פסקי דין על מלכיאל בן יוסף אברמוב | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על גדליה ויימן |

61090-03/14 א     21/11/2019




א 61090-03/14 מלכיאל בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל, גדליה ויימן








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 61090-03-14 בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל
ואח'


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופטת נעם חת מקוב



התובע:
מלכיאל בן יוסף אברמוב
ע"י ב"כ עו"ד דראי מישל


נגד

הנתבעים:
.1

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד יעקב חמו

מפרקליטות מחוז דרום - אזרחי

.2

גדליה ויימן
– ניתן פס"ד
.3

צוריאל שוחט – ניתן פס"ד
.4

יצחק אבוקסיס – ניתן פס"ד




פסק דין


1.
תביעה נזיקית לתשלום פיצוי בסכום של 200,000 ₪.

רקע עובדתי ודיוני
2.
ביום 22.04.12 בשעה 11:00 באופקים, לאחר שפנה התובע עם רכבו ימינה בצומת בו מוצב תמרור עצור, נעצר על ידי שוטר, רס"מ גדי ויימן (להלן: "ויימן") לאחר שהאחרון טען כי התובע לא עצר בתמרור עצור.
לאחר דין ודברים בין הצדדים, הודיע ויימן לתובע כי הוא מעוכב וכי עליו להתלוות אליו לתחנת המשטרה.
3.
התובע עשה כפי שהתבקש והגיע עם חברו שהיה איתו ברכב ושוטר נוסף לתחנה.
בשלב מסוים יצא התובע אל מחוץ לפתח התחנה (הדעות חלוקות בשאלה מה הייתה תכלית היציאה) וויימן דרש ממנו להיכנס בחזרה לתחנה והבהיר לו שאם לא יעשה כן ייעצר.
התובע ניסה לברר מדוע הוא מעוכב ואם בכוונת ויימן לעצור אותו.
ויימן הודיע לו שאם לא ייכנס לתחנה ייעצר ואז הודיע לו שהוא עצור.
בשלב זה ועל מנת לאזוק את התובע, הפעיל ויימן ביחד עם עוד שוטר (רס"ר צוריאל שוחט, להלן: "שוחט") כוח שגרם לתובע לחבלה בידו. ויימן אף הבהיר לתובע שאם צריך ישבור לו את הידיים (הדברים צולמו על ידי התובע והוגשו על גבי דיסק לבית המשפט).
לאחר מכן התובע נחקר והוחזר לתא המעצר ובשעה 18:50 לאחר התערבות של סנגור, שוחרר התובע מן המעצר.
4.
כנגד התובע הוגש ביום 07.08.12 כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, התנהגות פרועה במקום ציבורי, איומים והעלבת עובד ציבור (ת"פ 12422-08-12).
ביום 03.07.13 חזרה בה המדינה מכתב האישום לפני שניתן מענה.
התובע הגיש ביום 24.04.12 תלונה במח"ש נגד ויימן.
המחלקה לחקירות שוטרים החליטה ביום 08.07.12 כי אין מקום לפתוח בחקירה אולם התלונה הועברה ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל.
ביום 05.09.12 נשלחה לתובע הודעה כי תלונתו נמצאה לא מוצדקת.
5.
התביעה הוגשה תחילה נגד משטרת ישראל (להלן: "המדינה" או "המשטרה") ושלושה שוטרים, ויימן, שוחט ורס"ב יצחק אבוקסיס (ביחד: "השוטרים").
המדינה הגישה הודעת חסינות בעניינם של השוטרים על פי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
התובע הגיש בקשה לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות.
ביום 17.01.15, נדחתה בקשת התובע ועל כן התביעה כנגד השוטרים נדחתה וההליך התנהל כנגד המדינה בלבד.

טענות התובע
6.
התובע טוען כי השוטרים התרשלו בעיכובו שלא כדין, במעצרו שלא כדין ובתקיפתו בעת שעשו שימוש בכוח שלא כדין וכלאו אותו לשווא.
התובע טוען כי הותקף בברוטליות על ידי ויימן, נעצר למשך 7 שעות ללא עילה ובשל גרסאות כזב של השוטרים הוגש נגדו כתב אישום שהמדינה חזרה בה ממנו נוכח ראיות חד משמעיות שהוצגו על ידו.
לטענת התובע ווימן סירב להסביר לו מדוע הוא מעכב אותו.
עוד טוען התובע כי לא יצא אל מחוץ לתחנה בשום שלב ועל כן הטענה בעניין זה נועדה אך ורק להכשיר את מעצרו הבלתי חוקי שנעשה באלימות מיותרת.
7.
התובע טען כי מהמקום בו עמד ויימן כשהוא פנה ימינה ביום האירוע, לא יכול היה ויימן לראות אם הוא עצר בקו העצירה אם לאו.
בעל עסק סמוך ניגש לצדדים ותמך בעמדתו זו של התובע מול ויימן והיה עד לכל ההתרחשות, על כן ככל שהמדינה רצתה להוכיח כי התובע קילל את ויימן היה עליה לזמן את בעל העסק לעדות.
8.
התובע מפנה לסתירות בעדויות השוטרים, לתיאום גרסאות בינהם ולאי התאמה בין הגרסאות שמסרו לבין הסרטון שנעשה על ידו תוך כדי האירוע.
עוד טוען התובע כי אילו לא צילם את הסרטון קרוב לוודאי כי היה מורשע על לא עוול בכפו על פי כתב האישום ורק קיומו של הסרטון גרם למדינה לחזור בה מכתב האישום.
התובע טוען כי שוחט ניסה להטיח את הטלפון שלו לרצפה כדי לשבש את הראיות נגדו ונגד חבריו.
התובע מפנה לכך שויימן העיד כי ידע שהוא מצולם אולם לא ציין זאת בדוח כלשהו ונראה כי הדבר נבע מכך שקיווה שהסרטון הושמד.
9.
לטענת התובע יש לראות בהגשת כתב האישום נגדו, משום נגישה לפי סעיף 60 לפקודה.
המדינה לא צירפה כראיה את ההחלטה של התובעת המשטרתית לחזור בה מן האישום וחזקה כי ראיה זו הייתה פועלת נגדה.
10.
בסיכומים טען התובע כי נגרם לו נזק ממון של 11,800 ₪ בגין תשלום לסנגור וכן כי נגרמה לו עוגמת נפש מרובה אותה העמיד על סכום של 20,000 ₪.
בנוסף הוא תבע פיצוי של 120,000 ₪ בגין כאב וסבל שנגרם לו, פגיעה באוטונומיה והפרת זכויותיו על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
התובע טען כי יש לפסוק במקרה זה אף פיצויים עונשיים בסכום של יפחת מ – 20,000 ₪.
בסיכום הסיכומים תובע התובע סכומים שונים לחלוטין המסתכמים ב – 200,000 ₪.
11.
אציין כבר כאן, כי בכתב התביעה נתבע פיצוי בסכום של 200,000 ₪ בגין כאב וסבל, נטען כי המדינה עוולה כלפי התובע בעוולת הרשלנות , הנגישה, התקיפה וכליאת השווא.
לא נטען דבר לעניין פגיעה באוטונומיה, לא ניתן כל פירוט לנזק ממוני ולא נתבעו פיצויים עונשיים.
הדיון כאן יתמקד בסעדים ובעילות שנטענו בכתב התביעה בלבד.

