.
סבן דרור העידה, כי לשיטתה מררו, פרץ, וודה וברקת לא פתחו את תיק ההסדר הכללי של טבריה (עמ' 86 ש' 4-5). עמדה זו סבירה והגיונית בעיניי. אינני מקבלת את טענת התובעות לפיה בנוגע לוודה מדובר בהעלאת טענה המנוגדת למסמך בכתב. וודה אמנם ציין במכתבו את מספר השטר לפיו הקרקע נרשמה על שם רשות הפיתוח אולם לא ציין, כי השטר עמד לפניו. דווקא העובדה שוודה ציין, כי המכירה התבצעה על ידי האנ"נ תומכת בטענה לפיה שטר המכר לא היה לפניו וכי הוא אף לא היה מודע לשחרור הקרקע על ידי האנ"נ. לעניין פרץ ניתן ללמוד מתצהיר תשובות לשאלות (ת/4) במסגרתו התייחסה לאיתור השטר ולקבלת המסמכים בשנת 2015. ב-ת/4 ציינה פרץ, כי עו"ד כהן פנה אליה בשנת 2000 וציין, כי מרשיו זכאים לפיצוי בגין הקניית הקרקע. היא הוסיפה, כי בשעתו סברה, כי לא שולם פיצוי בגין הקניית הקרקע בשל טעות בספר הנכסים, הטעיית הפונים אשר לא הציגו את העובדות לאשורן, העדר מסמכים מהתקופה הרלוונטית ונזק ראייתי שנבע מחלוף הזמן הארוך. באשר למררו, וודה וברקת הרי שככל שהיו פותחים את תיק ההסדר הכללי של טבריה ונחשפים לשטר המכר ברי, כי היו נחשפים לכך שהקרקע נמכרה על ידי המנוחים ולא היו מציינים במכתביהם, כי לא שולמו פיצויים. בנסיבות כאמור גם לא היה מתנהל משא ומתן לפיצוי המנוחים עבור קרקע אשר נמכרה על ידם. מצאתי, כי האמור במכתבים הרלוונטיים מלמד, כי שטר המכר לא עמד לפני כותבי המכתבים במועד הרלוונטי. המכתבים, כמו התנהלות הנתבעת במסגרת המשא ומתן מול התובעות, מבוססים על מידע חלקי. אין במכתבים האמורים כדי ללמד, כי שטר המכר עמד לפני הנתבעת בשלב מוקדם יותר. כמו כן, אין במכתבים כדי לשלול את טענת הנתבעת בנוגע לעסקת המכר. אציין עוד, כי עדותה של מררו באשר לאופן ביצוע הבדיקות, באופן כללי ולא ספציפית במקרה בו עסקינן, ובין היתר בדיקת תיק ההסדר, אין בה כדי ללמד מה נעשה במקרה הרלוונטי ואין בה כדי לשלול את טענת הנתבעת לפיה שטר המכר אותר רק בשנת 2015.

104.
באשר לנסיבות איתור השטר אמינות ומהימנות בעיניי העדויות מטעם הנתבעת. טענת התובעות, לפיה שטר המכר היה ביד הנתבעת ולכל המאוחר בשנת 2009 אינה סבירה. הטענה לפיה תיק הסדר כללי טבריה לא נבחן במהלך תקופת ניהול המשא ומתן וניהול ההליך הקודם וכי השטר אותר רק בשנת 2015 היא סבירה והגיונית. לא יכולה להיות מחלוקת, כי ככל שתיק ההסדר היה נבדק בשלב מוקדם הרי שהיו נמצאים מסמכים המלמדים על מכירת הקרקע על ידי המנוחים. ברי, כי הנתבעת לא הייתה מנהלת את ההליך הקודם ואת המשא ומתן לצורך פיצוי התובעות ככל שהשטר והקבלות היו מונחים לפניה והיא הייתה מודעת לעובדות לאשורן.

105.
אף אם היה על הנתבעת לפעול לשם איתור המסמכים הרלוונטיים בשלב מוקדם יותר בהתנהלותה מול התובעות הרי שאין בכך כדי לשלול את טענתה לגבי המועד בו איתרה את המסמכים. כמו כן, אין בכך כדי ללמד, כי לאחר שאותרו המסמכים יש להתעלם מהם ולהמשיך בהתנהלות מול התובעות כאילו לא אותרו המסמכים הרלוונטיים וכי התובעות עדיין זכאיות לפיצוי עבור המקרקעין שהמנוחים מכרו אותם לרשות הפיתוח עבור תמורה.

