פסקי דין על מאיה יחזקאל | פסקי דין על מנחם גרינבאום

19134-09/17 תאמ     28/11/2019




תאמ 19134-09/17 מאיה יחזקאל נ' מנחם גרינבאום








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 19134-09-17 יחזקאל נ' גרינבאום


תיק חיצוני:




בפני

כבוד הרשם הבכיר
בנימין בן סימון


תובעת

מאיה יחזקאל


נגד


נתבע

מנחם גרינבאום



פסק דין

א.
רקע
1.
בפני
י תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבע להשבת חוב נטען בסך של 41,000 ₪. בין
התובעת לנתבע היו קשרי היכרות שנמשכו מספר שנים. במהלכם אף התגוררו ביחד במשך תקופה בת מספר חודשים בדירת מגורים משותפת. התובעת והנתבע נפרדו סופית ככל הנראה ביולי או אוגוסט 2015.
ב.
טענות הצדדים
1.

לטענת התובעת, הנתבע פנה אליה וביקש שתלווה לו כספים מדי פעם. ההלוואות היו לפי בקשתו במועדים רבים, לדוגמה, עבור חובות שכר דירה, חשמל, סלולר, השכרת רכב, לימודים והוצאות נוספות לפי בקשתו. בתצהירה טענה התובעת, כי הנתבע אהב להמר והפסיד כספים רבים. לפי גרסתה, לאחר שאיימו עליו הלוותה לו 12,000 ₪ לפירעון הלוואה.
2.
בתצהירה טענה התובעת, כי היה לה חשבון מסחר בחברת פורקס וכי הנתבע ביקש ממנה שתפתח גם עבורו חשבון. לטענתה, הפקידה 5,000 ₪ בחשבון הפורקס שנפתח על שמו וסוכם ביניהם, כי אם יהיו רווחים היא תהא זכאית ל25% מהם, ואם החשבון יישא הפסדים, הנתבע לא יהא חייב לה פרוטה. לטענתה, לאחר מכן הועברו לנתבע עוד 14,000 ₪ לחשבון בנק הפועלים שלו ומשם לחשבון הפורקס. לדידה, ההשקעה לא צלחה והנתבע ספג הפסדים, כך שנשארו בחשבון רק 6,000 ₪.
3.
עוד טענה התובעת בתצהירה, כי מעולם לא עברה לגור עם הנתבע, אלא קיימה עמו מערכת יחסים שארכה חודשים ספורים. לגרסתה, התגוררה בבית הוריה בשנת 2015. בתמיכה לטענה זו צירפה התובעת את תצהיר אחותה.
4.
התובעת המשיכה וטענה, כי הצדדים הגיעו להסדר, לפיו הנתבע יפרע את ההלוואה באמצעות תשלומים חודשיים של 1,000 ₪. לגרסתה, הנתבע שילם בתחילת חודש יוני שני תשלומים בסך 2,000 ₪ אלא שלאחר מכן, לא המשיך להחזיר את החוב שבו הודה. בתמיכה לטענה זו, צירפה התובעת לתצהירה תכתובות דואר אלקטרוני מימים 1.6.15 ו-3.6.15 כנספחים ג-1 וג2 לתצהיר. כן צורף לתצהירה תמליל שיחת טלפון מיום 28.11.15 שנערכה בין הצדדים (להלן: "שיחת הטלפון"). לטענתה, גם בשיחת הטלפון הודה הנתבע בחוב.
5.
כן טענה התובעת בתצהירה, כי לאחר יום 3.6.15 פנה אליה הנתבע וביקש סכומים נוספים והתובעת העבירה לו סך של 6,762 ₪. אלא שהדואר האלקטרוני ששלחה לו בנושא זה לא נענה על ידו של הנתבע.
6.
התובעת פנתה פעמים רבות לנתבע, אך למעט הבטחות סרק בדבר פירעון החוב לא עשה דבר. יתרת החוב של הנתבע לתובעת עומדת על 41,000 ₪. בתמיכה לטענתה זו של התובעת, צורף לכתב התביעה נספח א' –טבלת אקסל (להלן: "טבלת האקסל"). בטבלת האקסל פורטו חובותיו הנטענים של הנתבע לתובעת.
7.
לטענת הנתבע, בינו לבין התובעת התקיימו חיים משותפים ומשק בית משותף. לדידו של הנתבע, סירובו לעתיד משותף בין הצדדים לאחר שהתובעת הציעה זאת – הוא שהוליד את התביעה דנן.
8.
כן טען הנתבע, כי הצדדים שכרו רכב אשר שימש אותם במשותף, מחברת ליס פור יו (להלן: "רכב ההשכרה"). זאת כאשר לגרסתו, הוא זה אשר שילם בגין רכב ההשכרה והתובעת היא זו אשר השתמשה בו לצרכיה.
9.
עוד טען הנתבע, כי שילם לאוניברסיטה הפתוחה עבור לימודיה של התובעת ושילם עבור הוצאות אחרות נוספות של התובעת באמצעות כרטיס האשראי שלו.
10.
לגרסתו של הנתבע, התובעת סחרה בשוק ההון בתחום הפורקס והאופציות הבינאריות – כך הפסידה עשרות אלפי שקלים שיצאו מכיסו. לטענתו של הנתבע, התובעת לא השיבה לו הכספים שיצאו מכיסו. לדידו, בשל מצבה הכלכלי הקשה של התובעת והליכי פשיטת הרגל בהם היא מצויה, לא דרש כספים אלו. לראשונה בתצהירו טען הנתבע, כי התובעת נתנה לו כספים על מנת לשחק במשחק הפוקר שהוא משחק אסור.
11.
הנתבע אף טען טענת שיהוי, משום שרק בחלוף שנתיים מיום שנפרדו בני הזוג מוגשת התביעה.
12.
כן טען הנתבע, כי התביעה מוגשת בחוסר תום לב, שכן התובעת הייתה בהליכי פשיטת רגל כאשר הלוותה לנתבע את הכספים. לדידו, התובעת הונתה את מנהל הכספים והחביאה ממנו כספים.
13.
הנתבע צירף לתצהירו הודעת וואטסאפ מיום 20.8.15 בה הוא טוען שהתובעת מודה, כי היא חייבת לו 19,000 ₪.
ג.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אפרט להלן את החלטתי זו;
ד.
קבלת התמליל כראיה
1.
הסוגיה הראשונה שבפני
היא קבילות תמליל ההקלטה של שיחה בין הצדדים שהוקלטה ותומללה על ידי התובעת, או מי מטעמה; בפתח דיון ההוכחות ביום 25.6.19 הביע בא כוח הנתבע התנגדות לקבלת תמליל שיחת הטלפון. במסגרת הדיון התקבלה החלטה, כי יש לקבל את הראיה, תוך השארת שיקול דעת באשר למשקלה.
2.
לטענת הנתבע,
התמליל ערוך באופן לא מדויק ולא מקצועי ועל כן לא ניתן לצרפו. לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו
.
בעניין
ע"א (מחוזי ת"א) 1845/06 מובארק מוחסן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
[פורסם בנבו]
שבו דן המותב בערעור על