טענות המדינה
12.
המדינה דוחה את טענות התובע וטוענת כי פעלה כדין ובכל מקרה לא התרשלה.
המדינה טוענת כי התובע עוכב בשל העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לאחר שנעצר על ידי ויימן בשל אי ציות לתמרור עצור. לטענת המדינה, כשנעצר התובע על ידי ויימן, החל להתווכח אתו לטעון כי לא יכול היה לראותו מבצע את העבירה מן המקום בו עמד, התובע הפריע לויימן כשערך את הדו"ח ואף הטיח בו קללות.
על כן התובע הוא שאחראי לכך שפעולה פשוטה של מתן דוח הסלימה לכדי עיכוב.
המדינה מציינת כי התובע הורשע בדין על פי דוח התנועה ועל כן הוא מנוע מלטעון כל טענה בעניין זה.
13.
לטענת המדינה, גם כשהגיע התובע לתחנת המשטרה לא חדל להטריד את השוטרים ולהפריע להם בעבודתם, איים על ויימן ולא נשמע להוראות השוטרים ועל כן נעצר.
משום שהתנגד למעצר בכוח, נאלצו השוטרים להפעיל כוח סביר וכך עשו.
14.
לטענת המדינה, ההחלטה לחזור מכתב האישום נבעה מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.
התביעה הייתה ערה לסרטון שצילם התובע כשהחליטה להגיש כתב אישום ועל כן לא בגלל קיומו החליטה לחזור בה מן האישום.
התובע עצמו העיד כי אינו יודע מדוע הוחלט לחזור מן האישום (ע' 19 ש' 16-19).
15.
לטענת המדינה אין אף בסיס לטענת התובע כי השוטרים מסרו גרסאות כוזבות ומתואמות וכל תכליתה להכפיש את שמם של השוטרים.
עוד טוענת המדינה כי אין בסיס לטענתו של התובע כי לא הוסברה לו סיבת העיכוב, שכן הוא עצמו בחקירה במח"ש ובמשטרה ציין כי הובא למשטרה בין היתר בשל העלבת השוטר.
כמו כן אין לקבל את ניסיונו של התובע לטשטש את חלקו בפרשה, מאחר שהוא איים על ויימן.
16.
התובע החליט לצאת מן התחנה ולא נשמע לדרישת השוטרים לחזור פנימה על מנת לא להיעצר.
לטענת המדינה, הגרסה כי התובע רצה לצאת לעשן היא גרסה כבושה שכן במח"ש טען כי האירוע אירע משום שרצה לצלם וויימן לא הסכים.
שוחט העיד כי מקובל שמעוכבים מבקשים סיגריות, מים או אוכל והשוטרים משתדלים לספק, אולם לטענתו, התובע לא ביקש (ע' 31 ש' 26-34).
17.
לטענת המדינה, התובע מסר גרסה מגמתית, הגזים, שיקר והשמיט את התנהלותו שלו כלפי השוטרים.
המדינה מפנה לדוגמאות שונות בהן התובע הסתיר, לא דייק והעיד בסתירה לעדותו של חברו שנכח באירוע, מר ממסתלוב.
18.
כך, התובע התעלם בתצהירו מכך שהתווכח עם ויימן, אולם מעדותו של מר ממסתלוב במח"ש (ע' 1 ש' 6-8) ובבית המשפט (ע' 25 ש' 1-3), עולה כי אין בסיס להכחשה זו.
בעדותו בבית המשפט טען התובע שאינו יודע מי זה בורה (ע' 10 ש' 13-14), אליו התייחס באיומיו, אולם בחקירתו במשטרה דווקא ידע מי זה בורה ואף בעדותו בבית המשפט בסופו של יום הודה שהוא יודע מי זה בורה (ע' 17 ש' 27-30).
19.
בחקירתו טען התובע כי ויימן ישב 200 מ' מהצומת והוא אף חזר על כך בעדותו (ע' 12 ש' 15-16) אולם בשלב מסוים הסכים כי מדובר ב – 20 מ' (ע' 11 ש' 28).
התובע טען כי ישב במעצר שעות ארוכות, אולם בחקירתו במשטרה טען כי ישב בתא המעצר רק שעה.
בעדותו במח"ש התובע טען כי הותקף על ידי ויימן ועוד שלושה שוטרים, אולם בפועל המעצר בוצע על ידי ויימן ושוטר אחד נוסף – שוחט.
התובע אף הגזים בעדותו כשטען כי תוך כדי האיזוק "פוצצו" אותו במכות, שעה שהוא לא הוכה כלל (ע' 10 ש' 21).
התובע טען במח"ש כי גם חברו הותקף, בעוד החבר עצמו אמר במח"ש כי לא הותקף.
20.
לטענת המדינה, העובדה כי בסרטון שומעים את ויימן אומר פעמיים "אם צריך נשבור לך את הידיים" נובעת מכך שהסרטון נערך והתובע הודה בכך שהסרטון הוכפל (ע' 18 ש' 12-14).
מכאן כי הסרטון אינו משקף כלל את המציאות ויש לתת לו משקל אפס.
המדינה מציינת כי אין מחלוקת על כך שמהמסמכים הרפואיים שצירף התובע עולה כי ידיו לא נשברו והאמירה של ויימן בעניין זה הייתה בלהט המעצר, כשהתובע התנגד לכבילה ולא הייתה כל כוונה לשבור את ידיו של התובע.
21.
התובע אף שיקר כשטען בסעיף 18 לתצהירו שבשל המצוקה הנפשית הוא מתחיל טיפול פסיכולוגי בעוד אשתו העידה כי לא היה אצל פסיכיאטר או פסיכולוג (ע' 21 ש' 20-25).
התובע טען שלא צירף אסמכתאות בעניין טיפול זה כי הוא מתבייש (ע' 19 ש' 8-9).
22.
המדינה מציינת כי בכתב התביעה תבע התובע פיצוי בגין כאב וסבל בלבד ואין מקום לכל ראשי הנזק שהתייחס אליהם בסיכומים (סעיפים 25, 30, 36, 40, 50 ו – 56).
התובע שילם אגרה על נזקי גוף ועל כן יש להידרש רק לראשי נזק במסגרת זו.
לטענת המדינה
התובע לא צירף חוות דעת רפואית לתביעתו ועל כן לא הוכיח נזקי גוף.

הראיות שהובאו בפני
23.
מטעם התובע הוגשו שלושה תצהירים: שלו, של רעייתו ושל החבר שנכח באירוע, מר מאיר ממסתלוב.
מטעם המדינה ניתנו שלושה תצהירים של השוטרים.
24.
אציין כי איש מהצדדים לא זימן לעדות את בעל המסעדה הסמוכה אשר לכאורה נכח באירוע כשהחל וזאת יש לזקוף לחובת שני הצדדים באותה מידה.

דיון והכרעה
25.
בין הצדדים מחלוקות עובדתיות ומשפטיות.
המחלוקות העובדתיות קשורות באופן התרחשות האירוע ולתוצאותיו החל ממעצרו של התובע עקב אי עצירה בתמרור עצור ועד לשחרורו בשעה 19:00 מן התחנה.
המחלוקות המשפטיות קשורות לשאלה אם המשטרה נהגה כדין בכל שלב ושלב של האירוע ואם ניתן לייחס לה עוולות כפי שנטען על ידי התובע.
אבחן להלן מחלוקות אלה ואתחיל במחלוקות העובדתיות.

