פסקי דין על אבישג אברהם | פסקי דין על טובה אברהם | פסקי דין על אברהם אברהם | פסקי דין על ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה)

1819/03 עא     12/03/2006




עא 1819/03 אבישג אברהם, טובה אברהם, אברהם אברהם נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה)






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1819/03
וערעור שכנגד

כבוד השופט א' ריבלין

בפני
:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
1. אבישג אברהם

המערערים (המשיבים שכנגד):
2. טובה אברהם
3. אברהם אברהם
נ ג ד
ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה)

המשיב (המערער שכנגד):

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.1.03 בת.א. 1686/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רביד

(23.12.04)
י"א בטבת התשס"ה
תאריך הישיבה:
עו"ד יעל פלג

בשם המערערים (המשיבים שכנגד):
עו"ד אוריאל גניהר; עו"ד יעל אמור לב-הרי
;
עו"ד ירון רז; עו"ד עמוס ואן-אמדן

בשם המשיב (המערער שכנגד):
פסק-דין

השופט א' ריבלין
:

1. בפני
נו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד), שעניינו היקף הפיצויים להם זכאית המערערת בגין נזק-גוף שנגרם לה כתוצאה מהתרשלותו של המשיב.

2. ביום 9.6.1992 נולדה לטובה אברהם
, המערערת 2 (להלן: האם), ולאברהם אברהם
, המערער 3, בתם אבישג, היא המערערת 1 (להלן: אבישג). אבישג נולדה בניתוח קיסרי אלקטיבי אשר התבצע בבית החולים "בית רפואה מעיני הישועה" (להלן: המשיב). הלידה בוצעה, בשוגג, כחודש לפני הסיום הטבעי של ההריון. אבישג נולדה כשהיא סובלת מתסמונת מצוקה נשימתית - תסמונת האופיינית לפגים, ובעקבות הידרדרות במצבה היא לקתה בשיתוק מוחין בשיעור של 100%. אבישג והוריה (להלן, ביחד: המערערים) תבעו פיצויים מן המשיב בטענה שהתרשלותו בקביעת מועד ההריון, שהובילה ללידה המוקדמת, היא זו שגרמה לנכותה. ביום 14.6.1999 פסק בית המשפט המחוזי כי המשיב הפר אמנם את חובת הזהירות, אך לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו המערערים לבית משפט זה (השופטים ש' לוין, י' טירקל, א' ריבלין
). ביום 12.11.2000 ביטלנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי וקבענו כי בנסיבות המקרה הוכח שבית החולים ורופאיו התרשלו וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם. עוד מצאנו כי המשיב והאם נושאים, כל אחד, במחצית מהאחריות לקרות הנזק. הדיון בתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את סכומי הפיצויים להם זכאים המערערים, ועל פסק דינו בעניין זה נסב הערעור שבפני
נו.

3. בית המשפט המחוזי קבע כי שיעור נכותה התפקודית של אבישג הינו 100%. לאחר שבחן את כל ליקוייה הגופניים ואת השפעתם על תוחלת חייה, לפי הראיות שהיו בפני
ו ובהן עדויות המומחים, קבע בית המשפט כי חייה של אבישג התקצרו בעשר שנים. בית המשפט דן בהרחבה בשאלת מקום מגוריה של אבישג, וקבע כי עד הגיעה לגיל 21 שנים מקומה בבית הוריה ובחיק משפחתה, ולאחר מכן, מקום המגורים הראוי לה הוא "מוסד שיקומי", קרי, "מסגרת המותאמת לצרכי בעל המוגבלות והמיועדת להקנות לו עצמאות מירבית". על אף שמוסד מסוג זה אינו זמין כיום, הניח בית המשפט כי המצב ישתנה בעתיד, והוסיף כי בבוא העת יכולים הצדדים לשוב ולפנות אליו על מנת שיקבע אם המוסד הזמין עונה על כל צרכיה של אבישג. בכל מקרה, כך קבע בית המשפט, כל עוד לא תמצא מסגרת מתאימה, תמשיך אבישג לשהות בבית משפחתה, והמשיב ישא בעלות הכרוכה בכך. לאור זאת, בחן בית המשפט את אופן תשלום הפיצויים הראוי במקרה זה - תשלום חד-פעמי או תשלומים עיתיים - ופסק כי הפיצויים ישולמו לאבישג בתשלום חד פעמי, למעט הפיצויים בגין עלות אחזקתה במוסד שיקומי, אשר ישתלמו באופן עיתי-שנתי, ושיעורם ייקבע על-ידי בית המשפט בבוא העת. בית המשפט הוסיף כי באותה עת הוא ידון גם, במידת הצורך, בעלות הטיפולים הפרה-רפואיים הדרושים לאבישג, אשר לא יינתנו לה במסגרת המוסד השיקומי, ובסוגיית הפיצויים לה ולהוריה בגין טיפולים פסיכולוגיים. באשר להבטחת תשלום הפיצויים העיתיים, נחה דעתו של בית המשפט קמא כי די בערבות האוטונומית של בנק ubs השוויצרי שהציג המשיב. הייתה זו ערבות שנתית, על-סך של 900,000 דולר, שאמורה להתחדש מידי שנה, בניכוי הסכום ששולם בשנה שחלפה. לאחר שדן בסוגיות הכלליות האמורות, ולאור הכרעותיו בהן, העריך בית המשפט את נזקיה של אבישג בראשי נזק שונים, בהם כאב וסבל (400,000 ש"ח), קיצור תוחלת חיים (275,000 ש"ח), הפסד השתכרות (603,852 ש"ח), סיעוד בעבר ועד הגיעה לגיל 21 (1,545,251 ש"ח), דיור (72,746$), הוצאות דיור בעבר (100,000 ש"ח), הוצאות ניידות בעבר ובעתיד (420,080 ש"ח), אביזרים וצרכים מיוחדים (260,360 ש"ח) ושכר טרחת אפוטרופוס (150,000 ש"ח). סכום הנזקים הכולל הועמד על 4,240,397 ש"ח, ולאור "אשמה התורם" של האם, בלשונו של בתי המשפט קמא, חויב המשיב במחצית הסכום, לאחר שינוכו ממנו גמלאות המוסד לביטוח לאומי כפי ששוערכו בחוות הדעת האקטוארית שהייתה בפני
בית המשפט.