פסק דין
שהתקבל בסדר דין מהיר, נאמר, כי כאשר מוצגים המסמכים, אין מקום להציגם על ידי העדים ואז המסמכים המוגשים הם בבחינת ראיה, ללא צורך בתחקור מגיש הראיה:

"להבדיל מסדר דין רגיל תצהיר האימות של התובע כולל את עדותו וכן את כל המסמכים הנדרשים להוכחת התביעה בדיון מהיר. אין מקום להציגם על ידי העדים, ומשצורפו לכתב התביעה והוגשו הם התקבלו. צד שמבקש להתנגד למסמכים אלו, או מבקש לחקור מי מנותני המסמכים, עליו לציין זאת מפורשות בפני
בית המשפט בתחילת הדיון. כאמור, כתב הגנה הינו בגדר כתב טענות ולא בגדר הזמנת עד. משהוגשה חוות דעתו של השמאי היא התקבלה אלא אם כן נדרש השמאי לחקירה בסמוך או בעת הדיון ולא היה שם. במקרה כזה, יכול היה הצד המבקש לחקור, לעתור לביטול חוות הדעת מטעם זה. אולם במקרה הנדון, לא כך היה. ב"כ המערערים לא טען דבר והחשה, ולאחר מכן בשלב הסיכומים העלה טענותיו. לכן צדק כב' השופט קמא ואנו רואות איתו עין בעין. כך גם היתה לטעמנו כוונת מתקין התקנות המייחדות סדר דין מהיר מסדר דין רגיל."

3.
הווה אומר, היה על הנתבע להטיל ספק במהימנות התמליל, להתנגד מיד לאחר שהוגש, ללא דיחוי, וכן לזמן לעדות את עורך התמליל. משלא עשה כן, חדל.

4.
לעניין קבילות הקלטת ובאשר לטענה, כי לא הוגשה ההקלטה עצמה, כבר נקבע בע"פ 516/79 בר-זיו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"כי משהסכים סניגור להגשת תמליל של שיחה מוקלטת, הסכים ממילא להגשת סרט ההקלטה עצמו, אלא אם נקבע במפורש, כי חרף ההסכמה להגשת התמליל אין הסכמה להגשת סרט ההקלטה. טעמו של דבר הוא, כי התמליל אינו אלא השתקפותו בכתב של סרט ההקלטה, ואין לראות בו ראיה שונה מהתמליל. עיון בפרוטוקול הדיון שלפנינו אינו מגלה כל הבחנה בין קבילות התמליל לבין קבילות סרט ההקלטה. מר לנדשטיין, בא-כוח התביעה, ציין, כי הוא מגיש, בהסכמת הסניגורים, את התמליל, וכי הוא ימציא לסניגורים את סליל ההקלטה עצמו, כדי שיוכלו להשוות את הדברים הכתובים בתמליל עם הסליל. לכך לא באה כל התנגדות של הסניגורים, ובהמשך המשפט לא באה כל טענה מצדם, כי התמליל אינו משקף את המוקלט בסליל. בנסיבות אלה נראה לי, כי הן התמליל והן ההקלטה הנם ראיה קבילה. כאמור, החליטה הערכאה הראשונה, שאין לראות בסליל ההקלטה ראיה כשרה, והחליטה להתעלם ממנו. בפסק הדין אין כל התייחסות לסליל עצמו, אלא לתמליל בלבד. על כן, ראיות אלו הן ראיות כשרות לכל דבר".

5.

כמו כן, כאשר מוגשים מסמכים במסגרת סדר דין מהיר, צד המתנגד למסמכים אלה או מבקש לחקור מי מנותני המסמכים, עליו לציין זאת מפורשות בתחילת הדיון, כלומר מיד לאחר שהוגשו. לעניין זה אף ראו דבריו של כב' השופט חאג' יחיא בעניין
תא"מ 9592-09-09

איי. אי. ג'י נ' סלע
(פורסם בנבו, 24.12.10).

