פסקי דין על ו.מ.לתכנון לבניה לודים | פסקי דין על עוז צחי | פסקי דין על עוז אלה | פסקי דין על אספיר ישראל 1989 |

60343/01 עמק     06/03/2006




עמק 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיר ישראל בע"מ 1989




1
בתי המשפט
עמק060343/01
בית משפט השלום רמלה
06/03/2006
תאריך:
כב' השופטת אסתר נחליאלי - חיאט

בפני
:

ו.מ.לתכנון לבניה לודים

בעניין:
המאשימה
ליאורה אפרתי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . עוז צחי

2 . עוז אלה

3 . אספיר ישראל בע"מ 1989
נאשם
דרור מקרין

ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין
שלוש הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות של שימוש חורג ללא היתר, ונאשמים 1 ו-2 הורשעו גם בביצוע עבודות בלא היתר כדין. סעיפי העבירות בהם הורשעו הנאשמים מפורטים בהכרעת הדין.
הבניה המיוחסת לנאשמים היא הצבת מכולות והשימוש החורג מתייחס למפעל בשטח של כ-600 מ"ר שיעודו הרכבת כסאות, אחסנת התוצר וציוד המפעל.
ייאמר כי ההליכים נמשכו זמן רב, בתחילה נשמעו ראיות לענין ההגנה מן הצדק, משנדחתה הטענה נשמעו ראיות לגוף האישום ועם סיום ראיות המאשימה נטען כי אין להשיב לאשמה ומשנדחתה טענה זו הובאו ראיות ההגנה, עד שלבסוף הורשעו הנאשמים כאמור.
אמנם המאשימה סבורה כי מטרת הנאשמים בניהול ההליכים ובהעלאת הטענות כאמור, היא "למשוך זמן", אלא שאין זו דעתי, משהקנה המחוקק אפשרות להעלות טענות הגנה מהסוג שהועלו הרי פעלו הנאשמים בהתאם לחוק ולאפשרות להביא בפני
בית המשפט את טענות ההגנה שלהם ומשכך אין הם הליכי סרק, אלא הליכים בהתאם לדין. אמנם לא ראוי שההליכים נמשכו זמן כה רב, אך בבואי ליתן גזר הדין לא ראיתי להביא במסגרת שיקולי את פרק הזמן שחלף מאז הגשת כתב האישום מאחר שבפי הנאשמים היו טענות לגיטימיות; ויאמר כי חרף חלוף הזמן גזר הדין עדיין רלוונטי לענין השימוש במקרקעין שכן הנאשמים ממשיכים בשימוש החורג שלא על פי היתר, כך על פי העדויות שהובאו במסגרת הטיעונים לעונש.
בטיעוניה לענישת הנאשמים הדגישה ב"כ המאשימה את העובדה כי עבירת השימוש בהיקף כה גדול נעשתה ממניעים כלכליים, ביתר שאת סבורה היא כי יש להביא במסגרת שיקולי הענישה את העובדה שניתן היה לקבל היתר למפעל אם היו הנאשמים ממלאים אחר דרישות התכניות החלות על המקרקעין.
במסגרת הטיעונים לעונש התיצבו שני עדים מטעם ההגנה, מנהל הנאשמת 3 ועו"ד שושני המשמש כיועץ המשפטי של הנאשמת 3.
מטרת עדותו של מנהל המפעל היתה להבהיר לי כי משמעות סגירת המפעל היא צירוף עובדיו ובני משפחותיהם למעגל האבטלה "ברגע שעוצרים את הפעילות במשמר השבעה, מעבר ל-35 משפחות שילכו הביתה יש עוד כ-15-20 משפחות בתל עדשים שגם הולכים הביתה. להעביר את הסניף זה תהליך מאוד ארוך ויקח לפחות 3 שנים.." [עמ 13].
אומר כי לא מקובלת עלי הטענה שאין להורות על סגירת מפעל שפועל ללא היתר כדין או בסטיה מהיתר מן הטעם של פגיעה בפרנסת העובדים, שהרי משמעות קבלת טענה מסוג זה היא סיכול פעולת מוסדות התכנון והבניה, וקבלת הטענה כאמור טומנת בחובה מסר לפיו החוטא יוצא נשכר. המסר שעלול להקלט מקבלת טענה מסוג זה הוא כי יש לבנות או להקים עסקים, אם בדרך של בניה ואם בדרך של שימוש חורג, גם אם אלה לא חוקיים, ורק אחר כך יתבקשו ההיתרים על בסיס הנימוק שסגירת המפעל תיגרום לאבטלה; אין בידי לקבל את הטעם הזה, הנאשמים הורשעו בשימוש חורג ללא היתר ובביצוע עבודות ללא היתר והשאלה האחת והיחידה העומדת בפני
- האם לדחות את סגירת המפעל למשך מספר שנים כפי שמבקשים הנאשמים, רק כדי לאפשר לנאשמים להסדיר היתר.
יודגש כי חלפו שנים מאז הוגש כתב האישום ועד היום לא הוצג בפני
כל היתר לשימוש החורג, ולמעשה שנים פועלים הנאשמים ללא היתר לשימוש שנעשה בו (גם השופטת פרנקל בהחלטתה לדחות את הטענה של הגנה מן הצדק התיחסה לכך שלא הוצג בפני
ה כל היתר וגם בפני
