פסקי דין על איקה ברכה | פסקי דין על מלון נירוונה (1974) | פסקי דין על נירוונה ים המלח מלון ומרכז נופש | פסקי דין על פריבר גד | פסקי דין על ליפשיץ מתי | פסקי דין על אריה חברה לביטוח |

7443/99 א     13/03/2006




א 7443/99 איקה ברכה נ' מלון נירוונה (1974) בע"מ, נירוונה ים המלח מלון ומרכז נופש בע"מ, פריבר גד, ליפשיץ מתי, אריה חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 007443/99
בבית משפט השלום בירושלים
13/03/2006
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

איקה ברכה

בעניין:

התובעת
עו"ד בעז ארד

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . מלון נירוונה (1974) בע"מ

2 . נירוונה ים המלח מלון ומרכז נופש בע"מ

3 . פריבר גד

4 . ליפשיץ מתי

5 . אריה חברה לביטוח בע"מ
הנתבעים
עו"ד מאיה כהן

ועו"ד אריאל כהן
ע"י ב"כ


פסק דין



1. 1. התובעת, ילידת 31.5.1968, נכוותה ביום 19.4.1992 מכוס תה רותח שנשפכה על ירכיה במלון נירוונה בים-המלח (להלן: המלון) שבבעלות הנתבעת 2, שאחריותו כלפי צד ג' בוטחה באותה עת על ידי הנתבעת 5. כתוצאה מהכוויות אושפזה התובעת למשך כשבועיים במחלקת כוויות בבית החולים הדסה שבירושלים, ונותרה לה נכות לצמיתות בתחום הרפואה הפלסטית ובתחום הנפשי. הצדדים חלוקים ביניהם הן בנוגע לדרך בה התרחש הארוע וכפועל יוצא מכך לשאלה אם אחראי המלון לנזקי התובעת, והן בנוגע לשיעור הנכות שהותיר הארוע בתובעת ולפיצוי לו זכאית התובעת אם תוכח אחריות הנתבעים או חלקם. בקליפת אגוז טענת התובעת היא כי הובאה לה כוס תה בכוס חד פעמית "רכה" המשמשת לשתיית משקאות קרים והמלצר שפך עליה את הכוס בשוגג בעת שגחן לעברה עם המגש; ואילו טענת הנתבעים היא כי התובעת התעקשה על קבלת תה בכוס מעין זו לאחר שהוסבר לה כי אין במקום כוסות אחרות, והתה נשפך רק לאחר שנטלה את הכוס לידיה.

אקדמות מילין
2. 2. בטרם אפנה לסקירת העדויות בנוגע לדרך התרחשות הארוע, יש לציין מספר הערות מקדמיות שרובן ככולן סובבות את פרק הזמן שחלף מאז הארוע ועד למועד שמיעת העדויות. הארוע התרחש, כאמור, ביום 19.4.1992. התובענה הוגשה יום אחד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ביום 18.4.1999. בחודש יוני 2000 הושלמה הגשת חוות-הדעת מטעם הנתבעים, לאחר שהושלמו ההליכים המקדמיים. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפלסטית חיווה דעתו בעניינה של התובעת, אך חוות-דעתו נפסלה מהטעמים המפורטים בהחלטתו של כבוד השופט א' פרקש מיום 3.11.00, וזאת לאחר שהתברר כי נתן את חוות-דעתו מבלי שעמדה לנגד עיניו חוות-דעת המומחה מטעם התובעת. המומחה שמונה במקומו במסגרת אותה החלטה מיום 3.11.00 הגיש את חוות-דעתו לבית המשפט רק ביום 3.2.05. העיכוב הניכר בהגשת חוות-הדעת נבע בחלקו מדחיות חוזרות של מועד הבדיקה, וזאת לאחר שהתובעת יצאה ללימודים בחו"ל ולא התייצבה לבדיקה לא בקיץ שנת 2001 ולא בקיץ שנת 2002. חוות-הדעת הומצאה לבית המשפט כשנה ומחצה לאחר בדיקת התובעת, וזאת לאחר התרעות חוזרות ונשנות בעניין האפשרות למחיקת התובענה מחוסר מעש. הצעת פשרה שהועלתה בסמוך לאחר קבלת חוות-הדעת נדחתה במהלך חודש אפריל 2005, אולם התובעת הגיעה ארצה לביקור מולדת רק במהלך חודש יוני 2005 ואז מסרה תצהיר עדות ראשית. תצהיר מטעם הנתבעת הוגש ביום 21.11.05. התובעת הודיעה בשלהי חודש נובמבר כי תוכל להגיע ארצה בתחילת חודש ינואר 2006, ומועד שמיעת העדויות נקבע ליום 5.1.06, קרוב לארבע עשרה שנים לאחר קרות המקרים נשוא התביעה.

