פסקי דין על עאדל אבו עיד | פסקי דין על בן חיים שלום

3794/04 דמ     15/03/2006




דמ 3794/04 עאדל אבו עיד נ' בן חיים שלום




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
דמ 003794/04


בפני
:
כב' השופטת שפר ורד

נציג ציבור (עובדים):מר רז יצחק
נציג ציבור (מעבידים):מר גנאים מוחמד

15/03/2006



בעניין:
עאדל אבו עיד



ע"י ב"כ עו"ד
כיסרא קבהא

התובע


נ ג ד



בן חיים שלום



ע"י ב"כ עו"ד
מועלם רוני

הנתבע




פסק דין


1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה.

2. הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה ויתרו על הבאת עדויות והסמיכו את בית הדין להכריע בתביעה על סמך החומר שבתיק וסיכומים בכתב, וזאת מאחר והתובע תושב שטחים, מבוגר ואיננו בריא, ובנסיבות אלה יקשה להביאו לעדות בבית הדין.

3. כאמור, התובע מתגורר בכפר פקועה בנפת ג'נין שבשטחים, ועבד בשירות הנתבע בעבודות בניין, כאשר שכרו שולם באמצעות שירות התעסוקה.

4. התובע טוען שהוא פוטר מעבודתו ע"י הנתבע במובן זה שהאחרון לא עשה דבר לשם הוצאת היתר עבודה חדש ורק ביום 19.08.04, שלוש שנים לאחר שפג תוקפו של היתר העבודה האחרון, הגיש הנתבע בקשה לחידוש ההיתר, ועל כן נמנע ממנו להגיע לעבודה בשירותי הנתבע.

5. הנתבע, מצידו, טען את הטענות העיקריות שדלקמן -

א) התובע אומנם עבד אצל הנתבע על בסיס יומי, אולם מעסיקתו על פי חוק הייתה לשכת שירות התעסוקה אשר גבתה את שכרו של התובע ובכללם תשלומים סוציאלים המגיעים לו הכוללים פנסיה ופיצויים. הנתבע נסמך בעניין זה גם על דו"ח לשכת התעסוקה – ריכוז נתונים חודשיים שהופק בתאריך 07.02.2001.

ב) התובע הועסק דרך לשכת התעסוקה אצל הנתבע מחודש 3/92 ועד 12/00 כעולה מרישומי לשכת התעסוקה.

ג) למרות היתר עבודה שהיה עד לחודש 6/01 בסוף שנת 2000 הוטל סגר מלא על השטחים בחודש 10/2000, כשמאז ניסה במשך שלושת השנים לגייס את התובע חזרה לעבודה וכך בשנת 2004 (שלושה חודשים לפני הגשת התביעה) הגיש בקשה להתיר לתובע לעבוד אצלו, אולם גם בקשה זו נדחתה.

ד) עובדת אי התייצבות התובע בחודש 12/00 למרות הימצאות היתר עבודה תקף עד לחודש 6/01 ובמקביל להטלת סגר מלא בעטייה של אינתיפאדת אל אקצא עומדת לימין הנתבע.

ה) התובע גרם לנתבע נזקים מרובים עקב התפטרות זו.

ו) לעניין פדיון חופשה - הכספים בגין התנאים הסוציאליים המגיעים לתובע הופרשו לשירות התעסוקה כך שבסוף שנת 2000 נצברו לזכות התובע סך כולל של 9,939 ₪ בגין חופשה והבראה כפי שנדרש הנתבע לשלם עפ"י חוק.

6. השאלות הטעונות הכרעה בענייננו הינן כדלקמן –

א) מהי תקופת עבודת התובע בשירות הנתבע, האם עד חודש 6/01, כטענתו, או עד חודש 12/00, כטענת הנתבע.

ב) מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, האם התובע פוטר, כטענתו, או שמא התפטר, כטענת הנתבע.
ככל שיקבע שפוטר – מה שיעור פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי.