6.
זאת ועוד, ולמרות שהנתבע טען שההקלטה לא צורפה לתיק (סעיף 38 לסיכומיו), נראה כי הנתבע נחשף להקלטה זו וזאת על פי דבריו (סעיפים 55, 65 לסיכומי הנתבע). לאור האמור החלטתי אשר התקבלה בדיון בעינה עומדת.
ה.
האם הנתבע והתובעת היו ידועים בציבור
1.
בראש טענותיו של הנתבע נטענה הטענה, כי הנתבע והתובעת היו ידועים בציבור. אם כך הדבר, הרי שעשויה להתקיים חזקת השיתוף לגבי תשלומים מסוימים (להרחבה, ראו
בע"מ 2478/14
פלונית נ' פלונית
(פורסם בנבו, 20.08.2015)). לאחר עיון בראיות אני רואה לנכון לדחות את טענתו של הנתבע שהוא והתובעת היו ידועים בציבור. אינני סבור שיש ממש בטענה זו ואסביר כך;
2.
יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון ב-בגץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים , סב (1) 235
:
"ראוי לציין כי ההגדרה המקובלת לידועים בציבור הינה בני-זוג המנהלים חיי משפחה במשק בית משותף (ראו:
ע"א 621/69
נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617; כן ראו והשוו: סעיף 55 לחוק הירושה). השאלה מהם "חיי משפחה" קשה להגדרה ממצה, וכך במיוחד נוכח השינויים החברתיים הרבים שחלו במהלך השנים האחרונות ביחס לאופיו ולטיבו של התא המשפחתי. דומה כי הגבלת תחומי המונח "חיי משפחה" לבני-זוג הרוצים להמשיך את הדור ולגדל צאצאים כאמור בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, היא צרה מדי. במציאות אפשר שלא כל זוג נשוי מעוניין בהכרח בהמשך הדור ובגידול צאצאים. במקרים מתאימים, יש להכיר בתא המשפחתי אף כאשר הזוגיות אינה מבוססת על קשר פורמאלי של נישואין ואין תכליתה גידול צאצאים, אולם בני-הזוג דבקים אחד בשני בקשר של גורל-חיים והקשר הזוגי ביניהם מבוסס על יחסי-אישות וכולל יסודות אמוציונאליים וכלכליים (ראו: ע"א 621/69 נסיס הנ"ל, בעמ' 619; כן ראו: דברי הנשיא שמגר בע"א 107/87 אלון הנ"ל, בעמ' 437-438, בצטטו בהסכמה את דברי השופט שילה בת"ע (ת"א) 1180/69). אין ספק אמנם כי כוונה מצד בני-זוג החיים יחדיו לגדל ילדים ולהמשיך את הדור, עשויה להוות אינדיקציה משמעותית לקיומם של חיי משפחה במשק בית משותף; בנסיבות מתאימות, היא אף עשויה לתמוך במסקנה כי בני-הזוג התכוונו ליצור שיתוף בנכסיהם. עם זאת, אין מדובר בדרישה הכרחית ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו" (בגץ 4178/04
פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים).
3.
עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91
סלם נ' כרמי, פ"ד נא

(1) 337, פיסקה 14). הווה אומר, לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו.
4.
על ידועים בציבור הטוענים להחלת הלכת השיתוף, רובץ נטל הוכחה מוגבר יותר מנטל הוכחה של בני זוג נשואים ועליו להוכיח שני דברים: האחד, כי אכן הצדדים היו ידועים בציבור והשני, כוונת שיתוף ממשית בין הצדדים.
5.
הכלל הוא שלשם הוכחה שהצדדים היו ידועים בציבור, על הנתבע היה להוכיח כי חייהם היו משותפים, כחיי משפחה, וכי הם ניהלו משק בית משותף, (ראו לדוגמה:
בע"מ 3497/09
פלוני נ' פלונית
(פורסם בנבו, 04.05.2010)

עת"מ (ת"א) 25158-07-12
מוהן קומר שרסטה נ' משרד הפנים
(פורסם בנבו, 05.04.2013)).
6.
לטעמי הנתבע לא עמד בנטל הבאת הראיה המוטל עליו בעניין זה וזאת מן הטעמים הבאים;
7.
ראשית, הנתבע לא הוכיח כי התובעת גרה עמו תקופה ארוכה מספיק אם בכלל. עניין זה נלמד מתצהירה של אחות התובעת, לפיו התובעת גרה עמה בחדר אחד בתקופה הרלוונטית, זאת בהינתן כי אחות התובעת לא נחקרה אודות תצהיר זה בחקירה נגדית.
8.
למעלה מן הצורך, עיון בתכתובות הוואטסאפ רבות של איחולי 'בוקר טוב' ו'לילה טוב' כי הצדדים לא גרו ביחד כפי שנטען, וכן הודעות וואטסאפ יומיומיות בשעות הלילה המאוחרות לפיהן עולה כי הנתבע אף ישן אצל ידידה אחרת.
9.
בעדותו טען הנתבע כי ניהלו מערכת יחסים בתקופה בת עשרה חודשים שבהם הצדדים היו במערכת יחסים (עמוד 2, שורות 35-36 לפרוטוקול), לטעמי האמור בתקופה קצרה.
10.
הודאת הנתבע לפיה לא היה מעוניין להתחתן עם התובעת, או להוליד עמה ילדים בכתב הגנתו. הודאת הנתבע, כי נפגש עם נשים אחרות פרט לתובעת (עמוד 27 שורות 1-10 לפרוטוקול) וזאת אף בתקופה שבה הם היו ביחד ותוך שהיא מודעת לכך.
11.
מצאתי לקבל את טענת התובעת כי הקשר שלה עם הנתבע לא היה מכוון לנישואין וכי גם היא יצאה עם גברים אחרים בשנת 2015 (עמוד 2 שורות 9-13).
12.
ניתן ללמוד גם בעיקר מעצם העובדה שהנתבע לא העלה טיעון של שותפות לפני כן, בין במסרי דואר אלקטרוני שלו לתובעת, בהם הודה בחובו ויידע את התובעת על כך שהחזיר חלק ממנו (נספח ג-2 לתצהיר התובעת). ובין בשיחת הטלפון שהוקלטה שבה הצדדים דיברו על הסכומים השונים שהנתבע חייב לתובעת (נספח ד' לתצהיר התובעת); וכן מהודאת הנתבע לפיה הוחלפו בין הצדדים חשבוניות (עמוד 2 שורה 35 לפרוטוקול). כך הנתבע לא הוכיח כי הוא והתובעת ניהלו משק בית משותף.
13.
לא נעלמה מעיני העובדה כי הצדדים התכתבו ביניהם בנושאים הקשורים למשק בית משותף, רכישת חלב קפה, התנהלות כלכלית לגבי דלק לרכב וסיגריות, אולם הודעות אלה מעטות וספורות. לטעמי התנהלות זו אינה מעידה על משק בית משותף.
14.
על כן ולאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענה זו של הנתבע להידחות.
ו.
טענות התובעת באשר לחוב
1.
התובעת פירטה בטבלת אקסל את הסכומים לרבות קיזוזים שלדעתה הנתבע חייב לה, סכומים אלה מסתכמים ב-39,816 ₪. בתכתובות דואר אלקטרוני מתחילת יוני 2015 (נספח ג-2 לתצהיר התובעת) הנתבע הכיר בכך שהצטברה יתרה בסך של 32,661. ובגין יתרה זו, הנתבע החזיר לתובעת 2,000 ₪ בשתי פעימות של 1,000 כל אחת.