3. 3. פרק הזמן הניכר שחלף מחייב את בית המשפט לנקוט משנה זהירות כלפי העדויות שנשמעו בפני
ו. בפרט אמורים הדברים בעדות העד מטעם הנתבעים, שהתיימר בתצהירו לזכור את פרטי הארוע שהתרחש ארבע עשרה שנים קודם לכן, ובכלל זה את פרטי השיחה שניהל עם התובעת. בעדותו התברר כי על אף פרק הזמן הארוך עד מאד שחלף מאז תחילת ההליכים, מצויים בידי הנתבעים שני מסמכים שנערכו בזמן אמת ומשום מה לא גולו עד ליום שמיעת הראיות. הכוונה הן לדו"ח של קב"ט המלון שנרשם מפי קרוב של התובעת (תוך שהקב"ט טועה אף בטיב הקירבה בין השניים) והן למסמך שנערך על-ידי העד עצמו בעקבות בירור שבוצע במלון בנוגע לארוע. ב"כ התובעת לא ביקש להגיש את המסמכים, שגולו בפני
ו במהלך הדיון, ויתכן כי סיבותיו עימו. מכל מקום, הקב"ט לא הובא לעדות (ב"כ הנתבעים טענה כי הוא שוהה בחו"ל ולא ניתן היה לאתרו). מוסר הגירסה, הבעל של דודתה של התובעת (להלן: מאיר ז"ל), נפטר בינתיים. יתכן כי לו היה מגולה המסמך במועד, לפני שבע שנים, ניתן היה לגבות גירסה מהמנוח בטרם מותו. עוד יתכן כי לו גולה המסמך הנוסף ניתן היה לבצע הליך מקיף יותר של עיון במסמכים, ולהגיע ליתר המסמכים הנוגעים לבדיקה שנערכה, כאשר גם מעדות העד עלה כי העניין נחקר עד לדרגים גבוהים בבית המלון, ויתכן כי הגיע עד למנכ"ל (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 6-9).

4. 4. שני המסמכים הנזכרים לעיל, שהנתבעים ביקשו להגישם במהלך עדות עדיהם, לא היו חסויים מעיקרם. ניהול תובענה בדרך מעין זו, כאשר מסמכים לא מגולים מבעוד מועד ללא כל הצדקה שבדין, ונחשפים במהלך החקירה מתוך תקווה להפתיע ולהביך את הצד שכנגד, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ה"משחק בקלפים גלויים" הנקוט במשפט האזרחי. על אחת כמה וכמה שכך הם הדברים במסמכים שיתכן והיו מאפשרים לתובעת למצוא עדים רלוונטיים נוספים, ולעבות את עדויותיה. בפועל נותרה עדות התובעת לבדה. סבה, שהיה עד ישיר לארוע, אינו עוד בארץ החיים. אף את מאיר ז"ל, שישב מאחוריה וספק אם ראה את הארוע במלואו (לדברי התובעת היא ישבה עם הגב למאיר ז"ל - עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 23-27), לא ניתן להעיד. הדודה לא ראתה את הארוע לדברי התובעת, ולעניין זה נמצא חיזוק חיצוני בהימנעות הנתבעים מהבאתה לעדות על אף החקירה שנערכה מטעמם עימה. הימנעות זו מעידה על אחת משתיים: כי גירסת הדודה נוחה לתובעת, ולפיכך נמנעו הנתבעים מלהביא את עדותה בפני
בית המשפט; או כי ההימנעות באה מאחר והיא לא ראתה את הארוע, ובכך יש כדי לתמוך בטענות התובעת בנוגע לפן אחד של הארוע, העוסק בזהות הנוכחים במקום.

5. 5. עדותה של התובעת עלתה בקנה אחד עם כתבי טענותיה, ולא נמצאה בה כל פירכה בכל הנוגע לנסיבות הארוע. על אף חקירת שתי וערב ארוכה, לא סתרה התובעת את עצמה. האפשרות כי אדם יזכור פרטי ארוע טראומתי לאחר שנים רבות אינה מפתיעה כלל ועיקר. מומחי שני הצדדים קבעו לתובעת נכות נפשית ונכות פלסטית כתוצאה מהארוע, ותיאוריהם מגלים כי הארוע הותיר חותם של ממש בנפשה. ממילא אין כל מקום לפליאה בנוגע לזכרון הדברים על ידי התובעת גם ממרחק של שנים רבות.

6. 6. שונים הם פני הדברים בבואנו להעריך את עדותו של העד, יגאל מסילתי (להלן: יגאל). עדותו ניתנה לאחר שנים רבות מהארוע, שאף כי הוא זכור לו כארוע "לא נעים" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 2-3), לא נטען ולא נראה כי הותיר בו את חותמו לאורך שנים. תצהירו של העד הוכן עבורו, והוא לא התערב כלל בניסוחו (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 24-26). התצהיר לא הוכן על בסיס זכרון פוזיטיבי של הארוע, אלא על בסיס שחזור (שיתכן שנעשה לאחר שזכרונו של העד רוענן באמצעות מסמך כלשהו - עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 13-14 ועמ' 17 לפרוטוקול, שורה 3). בעדותו הבהיר העד כי הדברים שאמר בתצהיר בנוגע לשיחה אודות החומר ממנו עשויה הכוס אינם זכורים לו כלל, וכדבריו "לפני 14 שנה אני לא זוכר מה היא שאלה" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 5-6), ו"מאז ועד היום דיברתי עם אלפי אורחים וברור שאני לא זוכר" (שם, שורה 14). תיאוריו בעדותו שונים לא מעט מהתיאור בתצהיר, וממילא לא ניתן להסתמך על התצהיר כמשקף את עובדות הארוע.