לא הוצג היתר כזה). בע"פ 70079/02 אומר בית המשפט המחוזי כי "אין להגן על האינטרסים של העובדים באופן שיחייב את רשויות התכנון להעניק היתרים שלא כחוק, או באופן שאינו עולה עם תוכניות הפיתוח..." (ע"א 1805/00, 2617 מחצבות כנרת נ' הו.מ.לתכנון ולבניה נצרת עילית) (טרם פורסם). אם נקבל את גישתו של בית משפט קמא, לעולם לא ייסגרו עסקים או מפעלים הפועלים ללא רשיון, שכן עובדיהם יפלטו למעגל המובטלים..." ע"פ 70079/02 [ת"א] הו.מחוזית. מרכז נ. הום סנטר, דינים מחוזי ל"ג 59, וראו גם ע"פ 70780/03 טסה נ. מ.י. דינים ועוד לד 10, 29.
עד ההגנה הנוסף בשלב הטיעון לעונש היה עו"ד שושני היועץ המשפטי הקבוע של הנאשמת שפרש בפני
את נסיונותיה של הנאשמת 3 לקבל היתר לשימוש, את הקשיים הבירוקרטיים לטעמו שנתקלת בהם הנאשמת, את 'ההבטחה השלטונית' ואת העובדה שמעבר למקום אחר יהיה כרוך בעלויות ניכרות ועל כן מנסים הנאשמים למצות את כל האפשרויות בטרם יזקקו להליך של העברת המפעל.
אשר להבטחה השלטונית הרי שטענה זו נדחתה במסגרת הכרעת הדין ועל כן אין לי להתיחס אליה, כמו כן אין בידי להתיחס לעובדה שהעברת המפעל למקום בו ניתן לקבל היתר הוא נימוק לקולא, מאחר שעל הנאשמים היה להקים את מפעלם על פי החוק וההיתרים כפי שמתחייב משמירת החוק, ולא להתאים את התכניות והחוק למפעל. עוד יאמר כי אני מקבלת את טיעוני המאשימה כי הטעמים הכלכליים עומדים בבסיס המחדל שלא לבצע את דרישות החוק.
אמנם הנאשמים הרשימו אותי מאוד ואני סבורה כי הם נורמטיביים, אלא שדווקא הם מגלמים את הסכנה שמא ישתרש הנוהג שעבירה על חוקי התכנון והבניה אינה עבירה כה חמורה וה"סטיגמה" המתלווה לעוברי העבירות על חוקים אלה אינה שלילית עד כדי מתן משקל של ממש למחשבה שלא לעבור עבירות כאלה עת נתקלים בקשיים בירוקרטיים או קשיים מסוג כלשהו. התפיסה כי עבירות על חוקי התכנון והבניה אינן עבירות במשמען הרגיל - היא תפיסה מעוותת, ואינני יכולה לתת לה יד.
במסגרת שיקולי לענישה ייחסתי את המשקל הממשי דווקא לנסיבות האישיות של הנאשמים ובעיקר לרושם החיובי שאלה עשו עלי, כפי שעולה מדברי ב"כ הנאשם וכן ממכתב ההמלצה שצורף נ/1, ולא ייחסתי לקו הטיעון שנקטו הנאשמים משקל של ממש, בהביאם את ה'קשיים' הכלכליים וה'בירוקרטיים' שלכאורה נתקלים הם בבואם לקבל היתר מתאים.
לאור כל האמור, ולאחר שהבאתי במסגרת שיקולי את האינטרס הציבורי מחד ואת מיהותם ונסיבותיהם של הנאשמים מאידך, את היקף השימוש החורג, פרק הזמן שמתבצעת העבירה את המדיניות המשפטית הנוהגת לענין העונשים שיש להשית על עברינים במשמעות חוק התכנון והבניה, באתי לכלל מסקנה כי יש להשית עליהם את העונשים הבאים:
1. 1. אני מטילה על כל אחד מהנאשמים 1 ו-2 קנס בסך 25,000 ₪, שישולם ב-8 תשלומים שווים בסך 3,125 ₪ כל תשלום, או 50 ימי מאסר כנגד כל אחד מהתשלומים, ועל הנאשמת 3 קנס בסך 20,000 ₪ שישולם ב-8 תשלומים שווים בסך 2,500 ₪ כל תשלום. התשלומים יבוצעו ב-15 בכל חודש, החל מיום 15.3.06 ובכל 15 לכל חודש קלאנדרי לאחריו. אם לא ישולם תשלום כלשהו במועד שקבעתי, תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מידי.
2. 2. ניתן בזה צו להריסת הבניה נושא כתב האישום [המכולות], אולם צו זה לא יכנס לתוקפו אלא בחלוף 12 חודשים מהיום, וזאת על מנת לאפשר לנאשמים, למצוא פתרון להכשרת הבניה.
לא יבצעו הנאשמים את הצו, תהיה הועדה המקומית רשאית לבצעו במקום הנאשמים ועל חשבונם, ואני מחיבת את הנאשמים לשאת בהוצאות ההריסה, אם תבוצע באמצעות המאשימה.
3. 3. ניתן בזה צו להפסקת השימוש במבנים נושא כתב האישום, אולם צו זה לא יכנס לתוקפו אלא בחלוף 12 חודשים מהיום, על מנת לאפשר לנאשמים לקבל היתר לשימוש החורג או כל פתרון חוקי אחר.
4. 4. כל אחד מהנאשמים יחתום על התחיבות להמנע מביצוע העבירות בהן הורשעו. סכום ההתחייבות לתקופה של שנתיים מהיום הינו 25,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם, תקופת המאסר כאמור אינה מתיחסת לנאשמת 3.