2.
בשיחת הטלפון שהתקיימה בנובמבר 2015 (נספח ד' לתצהיר התובעת), לא מצאתי כי הנתבע ערער על עצם קיומו של חוב, ולפי הסכומים שהתובעת פירטה בשיחה זו התברר שסכום החוב הוא כ-36,000 ₪ (ראו בפרט עמודים 23 ו-26 לתמליל שיחת הטלפון).

3.
יתרה מכך, הנתבע העיד שבתכתובת הדואר אלקטרוני הוא הודה בחוב של 30,000 ₪ (עמוד 3 שורה
2 לפרוטוקול הדיון). טענות הנתבע במסגרת כתב ההגנה, לפיהם, תלה את אי התנגדותו לחוב בכך שלא חשב שהעניין יגיע לבית המשפט וכי שעת שיחת הטלפון הייתה מאוחרת (עמוד 27 שורות 11-21 לפרוטוקול) – אין בהם כדי להוביל את בית המשפט להכיר בכך שהכחיש את כל החוב, אלא להניח שכעיקרון הכיר בחוב, אך כי יש לברר באילו נושאים הביע התנגדות של אמת לחוב הנטען.

4.
לפיכך, אני סבור כי תכתובות הדוא"ל ושיחת הטלפון מהווים ראיה לחלק הארי של החוב. לדברי התובעת, הטבלה מסודרת במידה רבה בסדר כרונולוגי (עמוד 8 שורות
12-17 לפרוטוקול).

5.
להלן אדון בטענות הצדדים כלפי כל אחד מהסכומים הללו בנפרד;

סכום החוב הישן עד חודש מאי
;

6.
התובעת טענה, כי הנתבע חייב לה סכום של 7,127 ₪ בגין תשלומים שונים ששילמה עבורו עד חודש מאי. בשיחה שנערכה בין השניים, הנתבע סרב לקבל על עצמו חוב זה ובקש פירוט, והתובעת לא עמדה בדרישה זו (בפרט, מעמוד 2 בסוף עד עמוד 4 בסוף לתמלול שיחת הטלפון, וגם בעמ' 10).

7.
בדיון שנערך בפני
י, התובעת עומתה עם סוגיה זו וטענה, כי בדוחות האשראי ישנו תיעוד (עמוד 9 שורות 10-17; עמוד 12 שורות 8-10 לפרוטוקול). אולם התובעת לא פירטה ממה מורכב חוב נטען זה.

8.
אמנם לתצהירה של התובעת מצורפים דו"חות אשראי וטבלה המסכמת את חיובי האשראי. אך צירוף פשוט כזה לא עונה על הדרישה, משום שהתובעת לא סיפקה לחיובים כל הסבר. חישוב חיובי האשראי עד מאי עולה על הסכום בסך של 7,127 ₪ ועל כן אינני נותן אמון בטענת התובעת כי הנתבע חייב לה סכום זה.

משחקי הפוקר
;

9.
כאמור בתצהירו ובסיכומיו טען הנתבע, כי התובעת כיסתה את הפסדיו של הנתבע במשחק הפוקר בסכומים של 7,000 ₪ ו-5,000 ₪. כיוון שמשחק הפוקר הוא משחק אסור, לפי טענתו, מבקש הנתבע שלא לאכוף את ההלוואות שניתנה לו על ידי התובעת. הנתבע נקב בסעיף 32 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). אינני מקבל את טענתו בעניין זה ואסביר;

10.
לשונו של סעיף 32 (א) לחוק החוזים הינה כדלקמן:
"חוזה של משחק, הגרלה או הימור שלפיו עשוי צד לזכות בטובת הנאה והזכיה תלויה בגורל, בניחוש או במאורע מקרי יותר מאשר בהבנה או ביכולת, אינו עילה לאכיפה או לפיצויים."