4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מערערים הצדדים בערעור ובערעור שכנגד. לטענת המערערים, לא היה זה ראוי לפסוק לאבישג פיצויים על דרך של תשלום עיתי, שכן במקרה זה לא מתקיימים התנאים הבסיסיים הנדרשים לשם כך: המזיק, לדידם, הינו גוף פרטי המצוי בקשיים כלכליים, ואין בידיו ערבות מספקת לתשלום הפיצויים בעתיד. המערערים מלינים על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בגיל 21 תעבור אבישג להתגורר ב"מוסד שיקומי" ומדגישים כי אותו מוסד שראה לנגד עיניו בית המשפט כמוסד הראוי לאבישג, איננו בנמצא היום. לפיכך, לדידם, במקום לדחות את הדיון במקום מגוריה לעתיד, מוטב היה אילו אפשר לה בית המשפט לגור במגורים עצמאיים בקהילה, בסמוך לבּני משפחתה. על רקע זה יוצאים המערערים בסיכומיהם נגד כל אחד מהטעמים שהנחו את בית המשפט המחוזי בהחלטה לשכן את אבישג בעתיד ב"מוסד שיקומי". המערערים השיגו גם על כך שבית המשפט המחוזי יחס לאם, בפסק-דינו, "אשם תורם". לדידם לא ניתן לזקוף את האשם של האם לחובתה של אבישג כ"אשם תורם" ולפיכך, לגישתם, יש לחייב את המשיב במלוא הפיצויים, ולא במחציתם, כאשר הוא מצדו יוכל לתבוע שיפוי מן האם. עוד טוענים המערערים כי בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי הביא בית המשפט בחשבון סכומים שלא ישולמו לאבישג בפועל, אם אכן תעבור להתגורר במוסד. זאת ועוד, לדעתם משפסק בית המשפט כי חלק מהפיצוי ישולם בתשלומים עיתיים, לא היה זה ראוי לנכות את סכום גמלאות המוסד לביטוח לאומי במלואו ובבת-אחת. עוד גורסים המערערים, כי יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לאבישג בראשי הנזק שונים, בהם כאב וסבל, עזרה וסיעוד עד גיל 21, ניידות ושירותי מין וצרכים חברתיים.

5. המשיב מצידו סבור כי ראוי היה לפסוק שכל פיצוייה של אבישג בגין נזקים עתידיים ישולמו בתשלומים עיתיים. זאת, לדעת המשיב, לאור הקושי בהערכת תוחלת חייה. אם תדחה טענתו זו, מבקש המשיב, כי ייקבע שתוחלת חייה של אבישג התקצרה ב-20 שנים, וכי יותר לו להקטין את גובה הערבות הבנקאית שהעמיד להבטחת תשלומיה העיתיים של אבישג, עד לסכום של 200,000 דולר. המשיב מוסיף וטוען, כי ככל שניתן היה להעריך את תוחלת החיים של אבישג, ראוי היה להעמידה על 60 שנה. כמו כן, מלין המשיב גם על גובה הפיצויים בראשי נזק שונים, ובהם הוצאות דיור בעבר, הוצאות ניידות בעבר, עזרת הזולת בעבר, דיור עד גיל 21 ונזק לא-ממוני.

לאחר שעיינתי בטענותיהם של הצדדים ובבקשותיהם השונות הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו ודין הערעור שכנגד להידחות.

אופן תשלום הפיצויים ומגוריה של אבישג בעתיד

6. שתי השאלות העיקריות המתעוררות בפני
נו הן שאלת אופן תשלום הפיצויים לאבישג - תשלום עיתי או תשלום חד פעמי; ושאלת מקום מגוריה של אבישג - בבית או במוסד. בית המשפט המחוזי דן, ראשית, בשאלת המגורים, ולאחר מכן בשאלת אופן הפיצוי. הצדדים הסכימו כי עד גיל 21 שנים תשהה אבישג בביתה, ולפיכך נסבה המחלוקת סביב מגוריה של אבישג החל מיום הגיעה לגיל זה ואילך. הגישה המרכזית העולה מפסיקת בית המשפט העליון במרוצת השנים, הינה כי יש לבחון, בהקשר זה כמו בהקשרים אחרים, את הניזוק האינדיבידואלי, בראי נסיבותיו המיוחדות ולחתור להשבת המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, ובלבד שאין מדובר בתועלת שולית וספקולטיבית בלבד (ראו: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 774-773; ע"א 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 926-925; ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 696-695; ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 726-725).