הכרעה במחלוקות עובדתיות
26.
אתחיל ואציין כי בניגוד לטענת המדינה כי התובע שילם אגרה של תביעה בנזקי גוף, עיון בתיק יראה כי התובע שילם אגרה על תביעה כספית בסכום של 200,000 ₪.
אומנם בסוף כתב התביעה הוא מתייחס אך ורק לנזק של כאב וסבל, אולם אין לקבל את הטענה כי מדובר אך ורק על כאב וסבל בגין נזק הגוף שנגרם לתובע.
התובע לא צירף חוות דעת רפואית לתביעתו ועל כן לא הוכיח דבר שברפואה, אולם ניתן לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל ובגין נזק לא ממוני אחר, גם ללא חוות דעת רפואית.
27.
מקובלת עלי טענת המדינה כי התובע לא תמיד דבק בגרסה אחת להשתלשלות האירועים.
לעיתים נראה כי אכן ניסה להאדיר את מימדי האירוע ולעיתים ניתן לייחס את חוסר העקביות של התובע והסתירות מול עדויות אחרות, לכך שהוא עצמו היה נסער בעת ההתרחשויות או גם לחלוף הזמן.
28.
אין מחלוקת על כך שהתובע לא קיבל את הדוח מויימן ברוח טובה והוא ניסה לשכנע את ויימן שאין לתת לו את הדוח.
לגבי אופי הוויכוח יש מחלוקת בין הצדדים, אם התובע קילל את ויימן ואיים עליו או שמא רק ניסה לשכנעו שהוא עצר בקו העצירה ועל כן אין מקום לרשום לו דוח.
חברו של התובע, בעדות במח"ש, תיאר ויכוח עם ויימן, אולם לפי עדותו מדובר היה בוויכוח ענייני, כשהוא והתובע טוענים שהייתה עצירה וויימן טוען אחרת.
29.
נוכח עמדתו הנחרצת של התובע בעניין מתן הדוח ותחושתו כי נוכח שירותו במשטרה הצבאית יש לו בקיאות בתחום (כך העיד חברו, ע' 24 ש' 16), אני נוטה לקבל את עדותו של ויימן כי התובע לא רק ניהל ויכוח ענייני ורגוע בשאלה אם עצר אם לאו.
אציין שוב כי ככל הנראה היה עד להתרחשות (בעל המסעדה הסמוכה) אשר מטעמים השמורים עימם, לא מצא איש מן הצדדים מקום לזמנו.
30.
לעניין המרחק של ויימן מן הצומת, נראה כי התובע הגזים כשטען שויימן היה 200 מ' מן הצומת הן בעדותו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט (ע' 12 ש' 15-16).
עם זאת טענת המדינה כי התובע בשלב מסוים הסכים כי למעשה מדובר ב – 20 מ' (ע' 11 ש' 28), איננה מדויקת.
התובע נשאל אם זה 20 מ' והסכים, אולם מיד חזר על גרסתו שמדובר ב – 100 מ' ועוד 100 מ' (ע' 12 ש' 11-16).
מאחר שמקובלת עלי עמדת המדינה כי השאלה אם הדוח ניתן כדין אם לאו אינה עומדת להכרעה בהליך כאן, לא נדרשת הכרעה בשאלה זו.
31.
לגבי ההתרחשות בתחנה כשהתובע היה מעוכב, ויימן טען כי התובע לא חדל להפריע ולאיים עליו.
שוחט בסעיף 5 לתצהירו טען כי התובע לא הפסיק לקלל, אולם בעדותו לא ידע לפרט דבר מעבר לרשום במזכר, כלומר שהתובע אמר לויימן שיתחשבן איתו וכיו"ב (ע' 30 ש' 9-20).
שוחט אף לא זכר ששמע את הדברים שויימן התייחס אליהם במזכר שלו בעניין בורה ואיומים נוספים (ע' 36 ש' 10-16).
התובע בתצהירו לא התייחס לכך ובעדותו טען כי שאל מדוע הוא מעוכב אולם הכחיש כי איים על ויימן (ע' 10 ש' 13-16).
אציין כי ויימן לא טען כי התובע המשיך לקלל אותו בתחנת המשטרה, אלא רק כי התובע איים עליו איומים שונים.
חברו של התובע שלל את הטענה כי התובע הפריע בתחנה או דיבר באופן כללי (ע' 25 ש' 21-30).
על כן עובדתית
אני קובעת כי התובע לא המשיך לקלל את ויימן או שוטר אחר בתחנה, לכל היותר הביע את דעתו השלילית על ההתנהלות וייתכן כי הוסיף איומים כאלה ואחרים, אולם לא היו אלה איומים באלימות.
32.
כאמור, היו אף מקרים בהם התובע לא דייק בעדותו ללא שניתן להסביר זאת.
כך לעניין בעל המסעדה הסמוכה.
בסעיף 7 לתצהירו טען התובע כי הוא ניגש אליהם כשויימן עמד לתת לו דוח ואמר לויימן כי אינו יכול לראות מן המקום בו עמד את הצומת, אולם בעדותו הוא הפליג והוסיף כי בעל המסעדה ציין כי ויימן היה בתוך המסעדה (ע' 11 ש' 7-17).
טענה זו לא נטענה על ידי התובע בחקירתו במשטרה או בהודעה שנתן במסגרת חקירת מח"ש ונראה כי התובע נסחף בעדותו.
התובע אף טען בתחילת עדותו כי אינו יודע מי זה בורה, למרות שהוא היה זה שהזכיר את בורה בחקירתו אולם בהמשך החקירה נזכר לפתע מי זה בורה (ע' 10 ש' 13-14; ע' 17 ש' 28-32).
33.
בכל הנוגע לידיעתו של התובע על הסיבה לעיכובו, יש פנים לכאן ולכאן.
מצד אחד, בחקירתו במשטרה מציין התובע בש' 8 כי ויימן אמר לו שהוא מעליב שוטר בתפקיד ומן הצד השני חזר וטען כי לא הוסבר לו הטעם לעיכובו או למעצרו.
בעדותו בפני
ניסה התובע להסביר את הדברים אולם לא התקבל הסבר של ממש (ע' 13 ש' 22-28).
חברו של התובע בתחילה הסכים כי ויימן הסביר לתובע מדוע הוא מעוכב (ע' 24 ש' 5-8) אולם בהמשך שלל זאת לחלוטין (ע' 25 ש' 9-16).
ייתכן והסתירות בעדותו של החבר נבעו מאי הבנת השפה (עלה בחקירה החוזרת ששליטתו בעברית מוגבלת, ע' 28 ש' 7-9).
על כן ייתכן וויימן אמר לתובע כי הוא מעליב שוטר בתפקיד, אולם אין אמירה זו שוות ערך לידיעה על הטעם לעיכוב.
לכאורה הדברים צריכים להיאמר במפורש ועל כן ייתכן שהתובע לא ידע בעת העיכוב מה הטעם המדויק לעיכובו.
34.
לגבי הטעם ליציאת התובע מדלת התחנה, מקובלת עלי עמדת המדינה, כי התובע לא ביקש רשות לצאת ואף לא היה בדרכו לעשן, ייתכן שרצה לצאת להתאוורר.
35.
אשר למשך המעצר של התובע, טענה המדינה כי גם כאן התובע הפריז כשטען כי ישב במעצר שעות ארוכות, זאת נוכח העובדה כי בחקירתו במשטרה טען כי ישב בתא המעצר רק שעה (ע' 2 לחקירה בש' 32).
נראה כי בעניין זה הצדק עם התובע.
לפי דוח המעצר הוא נעצר בשעה 13:02, אולם לפי המזכר של שוחט, שסייע לויימן לעצור את התובע, האירוע החל בשעה 11:40 והסתיים בשעה 11:50.
לפי דוח השחרור של התובע, התובע נעצר בשעה 11:40 והדבר מתאים לנטען על ידי התובע בסעיף 13 לתצהירו.
התובע נחקר משעה 14:15 עד לשעה 15:00, על כן שהה בתא המעצר כשעתיים לפני שנחקר ולכך כנראה התייחס בחקירתו (הן לא יכול היה להתייחס להמשך החזקתו במעצר לאחר החקירה, בעת החקירה).
התובע שוחרר מן המעצר בערך בשעה 19:00, כלומר לאחר חקירתו וללא כל תכלית הושאר במעצר ארבע שעות נוספות ובסך הכל היה נתון במעצר כשבע שעות ולא שעה.
36.
צודקת המדינה כי התובע הפריז בתיאור אירוע המעצר.
בעדותו במח"ש טען כי הותקף על ידי ויימן ועוד שלושה שוטרים, אולם התובע לא ידע לומר מי הם שני השוטרים הנוספים שהשתתפו באירוע ועל כן אני מקבלת את גרסת המדינה כי בפועל המעצר בוצע על ידי ויימן ושוחט בלבד.
בעדותו בבית המשפט אף טען התובע כי תוך כדי האיזוק "פוצצו" אותו במכות, שעה שנראה כי אומנם הופעל כוח לשם איזוקו, אולם התיאור של התובע מוגזם (ע' 10 ש' 21).
התובע טען במח"ש כי גם חברו הותקף, בעוד החבר עצמו אמר במח"ש כי לא הותקף.
אציין כי המעצר והאיזוק ארכו דקות בודדות לכל היותר והתובע מן הסתם היה נסער, על כן אם לא זכר לפרטי פרטים את ההתרחשות המדויקת, קשה לזקוף זאת לחובתו.
למרות הגזמות כאלה ואחרות של התובע וגם של חברו, נראה כי אין מחלוקות על העובדות הבסיסיות כפי שפורטו בראשית הדברים.
37.
לטענת המדינה, העובדה כי בסרטון שומעים את ויימן אומר פעמיים "אם צריך נשבור לך את הידיים" נובעת מכך שהסרטון נערך והתובע הודה בכך שהסרטון הוכפל (ע' 18 ש' 12-14).
מכאן לטענת המדינה יש לקבוע כי הסרטון אינו משקף כלל את המציאות ויש לתת לו משקל אפס.
נראה כי בכך מפריזה המדינה.
לא ברור מדוע הוצג חלק מן האירוע פעמיים בסרטון ועולה החשד שהדבר נעשה כדי להעצים את האירוע, עם זאת, השוטרים עצמם אינם חולקים על האירוע עצמו לרבות אותה אמירה ("אם צריך נשבור לך את הידיים") ועל כן יש לקבוע כי הדברים נאמרו פעם אחת על ידי ויימן ולא מעבר לכך, אולם גם לא למטה מכך.
38.
צודקת המדינה בטענתה כי מהמסמכים הרפואיים שצירף התובע עולה כי ידיו לא נשברו.
מכאן מבקשת המדינה לקבוע כי האמירה של ויימן בעניין זה הייתה בלהט המעצר, כשהתובע התנגד לכבילה ולא הייתה לויימן כל כוונה לשבור את ידיו של התובע.
מוכנה אני להניח כי לא הייתה לויימן כוונה לשבור את ידיו של התובע, אולם כפי שאפרט בהמשך, לא התברר כלל מדוע נדרש "להט" לביצוע מעצרו של התובע.
39.
צודקת המדינה בטענתה כי התובע הפריז אף בנוגע למצבו הנפשי.
בסעיף 18 לתצהירו ציין כי בשל החרדה הפוגעת בשגרת חייו הוא יתחיל בלית ברירה טיפול פסיכיאטרי.
בעדותו לא ציין התובע כי אינו בטיפול כזה אלא רק טען כי לא צירף קבלות מפאת הבושה (ע' 19 ש' 8-9),
אולם אשתו בעדותה שללה לחלוטין טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי של התובע (ע' 21 ש' 21-25).
40.
העולה מן המקובץ הוא כי לעיתים הפריז התובע בחלק מתיאוריו ולעיתים לא דייק, אולם אין בכך כדי להשליך על העובדות הבסיסיות כפי שפורטו בראשית הדברים.