7. 7. אין לכחד כי יש לזקוף לחובת התובעת חלק מהשיהוי בהליכים, ויש טעם מסויים בטענת הנתבעים אודות הנזק שגרם שיהוי זה לניהול הגנתם. התובעת הבהירה כי בשל מצבה הנפשי נמנעה מלנקוט בהליכים מוקדם יותר. מכל מקום, נראה כי אף ללא טעם זה חלק ניכר מהפגיעה בניהול ההגנה הוא פועל יוצא מדרך התנהלות הנתבעים. התובענה הוגשה כשבע שנים לאחר הארוע. הפנייה הראשונה לאדם שהגיש את התה נעשתה בחודש נובמבר 2005 (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 2-3), קרוב לשבע שנים לאחר הגשת התובענה. לו היתה נעשית הפנייה לעדים מבעוד מועד, יש להניח כי זכרונם את הארועים היה טוב יותר, ואולי אף ניתן היה למצוא עדים נוספים. ממילא אין אלא לאמר כי עד שמבקשים הנתבעים כי התובעת תיטול קיסם מבין שיניה, מוטב היה כי היו נוטלים קורה מבין עיניהם.

8. 8. סקירה מקדמית זו מלמדתנו את הרקע לאיחור בשמיעת הראיות, כמו גם חלק מהשיקולים שהביאו, בסופו של יום, להעדפת גירסתה של התובעת על גירסת הנתבעים.
שאלת האחריות


9. 9. כפי שהובהר בפתח הדברים, התובעת טוענת כי תוכנה הרותח של כוס התה נשפך על ירכיה בעת שהכוס הוגשה לה. אם תתקבל טענה עובדתית זו כי אז אין עוד מקום להתפלפלות משפטית בשאלת האחריות. כוס תה המוגשת למאן דהו על ידי מלצר אינה צריכה להישפך על הנמען, ואם כך אירע - משמע כי מעשיו של המלצר היו רשלניים. קביעה זו, שבסיס לה ניתן למצוא בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (השוו גם דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בע"א 241/89 ישראלי נ' הינדלי, פ"ד מט (1) 45, 87-88), היא מסקנה הנובעת גם מנסיון החיים. בלבוש משפטי אין אלא לאמר כי מלצר סביר אינו שופך את המזון והמשקה על האורחים, וכי עליו לנקוט משנה זהירות בהגישו משקאות רותחים, ורמת זהירות גבוהה עוד יותר כאשר אלה מוגשים בכלים שלא נועדו להם, כגון כוס חד פעמית שלא נועדה למשקה רותח, ומרכז הכובד שלה שונה בתכלית מזה של כוס זכוכית.

10. 10. לגירסת התובעת בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה, התרחש הארוע בעת שהתארחה עם בני משפחתה במלון. התובעת וסבה ישבו זה בקירבת זה בספא של המלון והתובעת הזמינה כוס תה עבור סבה. המלצר הביא לתובעת את התה למקום בו ישבה, כאשר התה מוגש בכוס חד פעמית מפלסטיק רך. הכוס הועמדה על מפית נייר עבה שהונחה בתוך צלוחית חרסינה שהוגשה על גבי מגש (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 24-26; עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 23 - עמ' 11 לפרוטוקול שורה 5). התובעת שאלה את המלצר עוד בטרם הגיע עַדיה מדוע מגיש הוא את התה בכוס חד פעמית (סעיף 4 לתצהיר) מאחר ו"היה לי ברור שסבי לא יכול להחזיק כוס מפלסטיק ולשתות משקה חם" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 26; וראו עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-16), והוא השיב כי לא מגישים בספא תה בכלי חרסינה (סעיף 4 לתצהיר; עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-2; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 19-20; עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 5-7; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 6-7). המלצר רכן לעבר התובעת וביקש כי תיקח את המגש אליה כדי לחתום על החשבון וזאת על אף שלא היה היכן להניח את המגש (סעיף 5 לתצהירה; עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 3-7; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-4; שם, שורות 12-13). התובעת השיטה יד לכיוון המגש מתוך אינסטינקט בתנועת מגן (סעיף 5 לתצהירה; עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-10; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 10-15), אולם בטרם הספיקה לאחוז במגש - נפלה עליה הכוס על תכולתה (סעיף 5 לתצהירה; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 16-19 ושורות 24-26; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 16-17).


11. 11. התובעת שבה ונשאלה, תוך חקירת שתי וערב ארוכה, על כל פרט ופרט מהארוע, ותשובותיה תאמו זו לזו ללא כל סתירה של ממש. לא נעלמה מעיני העובדה כי גירסה זו היא גירסתו של בעל דין במשפט אזרחי, ועל פי דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות הסתמכות עליה ללא "סיוע" מצריכה הנמקה. לעניין זה יש לזכור כי אף שטיב הסיוע הנדרש על פי הסעיף שנוי במחלוקת (לדעות השונות ראו י' קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד) 1240), הרי שדי ב"תוספת ראייה" כדי להוות הנמקה מספיקה (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין). במקרה דנא נראה כי תוספת הראייה נובעת הן מהימנעות הנתבעים מחשיפת הראיות שבידיהם, שנסקרה בארוכה לעיל, והן מעדותו של העד מטעמם.