106.
אציין, כי אף את העובדה שהשטר לא אותר בשלב מוקדם יותר ניתן לייחס, חלקית לפחות, לשיהוי בהגשת התביעה. סביר, כי במקרה בו עסקינן איתור מלוא המסמכים הרלוונטיים היה משימה לא פשוטה לאור חלוף הזמן. יתרה מזאת, אף אם היה על הנתבעת לפעול בשלב מוקדם יותר לצורך איתור שטר המכר הרי שכעת ולאחר איתורו אין להתעלם מקיומו ואין מקום לקבוע לתובעות פיצוי על קרקע אשר נמכרה על ידי מורישיהם בתמורה והכל תוך הטלת נטל כבד מאוד ולא מוצדק על הקופה הציבורית. אין לקבל טענה לפיה התובעות הסתמכו על עמדת הנתבעת לפיה הן זכאיות לפיצוי. שכן, הנתבעת פעלה על בסיס מידע שגוי כאשר העובדות הרלוונטיות היו בידי התובעות ו/או מורישיהן.

107.
אכן, הנתבעת ניהלה משא ומתן עם התובעות לצורך תשלום פיצויים ובעניין זה התגבש בין הצדדים הסדר דיוני. עם זאת, משהתגלו לנתבעת עובדות ומסמכים רלוונטיים הרי שהיא לא הייתה יכולה להתעלם מהם וברור, כי אין להטיל עליה תשלום פיצוי כאשר מהמסמכים עולה, כי המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה. בין הנתבעת לתובעות התנהל
משא ומתן לעניין תשלום הפיצויים והתגבש הסדר דיוני לצורך קביעת הפיצוי אולם אין מחלוקת, כי לא התגבש הסכם לתשלום פיצויים. כמו כן, במסגרת ההסדר הדיוני צוין במפורש, כי הצדדים אינם מוותרים על כל טענה של מי מהם. התייחסתי לסוגיה זו גם בהחלטתי מיום 3.4.16 במסגרת ההליך הקודם. משמצאה הנתבעת הוכחות לפיהן המנוחים מכרו את הקרקע וקיבלו תמורה עבורה הרי שחובה היה על הנתבעת לפעול בהתאם למסמכים שמצאה כדי למנוע מצב בו יוטל על הקופה הציבורית תשלום שהיא אינה אמורה לשאת בו. המשא ומתן אשר במסגרתו נכרת ההסדר הדיוני כשל לאחר שהנתבעת איתרה מסמכים רלוונטיים. אין לכבול את הנתבעת להסדר הדיוני אשר נכרת במסגרת המשא ומתן האמור ואשר נכרת על בסיס מידע חסר כאשר לא כל הנתונים הרלוונטיים היו בידי הנתבעת.

108.
לפיכך, דין התביעה לגבי השטח אליו מתייחס שטר מכר 144/55 להידחות מאחר ולא הוכחה זכות התובעות לפיצוי בשים לב לכך שקרקע נמכרה על ידי מורישיהן עבור תמורה.

109.
כאמור, התביעה עוסקת גם בשטח של 342 מ"ר בעיר העתיקה טבריה אשר הופקע מכוח פקודת הקרקעות. אין מחלוקת, כי שטר המכר 144/55 אינו מתייחס לחלק האמור אשר הודעה לפי סעיף 19 בגין הפקעתו פורסמה בשנת 1957, לאחר עסקת המכר.

110.
סבן-דרור אישרה, כי השטח האמור הופקע בשנת 1957. היא העידה, כי לא ידוע לה האם המדינה הפקידה את כספי הפיצויים בקרן הפיצויים (עמ' 84 ש' 12-16). סבן דרור אישרה, כי השטח האמור לא כלול בעסקה הנטענת משנת 55 (עמ' 84 ש' 17-18). לטענתה, היא אינה יודעת האם יצא צ'ק לפקודת המנוחים על האדמות האלה (עמ' 84 ש' 19-20). סבן-דרור נשאלה, האם יש לה הסבר מדוע הפיצויים לא שולמו בשנת 57 או במשך השנים לאחר מכן והשיבה, כי אולי שולמו. לטענתה, חסרים כל כך הרבה מסמכים והיה משא ומתן כל כך ארוך ויכול להיות שכן שולמו פיצויים בשנים שנעשה משא ומתן (עמ' 84 ש' 21-25). סבן-דרור אישרה, כי למרות שבשנת 85 ברקת אמר לוג'די, כי מסכימים למכור לו את חלקיה של נג'ואה תמורת החלקים שבעיר העתיקה וויתור על האדמות, הרי שיש שומה על הפיצוי שמגיע לו (עמ' 84 ש' 28-30). היא נשאלה מדוע לא נשלח בשנת 85 צ'ק מהמנהל לוג'די והשיבה, כי אולי נשלח ואולי לא ושבה על טענתה לפיה אין מספיק מסמכים (עמ' 84 ש' 31-32). סבן דרור העידה, כי לא ראתה קבלה על תשלום ולא ראתה מסמך לפיו המנהל משחרר את חלקיה של נג'ואה למשפחת טברי תמורת 342 מ"ר וויתור על ייתרת האדמות בטבריה. כמו כן, היא לא ראתה דיווח למקרקעין על מסמך כזה (עמ' 85 ש' 7-14).