בהציבו עקרון זה לנגד עיניו, העלה בית המשפט קמא שתי אפשרויות עיקריות למגוריה העתידים של אבישג: החלופה הראשונה - מגורים בבית נפרד אך סמוך להוריה עם מטפלים צמודים; החלופה השנייה - "מוסד שיקומי מסוג מעון, הוסטל או דיור מוגן - חלופה שעניינה מגורים במשותף עם מספר בעלי מוגבלויות במקביל לקיומה של מערכת השגחה". בית המשפט הדגיש כי כוונתו בביטוי "מוסד שיקומי" אינה ל"מוסד" שראו לנגד עיניהם בתי המשפט לאורך השנים:

יש להבחין בין חלופות אלה לבין חלופת "המוסד", כפי שהייתה מוכרת בפסיקה עד היום. לפיכך, בהתייחסי למגורים במוסד אין כוונתי למסגרת נפרדת וסגורה, המרוחקת מהקהילה ושוללת את חירויות הפרט, אלא למסגרת המותאמת לצורכי בעל המוגבלות והמיועדת להקנות לו עצמאות מירבית.

בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את יתרונותיו של המוסד השיקומי עבור אבישג, בהם נגישות לטיפולים רפואיים ופרה-רפואיים מותאמים אישית הניתנים תחת פיקוח, והאפשרות להשתלב בחיי חברה תוך שמירה על הקשר עם המשפחה. לאור זאת, קבע בית המשפט, שהרבותא בחלופה של מגורים עצמאיים הינה ספקולטיבית וזניחה ביחס לחלופה של מגורים ב"מוסד שיקומי". בית המשפט עמד גם על כך שב"מוסד שיקומי" מתפזרות חלק מהעלויות בתחומים מסוימים על כל הדיירים, ועל כן חלופה זו זולה יותר מהחלופה של מגורים עצמאיים. במצב דברים זה, בו שתי חלופות המגורים זהות בטיבן, סבר בית המשפט שיש לבחור בחלופה הזולה יותר, בהתאם לחובה המוטלת על הניזוק להקטין את נזקו, ומכאן, כי החל מהגיעה לגיל 21, תגור אבישג במוסד שיקומי.

אך אליה וקוץ בה. לאחר שקבע בית המשפט קמא כי פתרון המגורים הראוי בנסיבות המקרה הינו "מוסד שיקומי", נדרש הוא לשאלת זמינותו של מוסד מסוג זה, והגיע לכלל מסקנה כי כיום, מוסד כאמור כלל אינו נמצא בהישג יד. עם זאת, בית המשפט גרס כי ניתן להניח שבעתיד, כאשר תגיע אבישג לגיל 21 שנים, יהיו מוסדות מעין אלה זמינים, זאת, לאור החקיקה הצפויה בתחום השוויון לאנשים עם מוגבלויות - חקיקה אשר יש לצפות שתוביל, אליבא דבית המשפט קמא, ל"שינוי משמעותי בגישת מוסדות הרווחה והסעד בישראל". לפיכך, פסק בית המשפט, כי בבוא העת ישובו הצדדים ויפנו לבית המשפט, על מנת שיבחן האם ישנו בנמצא "מוסד שיקומי" העונה על כל צרכיה של אבישג כראוי, אולם כל זמן שלא תמצא מסגרת מתאימה לאבישג, תמשיך היא לשהות בבית משפחה, והמשיב ישא בעלות הכרוכה בכך.

על רקע ההנחה הזו, לפיה מגוריה של אבישג החל מהגיעה לגיל 21 שנים יהיו במוסד שיקומי, עבר בית המשפט לדון בשאלה השנייה, היא שאלת אופן תשלום הפיצויים שייפסקו לה - תשלום חד פעמי או תשלומים עיתיים. בית המשפט סקר את יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהשיטות, וקבע כי הפיצויים ישולמו על דרך של תשלום חד-פעמי, זאת, למעט הפיצויים בגין עלות מגוריה במוסד שיקומי, אשר ישולמו באופן עיתי-שנתי, וגובהם יקבע בעתיד לכשיתכנס בית המשפט לדון שוב - הפעם קונקרטית - בשאלת מקום מגוריה של אבישג.

7. המערערים משיגים הן על פסיקת בית המשפט בסוגיית המגורים, הן על פסיקתו בעניין אופן התשלום. דין טענותיהם בשני עניינים אלה להתקבל.

נכונים אנו לקבל את ההנחה שהניח בית המשפט קמא, כי בעתיד צפוי מצבם של אנשים עם מוגבלות, כאבישג, להיות טוב יותר. תקוותנו היא כי העתיד אכן צופן עבורם אפשרויות טובות יותר מאלה הקיימות. ספק, לעומת זאת, אם מותר לנו להניח, באופן פרטני, כי בחלוף הזמן עשויים לקום "מוסדות שיקומיים" בדמות המוסד שראה לנגד עיניו בית המשפט קמא, וכי אלה יהיו לאפשרות הדיור הראויה במקרים כדוגמת המקרה בו עסקינן, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה. מכל מקום, גם בהינתן הנחות אלה, אין לקבל את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, כיוון שמקרה זה אינו מסוג המקרים בהם מתאים לדחות את ההכרעה באמצעות הסדר התשלום העיתי.