12. 12. העד אישר בתצהירו כי הגיש את התה בכוס פלסטיק, אולם רק לאחר שהתובעת נטלה את הכוס ו"עמדתי לעזוב את המקום" אז "שמטה לפתע התובעת את הכוס מידה" (סעיף 8 לתצהיר). כפי שיובהר להלן, גם לו היתה מתקבלת גירסת העד היה מקום לקבל את התביעה. עם זאת, לא למותר לציין כי גירסה זו, שנמסרה לאחר שפנייה ראשונה לעד הגיעה לאחר קרוב לארבע עשרה שנים מהארוע, אינה נקייה מספקות. בתצהירו הבהיר העד כי אף שתפקידו היה סגן מנהל הספא, לא המתין למלצר אלא הגיש את התה בעצמו "בכדי שהשרות יהיה מהיר" (סעיף 6 לתצהיר). בעדותו חזר בו מאמירה מפורשת זו וטען כי חשוב היה לו לתת שרות לסב התובעת אך "לאו דווקא מהיר" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 23-24). העד אישר כי הארוע לא היה נעים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 2-3) וכי ככל הנראה התבצע בירור עד לדרגים הגבוהים (שם, שורות 6-11). הוא הודה כי הגשת תה בכוס פלסטיק נוגדת את הנהלים (שם, שורות 16-17) והוסיף לאחר מכן כי אין מגישים כלל שתיה חמה במועדון הבריאות (שם, שם). מעדותו עלה כי כיום, כשהוא בוגר בארבע עשרה שנים, לא היה פועל בדרך בה פעל (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 17). בחינת עדותו כולה מגלה כי זו מתלכדת ברובה עם עדות התובעת למעט רגע שפיכת התה, כאשר לשיטתו זה נשפך לאחר שאחזה התובעת בכוס ולשיטתה נשפך קודם לכן. על פני הדברים היה לעד אינטרס ברור למסור את הגירסה שהעלה, מאחר וזו מפחיתה מאשמתו הברורה לארוע. העד נאלץ להודות כי פעל בניגוד לנהלים, וההנחה כי אכן נעשה בירור בעניין היא כמעט בגדר וודאות (על אף נסיונותיו של העד להפחית ממנה). בנסיבות מעין אלה, וכאשר ברקע עומדת ככל הנראה גירסה שמסר בכתב בסמוך לארוע שיתכן שתמכה בטענותיו אך נמסרה אגב תחקיר שבחן גם את שאלת אשמו בגרימת הארוע, יש להיזהר עד מאד באימוץ טענותיו.


13. 13. למעשה, שונים הם פני הדברים במקרה דנא מאשר בתובענה רגילה בה טוען התובע להתקיימות מערכת עובדתית מסויימת והצד שכנגד מכחיש עובדות אלה. במקרה מעין זה שומה על התובע להרים נטל כבד יותר אם לא עלה בידו להביא עדים מטעמו. במקרה דנא צומצמה יריעת המחלוקת עד מאד. בנסיבות אלה עדות הנתבעים מהווה סיוע חיצוני למרבית טענות התובעת. אשר לדרך בה נשפך המשקה, שלה משקל נמוך עד מאד בשאלת האחריות, נראה כי כפות המאזניים נוטות לכיוונה של התובעת, כפי שהובהר לעיל. עוד יש לזכור כי הימנעות התובעת מהבאת עדים נבעה בחלקה מסיבות חיצוניות (פטירתם ללא עת של סבה ודודה) ומאי חשיפת עדויות על ידי הנתבעים. ממילא נראה כי לעדות התובעת, שלא נסתרה בכהוא זה, נמצא סיוע מספיק, ולכל הפחות - תוספת ראייתית של ממש. לפיכך יש לקבוע כי הורם נטל ההוכחה לפיו שפך עובד המלון את התה הרותח על התובעת. לפיכך אחראי הוא לנזקיה, וממילא חלה אחריות שילוחית לנזקים על מעבידו, הוא החברה שבבעלותה המלון.

14. 14. מכל מקום, גם לו היה נקבע כי הדברים אירעו כטענת העד מטעם הנתבעים, לא היה בכך כדי להביא לתוצאה אחרת בעניין האחריות. למסקנה זו ניתן להגיע הן מכוח תחולת הכלל הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין בעניין "דבר מסוכן" ההופך את נטל השכנוע, והן מכוח עוולת הרשלנות.


15. 15. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". תנאי ראשון לתחולת הכלל הוא הקביעה כי החפץ מהווה "דבר מסוכן". הגדרה ממצה לעניין זה, שלא נס ליחה עד עצם היום הזה, ניתנה על-ידי הנשיא אגרנט, לאחר סקירה רחבה של התפתחות ההלכה בסוגיה, באומרו: "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'" (ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478, 1506).


16. 16. כוס תה רותח הוא בגדר "דבר מסוכן", והסכנה הכרוכה בשימוש בו ברורה וגלויה לעין. הסכנה הטמונה בנוזל רותח חמורה שבעתיים כאשר זה מוגש בכלי חד פעמי מפלסטיק רך, שאין מחלוקת בין הצדדים כי לא נועד מטבעו להגשת משקאות מעין אלה. ממילא חייב הטיפול במשקה רותח את הגשתו באופן שיש בו כדי להקטין את הסכנה ככל האפשר. הגשתו בכוס שאינה מבודדת חום כראוי חושפת את המקבל לנזקים שונים, החל מתחושת חום צורבת ביד וכלה בשמיטת הכלי כתוצאה מצריבה מעין זו. יוער כי הכוס היתה בשליטתו המליאה של המלצר עד להגשתו לתובעת, ואף לדבריו נשפכה הכוס עוד בטרם הספיק לפנות לדרכו. מכאן כי הארוע התרחש כתוצאה ממסירת הכוס, ונובע מהגשת התה בדרך בה הוגש. מכל מקום, נראה כי השליטה הנדרשת לצורך קיומו של התנאי השני אינה אלא בחלק הרלוונטי לפעולה. גם התנאי, השנוי במחלוקת, לפיו יחול הכלל רק עת "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר" (שנקבע בהילכת פישמן הנ"ל, בעמ' 1499; אך ראו הסייג שם, בעמ' 1504 מול האות ז) התקיים בנסיבות העניין (לעניין תחולת הכלל כיום ראו שתיקת הפסיקה בע"א 7887/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח (2) 279, והדברים המפורשים שנאמרו בע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל, מיום 6.2.06, בפיסקאות 13 ואילך; והשוו לסעיף 486 להצעה לחוק דיני ממונות). במקרה דנא די בשליטה ב"דבר המסוכן" בפעולת הכנת התה והגשתו בדרך בה הסכנה שבו הוגברה, ויחד עם התממשות הסכנה (כווייה מנוזל רותח) אגב מסירת הכוס -מתקיימים כל תנאיו של הסעיף.