111.
התובעות ניהלו משא ומתן בנוגע לכל הקרקע נשוא התובענה כולל השטח האמור. התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי. התובעות לא סיפקו הסבר כלשהו אשר יש בו כדי להצדיק את השיהוי בו הוגשה התובענה. מצאתי, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר המלמד על זניחת התביעה. יש באמור כדי לתמוך בטענה, כי שולמה למנוחים או ליורשיהם תמורה אף עבור השטח האמור וכי בנסיבות אלו לא פעלו לשם מיצוי זכויותיהם. טענתה של סבן-דרור בנוגע למשא ומתן בנוגע לוויתור על החלק האמור בתמורה לחלקיה של נג'ואה, בתו של המנוח ואחת מהיורשות שלו, נתמכת בראיות אשר הגישה הנתבעת. במכתבו של ברקת, המפורט לעיל, צוין במפורש, כי הוא מכין עסקה במסגרתה יינתן הפיצוי באמצעות החלק של נגו'אה בחלקה 59. העובדה שהחלק של נג'ואה בחלקה 59 בגוש 15014 לא נותר בחזקת האנ"נ ותחת זאת החלקה נרשמה במלואה על שם משפחת טברי תומכת בטענתה של סבן דרור בנוגע לפיצוי בגין החלק בו עסקינן בעיר העתיקה. אכן, בעניין זה רב הנסתר על הגלוי ולא עלה בידי סבן דרור להסביר מדוע וגד'י הגיש בשנת 89 תביעה להצהיר שאחותו נפקדת ככל שקיבל פיצויי עבור הפקעה בשטח של 342 מ"ר (עמ' 87 ש' 1-3). יש באמור כדי לעורר תהיות בשאלה האם יצאה לפועל ההחלטה לתת למשפחת טברי את החלק האמור בתמורה לחלק בעיר העתיקה. יחד עם זאת כל סימני השאלה והתמיהות שיש בתיק פועלים לחובת התובעים לאור השיהוי הרב בו הגישו את תביעתם ולאור העובדה, כי היו מודעים לזכויותיהם וכי ניהלו מו"מ בנוגע למקרקעין שבבעלותם לרבות השטח של ה – 342 מ"ר.

112.
כפי שציינתי, מצאתי, כי השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה גרם לנתבעת לנזק ראייתי. לפיכך, אף אם אין בידי הנתבעת להמציא ראיות ברורות לעניין הסכם ו/או תשלום עבור החלק האמור לא די בכך כדי ללמד על זכאות התובעות לפיצוי האמור. כאמור, הוצגו מסמכים אשר נערכו בזמן אמת על ידי בעלי תפקידים אשר יש בהם כדי לתמוך בעמדת הנתבעת בנוגע לפיצוי עבור הפקעת הקרקע האמורה. אף אם באופן רגיל לא די במסמכים כגון אלה כדי ללמד על תשלום פיצויי הפקעה הרי שבמקרה בו עסקינן ובשים לב לחלוף הזמן אשר בגינו נגרם נזק ראייתי וכן לזניחת התביעה הרי שדין התובענה להידחות אף ביחס לחלק האמור.

התוצאה

113.
הנה כי כן, מצאתי, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח בראיות מספקות, ובשים לב לנזק הראייתי אשר נגרם לה בשל השיהוי בהגשת התביעה, כי המקרקעין בהם עסקינן שוחררו בתחילת שנות החמישים והוחזרו למנוחים אשר מכרו אותם בשנת 1955 לרשות הפיתוח וקיבלו תמורה בעבור המכירה האמורה.

114.
אכן לא הובאה ראיה אשר ממנה ניתן ללמד על מועד גילוי המסמכים. כמו כן, העדים אשר העידו לפני על נסיבות גילוי המסמכים אינם מי שפעלו לשם איתור המסמכים כך שבידם לומר מידיעה, כי המסמכים אותרו רק בשנת 2015 ואת הנסיבות לכך. עם זאת, העדויות שנשמעו לפניי בעניין זה תומכות בטענת הנתבעת לפיה שטר המכר והקבלות אותרו בשנת 2015. כאמור, ההיגיון הבריא תומך בטענה זו ואין לקבל טענה לפיה המסמכים האמורים עמדו בפני
הנתבעת לאורך השנים ואף על פי כן היא ניהלה משא ומתן לפיצוי התובעות בגין קרקע שנמכרה על ידי המנוחים ואף פעלה למינוי שמאית על כל העלויות הכרוכות בכך.