בית המשפט קמא הניח, כאמור לעיל, כנדבך ראשון, את הקביעה לפיה מקום המגורים הראוי לאבישג הינו "מוסד שיקומי" ואת העובדה שמוסד מסוג זה אינו מצוי בהווה. מכאן, קבע בית המשפט כנדבך שני, כי פיצוייה של אבישג בגין עלות מגוריה ייקבעו בעתיד, ולאור זאת, תשלומם יעשה באופן עיתי, מידי שנה. מפסק-דינו של בית המשפט קמא עולה, כי הטכניקה של פיצויים עיתיים, שימשה אותו, למעשה, כפלטפורמה לדחיית ההכרעה בעניין מגוריה של אבישג החל מהגיעה לגיל 21 שנים, לעתיד. לבחירה זו, כפי שיובהר להלן, לא היה מקום בנסיבות המקרה.

8. אין חולקין כי לבית המשפט הדן בתביעת נזיקין ישנה סמכות לפסוק פיצויים על דרך של תשלומים עיתיים (ראו: ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, תק-על 2003(1) 578, 579; עניין ברדה הנ"ל). לבית המשפט נתונה גם הסמכות לפסוק שתשלום הפיצויים בגין מקצת הנזק יעשה בתשלום חד-פעמי, ואילו התשלום עבור החלק האחר, בתשלומים עיתיים (ע"א 2300/92 דן רחמים נ' ד"ר ליביס גנדלר, תק-על 95(2) 1855, 1861; ע"א 4641/94 רן כהן נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד נ(1) 422, 435-434). אחד היתרונות האינהרנטיים של שיטת התשלום העיתי, הוא הדיוק היחסי המושג באמצעות פיצול ודחיית ההכרעה באשר להיקפו של הפיצוי. אכן:

שיטת התשלום העתי-המשתנה... מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. אין הניזוק מקבל פיצוי בגין נזק, שהיה סיכוי כי יתרחש אך הלכה למעשה לא התרחש, ואין נמנע מהניזוק פיצוי בגין סיכוי, שאירוע לא יתרחש אך אותו אירוע התרחש. בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות, כפי שהתרחשו הלכה למעשה (עניין ברדה הנ"ל בעמ' 776-775).
ברי, כי קביעת הפיצוי מעת לעת, בראי העובדות לאשורן, מאפשרת גם להתאים את שיעור הפיצוי לדרכים ולשיטות החדשות להיטיב את מצבו של הניזוק, שנוצרות מכוח הקִדְמָה. ככלל, בין אם השינויים בעתיד יהיו לטובה ובין אם, חלילה, לרעה, שיטת הפיצוי העיתי מאפשרת - בחריגים מסויימים - התאמה דינאמית של הפיצוי למציאות בה חי הניזוק. זהו יתרונה העיקרי של שיטה זו ביחס לשיטה החלופית - תשלום חד פעמי - אשר מקבעת את האמצעים העומדים לרשותו של הניזוק, על-סמך חיזוי והערכה של העתיד ביום מתן פסק-הדין. אולם בצד יתרון זה ויתרונות אחרים של שיטת הפיצוי העיתי, ניצבים גם חסרונותיה. אלה כמו אלה נסקרו בפסיקה בהרחבה (ראו: עניין ברדה הנ"ל; רע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129, 137-133). שניים מחסרונותיה הבולטים של שיטת הפיצוי העיתי הינם: האחד - חסרון מנהלתי - היינו הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - שעלול להיווצר בהתדיינויות חוזרות ונשנות; והשני - החשש ששינוי במצבו הכלכלי של המזיק יפגע ביכולתו לשאת בתשלום הפיצויים להם זכאי הניזוק. חיסרון שני זה היווה שיקול כבד משקל בגיבוש ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עיתיים בהעדר הסדר סטטוטורי.

9. לפי ההלכה, בהעדר הסדר סטטוטורי, ישולמו הפיצויים, ככלל, בתשלום חד-פעמי (ראו: עניין ברדה הנ"ל, בעמ' 778-777; ע"א 778/83 עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' אהרון פור, פ"ד מ(4) 628, 641-640). על מנת שניתן יהיה לשקול מעבר מן הכלל אל החריג, צריכים להתקיים שני תנאים: ראשית, יש לנקוט בשיטה זו, בראש ובראשונה, רק כאשר ניתן להבטיח שתשלומיו של הניזוק לא ישללו עקב זעזוע כלכלי שיפקוד את המזיק. תנאי זה מחייב בטחון רב - על סף הוודאות - לגבי האפשרות של הניזוק להיפרע מן המזיק בעתיד בקלות ובמהירות, ללא צורך מסתבר לנקוט בהליכי גבייה ארוכים וסבוכים כדוגמת הליכי הוצאה לפועל. זהו, מסתמא, מעין תנאי-סף: אם הנתבע אינו מתאפיין בחוסן כלכלי, ואין ביכולתו להבטיח היטב את תשלומיו של הניזוק, ממילא אין לדון בטעמים לפסוק תשלומים עיתיים. יצוין, כי המזיק יכול לקדם את האפשרות שתשלום הפיצויים ייעשה באופן עיתי, אם יפרוס תשתית ראייתית שתעיד על חוסנו כלכלי, ובטחונות ייעודיים לגיבוי תשלומיו של הניזוק (ע"א 2939/92 קופת חולים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מלכה רחמן, פ"ד מט(2) 369, 374-373). בפסיקה נקבע כי כאשר הנתבעת היא המדינה, באופן עקרוני, מתקיים תנאי זה (ראו: עניין ברדה הנ"ל; עניין מוסקוביץ הנ"ל בעמ' 730-729). התנאי השני הוא, כי גם כאשר המזיק הוא גוף שניתן לבטוח באיתנותו הכלכלית, נהוג לפסוק תשלום עיתי רק כאשר נגרם נזק גופני חמור, אשר אמדנו מבוסס על סיכוי עתידי שהערכתו קשה, ובפרט, כאשר ישנו קושי רב בהערכת תוחלת חייו של הניזוק והעלויות העתידיות של נזקיו. אין כל הצדקה, כמובן, לפסוק תשלומים עיתיים ביחס לפיצוי בגין נזק עתידי, שניתן להעריכו באופן סביר בעת מתן פסק-הדין (עניין ברדה הנ"ל; ע"א 5610/94 פרידה סרולביץ נ' אליהו לוינטל, תק-על 96(2) 495, 496).