17. 17. לפיכך יש לקבוע כי התובעת נפגעה מ"דבר מסוכן" שבשליטת הנתבעים. הנתבעים לא הרימו את נטל השכנוע כי לא היתה בדרך התנהלותם עם כוס התה הרותח משום "התרשלות שיחובו עליה". ההיפך הוא הנכון: מר מסילתי הודה כי פעל בניגוד לנהלים, וכי באספקלריה של 14 שנות נסיון חיים נוספות לא היה מגיש תה רותח בכוס חד פעמית. על כן יש לקבוע גם מטעם זה כי הורם נטל ההוכחה המוטל על התובעת לקיומה של רשלנות של המלון ועובדיו.


18. 18. מעבר לנדרש אעיר כי לטעמי חלה עוולת הרשלנות בלבושה ה"קלאסי" גם במסגרת העובדות הנטענות על ידי הנתבעים. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בעניין קיומה של חובה במקרה דנא (על שני מרכיביה - הזהירות המושגית והקונקרטית) והמחלוקת, אם בכלל, אינה אלא בעניין הפרתה (רכיב "ההתרשלות" שבעוולה). עצם הגשת תה רותח בכוס חד פעמית רכה שאינה מתאימה למשקאות רותחים, כאשר הגשה זו אינה תואמת את נהלי המקום (לעניין זה ניתן היה להזקק גם לקביעה בנוגע לאמת מידה מחמירה של מזיק ספציפי - ראו ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו (2) 936, 958; ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, 518) ואינה עולה בקנה אחד עם הסיכון הנשקף ממשקה רותח, מהווה התרשלות. לעניין זה יש לזכור כי "על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז (4) 289, 312; ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005 (1) 987, בפיסקה 11). הגשת משקה רותח בכוס דקה ולא יציבה היא מעשה רשלני. היא חושפת את הנפגע לפעולה לא רצונית עקב חומה של הכוס, ועלולה להביא בנקל לשפיכתו של המשקה גם על ידיו.

19. 19. לעניין אחרון זה יש לזכור כי גם לשיטת מר מסילתי אירע ארוע שפיכת התה באופן מיידי לאחר שנטלה זו את הכוס לידיה: "בתום השירות ועת עמדתי לעזוב את המקום, שמטה לפתע התובעת את הכוס מידה" (סעיף 8 לתצהירו). סמיכות זמנים זו מלמדת אף היא על הקשר העובדתי שבין חומה של הכוס ובין שמיטתה (אם היתה מתקבלת גירסת הנתבעים).

20. 20. כפי שהובהר לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאמץ את גירסתה של התובעת לארוע. מטבע הדברים זכרונה את המאורעות חי יותר מזה של עד הנתבעים. כאמור, אין כל חולק כי התה הרותח נשפך על התובעת, ובנסיבות שנוצרו (שפיכת תה לאחר שזה הוגש בכוס חד פעמית דקה, וכתוצאה עובדתית מכך) חבים הנתבעים בנזקי התובעת בין על פי תיאורה ובין על פי תיאורם.


21. 21. טענה אחרונה לה יש להזקק בעניין האחריות היא טענת הנתבעים לפיה יש מקום לזקוף לחובת התובעת אשם תורם. טענה זו אין לקבל. מאחר וגירסתה התקבלה, ממילא אין עוד מקום לדון בשאלה זו, מאחר ולא ניתן לסבור כי יש להטיל על אורח אשם תורם בגין שפיכת משקה רותח על ידי מלצר. אף לו היה בסיס כלשהו לטענה העובדתית לפיה עמדה התובעת על קבלת תה חם בכוס חד פעמית (ולטענה זו לא הוצגה ולו "ראשית ראייה", בפרט לנוכח עדותו של מסילתי), לא היה בכך כדי להביא למסקנה אחרת. על המלון מוטלת החובה לדאוג לשלום אורחיו, וההנחה היא כי לעובדיו ידע רב יותר ושליטה מליאה יותר בכללי הבטיחות. הנזק שנגרם אינו פרי מעשיו של האורח, אלא פרי העתרות לבקשה מסוכנת שלו, דהינו: תוצאה של מעשה אקטיבי של עובד המלון המאפשר פגיעה באורח. ממילא אין מקום לזקוף אשם תורם לחובת האורח, ולו גם מכוחו של אחד המבחנים המקובלים לבחינת שיעור האשם התורם, שהם מבחן האשמה המוסרית מחד, ומבחן האחריות היחסית של הצדדים (השוו לשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, וראו ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג (3) 529, 548; ע"א 804/80sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון, פ"ד לט (1) 393, 434; ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 299, 305-306).