בעניין
ע"פ 499/78
סבג חילו נ' מדינת ישראל בבית המשפט העליון נאמר כי :

"אנו סבורים שצדק בית המשפט קמא כשקבע שלא הוכח שהמשחק צ'קט או פוקר פתוח היה משחק אסור. לא הובאו לבית משפט השלום כל ראיות על טיבו או מהותו של משחק זה. אין להגיד שהדרך שבה משחקים פוקר פתוח והשאלה האם התוצאות של המשחק תלויות יותר במזל מאשר בהבנה או ביכולת, הן בבחינת מפורסמות שאינן צריכות
ראיה, היינו הן עובדות אשר ידועות "לכל אדם בעל השכלה רגילה בכל אתר ואתר" (
ע"א 219/63 אריה קשפיצקי נגד יחיאל גרפלסקי, פ"ד יח

(1) 412, בע' 418). באותו

פסק דין
נאמר כי, "ידיעה הכרוכה בביקורת מקצועית מסויימת, אף אם כל בעל מקצוע יודע אותה, הציבור אינו יודע אותה".
ראשית
, הנה כי כן, קיימים מספר סוגים של פוקר ואחד מהם הוא "פוקר פתוח". משחק הפוקר הפתוח לא הוגדר כמשחק אסור. בענייננו לא צוין סוג הפוקר ששיחק הנתבע ועל כן אין ודאות שמשחק הפוקר ששיחק הנתבע היה אכן משחק אסור;
שנית
, החוזה בענייננו ככל שהיה כזה דומה ונכרת בין הנתבע ליריביו במשחק, אך הקשר של התובעת לעניין זה עלום ובלתי ברור לחלוטין;
שלישית
, בענייננו התובעת הלוותה לנתבע כספים למשחק הפוקר ועל כן מדובר בהסכם הלוואה בינה לבין התובע ולא נראה שחל כל איסור הנובע מסעיף 32(א) לחוק החוזים – לעשות כן.

11.
בענייננו אנו, מצאתי לקבל את טענת התובעת כי העבירה לנתבע את סכומים אלו לאחר שאוים על ידי גורמים עברייניים. זאת בעקבות משחקי ההימורים ששיחק הנתבע, כך לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי האמור בחוזה של משחק אסור.

12.
רחמיה של התובעת הם אלו אשר הניעו אותה להלוות לו את הכספים האמורים, בשל החשש לחייו. לא הימורים או משחק אסור כהגדרת סעיף 32 לחוק החוזים. המסקנה מהאמור לעיל הינה שהסכומים שנתנה התובעת לנתבע ניתנו כהלוואה שעל הנתבע להשיב.

כספים שניתנו במזומן
;

13.
התובעת טוענת לחוב בגובה של 1,400 ₪ שנבע מכך שנתנה לנתבע מזומנים להוצאות קטנות. בשיחה ביניהם, הנתבע לא זכר זאת (עמוד 5 לתמלול שיחת הטלפון). אך הנתבע גם לא הכחיש זאת, ובהודעות הדואר האלקטרוני הכיר בסך החוב המכיל סכום זה. לכן אני סבור שהתובעת הצליחה לבסס חוב זה בסך 1,400 ₪.

מזונות
;
14.
בטבלת האקסל נכתב סכום של 3,500 ₪ בהקשר לתשלום מזונות. ככל הנראה התובעת העבירה לנתבע סכום זה בהקשר לתשלום מזונות שהנתבע אמור להעביר לגרושתו.

15.
מעיון בתמלול שיחת הטלפון בין הצדדים הנתבע אישר שקיבל סכום זה (ראו עמוד 5 לתמלול שיחת הטלפון) ולכן אני מקבל את הדרישה להחזר חוב זה בסך 3,500 ₪.

שכירות דירה
:

16.
בטבלת האקסל צוין סכום של 12,000 ₪ עבור שכירות דירה. סכום זה אושר על ידי הנתבע בשיחה ביניהם (בעמוד 5 לתמלול שיחת הטלפון). לכן אני סבור כי על הנתבע להחזיר לתובעת גם סכום זה.

17.
בניגוד לטענת הנתבע (סעיף 59 לתצהירו) לא ראיתי בהבדל הקל בין תצהיר התובעת שבו אמרה שנתנה סכום זה בשלושה תשלומים (סעיף 5) לבין עדותה שבה אמרה שנתנה 4,000*3 בפעם אחת (עמוד 11 שורות 8-18 לפרוטוקול) כמפריך את גרסתה.


הוצאות בעניין הרכב
:

18.
התשלום עבור הרכב לפי הטבלה היה 2,421 ₪. סכום זה נתמך בחשבונות כרטיס האשראי שצורפו לתצהיר התובעת, ומהווה גובה שכירות חודשית של הרכב, שאותה שילמה התובעת (תוך שימוש בכרטיס האשראי של אחותה).

19.
בנוסף, הנתבע הודה בסעיף 61 לסיכומיו שהתובעת שילמה סכום זה. התובעת טוענת כי ברכב השתמש הנתבע. הנתבע טוען מנגד כי הרכב היה משותף.

20.
מצאתי כי יש ממש בטענת התובעת. כך, בהודעת הוואטסאפ שבתאריך 17.06.2015 בשעה 21:29, ניתן לראות כי התובעת מתכננת להשתמש ברכב. ובתאריך 23.06.2015 התובעת מודיעה לנתבע לעדכן אותה כשיצטרך את הרכב. בדומה הודעות מ-02.07.2015 בשעה 01:58; מ-21.07.2015 בשעה 19:18 ובשעה 22:44; מ-22.07.2015 בשעות 02:13-02:16. מכך מסתבר שהרכב היה בשימושה.

21.
כמו כן, הדעת נותנת שהתובעת והנתבע השתמשו ברכב לשם הגעה לפעילויות ביחד. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי הוא שילם גם על שכירות הרכב (סעיפים 19-20 לתצהירו, עמוד 22 שורות 3-5 לפרוטוקול).