מקום בו מתקיימים שני התנאים האמורים, עשויה הכף לנטות לכיוון פסיקת תשלומים עיתיים. אלא שגם אז, יש להביא בחשבון ההחלטה שיקולים נוספים שעניינם בשאלה האם גוברת התועלת על ההפסד במעבר מן הכלל אל החריג. בהקשר זה ניתן לשקול את יתרונותיה וחסרונותיה הנוספים של כל אחת מהשיטות - יתרונותיה של זו הם תמונת הראי של חסרונות האחרת. אחד מיתרונותיה הבולטים של שיטת התשלום העיתי, נוסף על אלה שנמנו לעיל, הינו הסרת הנטל והסיכון הכרוכים בניהול סכום כסף גדול מעל כתפיו של הניזוק (ראו: ע"א 1532/97 חיזגאייב ויטלי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 98(3) 551, 552). בין חסרונותיה של שיטה זו, לעומת זאת, ניתן למנות את הטרחה - לצדדים ולבתי המשפט - בהתדיינויות חוזרות ונשנות, ואת הקושי של הניזוק לתכנן את עתידו כשאין הוא יודע מהו סכום הכסף שיעמוד לרשותו. כאשר אחד משני התנאים האמורים אינו מתקיים, או כאשר מתקיימים התנאים אך ניתן להצביע על חסרונות של ממש בפסיקת תשלומים עיתיים, יטה בית המשפט לפסוק פיצוי חד פעמי, על-סמך מצב הדברים כפי שהוא בהווה ועל פי שקלול האפשרויות השונות המסתברות לדעתו, בעתיד.

10. הנה כי כן, בטרם ניתן להגיע למסקנה כי אכן ראוי היה לדחות את ההכרעה בעניין מקום המגורים של אבישג בעתיד, יש לבדוק האם דחייה זו היא ראויה, כלומר, האם בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים היסודיים, שבעטיים ניתן לעבור מן הכלל בדבר פסיקת פיצויים על דרך של תשלום חד-פעמי בהווה אל החריג בדבר תשלומים עיתיים שייקבעו בעתיד. לקביעה לפיה רק בעתיד נדע האם קיים "מוסד שיקומי" מתאים ומה עלות המגורים שם, אין משמעות אופרטיבית אם בית המשפט אינו יכול לדחות את ההכרעה בעניין זה. ואמנם, אנו סבורים, כי לפי החומר שבפני
נו התנאים האמורים אינם מתמלאים, ועל כן תשלום פיצוייה של אבישג צריך להתבצע בתשלום חד-פעמי ולא בתשלומים עיתיים כפי שקבע בית המשפט קמא.

11. ראשית, ביחס לתנאי הראשון, לא שוכנענו כי המשיב הציג חוסן כלכלי ובטחונות לתשלום הפיצויים די הצורך. תחת הערבות האוטונומית של בנק ubs השוויצרי שהוצגה בפני
בית המשפט קמא, אשר פקעה בינתיים, הציג המשיב לבית משפט זה ערבות של איילון חברה לביטוח בע"מ. הערבות הינה בסך של 2,000,000 ש"ח (צמודים למדד) למשך עשר שנים, תוך אפשרות להאריכה, מידי שנה, למשך שנה נוספת. המשיב הודיע לבית משפט זה כי הוא נכון, וכי יש בידיו את היכולת, להגדיל את סכום הערבות ככל שיהיה בכך צורך. המשיב טען גם כי הפקיד בלשכת ההוצאה הפועל בהרצליה ערבות בנקאית צמודת מדד על-סך של 1,577,855 ש"ח, שיתרתה נכון ליום 5.5.2005 עמדה על 1,077,855 ש"ח. לטענת המערערים, בטחונות אלה אינם מספיקים לשם הבטחת התשלומים העיתיים. לדידם, בערבות על סך 2,000,000 ש"ח אשר תוקפה עד שנת 2015 אין כדי להבטיח תשלום עיתי שצפוי להיות - לפי פסק דינו של בית המשפט קמא - עד לשנת 2063, ושסכומו צפוי לעלות על הסכום הנקוב בכתב-הערבות. המערערים מוסיפים, כי הערבות הבנקאית שהופקדה בלשכת ההוצאה לפועל נועדה להבטיח את התשלום החד-פעמי בלבד, ואין בינה לבין התשלומים העיתיים דבר. זאת ועוד, מדגישים המערערים, המשיב מצוי בקשיים כלכליים, עליהם מעידים, בין השאר, הקשיים בהם נתקל בניסיונותיו למצוא מי שיערוב לו. לכן, לדידם, פסיקת תשלומים עיתיים במקרה זה, עלולה להעמיד אותם, ביום מן הימים, בפני
שוקת שבורה.