22. 22. גם ביתר המעשים המיוחסים לתובעת אין כדי להטיל עליה אשם תורם, ולו גם על פי גירסת הנתבעים לארוע. התובעת הושיטה ידה אל הכוס שהוגשה לה, מבלי לשער כי חומה של זו כה גבוה עד כי לא ניתן ליטול אותה לידיה. על שום מה ולמה יזקף לחובתה אשם תורם בנסיבות מעין אלה? הושטת הכוס יוצרת מצג לפיה ניתן ליטול אותה מעל המגש, וממילא אין מקום להטלת אשם תורם בנסיבות אלה.

23. 23. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים אחראים לכל נזקי התובעת כתוצאה מארוע שפיכת התה.

הנזק
הנכות הרפואית
24. 24. המומחים מטעם שני הצדדים קבעו כי לתובעת נכות בתחום הנפשי ובתחום הרפואה הפלסטית, אף כי מטבע הדברים שוררת ביניהם מחלוקת בנוגע לשיעור הנכות. ככל שהדברים נוגעים לתחום הפלסטיקה, נראה כי ממצאיהם של המומחים אינם כה שונים זה מזה, אף כי הערכותיהם לגבי הנכות הנובעת מהצלקות שונה עד מאד. ככלל ניתן לאמר כי לתובעת נותרו צלקות על שתי הירכיים בחלקן הפנימי, בסמוך לאיברים האינטימיים, כאשר אורכה של כל אחת עולה על 10 ס"מ (כל אחד מהמומחים הגיע למדידה שונה של כל אחת מהצלקות), ורוחבה של כל אחת חמישה ס"מ ומעלה. המומחה מטעם התובעת ייחס לצלקות אלה נכות בשיעור 20%. המומחה מטעם הנתבעות קבע נכות בשיעור 2%, והמומחה מטעם בית המשפט קבע נכות בשיעור 5%, כשהוא מבהיר כי הצלקות התרפאו כיום כך שכמעט אין שינוי באיכות העור ואין רגישות במישוש או הפרעה בטווח התנועה. לשיטתו יש להעניק את הנכות בגין מיקום הצלקות ומינה של התובעת.

25. 25. המומחית מטעם התובעת בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר רמונה דורסט, קבעה לתובעת נכות בשיעור 20% בגין תגובת הסתגלות חרדתית-דכאונית. המומחית גוללה בחוות-דעתה את התקופה הקשה בשנה הראשונה לאחר הארוע, ואת השפעות הפגיעה ותוצאותיה על דימויה העצמי של התובעת בתחום האישי והנשי, והמצוקה הסובייקטיבית שנגרמה לה עקב פגיעה זו. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' אבנר אליצור, קבע כי בתקופה של שנתיים אחר הארוע עמדה נכותה הנפשית של התובעת על 20%, וכי לאור "ההתאוששות הבולטת" במצבה יש לקבוע לה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד. נכות זו נקבעה, בדומה לקביעותיה של המומחית מטעם התובעת, בשל תגובת הסתגלות חרדתית-דכאונית, תוך דגש על הרגישות בתחום דימוי הגוף המקשה ביחסים אינטימיים.


26. 26. כפי שיובהר להלן, אין חשיבות מרובה לשיעור המדוייק של הנכות הרפואית שנותרה לתובעת. מאז הארוע חלפו שנים רבות. התובעת התקבלה למשטרה, מילאה תפקיד רב אחריות על הצד הטוב ביותר, וסיימה את שירותה במשטרה לאחר שהחליטה לפנות ללימודים לתואר יוקרתי באוניבסיטת הרווארד. טיב הנכות שנקבע לתובעת (פלסטי ונפשי) אינו מהמין המצריך עזרה בעבודות הבית. ממילא נראה כי עיקר הנזק שנגרם לתובעת לאורך זמן הוא במישור התחושתי הסובייקטיבי, ובגינו יפסק פיצוי ראוי תחת ראש הנזק של הנזק הלא ממוני, המשקף את עוגמת הנפש הרבה ואת הפגיעה במישור יצירת יחסים אינטימיים ובדימוי הנשי. שקלול מתימטי פשוט של קביעות המומחים היה מביא למסקנה כי לתובעת נכות "מעורבת" ומשוקללת של כ- 20%. במקרה דנא נראה כי קשה עד מאד להפריד את הנכות הפלסטית מהנפשית, שעה שזו האחרונה נובעת מהראשונה, ולמעשה מדובר בהיבט הפיזי והנפשי של אותה נכות עצמה.