הכרעה במחלוקות המשפטיות
41.
התובע עוכב, נעצר תוך שהופעל עליו כוח ולאחר מכן שוחרר.
הוגש נגדו כתב אישום ולאחר מכן המדינה חזרה בה מן האישום.
יש לבחון תחילה אם פעלה המדינה כדין בעת עיכובו של התובע, בעת מעצרו ובהמשך התנהלותה כלפיו ולאחר מכן לבחון אם ניתן לייחס למדינה רשלנות כלפי התובע, או כל אחת מן העוולות האחרות שנטענו על ידו.

האם פעלה המשטרה כדין?
42.
סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו 1996 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן:

(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב)
שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1)
יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2)
הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.
43.
לגבי פרשנות סמכות העיכוב של המשטרה ראה למשל בת"א (שלום - י-ם) 21434/08 בן גביר נ. מדינת ישראל
(להלן: "פס"ד בן גביר") שם בסעיף 51 לפסק הדין נקבע:

"על-פי הוראות אלו, ניתן לעכב אדם אם יש יסוד סביר לחשד שהעבירה כבר בוצעה או כדי למנוע את ביצועה, ובלבד שיש יסוד סביר לחשד שמדובר ב"עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם או את שלום הציבור או את בטחון המדינה" (
סעיף 67(א)