ג) האם קיבל התובע את התשלומים להם היה זכאי בגין חופשה בתשלום.

7. דיון והכרעה -

יש להקדים ולומר, כי אין לקבל טענת הנתבע לפיה מעסיקתו של התובע "על פי חוק הייתה לשכת התעסוקה", שנטענה על בסיס העובדה ששכרו של התובע שולם באמצעות שירות התעסוקה.
מעסיקו של התובע היה הנתבע, ושירות התעסוקה היוה אך צינור להעברת תשלומים בהתאם לחוק שירות התעסוקה (ר' סעיפים 61(ב), 61(א) ו – 61(ד) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט – 1959 אשר היה בתוקף בעת הרלבנטית).

א. מהי תקופת עבודת התובע בשירות הנתבע -

אין חולק כי התובע התחיל לעבוד בשירות הנתבע החל מחודש 3/92 אולם המחלוקת נסבה סביב מועד סיום ההעסקה.

ב"כ הצדדים צירפו לכתבי הטענות שלהם העתקים מדו"חות – ריכוז נתונים חודשיים של שירות התעסוקה (להלן: "הדו"חות").
הדו"ח שצורף לסיכומי התובע הופק ביום 28.06.2004 ואילו הדו"ח שצורף לסיכומי הנתבע הופק ביום 07.02.2001 , והינו מסתיים בחודש 12/00 מבלי שיהיה ברור אם הסתיימה העסקת התובע או שמדובר בסוף שנה קלנדרית גרידא.
הדו"ח שצורף לסיכומי התובע, מעבר לכך שהינו מעודכן יותר, מכיל פירוט של עבודת התובע גם מתחילת שנת 2001 ואיך, ועולה ממנו בבירור כי התובע עבד בשירות הנתבע עד לחודש 6/01, כאשר פורט ביחס לכל אחד מהחודשים ינואר עד יוני 2001 כמה ימים עבד התובע אצל הנתבע ומה שיעורי הכספים שהועברו בגינו בגין עבודתו זו.
לאור האמור לעיל מוצאים אנו לנכון לקבוע כי התובע עבד בשירותי הנתבע מחודש 3/92 עד חודש 6/01.

ב. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים -

מהנתונים המצויים בפני
נו, העולים ממסמך רשמי שהוצא ע"י המשרד הראשי של שירות התעסוקה, ובהם פירוט הסגרים שהתקיימו משנת 1993 ואילך, עולה כי ביום 01.06.01 הוטל סגר כללי על השטחים (בעקבות הפיגוע בדולפינריום).
ע"פ ההלכה הפסוקה יש להידרש לשאלה "...האם על-פי התשתית העובדתית ניתן לראות בסיום עבודתם של המערערים, כסיום שהוא "ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל". במלים אחרות – האם היתה למשיבה "אפשרות או אפשרות כלשהי, לבחור את המוחזרים לעבודה". (ר' ע"ע 300366/97 מוסטפא נזאל נ' סטארפלסט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה 505).

במקום אחר נקבע כי "מקום שבו נמנע מעובד לחזור לעבודה מחמת סגר שהוטל על השטחים, מאחר שמעבידו בחר להשיג רשיונות עבודה לעובדים אחרים יראו את המעביד כמי שגרם למעשה להפסקת עבודתו של העובד, ולכן יהיה העובד זכאי לפיצויי פיטורים" (ר' דב"ע נז/32-3 יונס רוחמי נ' פלקו בע"מ פד"ע לא 250).