הפיצוי
נזק לא ממוני
27. 27. כפי שהובהר לעיל עיקר פגיעתה של התובעת הוא בתחום הרגשי-הנפשי. הנזק שנגרם לתובעת מצא את ביטויו לא רק בכאבים העזים שתכפו עליה כתוצאה מהכוויות, ובטיפולים הכואבים עד מאד בשבועיים בהם אושפזה במחלקת הכוויות (שתוארו בהרחבה בתצהירה), אלא בעיקר בפגיעה בדימוי הגוף של התובעת. המומחים בתחום הנפשי ציינו שניהם פגיעה זו כעניין שהשפעתו נותרה לצמיתות. השאלה אם התובעת פיתחה מאז הארוע קשרים רומנטיים אם לאו אין לה חשיבות מרובה. יוער כי התובעת הכחישה טענות אלה, וראיותיה המפריכות של הנתבעת הסתכמו בהבאת גליון רפואי בו נרשם כי היא נטלה גלולות למניעת הריון למשך חודשיים ורישום נוסף, בעקבות פנייה לטיפול, בו נרשם תחת הרובריקה של "אמצעי מניעה" את המילה "קונדום" (המסקנה הרפואית החד משמעית שמסיקים הנתבעים מרישום זה אינה הכרחית, שעה שמהרישום הדל ניתן להסיק גם כי גירסת התובעת בעניין המסמך היא סבירה). מכל מקום, די בכך שהתובעת חווה קושי במישור האינטימי, אף אם עלה או עולה בידיה להתגבר עליו לפרקים, וכי עליה להשקיע בעניין מאמץ רב יותר משל אדם אחר.


28. 28. התיאור ה"פלסטי" של צלקות התובעת אין בו כדי למצות את הפגיעה. מסקנת המומחים בתחום הנפשי, לפיה צלקות באיזורים אינטימיים משפיעות על נפשו של האדם וגורמים לו לקושי וכאב, אין בה כדי להפתיע. פגיעה מעין זו פוגעת בשמחת חייו של אדם ובתדמיתו העצמית, אף אם אינה פוגעת בתיפקודו היומיומי בעבודה. על פגיעה מעין זו יש לפסוק פיצוי נאות, שאף אם אין באפשרותו להשיב את המצב לקדמותו יש בו כדי לנסות ולשפות את הנפגע ב"שווי" הכספי של הפגיעה, ולו מתוך ההנחה כי באמצעות הממון ניתן לרכוש הנאות חיים חלופיות. הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים, ומקרה זה יוכיח. ההנחה כי ניתן "להשיב המצב לקדמותו" ככל שהדברים נוגעים לדאיבת לבו של אדם נתקלת בקושי אינטלקטואלי, אליו נוסף הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, 930; ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1, 27). בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו (ע"א 1081/00 אבנעל ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005 (1) 443, בפיסקה 22). לעניין זה יש לציין כי בפסקי דין עדכניים נפסקו סכומים גבוהים מבעבר (ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765; ע"א 4022/98 הטכניון נ' צביה טויסטר, דינים-עליון נו 294) והמגמה הברורה היא להורות על העלאת רף הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני (הילכת עמר, בעמ' 930; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרב ניסים זאב ואח', פ"ד נה (5) 241, 275). בהתחשב במכלול נסיבות אלה, בכאבים הרבים במהלך השנה הראשונה ובסבל הרגשי המתמשך מאז, אני פוסק לתובעת סכום של 200,000 ₪. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

הפסדי שכר בעבר וגריעה מכושר השתכרות
29. 29. לטענת התובעת היא נמנעה מכל עבודה במהלך השנה לאחר הארוע. התובעת לא הגישה מסמכים כלשהם המעידים על שכרה ערב התאונה או במהלך ארבע עשרה השנים שחלפו מאז ועד היום. אין חולק כי בשנת 1996 התגייסה התובעת למשטרה, ושירתה כקצינת קישור לאינטרפול (תחילה כצוערת ולאחר מכן כקצינה). במהלך עבודתה זכתה לחוות-דעת טובות עד מאד ולמכתבי הערכה לא מעטים. התובעת לא שפכה אור מספיק על השנים שבין הארוע לגיוסה למשטרה. בשאלון שמילאה עם גיוסה מסרה כי מחודש יולי 1993 עבדה כמנהלת מכירות במלון היאט במשרה מלאה ומחודש ינואר 1994 עבדה במשרה חלקית גם כמפיקת מופעי מחול. בעדותה עומתה התובעת עם מכתב שכתבה למחלקה הרלוונטית במשטרה (מסמך 96 בתיקה במשטרה) עת ביקשה להתקדם לדרגת קצונה (כשנה וחצי לאחר גיוסה למשטרה), ולדבריה "ניפחה" במכתב זה את רקעה המקצועי לצורך קבלת העבודה המבוקשת (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 15-16). כן השיבה כי גם ההגדרות שנתנה בשאלון היו מנופחות (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 2-3). מכל מקום, גם מהמכתב הנדון לא ניתן ללמוד על עבודה כלשהי בה הועסקה התובעת מיום הארוע ועד לחודש יולי 1993, ולכל היותר ניתן להבין במשתמע כי עבדה תקופה קצרה בחנות ליודאיקה. מכאן כי יש לקבל את טענותיה כי לא עבדה קרוב לשנה בעקבות התאונה (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-12), מה גם שטענות אלה עולות בקנה אחד עם האמור בחוות-הדעת הפסיכיאטריות מטעם שני הצדדים.

30. 30. אשר לתקופה שלאחר מכן, לא הוכח כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר. טיבה של הנכות שנקבעה לה, שרובה בתחום הנפשי-רגשי ובתחום שבינו לבינה, אינו מהסוג המגביל אדם בתעסוקה דרך כלל. עם זאת, לא למותר לציין כי בגליון הערכה שנרשם אודותיה במשטרה בחודש דצמבר 1997 (עמ' 89-92 לתיקה במשטרה) ניתנו לתובעת ציונים טובים עד טובים מאד, אך בהערות לשלילה הובא הצורך לשפר את אמינות דיווחיה ואת יחסי העבודה והיחסים האישיים עם עובדי המדור, כאשר אין להוציא מכלל ספק כי מצבה הנפשי הוא שעמד בעוכריה בעת המגעים עם יתר העובדים.