). הוראות אלו מוסיפות כי דרישת שוטר מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה היא רק אם "יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה" או אם "יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א)". כך גם ניתן לעכב אדם אם "הזיהוי היה בלתי מספיק" או שלא ניתן לחקרו במקום הימצאו....".
44.
על פני הדברים, קשה לראות כיצד ווכחנותו או אף חוצפתו של התובע כלפי ויימן, הקימה חשד לעבירה העלולה לסכן את שלום הציבור או את בטחונו של אדם כלשהו.
על כן אף אם אקבל את גרסת המדינה לפיה כשניתן דוח התנועה לתובע הוא הטיח בויימן גידופים והתווכח אתו, ואף אם התנהלותו עלתה כדי חשד לביצוע עבירות של העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לא התברר הצורך בעיכובו של התובע.
45.
כפי שויימן עצמו העיד, התובע לא היה האזרח הראשון שלא קיבל דוח תנועה בהשלמה שלווה.
כשנשאל ויימן
לגבי הקללות בשטח טען שמבחינתו שתי קללות מספיקות לו (ע' 46 ש' 1) והסכים שקיללו אותו בעבר, גם אם לא הרבה פעמים (ע' 46 ש' 6-8).
ויימן העיד כי העיכוב היה משום שהתובע אמר לו "דלביוב" (ע' 51 ש' 27) שזו קללה ברוסית, אולם הסכים שלא עיכב בעבר את כל מי שקילל אותו (ע' 46 ש' 9-10).
ויימן הסכים כי לאירוע היה עד, אולם הוא לא רשם את שמו ולא גבה ממנו עדות ולא יכול היה להסביר מדוע (ע' 46 ש'27-32).
נראה כי עולה מכך, שויימן לא באמת חשב לברר את החשדות נגד התובע להעלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ועולה החשש שמא עשה ויימן שימוש בסמכות העיכוב על מנת להפגין מרותו על התובע.
46.
שוחט בעדותו ציין כי כשוטר מדי יום מקללים אותו המון קללות והוא לא מפרט זאת בדוחות שלו (ע' 30 ש' 31).
לאחר מכן אף ציין כי קללות ואיומים זו הנורמה שהשוטרים חווים כל הזמן (ע' 31 ש' 14-15).
מבלי להצדיק נורמה מדאיגה זו אציין כי אם זו אכן הנורמה, לא ברור מדוע דווקא את התובע החליט ויימן לעכב ואחר כך לעצור.
שוחט ציין בהמשך כי בדרך כלל כשאזרחים מקללים הוא פשוט מבליג, אלא אם כן זה חריג מאוד (ע' 35 ש' 14-16).
47.
בענייננו, התובע לא סיכן חיי אדם, לא הפריע לסדר הציבורי באופן אחר מלבד האמור, וניתן היה בהחלט להמשיך ולברר את התנהלותו של התובע גם במועד מאוחר יותר, לאחר שהתובע יסיים את עבודתו וויימן יסיים את משמרתו. הטענה בדבר צורך לעכב את התובע כדי להשלים את דוח התנועה כביכול ואת חקירתו, איננה סבירה.
דו"ח תנועה הוא מסמך שאינו דורש מאמץ כתיבה ניכר ובכל מקרה, ניתן היה להשלימו ללא עיכוב התובע ואף דוח פעולה בעניין זה לא דרש את נוכחותו של התובע.
כאמור, חקירתו של התובע ככל שנדרשה, ניתנת הייתה לביצוע במועד אחר.
48.
אוסיף כי לעיתים העבירה של העלבת עובד ציבור תוך אי ציות לשוטר, יכולה להצדיק עיכוב, אולם נדרש הרכיב הנוסף של חשש להפרת שלום הציבור שנעדר בענייננו.
כך בת"א (שלום ת"א) 29573-12-12 עו"ד כהן נ. סודאי ואח', נדחתה תביעה כנגד המדינה בנוגע לעיכוב התובע שם ובין היתר עלה מעובדות אותו מקרה, כי המשטרה הוזעקה לאירוע על ידי נהג מונית איתו היה לתובע שם ויכוח, המשטרה ביקשה מן התובע לצאת מן המונית ולשלם לנהג והוא סירב לעשות כן מאחר שסבר שעל הנהג להביאו תחילה למחוז חפצו.
לאחר מספר דקות הוחלט על עיכובו של התובע.
בית המשפט סבר כי המשטרה פעלה בעניין זה כדין, אולם מדובר היה בתקרית בין שני אזרחים שעלולה הייתה להתפתח לכדי הפרת שלום הציבור ופגיעה באדם, מה שלא היה בענייננו.
49.
יתר על כן, ערעור שהוגש על

פסק דין
זה, ע"א (מחוזי ת"א) 44886-04-15 עו"ד כהן נ. מדינת ישראל
(להלן: "ערעור עו"ד כהן") התקבל בחלקו וכך נקבע בסעיף 8 לפסק הדין:

"בהינתן שהמשטרה אמונה לא רק על מניעת עבירות, גילוין, תפיסת עבריינים והעמדתם לדין, אלא גם על "קיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש" (
סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971

), הרי שפועלם הראשון של השוטרים להפריד בין הניצים ולגרום למערער לצאת מהמונית השייכת לנהג, היה אך נכון וראוי, ומשהפרדה זו דרשה את עיכובו של המערער, שסירב לצאת מהמונית, אין למצוא כל דופי בעיכוב.
"
50.
בהמשך הדברים בסעיף 12 לפסק הדין נקבע:

"הדרישה שבס.ק.2 לעיל אינה דרישה טכנית פורמאלית שדי בהתקיימה כדי להקים באופן אוטומטי את דרישת ההילוות לתחנת המשטרה לצרכי חקירה, משזו צריכה לקיים גם את דרישת הפגיעה המינימאלית וגם את דרישת הסבירות. ברירת המחדל הינה זימון מתואם לתחנת המשטרה, ולא דרישת הילוות מיידית...".
51.
ובהמשך בסעיף 13 לפסק הדין:

"... בהינתן שסיבת העיכוב הייתה אי ציות לשוטר ובהינתן שהסכסוך האזרחי בין המערער לבין הנהג אינו עניין למשטרה לעסוק בו - חקירתו של המערער הייתה אמורה להתבטא במספר מצומצם של שאלות קצרות ופשוטות ולהימשך לא יותר מדקות ספורות, לא בשונה מתשאול נהג ששוטר עוצר את נסיעתו על אם הדרך עקב חשד לביצוע עבירת תנועה. עיכובו של המערער בעיתוי זה כבר לא היה נחוץ ולא שירת שום מטרה. ... עיכובו של המערער בשלב זה, חרף הרף הנמוך של חומרת האירוע כפי המתואר לעיל, מעורר תהייה מעיקה שמא מישהו גמר אומר בדעתו ללמד את המערער לקח ולהשפילו, אם בשל דבריו המתנשאים כלפי השוטרים, אם בשל סירובו להצעתם לפתרון הסכסוך.
..".
52.
עוד ראה בת"א (שלום י-ם) 25665-06-15 שרגא נ. ניצקנסקי ואח' שם התקבלה תביעת פיצויים נגד המדינה ונקבע בסעיף 35 לפסק הדין:

"בנסיבות המקרה דנן, בהן זהותו של הנתבע ידועה, או למצער, אפשר לבררה ללא כל קושי, הרי שלא קמה כל דחיפות בעיכובו של הנתבע. בהתאם לכך - הפעלת סמכות העיכוב נעשתה שלא כדין. ...".
53.
אני דוחה אם כן את טענת המדינה כי "לא היה מנוס" אלא לעכב את התובע.
היה גם היה מנוס ואף יותר מכך, בהחלטה על עיכוב מידי היה
משום הפעלת מרות מיותרת ועל כן גם אם לתובע אחריות להסלמה עד לאותה החלטה, הרי שההחלטה לעכב הייתה כולה של ויימן ואני סבורה כי החלטה זו הייתה שלא כדין.
54.
כפי שתואר לעיל, בכך לא הסתיימה פרשה זו ובהמשך התובע נעצר תוך שהופעל עליו כוח.
במצב בו התובע היה מעוכב, גם אם לקביעתי בדי עבד, שלא כדין, היה עליו להישמע להוראות השוטרים ועל השוטרים היה למנוע את הימלטותו מן התחנה, אלא שלא הייתה כל אינדיקציה כי התובע עומד לברוח מן התחנה.
לא היה קורה מאומה, אילו עיכובו של התובע היה כולל את האפשרות שהתובע ימתין לחקירתו מחוץ לתחנה ויתאפשר לו לשאוף אוויר.
התובע היה בדרכו לעבודה ולפתע מצא את עצמו יושב בתחנת המשטרה ומבזבז את זמנו.
לא היה נגרע דבר מתכלית נוכחותו של התובע בתחנה, אילו אפשר לו ויימן לעמוד מחוץ לתחנה ולהפך, ויימן ציין כי התובע הפריע לו לעבוד, איים עליו, שאל אותו שאלות והטריד אותו ואילו אפשר לו להמתין בחוץ, כל זה היה נמנע.
55.
סעיף 23 לחוק קובע את סמכות המעצר של שוטר ובין היתר הוא קובע:

"(ב) שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב.
(ג)
לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב."
56.
על כן, פורמלית הייתה לשוטרים עילה לעצור את התובע, שכן הם הורו לו להיכנס לתחנה במסגרת סמכות העיכוב שלהם והוא לא ציית להם.
עם זאת, מהותית לא הייתה עילה למעצר.
משקבעתי כי העיכוב היה שלא כדין, לא ניתן היה להשיג את תכליתו על ידי מעצר ובכל מקרה, היה מקום בשלב זה לאחר שויימן הגיע לתחנה והיה לו זמן לשקול את הדברים, לשחרר את התובע מן העיכוב ולזמנו לחקירה במועד אחר.
אני דוחה את הטענה כי לא היה מנוס ממעצרו של התובע, לאחר שהוא סירב לחזור לתוך התחנה לאחר שיצא החוצה (ואין זה משנה אם יצא לעשן או לשאוף אוויר).
57.
כאמור לעיל, התובע הוא אדם נורמטיבי ללא רישום פלילי כלשהו, לא היווה סכנה לציבור ואף אילו היה בורח מתחנת המשטרה (ולא הייתה כל אינדיקציה שהיה בדעתו לעשות כן), לא היה נגרם סיכון.
58.
כשהעיכוב לא היה מוצדק והתובע לא היווה סכנה ממשית או בכלל לציבור או לשוטרים, הטענה כי הייתה הצדקה למעצר משום שאם מעוכב יברח מן התחנה השוטרים יידרשו לתת על כך את הדין, היא טענה סיבובית ואינה טעם מספק.
הדבר נכון גם אם התובע לא דבק בגרסתו, ייפה אותה לאורך הזמן ואינו סמל של אמירת האמת.
כל אלה, אינן עילות מעצר לכשעצמן ואינן משנות את התמונה הכללית.
למותר לציין, כי על מנת לבצע מעצר לא דרוש, הפעלת כל מידה של כוח אינה דרושה.
אינני חולקת על הטענה כי הופעל כוח סביר נוכח התנגדות התובע, אולם עובדה זו אינה יכולה לרפא את הפגם שבעצם ביצוע המעצר המיותר.
59.
לכך אוסיף כי גם המשך ההתנהלות בתחנת המשטרה לא היה סביר.
התובע נחקר בין השעות 14:16 ל – 15:05 (נספח ה' לתצהירו של ויימן) ומטעם כלשהו רק בשעה 19:00 ולאחר התערבות של סנגור שוחרר.
לא ניתן כל טעם לכך שהתובע לא שוחרר מיד בתום חקירתו ושוב עולה החשש כי מדובר בהחלטה שנעשתה ממניעים לא ענייניים ושאינם קשורים בחקירה.

רשלנות
60.
לאחר שקבעתי כי העיכוב היה שלא כדין וכי חוקיות המעצר מוטלת בספק, אולם וודאי לא נעשתה בתבונה יתירה, וכן קבעתי כי ההחלטה להפעיל כוח לביצוע מעצר מיותר זה וודאי ראויה לביקורת כמו ההחלטה להותיר את התובע מעל שלוש שעות נוספות במעצר טרם שחרורו, עדיין יש לבחון אם התנהלות המדינה הייתה רשלנית.
לא כל פעולה שלא כדין היא גם רשלנית והוא הדין לגבי טעות בשיקול הדעת של שוטר.
61.
בפס"ד בן גביר בע' 28 נקבע:

"אכן אין בעיכוב שווא או במעצר שווא כשלעצמם כדי ללמד על הפרת חובת הזהירות על-ידי המשטרה באופן שמקים חבות בנזיקין. השאלה שאותה יש לבחון היא אם התנהלות המשטרה במקרה הנדון חרגה ממתחם הסבירות באופן שמצדיק להטיל עליה אחריות בנזיקין."
62.
עוד ראה בע"א (מחוזי י-ם) 2542/08 סנ"צ נידם נ. בן גביר שם בע' 13 נקבע:

"... יש לבחון האם פעולת העיכוב הבלתי חוקית הייתה גם רשלנית ובלתי סבירה. ודוק: גם אם העיכוב המשטרתי נעשה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר כי הפעולה, הגם שהייתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות.
19. במקרה שלפנינו נראה כי לא התקיימו נסיבות חריגות מעין אלה. מתיאור האירוע, כפי שעולה מהעדויות ומממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, נראה כי לא היה מדובר בסיטואציה דוחקת, אלימה ורוויית מתח בצורה יוצאת דופן, שבמהלכה נאלצים שוטרים או חיילים לקבל החלטות במהירות מרובה ובתנאי לחץ שאינם מאפשרים להם לשקול בצורה מסודרת ומושכלת את כל הנתונים והאפשרויות. ...".
63.
ונראה כי כך אף בענייננו.
לא ניתן לומר כי הסיטואציה בה היה נתון ויימן כשעצר את התובע בשל כך שהתובע לא עצר בקו העצירה לפני תמרור עצור, הייתה מלחיצה במיוחד עד שלא ניתן היה לשקול ביישוב הדעת את השאלה אם עיכובו של התובע נדרש.
יתר על כן, אני סבורה כי לא ניתן לנתק כל שלב ושלב באירוע ולטעון לגבי כל שלב כי ההתנהלות בו הייתה סבירה.
היה רצף אירועים, בניצוחו של ויימן והוא זה שידע גם תוך כדי ההתרחשות, שספק אם היה טעם בעיכוב התובע ובוודאי שאין הצדקה למעצרו.
בכל שלב, היה זה בכוחו של ויימן להפסיק את ההסלמה והוא לא עשה כן.
הכוח היה בידי ויימן ואף הסמכות הייתה בידיו והוא זה שהיה צריך להבין בשלב מסוים כי אין הצדקה להתנהלות זו גם אם התובע אכן לא עצר בתמרור עצור וגם אם קילל אותו והתווכח איתו.
עצם האמור בסעיף 11 לתצהירו של ויימן, כי האמירה "אם צריך נשבור לך את הידיים" נאמרה "בלהט" כבילתו של התובע תוך כדי התנגדותו, מצביעה על חריגת ההתנהלות מהפרופורציות הראיות לה.
איזה להט בדיוק נדרש, כשאדם עבר לכל היותר עבירת תנועה, לא נגרמה תאונה ולא נגרם נזק והוא טוען טענותיו בתחנת המשטרה, מרגיזות ככל שיהיו?