22.
לא ברור כיצד הוא שילם, לאור כך שהתשלומים בוצעו בכרטיס האשראי של אחותה של התובעת (עמוד 22 שורות 3 לפרוטוקול). הגם שהנתבע לא הגיש אסמכתאות לתשלומים אלו וטענה זו נטענה בעלמא.

23.
בנוסף, מדו"חות האשראי שצירפה התובעת עולה כי עבור שכירות הרכב היא שילמה החל מפברואר 2015 ועד אוגוסט 2015, המועד שבו או בסמוך אליו השניים נפרדו (ובאשר לחודשים המוקדמים לפברואר 2015, הנתבע לא ביסס שהוא שילם עבור הרכב ושהשניים השתמשו בו).

24.
משכך יש לחייב את הנתבע במחצית מהסכומים שהתובעת מייחסת לשימוש ברכב, דהיינו 1,210.5 ₪.

אשראי
:

25.
לצד המילה "אשראי" נקוב הסכום 340 ₪ בטבלת האקסל. בשיחה ביניהם הנתבע לא מבין מה סכום זה מסמל, וגם התובעת לא זכרה מה נרכש עם סכום זה. כמו כן, מתמלול השיחה עולה כי אף התובעת לא יודעת במה מדובר "...משהו שלקחנו באשראי שלי" מה שאומר שייתכן שהדבר שימש לפעילות זוגית שבה גם התובעת השתתפה.

26.
בהיעדר הוכחה נוספת אני דוחה את התביעה להחזר סכום זה.


שכירות רכב בסך 1,291 ₪ ותיקון שפשוף בסך 527 ₪:

27.
בשל הודאת הנתבע כי התובעת שילמה סכומים אלו (סעיף 61 לסיכומיו), בשל האזכור של הסכום של 1,291 ₪ בהודעת וואטסאפ בתאריך 24.07.2015 בשעה 13:09, ומשום שמסקנתי דלעיל הייתה ששני הצדדים השתמשו ברכב, אני מקבל את התביעה למחצית מסכומים אלו, שהיא 909 ₪.


תביעת רכב על סך
2,000 ₪:

28.
התובעת זנחה את תביעתה לרכיב זה כיוון שהיא קיבלה החזר מחברת ההשכרה (מעמ'
12 ש' 29 עד עמ' 13 ש' 6; סעיף 4 לסיכומי התובעת).

תשלום לסלקום בסך 600 ₪:

29.
התובעת לא הבהירה ולא הפנתה לכל אסמכתא בעניין חוב זה הנטען.

30.
מעיון בתמלול השיחה עולה כי אף הנתבע אף לא הכיר בו באומרו "אוקיי" (בעמוד 7 לתמלול השיחה), מצאתי לדחות את התביעה לסכום זה.

תשלומים בסך 90.17 ₪ ו-164.28 ₪ בגין נסיעות בכביש 6 ותשלום בסך 75 ₪ עבור חלק יחסי
בתשלום על דלק:

31.
לא מצאתי ממש בתביעה לרכיבים אלה, על אף שהם מצויים בדו"חות האשראי של אחות התובעת (בתאריכים 24.07.2015, 04.08.2015 ו-31.08.2015). התובעת לא הבהירה מה הפעילות שהולידה אותם, עיון בחומר הראיות שצורף לתיק אף לא מסביר את התביעה לנסיעות אלה.

32.
משלא נמצאה כל ראיה בגין חובות אלה של הנתבע אל התובעת, לא נותר לי אלא לדחות טענה זו.

סכום של 6,000 ₪ בגין העברה מחשבון הפורקס
:

33.
אין חולק כי היתרה בחשבון הפורקס הייתה על סך של 6,000 ₪ וכי יתרה זו הוחזרה לנתבע (עדות הנתבע בעמוד 26 שורות 2-3 לפרוטוקול).

34.
הנתבע טוען (סעיף 42 לתצהירו) כי למעשה התובעת חייבת לו 19,000 ₪ משום שהיא הפסידה כספים אלו במסחר בחשבון הפורקס (ר' גם עמוד 25 שורות 14-22 לפרוטוקול).

35.
הטענה של הנתבע שהתובעת חייבת לו 19,000 ₪ נובעת מטענתו שהוא הפקיד לחשבון 14,000 ₪ ועוד 11,000 ₪ והסכום שנשאר היה 6,000 ₪ (עמ' 25 ש' 21-22).

36.
הנתבע בעדותו טען גם כי הוא לא קיבל את הסכום של ה-5,000 ₪ מהתובעת (עמ' 24 ש' 6-22) ואכן צירף קבלה המאשרת הפקדה כאמור (נספח 9 לתצהירו).

37.
בהודעת וואטסאפ ששלחה התובעת לנתבע בתאריך 20.08.2015 בשעה 14:18, היא אכן מודה בכך שהנתבע הפקיד 11,000 ₪ נוספים לחשבון, ולא מזכירה את ההפקדה של 5,000 ₪.

38.
מסקנותיי כדלקמן:


ראשית, אני דוחה את טענת התובעת כי היא הפקידה סך של 5,000 ₪ לחשבון הפורקס. זאת מאחר שלא היה לכך אזכור בהודעות הוואטסאפ מאותו יום ומאחר שהנתבע הוא זה שצירף את האסמכתא להפקדה של 5,000 ₪.

39.
שנית, אני דוחה את טענת התובעת כי חשבון הפורקס נפתח עבור הנתבע. טענה זו לא מסתדרת עם הודעות הוואטסאפ מאותו יום, שמהן משתמע כי דווקא התובעת היא זו שסחרה בחשבון, ועקב מסחר זה נגרעו הכספים מהחשבון. כמו כן, טענה זו לא מסתדרת עם טענת התובעת שהסיכום בין הצדדים היה שהיא תקבל 25% מהרווחים. הדעת נותנת כי שיעור כזה ניתן לצד שמבצע את פעולות המסחר, בעוד שהמשקיע יקבל את החלק הארי של הרווחים.