12. דעתנו היא, כי גם אם הייתה בידי המשיב ערבות יחידה של חברת ביטוח, שהיה בה כדי לכסות את כל סכום הפיצויים שישתלם לאבישג בעתיד, למשך כל חייה - ואין זה המצב - לא היה בכך די (ראו: עניין עמר הנ"ל, בעמ' 928-927). מקום בו הנתבע הינו גוף פרטי, מן הסוג שבפני
נו, נראה כי ברגיל לא יהיה די בערבות אוטונומית אחת אפילו היא באה מטעמו של גוף פיננסי איתן ושיש בה כדי לכסות בוודאות את כל סכום הפיצויים שישתלם בעתיד. על הנתבע להראות, בדרך כלל, גם שהוא-עצמו נהנה מחוסן כלכלי, ושאין סיבה להניח שלא יוכל לעמוד בתשלומים בעצמו, ואף לשעבד את אחד מנכסיו, באופן בלעדי, להבטחת חובו של הניזוק. כבר אירעו בעבר מקרים בהם בנקים, חברות ביטוח וענקים פיננסיים אחרים קרסו, ואף אם ההסתברות לכך נמוכה יחסית, אין להטיל את הסיכון הטמון בה על הניזוק. אמצעי נוסף שיאפשר פסיקת תשלומים עיתיים הינו הקמת קרן לטובתו של הניזוק, שיהיה בה סכום שיספיק בוודאות לכיסוי כל הפיצוי שישתלם לו לאורך הזמן, ושבסוף ימיו, יתרתה תוחזר לנתבע (ע"א 6627/94 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' סאמי עדנאן עבאד, תק-על 95(1) 1639, 1641). כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו.

13. מעבר לצריך, ניתן להדגיש עניין נוסף. אילו היה מציג המשיב, במקרה דנן, בטחונות מספיקים להבטחת הפיצויים בעתיד, היה עדיין צורך לבחון האם מתקיים גם התנאי השני לפסיקת פיצויים עיתיים. לפי תנאי זה, כאמור, נדרש להראות כי אמדן הנזק מבוסס על סיכויים עתידיים שהערכתם קשה. לא אחת, הערכת תוחלת חייו של ילד שנפגע, מתאפיינת בקשיי הערכה מסוג זה (ראו עניין רחמים הנ"ל, בעמ' 1859). בענייננו, עמדו בפני
בית המשפט קמא חוות דעת של מומחים שונים - האחת קבעה כי חייה של אבישג התקצרו בחמש שנים, והאחרת קבעה כי חייה התקצרו בעשרים שנה. בית המשפט קמא לא היה עקבי בהתייחסותו לשאלה האם קיים קושי של ממש בהערכת תוחלת חייה של אבישג. מצד אחד, במסגרת הדיון בקיצור תוחלת החיים ציין בית המשפט קמא בראשית דבריו:

כידוע, הערכת תוחלת חיי אדם כרוכה בניבוי העתיד והיא מלווה בריבוי השערות וסטטיסטיקות. אף בנסיבות המקרה דנן, לאור מיעוט המאמרים המדעיים העוסקים באופן ספציפי בתוחלת החיים של חולי שיתוק מוחין, ובפרט חולי שיתוק מוחין בגיל המבוגר, קיים קושי בניבוי תוחלת חיי התובעת [אבישג - א"ר].
מצד שני, בדונו בשאלת אופן תשלום הפיצויים - תשלום חד פעמי או תשלום עיתי - קבע בית המשפט קמא בפסקנות:

במקרה דנן, קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת [אבישג - א"ר] הינו של עשר שנים. היינו, בר צפייה.

על מסקנה זו מעידה גם העובדה שבית המשפט קמא פסק חלק מהפיצויים בגין נזקי העתיד (הוצאות ניידות בעתיד למשל) בתשלום חד-פעמי, על אף שיכול היה לשלב גם אותם במסגרת התשלומים העיתיים. חרף חוסר העקביות לכאורה בפסק-דינו של בית המשפט קמא בהקשר זה, התרשמנו כי בסופו של יום, חוסר הוודאות בהערכת נזקיה של אבישג לא היה גבוה מהרגיל, וספק גם אם התנאי השני לפסיקת תשלומים עיתיים מתקיים במקרה זה.