לאחר כל ההתנהלות הזו, הוגש נגד התובע כתב אישום שלאחר מכן מצאה המדינה לנכון לחזור בה ממנו.
אינני קובעת כי הגשת כתב האישום כהחלטה בפני
עצמה הייתה רשלנית כפי שאפרט בהמשך וודאי אינני קובעת כי נעשתה בזדון, אולם כאמור לעיל, לא ניתן לנתק את השרשרת האירועים ולבחון כל אחד בנפרד ונדמה כי הגשת כתב אישום בשלב הזה וודאי הייתה מיותרת כפי שאף המדינה החליטה בסופו של דבר.
בהקשר זה אציין כי טענת המדינה כי חזרה בה מן האישום בשל היעדר ראיות ולא בשל היעדר אשמה של התובע בעייתית.
ב"כ המדינה במסגרת קדם המשפט הראשון טען כי בין יתר השיקולים בהחלטה לחזור מן האישום הייתה התחושה כי האירוע התגלגל למקום רחוק מדי (ע' 2 ש' 12-14), אולם אמירה זו איננה חלק מראיות המדינה ואף אינה תואמת את הסיבה שנרשמה כטעם לחזרה מן האישום.
על כן ניתן לברך על כך שבסופו של יום נעצר הסחרור, אולם ייתכן והיה מקום עוד לפני הגשת כתב האישום לשקול שמא האירוע הרחיק לכת.
66.
בערעור עו"ד כהן בסעיף 20 לפסק הדין נקבע:

".. אין מניעה להניח כי אי שחרורו של המערער עת יצא מהמונית וההחלטה להמשיך בהוראת עיכובו – אכן יכולים להיחשב רק כהפעלת שיקול דעת לא נכון, כמוהם גם דרישת ההילוות לתחנת המשטרה, לרבות הצעידה אל עבר תחנת המשטרה, הכניסה לתחנה, והושבתו של המערער על ספסל בתחנה- שאף הם מצויים בגדרה של הטעות האפשרית בשיקול הדעת. אולם עד מתי? מהו קו הגבול שאליו ניתן למתוח את ההחלטה נושא הביקורת כך שתיחשב כטעות בשיקול הדעת, שעם חצייתו תבחן ההתרחשות במבחני הרשלנות? וכלום יתכן שכל המעורבים לקו באותה הטעות עת הפעילו את שיקול דעתם: גם השוטר סודאי, גם השוטרת גלית, גם החוקר אורנשטיין, גם השוטר שלומי רוטמן שדיבר עם הרענ"ח
וגם הרענ"ח מאיר כהן בעצמו?
הדעת נותנת, כי לאחר שהמשבר חלף והרוחות נרגעו שום דבר כבר לא מנע מהשוטר סודאי לבחון ביישוב הדעת את אשר אירע, אולי אף להתייעץ, ולשאול את עצמו שמא יצאה ההתרחשות מכל פרופורציה, והאם ניתן לתקן את הטעון תיקון. לו אך היה השוטר סודאי פונה למערער, אף לאחר שזה המתין עשרים וחמש דקות על הספסל בתחנה, ומושיט לו זימון נדחה לחקירה ומשלחו לדרכו, לא היינו באים עד הלום. חרף זאת התבצר השוטר בעמדתו, אף הקשיח אותה, והורה על המשך החזקתו של המערער בתא המעוכבים למשך שעתיים נוספות. איש מבין המעורבים לא מיחה, ולא נמצא מי שיקטע את המהלך. ....
אין המדובר, אפוא, בטעות בהפעלת שיקול דעת, הנעשית במצבי לחץ רגעיים בהם נדרשת דחיפות בהכרעה, אף אין המדובר בדרישה לעמידה בסטנדרט זהירות נוקשה מדי, העלול לרפות את ידי השוטרים. חובת הזהירות המתחייבת מתבטאת בכך שמי שניתנו בידיו הכוח והסמכות על מנת לשמור על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי, יעשה בסמכויות אלו שימוש למטרות לשמן נועדו, ומבלי לחרוג בצורה בולטת מהנדרש לצורך ביצוע המשימה, זאת, גם בעומדו מול התנהגות מתריסה ומתנשאת."
צודקת המדינה בטענתה כי יש לבחון את התנהלות השוטרים בזמן אמת בתוך הסיטואציה ולא בדי עבד, אלא שנראה כי גם אם התובע הרגיז את השוטרים, לא ניתן לכנות את הסיטואציה בה היו השוטרים קשה ומורכבת.
שוטרי משטרת ישראל מצויים תדיר בהיתקלות עם עבריינים כבדים ומסוכנים ואף בסכנת חיים.
הטרדת שוטר על ידי אזרח שלא מרוצה מן הכוונה לרשום לו דוח תנועה, אזרח נורמטיבי שאולי מבלבל את המוח, אולי מנבל את הפה ואולי אפילו מאיים בנקיטת צעדים כאלה ואחרים (אולם לא באלימות), אינה יכולה להיחשב סיטואציה קשה ומורכבת שלא ניתן לשפוט אותה בדי עבד ורק השוטר שהיה נתון בה יכול לשפוט כיצד יש לנהוג בה.
על כן ההשוואה לדברים שנאמרו בע"א 5604/94 חמד נ. מדינת ישראל
, לעניין בחינת האופן בו אדם סביר בנסיבות המיוחדות של האירוע היה מתנהג אינה במקומה, שכן לא ניתן לראות במצב בו היה נתון ויימן מצב מלחיץ באופן חריג, מסכן חיים או כל דבר דומה.
בעניין חמד להבדיל, מדובר היה בפעילות במחנה הפליטים ג'נין, תוך ניסיון לטפל בהתפרעות אלימה ונדמה שהדברים אינם דומים.
יוזכר כי למרות כל האמור, בעניין חמד, חויבה המדינה בתשלום פיצויים.
אינני מקבלת את טענת המדינה שמשום שבטענות התובע יש משום ייחוס של עבירה פלילית לשוטרים והן עלולות לפגוע בשמם הטוב ובמקצועם, הנטל המוטל על התובע להוכיחן מוגבר.
המדינה מסתמכת על ע"א 400/86 עיזבון המנוח קריגר ז"ל נ. קריגר.
שם אכן נקבע כי הנטל מוגבר, אולם מדובר היה בטענות של תרמית ומעילה, בעוד שבענייננו מדובר באופן הפעלת שיקול הדעת של שוטר בעת מילוי תפקידו ואין מקום לקבוע כי נדרש נטל גבוה במיוחד.
אין בכך כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט להיזהר בהטלת אחריות מופרזת על המדינה כפי שפורט לעיל.
העולה מן המקובץ הוא כי אני סבורה כי המדינה התרשלה במכלול התנהלותה כלפי התובע, החל בעיכובו, עבור דרך ההחלטה על מעצרו לרבות תוך הפעלת כוח, גם אם סביר, וכלה בהותרתו בתא המעצר עד לשעה 19:00 בערב, כארבע שעות לאחר שהסתיימה חקירתו.
אני סבורה שהתנהלות זו של המדינה, חרגה מסטנדרט התנהלות סביר של משטרה וגרמה לתובע לנזק ועל כן יש לומר כי המדינה עוולה כלפי התובע ברשלנות.