40.
כמו כן, מאחר שהתובעת היא זו שסחרה, והיא גם זו שהפקידה את הכספים, לא היה רציונל להסכם עם הנתבע, לפחות לא הסכם מעבר לשימוש בנתבע כצינור – הסכם הכולל תניות בדבר שיעורי רווח והסכמה למי תועבר היתרה.

41.
שלישית, אני קובע כי הנתבע אכן הפקיד 11,000 ₪ בחשבון המסחר. הדבר עולה מהודעת הוואטסאפ הנ"ל, וכן בעדותה התובעת לא שללה זאת (עמ' 15 ש' 7-16).

42.
מכאן ניתן להסיק שדווקא הנתבע היה המממן והתובעת היא זו שסחרה. בשל זאת, ומאחר שהנתבע העביר גם סכום של 11,000 ₪ לחשבון, אני סבור כי אין לחייב את הנתבע להשיב את היתרה בסך 6,000 ₪.

43.
ראיתי את טענת התובעת בסעיף 15 לסיכומיה כי בשיחה (עמוד 20 בתמלול שיחת הטלפון) הנתבע הודה שאת הסכום של 6,000 ₪ שקיבל בחזרה הוא היה אמור להפקיד לחשבון התובעת. אולם מתמלול שיחת הטלפון עולה כי החזר זה לחשבון הנתבע בוצע בחודש מאי, ואילו ההפסדים במסחר אירעו ביולי (הודעות הוואטסאפ הנ"ל;

44.
בטבלת האקסל סכום החובה בגובה 6,000 ₪ נמצא לאחר שהנתבע החזיר לתובעת פעמיים 1,000 ₪, מה שאירע בתחילת יוני). לכן מסתבר כי מדובר באירועים שונים.

45.
עם זאת, אני גם סבור כי אין לראות בסכומים שנגרעו מהחשבון כסכומים שהתובעת חייבת לנתבע. זאת מאחר שמהודעת הוואטסאפ ששלח הנתבע בתאריך 20.08.2015 בשעה 14:22 ברור כי שני הצדדים ראו במסחר כהשקעה: "זו לא את זה היה החלטה אך ורק שלי לסומך עלייך הכל בסדר השקעה כושלת זה הכל", ואין להפר את הסיכום בין הצדדים לעניין זה.

סכום של 808 ₪ בגין החזר מחצית שכר לימוד של קורס:

46.
משיחת הטלפון בין הצדדים (עמ' 9-10) עולה לכאורה כי הנתבע טען בפני
התובעת שהאוניברסיטה הפתוחה (בה למדה התובעת) גבתה ממנו ארבעה תשלומים של 1,616 ₪ במקום שלושה, ובשל כך התובעת העבירה לו מחצית מסכום זה. בשיחה הם סיכמו כי אם יתברר שבאמת האוניברסיטה הפתוחה גבתה תשלום מיותר, אזי התובעת תשלם לנתבע גם את המחצית השנייה של התשלום, ואם יתברר שהנתבע טעה, הוא ישלם לה את העלות של הקורס (כנראה צריך להיות הסכום של ה-808 ₪ שהיא שילמה).

47.
בדיון, עדותה של התובעת הייתה מעט אחרת – היא העידה כי הנתבע איים עליה שלא יחזיר לה את ההלוואה בכללותה אם היא לא תעביר לו סכום של 808 ₪, כמחצית מהסכום שהוא החזיר לה בצורה של תשלום לאוניברסיטה הפתוחה. הנתבע העיד מנגד כי הוא התחנן בפני
התובעת להחזיר לו את הכסף שנגבה ממנו בלי רשות (עמ' 23 ש' 10-12).

48.
הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו באופן ספציפי בכתבי בי-הדין שלהם. התובעת לא הגישה כל אסמכתא לכך שהאוניברסיטה הפתוחה אכן לא ביצעה טעות, והרי אסמכתא כזאת, כדוגמת חשבון שכר הלימוד במוסד זה, אמורה להיות נגישה לה. אמנם גם הנתבע לא הגיש את דו"חות האשראי שלו, אולם נטל השכנוע והראיה מוטל על כתפי התובעת. מאחר שהנתבע לא הכיר בחוב זה, התובעת לא עמדה בנטל זה.

49.
בסוף סעיף 7 לסיכומי הנתבע, הועלתה טענה, כי דברי התובעת בוואטסאפ (10.08.2015 בשעה 19:58) כי היא עזרה לנתבע מתוך אהבה ולא ציפתה לקבל ממנו עזרה ממוססים את תביעתה. אלא שטענה זו לא עלתה בכתב ההגנה ולא בתצהיר הנתבע. יש לראות עקב מועד העלאת הטענה כהרחבת חזית. אני סבור אמנם כי לתובעת היה אכפת ממה שקורה לנתבע והייתה מוכנה להושיט לו עזרה. אולם יש להבדיל, בין דאגה לשלומו של הזולת לבין מחויבות לדאוג לצרכיו. במקרה דנן לא הוברר כי התובעת הייתה בתפקיד של "תומכת" בנתבע מבחינה כלכלית, במיוחד לאור העובדה שהיא בעצמה עברה הליך של פשיטת רגל באותה תקופה. לא זו אף זו, כאשר קוראים את הודעת הוואטסאפ האמורה במדוקדק, אף ממנה לא ניתן ללמוד זאת. כך למשל: "..אף פעם לא כעסתי עליך גם כשלא היה לך יכולת החזר באותו חודש וסכומים נערמו מחודש לחודש"; "... כי רציתי לעזור לך עד שתעלה על גל..." (הדגשות נוספו). זאת ועוד, לפי עדות הנתבע, עברו בין הצדדים חשבוניות בהקשר להלוואות (עמ' 2 ש' 35), מה שלא תואם מערכת יחסים של תמיכה כלכלית. אשר על כן הנתבע לא הוכיח כי יש להחיל את חזקת המתנה.