זאת ועוד זאת, החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את ההכרעה בדבר מקום מגוריה של אבישג בעתיד, נבעה בעיקר מהקושי להעריך האם יהיה זמין לאבישג מקום מגורים ב"מוסד שיקומי" וככל שאכן כך, מה תהיה עלות מגוריה שם. בהקשר זה, ראוי לחדד את ההבחנה בין קשיים בהערכת הנזק שנגרם לתובע, לבין קשיים בהערכת האמצעים שיהיו זמינים בעתיד להטבת הנזק. קשיי הערכה מן הסוג הראשון מתייחסים בין היתר למצבו של הניזוק - שיעור הקיצור בתוחלת חייו, ההחמרה או השיפור במצבו. קשיים אלה נוגעים לשורש פסיקת הפיצויים, שכן בהעדר אפשרות לעמוד באופן סביר על טיבו והיקפו של הנזק שנגרם לתובע, לא ניתן לאמוד את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. על כן, לקשיי ההערכה מן הסוג הראשון יינתן משקל רב בבחינת התנאי השני. קשיי ההערכה מן הסוג השני מתייחסים לאמצעים העתידניים להטבת נזקיו של הניזוק. הללו הם תוצר של התפתחויות בתחום הרפואה, הרווחה והסעד - התפתחויות אשר לא פעם קשה לצפות מראש. כך, למשל, קשה - ואולי אף בלתי אפשרי - להעריך היום אילו תרופות וטיפולים רפואיים יהיו זמינים בעוד כעשר שנים. עם זאת, בדרך כלל ניתן להתגבר על קשיים אלה ולקבוע כנקודת מוצא, שעלותו של הפתרון המיטבי בעתיד תהיה זהה, באופן יחסי, לעלותו של הפתרון המיטבי בהווה. הנחה זו מובלעת למעשה כמעט בכל פיצוי בגין נזק עתידי, ולאורהּ, השפעתם של קשיי הערכה מסוג זה על חישוב הפיצויים, בדרך כלל, נמוכה. לפיכך, קשיי הערכה מן הסוג השני לא יובאו בדרך כלל בבחינת התנאי השני כטעם לפסיקת תשלומים עיתיים, אלא אם מדובר בקושי אקוטי וברור, שנפקותו רבה. כך, למשל, אם יראה ניזוק שלקה במחלה שאין לה בהווה כל מזור, שמחקר שתוצאותיו עשויות להתפרסם בעתיד הקרוב עשוי להביא למהפכה בטיפול במחלתו, ולא ניתן להעריך את מחירו של הטיפול, עשוי הדבר להוביל לדחיית ההכרעה באשר לראשי הנזק הרלוונטיים, ועל כן יילקח בחשבון במסגרת התנאי השני.

14. לאור האמור, הגענו לכלל מסקנה, כי אין מנוס מלהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיפסוק את יתרת פיצוייה של אבישג בתשלום חד פעמי. כאמור, בביטחונות שהציג המשיב בפני
נו, אין די למילוי התנאי הראשון לפסיקת תשלומים עיתיים. על בית המשפט להכריע בסוגיית מגוריה של אבישג בעתיד, בהתאם לחלופות הקיימות בהווה, זאת לאור ההלכה לפיה "אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק" (ראו: עניין עמר הנ"ל, בע' 926-925; ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 696-695; עניין מוסקוביץ הנ"ל, בעמ' 726-725). בית המשפט יבחן מחדש את סכום הפיצויים שפסק בגין נזקי העתיד מיום שימלאו לאבישג 21 שנים, קרי, הפסד השתכרות, סיעוד ועזרת הזולת, הוצאות דיור, הוצאות ניידות, טיפולים פרה-רפואיים, אביזרים וצרכים מיוחדים, שירותי מין וצרכים חברתיים וטיפולים פסיכולוגיים. כמו כן יוכל בית המשפט להידרש לשאלת הפיצוי להוריה של אבישג בגין שירותים פסיכולוגיים.

אשם תורם?

15. לאחר שדן בית המשפט קמא בהרחבה בנזק שנגרם לאבישג וקבע את גובה הפיצוי בו חב המשיב, הוסיף בית המשפט כי:

הואיל והתובעת 2 [האם - א"ר] נושאת באשם תורם בשיעור של 50%, הנתבע [המשיב בפני
נו - א"ר] יחוב במחצית שיעור הפיצויים...

בכך נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות. הדוקטרינה המכונה "אשם תורם" מעוגנת בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) הקובע לאמור:

סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...

עניינו של הסעיף בשיעור אשמתו של הניזוק-עצמו בגרימת הנזק - הניזוק ולא אחר. כאשר גורם נוסף, שאינו הניזוק עצמו, תרם לגרימת הנזק, חלה הדוקטרינה של מעוולים במשותף (ראו: סעיפים 11, 84-83 לפקודת הנזיקין). בדיון הקודם שקיימנו בתיק זה, אשר עסק כאמור בשאלת האחריות לנזקיה של אבישג, קבענו:

מבחינה דיונית לא היה מקום להטיל על טובה [האם - א"ר] אשם תורם - אלא במידה שמדובר בנזקים שלה, להבדיל מנזקיה של אבישג - שעל כך נאמר ש"אם גרם אדם נזק לקטין והורהו התרשל בהשגחה על התובע הקטין אין מזהים את ההורה עם הילד לענין הרשלנות התורמת של זה, אפילו תבע הוא כאפוטרופוס של הילד---". (עיינו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית עמ' ‎636). בהעדר מסגרת דיונית הולמת גם לא היה לכאורה מקום "לחלק את הרשלנות" בין טובה לבין בית החולים. אולם, מכיוון שבאי כוח בעלי הדין קיבלו עליהם כי מבחינה עקרונית רשאי היה בית המשפט לחלק את הרשלנות - או את הנזק - וטענו רק לענין השיעור, נלך אף אנו בעקבותיהם ונדון רק בענין האחרון.