אשם תורם
על אף שכפי שציינתי לעיל, לתובע הייתה אחריות מסוימת לכך שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו, אינני מוצאת לנכון לייחס לו אשם תורם.
כפי שקבעתי לעיל, לא ניתן לומר על הסיטואציה בה החליט ויימן לעכב את התובע לתחנה, כי היא הייתה מלחיצה במיוחד ועל כן גם אם התובע התווכח ואפילו אם קילל, ההחלטה של ויימן לעכבו לתחנה הייתה של ויימן בלבד ולא ניתן להטיל אחריות על התובע לקבלתה.
אף בתחנה, לא מצאתי שהתנהלות התובע הצדיקה את מעצרו או אזיקתו תוך הפעלת כוח.
בסרטון שהוצג בפני
, נשמע התובע שואל את ויימן מדוע הוא מעכב אותו, לא הייתה כל אינדיקציה כי התובע התכוון לברוח מן התחנה ועל כן גם בשלב זה אינני מוצאת לנכון לקבוע אשם תורם של התובע.

כליאת שווא, תקיפה ונגישה
מקובלת עלי עמדת המדינה כי אין בסיס לעוולות של כליאת שווא, תקיפה ונגישה.
בכל הנוגע לכליאת שווא, סעיף 27(1) לפקודה קובע הגנה למקרה שהמעשה נעשה תוך ביצוע צו עיכוב או צו מעצר שניתנו על ידי רשות מוסמכת "אף אם היה פגם בנתינתם".
על כן , גם אם בדי עבד אני סבורה כי עיכובו של התובע היה שלא כדין וכי מעצרו לא נדרש, ויימן פעל על פי צו עיכוב שהוציא באותה עת ולאחר מכן על פי צו מעצר שהוציא.
שוטר הוא רשות מוסמכת להוצאת צווים מסוג זה ועל כן גם אם נפל פגם בהוצאת הצווים, אין מדובר בכליאת שווא.
הוא הדין בעוולת התקיפה אשר בסעיף 24(4) לפקודה נקבעה בעניינה הגנה זהה.
עוולת הנגישה על פי סעיף 60 לפקודה דורשת פתיחה בהליך או המשכתו "בזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת....".
כאמור לעיל, מצאתי כי טוב הייתה עושה המדינה אילו נמנעה מהגשת כתב האישום נגד התובע, אולם לא מצאתי כי ניתן לייחס למדינה או מי מטעמה זדון בנוגע להגשת כתב האישום.
בהקשר זה אוסיף כי למרות טענותיו, התובע לא הצביע על תיאום גרסאות בין השוטרים ועל "פיברוק" ראיות.
המזכרים של השוטרים משקפים את שהתרחש באופן כללי וגם אם היו בהם אי דיוקים קלים, הרי שהשוטרים לא הקליטו את המתרחש ורשמו מזכרים על פי זיכרונם ועל כן לא מצאתי בסיס לטענת התובע כי על בסיס "פיברוק" של ראיות הוחלט להגיש נגדו כתב אישום.
בעניין זה מקובלת עלי טענת המדינה כי עומדת לה החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב 1952 ועל כן אחריות המדינה חלה ברשלנות בלבד ועומדת לה אף ההגנה על פי סעיף 6 לפקודה, לפיה מקום שהשוטרים סברו בתום לב כי הם פועלים על פי הרשאה חוקית, ניתן לחייבה ברשלנות בלבד.
העובדה כי בדי עבד קבעתי כי העיכוב היה שלא כדין, אינה שוללת את תום ליבם של השוטרים בזמן אמת כי פעלו על פי הרשאה חוקית.
הדבר וודאי נכון לגבי שוחט
שידע כי התובע מעוכב ולא בהכרח מעבר לכך, אולם התרשמתי כי גם ויימן סבר (ועדיין סבור) כי עיכב את התובע כדין, עצר אותו כדין ועשה שימוש בכוח סביר לשם כך – כדין.
על כן אני דוחה את תביעת התובע ככל שהיא נוגעת לעוולות של כליאת שווא, תקיפה ונגישה.

הנזק
התובע צירף לכתב התביעה מסמכים מקופת חולים.
לפי מסמך אחד, ביום 23.04.12 (למחרת האירוע), הוא פנה לקופת חולים בתלונה על כאבים בשורש כף יד ימין. אובחנו "נפיחות וסימנים דלקת עם אדום על כף יד ימין" ולתובע נרשם טיפול נגד כאבים, בוצעה לו חבישה
אלסטית והוא הופנה לצילום של כפות הידיים.
ממסמך נוסף מיום 24.04.12 עלה כי בצילום לא אובחנו שברים והוא
הופנה לביצוע
us
.
ככל שהוא ביצע אותו – לא צורף על ידו מסמך בעניין זה לתיק.
התובע קיבל שלושה ימי מחלה. על כן נראה כי התובע אכן נחבל במהלך אזיקתו, אולם מדובר בחבלה קלה בלבד.
התובע הפליג בתצהירו בתיאור הסבל הנפשי שסבל כתוצאה מן האירוע, אולם כפי שקבעתי לעיל, עלה כי התובע לא פנה לכל טיפול נפשי שהוא ועל כן מבלי להמעיט בתחושותיו הקשות של התובע כתוצאה מן האירוע, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק נפשי של ממש.
כאמור לעיל, התובע בכתב התביעה תבע פיצוי בגין כאב וסבל בלבד ויש לקחת בחשבון בעניין זה הן את כאבו הפיזי בגין החבלה והן את סבלו הנפשי בגין כל שרשרת האירועים שתוארה לעיל.
נשאלת השאלה אם כן, מהו הפיצוי המגיע לתובע.
ברע"א 4672/14 גליק נ. מדינת ישראל
נקבע:
"גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת
הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות (לדיון נרחב בשאלת הרשלנות ראו
ע"א 4584/10
מדינת ישראל
נ' שובר

[פורסם בנבו]
(2012); בנוסף ראו
רע"א 5932/08
שירי נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו]
(2010) (להלן
עניין שירי
);
ת"ק (שלום ירושלים) 11339-04-10
אבודרהם נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו]
(2011) (להלן
עניין אבודרהם
))."
בת"א (שלום י-ם) 6957-00 פלוני נ. סמואל ואח' נפסק פיצוי של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני עקב כליאת שווא, מעצר שלא כדין למשך יומיים ותקיפה של התובע.
בע"א (מחוזי י-ם) 1311/00 אמין כליל מוחמד נ. אברהם ואח' נפסק פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בשל מעצר שווא של יומיים בגין נזק לא ממוני. בת"א (שלום י-ם) 14036/97 דרור נ. אנגל ואח' נפסק פיצוי בסכום של 30,000 ₪ בגין מעצר שווא של 38 שעות.
במקרים אחרים נפסקו סכומים נמוכים באופן משמעותי, של בין 2,500 ₪ ל – 5,000 ₪.
אני לוקחת בחשבון כי בענייננו התובע עוכב שלא כדין, נעצר שלא לצורך תוך שהופעל עליו כוח שגרם לו חבלה, הושאר במעצר ארבע שעות לאחר חקירתו ללא כל סיבה וטעם, כך שאירוע שהיה צריך להסתיים תוך 10 דקות נמשך שמונה שעות ומתוכן שבע בהן התובע היה נתון במעצר. לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום חמור שבסופו של יום המדינה חזרה בה ממנו.
במצב זה מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי לתובע על סכום של 30,000 ₪ ולצרף לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.
המדינה תשלם לתובע את הסכומים לעיל תוך 30 יום.


זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום,
כ"ג חשוון תש"פ, 21 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 61090-03/14 מלכיאל בן יוסף אברמוב נ' מדינת ישראל, גדליה ויימן (פורסם ב-ֽ 21/11/2019)