הודעה לנאשמים כי זכותם לערער תוך 45 יום.

ניתן היום ו' באדר, תשס"ו (6 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת

ב"כ הנאשמים:
כשאני מגיש ערעור על ההרשעה בבימ"ש המחוזי בתל אביב, הערעור נקבע בערך שנה וחצי לאחר הגשתו. בתוך 12 חודשי הארכה שביהמ"ש איפשר, לא נראה לי שהערעור ישמע.
פסק הדין של ביהמ"ש איננו סופי עד להחלטה בערעור וזכאים הנאשמים ליומם בביהמ"ש, היינו שהרכב של בימ"ש מחוזי ידון בעניין. האם הנאשם שביהמ"ש שמע אותו מעיד איננו אדם סביר, היה הולך ומשקיע סכומים כאלה גדולים אם היה יודע שלא יהיה לזה המשך. לכן הוא שינה למעשה את מצבו לרעה. אומרים שלא קיבל היתר. הוא ניסה לקבל היתר, עשה הכל כדי לקבל היתר. מה הוא אשם שהתב"ע השתנתה? הוא ניסה בכל כוחו והיועמ"ש של החברה העיד כאן שגם היום הם עושים את כל המאמצים ואנחנו מאמינים שבסופו של יום הוא ישיג את ההיתר. הוא נמצא בין הפטיש לבין הסדן, מצד אחד אין לו היתר, מצד שני יש לו מפעל, הוא מעסיק עובדים בעלי משפחות. כמו כן נטען להגנה מן הצדק. אני לא מדבר רק על המוניטין בהעברת מפעל. מדובר על משהו שלא ניתן לעשות את זה מהיום למחר. מדובר ב- 60 משפחות שיצאו למעגל האבטלה והתשלום בסופו של יום יוטל על כתפי המדינה. אני אגיש במהרה ערעור, אך אבקש שאם הערעור לא ישמע תוך 12 חודשים, שתהיה ארכה.

ב"כ המאשימה:
אנחנו מתנגדים לבקשה הן מבחינת הקנס הכספי, שכן ההלכה היא שביהמ"ש לא מעכב קנסות כספיים, בעיקר מאחר שהנושה הוא המדינה, כנ"ל לגבי ההתחייבות שביהמ"ש הטיל. כל מה שנוגע לעיכוב ביצוע כניסתו לתוקף של צו ההריסה וצו הפסקת שימוש, הרי אלה כבר ניתנו במסגרת גזר הדין לדעתי תקופה ארוכה מידי. ככל שהנאשמים יזדקקו במסגרת הערעור לבקשה לארכה מכיוון שטרם נדון ערעורם, יגישו בזמן ובמועד המתאים בקשה לעיכוב ביצוע.
החלטה
לא מצאתי לעכב את ביצוע גזר הדין.
אשר לקנסות הכספיים ברור כי אם ביהמ"ש המחוזי יהפוך את פסק הדין הרי שניתן יהיה להיפרע מהמאשימה והלכה פסוקה היא כי אין מעכבים קנסות כספיים.
אשר לצווי ההריסה ולצו הפסקת השימוש, בגזר הדין עיכבתי את ביצועם למשך 12 חודש מהיום, ומשכך אין זה המועד לבקש עיכוב ביצוע שהרי יתכן שבטרם חלוף 12 חודש יתן ביהמ"ש המחוזי את החלטתו או שהנאשמים יקבלו היתר ומכל מקום יוכלו להגיש בקשה במועד הסמוך לתום תקופת דחיית הצווים.
ניתנה היום ו' באדר, תשס"ו (6 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת
חנה








עמק בית משפט שלום 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיר ישראל בע"מ 1989 (פורסם ב-ֽ 06/03/2006)