31. 31. לפני כארבע שנים נסעה התובעת ללימודי תואר בכלכלה באוניברסיטת הרווארד (במשולב עם לימודים בבראון). עתה משלימה התובעת שנת תעסוקה פרקטית במקצוע החדש. התובעת אינה טוענת, ובצדק, להפסדי שכר בשנים אלה.


1. 32. התובעת לא הביאה כל ראייה אודות טיב עיסוקיה לפני התאונה או שכרה באותה עת. על מנת שלא לקפח את התובעת, ומאחר והגעתי לכלל מסקנה כי למשך כשנה נמנעה ממנה האפשרות לעסוק במקצוע כלשהו, אני פוסק לה על דרך האומדנא סכום של 40,000 ₪, כמבוקש בסיכומיה. לעניין זה יש לזכור כי במקרה בו משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק, כי אז ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (ראו ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, תקדין-עליון 2005 (3) 2525, בפיסקה 9 לפסק-הדין; ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, מיום 8.12.05, בפיסקה ו(11) לפסק-הדין).

2. 33. לעניין הגריעה מכושר ההשתכרות, ספק רב אם חשש מעין זה קיים במקרה דנא. לעובדה כי חלף זמן רב מאז הארוע ללא שהוכחו הפסדים בפועל, ותוך שהתובעת עבדה בעבודות קשות ותובעניות ועמדה בלחץ לימודים באוניברסיטה מן הטובות בעולם, יש לתת את המשקל המתאים. כך גם לטיבה של הנכות, המתרכזת ברובה בתחום המגע הבינאישי. עם זאת אין לשכוח כי בפני
התובעת שנות עבודה רבות, וכי ההשכלה שרכשה עשויה להיות מתועלת להתעסקות המצריכה מגע עם ציבור לקוחות כזה או אחר. בנסיבות אלה יתכן כי לנכות שנקבעה לה תהא משמעות כלשהי. לא למותר לציין כי בפני
בית המשפט לא הובאו נתונים אודות שכרה של התובעת כקצינת משטרה. יש גם לזכור כי עצם יציאתה של התובעת ללימודים בחו"ל מעידה על יכולותיה. המעט שניתן לאמר הוא כי יש להניח שהתובעת מסוגלת להשתכר, לכל הפחות, את השכר הממוצע במשק. בנסיבות אלה, ומתוך שהבאתי בחשבון את טיב הנכות והשפעתה החלקית על כושר ההשתכרות, אני פוסק לתובעת סכום של 90,000 ₪, המשקף גריעה בהיקף של 5% לערך מהכנסה בגובה השכר הממוצע במשק עד לגיל 67.

עזרה והוצאות
3. 34. התובעת לא הביאה עדויות חיצוניות בנוגע לעזרה שזכתה לה, ונכותה אינה מהסוג המצריך עזרה בעתיד. גם בתצהירה לא פורטה העזרה שהושטה לה ולו גם בתקופה שלאחר הארוע, אף כי תוארו כאביה וסבלה הנפשי. טענותיה בעניין זה סבבו את התמיכה הכלכלית שנתנו לה הוריה, וזו הובאה בחשבון בעניין הפסדי השכר בעבר. גם בעניין הוצאותיה לא המציאה התובעת קבלות, אף כי היתה בטיפול פסיכולוגית (כעולה גם מחוות-הדעת).

4. 35. בנסיבות אלה, ומאחר ולא ברור היקף העזרה שהושטה לה, אם בכלל (אף כי יש להניח כי בתקופה הראשונה הושטה עזרה), ולא הוכחו ההוצאות, אני פוסק לה על דרך האומדן סכום של 10,000 ₪ בגין עזרת קרובים מעבר לחובתם המוסרית והוצאות בעבר. בנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה לפיצוי בגין הצורך בעזרה או בטיפולים בעתיד.
סיכום כספי
5. 36. לנוכח כל האמור לעיל ישלמו הנתבעים לתובעת את הסכומים דלהלן:

א. נזק לא ממוני 200,000 ₪
ב. הפסדי שכר בעבר 40,000 ₪
ג. גריעה מכושר השתכרות 90,000 ₪
ד. עזרה והוצאות 10,000 ₪
סה"כ 340,000 ₪
6. 37. הסכומים כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. לסכומים אלה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, וכן את הוצאות המשפט, כפי שישום הרשם אם תבוא בקשה מתאימה.

7. 38. התביעה כנגד הנתבעים 2-4 (הנתבעת 2 היא חברה שלא הובהר הקשר בינה ובין המלון; הנתבע 3 הוא מנהל המלון והנתבע 4 הוא אחד מבעלי הנתבעת 1) לא הוכחה כלל, ולא הובאו כל ראיות הקושרות אותם לארועים נשוא התביעה. לפיכך אני דוחה את התביעה כנגדם, ללא צו להוצאות. ממילא חל החיוב הכספי בפסק-הדין על הנתבעות 1 ו- 5 בלבד.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג באדר תשס"ו (13 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד
, שופט








א בית משפט שלום 7443/99 איקה ברכה נ' מלון נירוונה (1974) בע"מ, נירוונה ים המלח מלון ומרכז נופש בע"מ, פריבר גד, ליפשיץ מתי, אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/03/2006)