מכאן, קבענו, כי מכיוון שהאם לא הייתה במעקב במהלך הריונה ומכיוון שהיא מסרה מועד שגוי של הוסת האחרונה שהייתה לה לפני כניסתה להריון, יש לחלק את האחריות לנזקיה של אבישג בינה לבין המשיב בחלקים שווים. לכאורה, בכל הקשור בנזקיה של אבישג, צריכה הייתה לחול כאן הדוקטרינה של מעוולים יחד ולחוד, ובפועל, לאחר שהיה המשיב-הנתבע פורע את מלוא החוב, היה באפשרותו לחזור אל האם בתביעה של מחצית מהסכום שנפסק. עם זאת, לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים הנזכרת לעיל, ניתן היה לחייב את המשיב אך במחצית מסכום הנזק שנפסק. משכך, דין טענת המערערים בעניין זה להידחות.

ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי

16. בית המשפט קמא קבע כי מסכום הפיצויים שישתלם לאבישג בתשלום חד-פעמי יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי, ובכלל זה, גמלת דמי מחיה, עזרה בלימודים וסידורים לילד נכה; קצבת ניידות; קצבת נכות כללית; קצבת שירותים מיוחדים. לטענת המערערים, אין זה ראוי לנכות את מלוא גמלאות המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים שנפסק בתשלום חד פעמי, כאשר חלק מהפיצויים נפסק בתשלומים עיתיים. יתר על כן, גורסים המערערים, כי לפי חוות הדעת האקטוארית, אם תעבור אבישג להתגורר ב"מוסד שיקומי", היא כלל לא תהיה זכאית לקצבת שירותים מיוחדים, וקצבת הנכות הכללית תשולם ישירות למוסד בו תגור. המערערים מוסיפים כי בפסק הדין ישנה אי-בהירות באשר לסכום הגמלאות אותו יש לנכות מכיוון שבית המשפט קמא לא נקב בפסק-דינו בסכום מדויק אלא הפנה לחוות הדעת האקטוארית שעמדה בפני
ו, אך זו כוללת שלוש חלופות אפשריות בכל תחום. המשיב טוען מצידו כי הגמלאות האמורות עשויות להשתלם לאבישג, בתנאים מסוימים, גם אם תשהה ב"מוסד שיקומי" וכי לאור העובדה שעיקר סכום הפיצוי נפסק בתשלום חד-פעמי, ראוי היה לנכות את הסכום הכולל של גמלאות המוסד לביטוח לאומי ממנו.

התרשמנו כי שאלת טיבן והיקפן של גמלאות המוסד לביטוח לאומי שישולמו לאבישג בעתיד והאופן בו יש לנכותן מן הפיצויים לא התבררה כל צרכה בפני
בית המשפט קמא. אשר לטענת המערערים בדבר היחס בין אופן תשלום הפיצוי לבין אופן הניכוי - עיתי או חד-פעמי - יש בה טעם מקום בו נפסקים הפיצויים וכולם או מקצתם בתשלומים עיתיים. הגמלאות השונות שמשלם המוסד לביטוח לאומי נועדו - כל אחת - להיטיב מוגבלויות ספציפיות של הנכה. כך, למשל, גמלת הנכות הכללית נועדה להטיב את אבדן כושר ההשתכרות, ולתת בידי הנכה סכום שיסייע לו לעמוד בהוצאות המחייה השוטפות (ראו סעיפים 202-200 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי)). גמלת שירותים מיוחדים נועדה לסייע לנכה לממן, כלשונו של חוק הביטוח הלאומי, "שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו" (ראו סעיף 206 לחוק; תקנות הביטוח הלאומי (מתן שירותים מיוחדים לנכים), תשל"ט-1978). אכן הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים אינו תלוי בקיומה או העדרה של גימלה מקבילה מטעם המוסד לביטוח לאומי. אולם, מקום בו נפסקים הפיצויים כתשלומים עיתיים, יש מקום, בדרך-כלל, להפחית מכל תשלום של פיצוי את הגימלה השוטפת, באין סכום חד ממנו ניתן לנכות את הסכום המהוון של הגמלאות.

17. לאור הכרעתנו בדבר אופן תשלום הפיצויים לאבישג, יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי גם לצורך שאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

סוף דבר

הצדדים העלו מגוון טענות הנוגעות ליתר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ולסכום הפיצויים שפסק בראשי נזק שונים פרט לאלה הנדונים לעיל. התרשמתי כי קביעותיו אלה של בית המשפט נטועות בחומר הראיות שהיה בפני
ו וכי סכום הפיצויים שפסק הינו סביר. בכגון דא אין ערכאת ערעור נוטה להתערב, וביחס לטענות הצדדים שלא נדונו לעיל, אין עילה לסטות מכלל זה בענייננו.

התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל וכי דין הערעור שכנגד להידחות במובן האמור בפסקאות 14, ו-17 שלעיל.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

ניתן היום, י"ב באדר התשס"ו (12.3.06).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03018190_p23.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 1819/03 אבישג אברהם, טובה אברהם, אברהם אברהם נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה) (פורסם ב-ֽ 12/03/2006)