115.
משהתגלו העובדות האמורות פעלה הנתבעת כנדרש וכמוטל עליה כרשות ציבורית שעה שלא המשיכה בניהול משא ומתן לפיצוי התובעות. המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים וההסדר הדיוני שהתגבש לא התגבשו לכדי הסכם לפיצוי התובעות והם נוהלו על בסיס מידע חסר. טוב עשתה הנתבעת כאשר לא אפשרה מתן פיצוי על חשבון הקופה הציבורית מקום בו לא מגיע פיצוי. המשא ומתן וההסדר הדיוני היו על בסיס מידע שגוי. עמדת הנתבעת לאורך השנים בנוגע לזכות התובעות לפיצוי הייתה מבוססת על מידע חסר. אין לכבול את הנתבעת לעמדה האמורה לאחר שהתחוורו לה העובדות הרלוונטיות. עמדתה החדשה של הנתבעת, בשים לב לראיות שאותרו, איננה מהווה חוסר תום לב. כאמור, טענת הנתבעת לפיה המסמכים אותרו רק בשנת 2015 אמינה ומהימנה בעיניי. לאחר הגילוי האמור פעלה הנתבעת בתום לב ותוך זמן סביר להעלות את טענותיה החדשות ולסגת מההסדר הדיוני שהתגבש בין הצדדים על בסיס מידע מוטעה. בסיכומיהן טענו התובעות, כי חלפה תקופה ארוכה עד לביטול. טענה זו נסמכת על עמדת התובעות לפיה אין ממש בטענה, כי המסמכים אותרו בשנת 2015. אינני מקבלת טענה זו.

116.
התובעות או מורישיהן ידעו, שהקרקע הוחזרה למנוחים וכי הם מכרו אותה. יש באמור כדי ללמד על חוסר תום לב בניהול המשא ומתן מול הנתבעת. בעניין זה אין להתעלם מהעובדה, כי וג'די בנם של המנוחים נטל חלק במכר משנת 1955 כמי שהיה מיופה כוחה של אחות המנוח. בנסיבות אלו, אף לא עומדת לתובעות טענת הסתמכות. כמו כן, ככל שהתביעה לא הייתה מוגשת בשיהוי כה ניכר לא מן הנמנע, כי העובדות הרלוונטיות היו מתגלות בשלב מוקדם יותר ולא היה מתנהל משא ומתן על בסיס מידע שגוי. אין הצדקה לכבול את הנתבעת להסדר הדיוני שהתגבש בין הצדדים במסגרת ניהול משא ומתן ואשר מבוסס על מידע שגוי. קבלת עמדת התובעות בעניין זה תביא להתעשרותן שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית ותשלום פיצוי שלא מגיע להן וזאת ללא כל הצדקה.

117.
כאמור, באשר לשטח בגודל 342 מ"ר, אשר שטר המכר בו עסקינן אינו מתייחס אליו, מצאתי, כי קיימות ראיות התומכות בטענת הנתבעת בנוגע לפיצוי עבור שטח זה. עוד מצאתי, כי התובעות זנחו את תביעתן והגישו תביעתן בשיהוי משמעותי אשר גרם לנתבעת נזק ראייתי.

118.
בנסיבות אלו, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעות להוכיח, כי הן זכאיות לסעדים להם עתרו. התובעות לא הוכיחו, כי הן זכאיות לפיצוי עבור הקרקע נשוא התביעה. לא עלה בידי התובעות להפריך את הראיות אשר המציאה הנתבעת בנוגע לעסקת המכר משנת 1955. כמפורט, אין לקבל את טענת התובעות לפיה לאור עמדת הנתבעת לאורך השנים, המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים וההסדר הדיוני שהתגבש הנתבעת כבולה ואינה יכולה להעלות כיום את טענותיה בנוגע לעסקת המכר. האינטרס הציבורי אינו מאפשר לקבל עמדה כאמור אשר תביא להתעשרות שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית.

119.
לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. לאחר שלקחתי בחשבון את מספר הישיבות שהתנהלו בתיק זה והיקף ההשקעה, אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות הנתבעת בסך 50,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בקביעת סכום ההוצאות לא נלקחו בחשבון ההוצאות שנגרמו לשני הצדדים במסגרת ההליך הקודם בגין מינוי השמאית מטעם בית משפט לאחר שמצאתי ששני הצדדים תרמו לכך שנגרמו להם הוצאות, התובעים בעצם הגשת התביעה לפיצוי שלא מגיע להם והנתבעת בשל העיכוב באיתור המסמכים.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום,
כ"ז חשוון תש"פ, 25 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.











א בית משפט מחוזי 40502-03/16 עזבון המנוח שייח מוחמד טאהר טברי ז"ל, עזבון המנוחה צדיקה טברי ז"ל, פתחיה טברי ואח' נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 25/11/2019)