50.
באשר לטענת קיזוז השתתפות בסופי שבוע שאורגנו על-ידי איתמר שינובר חברו של הנתבע; הנתבע טוען שהוא שילם על ההשתתפות שלו ושל התובעת ביחד בסופי השבוע שאורגנו על-ידי מר איתמר שינובר. לטענתו, העלות של כל סוף שבוע כזה נע בין 100 ₪ לכמה מאות ₪ (עמ' 23 ש' 20-23). לשם הדיון, אף אם נניח לטובת הנתבע שהתובעת השתתפה בכל סוף שבוע שני (לפי תצהיר אחות התובעת, התובעת לנה מחוץ לביתה בסופי שבוע מדי פעם) במהלך התקופה שבה היו בני זוג (נניח 6 חודשים למען נוחות החישוב), ושהחלק שהתובעת הייתה אמורה לשלם בכל סוף שבוע כזה הוא 100 ₪, הרי שהתובעת אמורה להחזיר לו סכום של 1,150 ₪ גרידא.

51.
באשר לטענת הנתבע לפיה קנה לתובעת בגדים ושאר מתנות: בגדר עדותו, הנתבע טען כי קנה עבור התובעת בגדים ונתן לה מתנות, ושהוא לא שמר רישומים על כך. ללא פירוט וללא אסמכתאות לא ניתן לקבל טענה זו.

52.
בסעיף 28 לסיכומי הנתבע הוא טוען כי בהודעת וואטסאפ מיום 13.08.2015 בשעה 19:53 הנתבע דורש מהתובעת לשלם את חובה. אולם לא זאת מה שהנתבע כתב. הנתבע ביקש מהתובעת לשלם את חשבון החשמל עד שיוסדר העניין משום שמסגרת האשראי שלו הייתה תפוסה בשל החיובים לאוניברסיטה הפתוחה (הדגשות הוספו ומספקות מענה לטענתו). למותר לומר כי התובעת הודתה בכך שהנתבע שילם לאוניברסיטה הפתוחה עבור לימודיה והפחיתה תשלומים אלה מכלל חובו.

53.
בסעיף 30 לסיכומי הנתבע, הוא טען, כי הודעת וואטסאפ מתאריך 19.08.2015 בשעה 16:30 מלמדת כי הנתבע אינו חייב כספים לתובעת משום שבבקשתה להפקיד כספים לחשבון הפורקס, היא לא ביקשה לקזז מהכספים שהוא חייב לה, אלא הציעה להעביר לחשבונו כספים אלו. אולם אין לצפות מהתובעת לעמוד על זכותה בכל רגע ורגע, במיוחד כשהיא סבורה, כפי שהודעות הוואטסאפ מעידות, שההפקדה חייבת להיעשות באופן מיידי, וכשהיא מודעת לקשיים של הנתבע.

54.
לא מצאתי לנכון לקבל את טענת השיהוי שהועלתה על-ידי הנתבע. טענה זו נטענה בכלליות ללא כל סימוכין. בפועל התביעה הוגשה תוך זמן סביר ומבלי לפגוע בראיות הנתבע שכן לא טרח לשמור ראיות כלל.




ז.
סיכום

1.
בהתאם לקביעותיי לעיל הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את עתירת התובעת לחובות הבאים:

א.
חובות משחק הפוקר בסך של 12,000 ₪ (5,000+7,000);
ב.
כספים שניתנו במזומן בסך של 1,400 ₪;
ג.
מזונות בסך של 3,500 ₪;
ד.
שכירות דירה בסך של 12,000 ₪;
ה.
הוצאות בעניין הרכב 1,210 ₪;
ו.
שכירות רכב ותיקון השפשוף בסך של 909 ₪.

2.
בסיכום סכומים אלה הגעתי לתוצאה כי הנתבע חייב לנתבעת סך של 31,019 ₪ בגין החובות שלעיל.

3.
מסכום זה יש להפחית את הסכומים הבאים אשר התובעת הציגה אותם כזכות לנתבע בקובץ האקסל בסך כולל של 12,948 ₪ בהתאם לסיכום הנתונים הבאים:

א.
6,000 ₪;
ב.
הסכומים אשר הועברו לתובעת בהתאם להסכם בחודש מאי בסך של 2,000 ₪ ;
ג.

100 ₪ אשר התובעת לוותה ממנו בצפון;
ד.

1,616*3 בהתאם לציונה בטבלת האקסל שהם: 4,848 ₪.

4.
על הסכומים אותם יש לקזז יש להוסיף סך של 1,150 ₪ בגין סופי השבוע עליהם פורט לעיל. משכך, הקיזוז צריך להיות בסך של 14,098 ₪ (12,948+1,150).

5.
על כן יש להפחית את חובות התובעת אל הנתבע מחובות הנתבע אל התובעת, משכך מצאתי כי הנתבע חב לתובעת סך של 16,921 ₪ (31,019-14,098).


ח.
סוף דבר:

חישוב כל הסכומים מביא לתוצאה שעל הנתבע לשלם לתובעת סכום של 16,921 ₪. סכום זה יועבר לתובעת בתוך 30 ימים שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כדין.
בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.




ניתן היום,
כ"ט חשוון תש"פ, 27 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.


חתימה






ניתן היום,
ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 19134-09/17 מאיה יחזקאל נ' מנחם גרינבאום (פורסם ב-ֽ 28/11/2019)