בענייננו, לנתבע לא הייתה כל אפשרות להחזיר את התובע לעבודה שכן הורשו להיכנס ארצה עובדים בענף החקלאות בלבד, (וגם זאת באופן חלקי החל מיום 11/09/01) ואילו עבודת התובע אצל הנתבע היתה בענף הבניין.
יוער כי לאחר מכן נקבעו משך תקופה ממושכת שוב ושב סגרים כלליים שנפתחו לתעסוקה חלקית בחקלאות , וזאת עד תחילת שנת 2003 כמעט ללא הפוגות.
גם לאחר מכן התקיימו סגרים חוזרים ונשנים ואושרו מכסות מצומצמות לעובדים בעיקר בענף החקלאות.
כמו כן, אין חולק שהנתבע ביקש לחדש היתר עבודה לתובע בתאריך 19.08.04.
בנוסף, מעיון בדו"ח ריכוז נתונים הנ"ל עולה כי התובע שב לעבוד בענף החקלאות אצל מעסיקים אחרים בחודש 10/02 ועד לחודש 3/04.
בנסיבות שכאלה, ומשלא הוכח ואף לא נטען כי הנתבע ניסה לחדש היתרי עבודה לעובדים אחרים כלשהם זולת התובע, אין מקום לקבוע כי עבודת התובע הופסקה למעשה על ידי הנתבע ומשכך, אין לקבוע כי התובע פוטר והנתבע חב בפיצויי פיטורים.

ג. באשר לתביעה לפדיון חופשה -
התובע, מצידו, תבע פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 60 ימי עבודה במכפלת שכר יומי של 120 ₪.
הנתבע, מצד שני, טען כי כל התשלומים בגין חופשה הועברו באמצעו לשירות התעסוקה ונצברו שם לרשות התובע, תוך שהוא מצביע על הרישומים מטעם שירות התעסוקה מהם עולה כי נכון לסוף שנת 2000 עמד לרשות התובע סך של 9,993 ₪ שהוברו ע"י הנתבע כפי שנדרש ע"י שירות התעסוקה.


דע עקא שמעיון בהנחיות שירות התעסוקה למעסיקים המעסיקים עובדי שטחים עולה, כי בענף הבניין החל מ- 11/90 על המעסיק לשלם לעובד ישירות את דמי החופשה, ההבראה והחגים , כאשר הזכויות הסוציאליות היחידות שחויבו להפריש בגינן הפרשות באמצעות שירות התעסוקה היו דמי מחלה, פנסיית זיקנה ונכות, ופיצויי פיטורים.
לפיכך, אין לקבל את הטענה כי התשלומים בגין התנאים הסוציאלים שנצברו לזכות התובע כוללים פדיון חופשה כנטען.
נעיר, כי גם עיון בדו"חות משירות התעסוקה אינו מביא למסקנה אחרת, והסך שהוזכר ע"י הנתבע הוגדר כ"כספי צבירה", ללא כל זיקה לזכויות בגין חופש או הבראה.
יש להתייחס, אם כן, למערכת יחסי העבודה שבין הצדדים לעניין זכאות התובע לחופשה בתשלום כאל מערכת יחסים רגילה, בהתעלם מהעובדה שהתובע היה תושב שטחים שעיקר התמורה בגין עבודתו הועברה באמצעות שירות התעסוקה.

- סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 קובע את חובתו של מעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום את הפרטים שנקבעו בתקנות. בתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז – 1957 נקבע, בין היתר, כי מעביד חייב לרשום בפנקס החופשה את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמה ותאריך התשלום.
הלכה פסקה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובד וכמה נתן למעשה, ולנהל חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים (ר' דב"ע לא 22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנה פד"ע ג' 215, 219).
בענייננו, הנתבע לא הציג פנקס חופשה ולא הוכיח את יתרת החופשה נכון למועד סיום קשר העבודה כאמור.
מהמסמכים שהוגשו לבית הדין לא ברור גם כן כיצד נוהל חשבון החופשה של התובע.
יתרה מזו, הנתבע לא העלה טענת התיישנות – לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים מטעמו ומשכך, הלכה פסוקה היא כי משלא נטענה טענת התיישנות (אשר בהקשר בו עסקינן הינה דיונית) תיבחן זכאות העובד ביחס למלוא תקופת עבודתו (ר' דב"ע לא/25-3 דינה סלם נ' שלמה הולצמן פד"ע ג' 326, ע"ע 1041/00 יצחק קידר נ' מוריס בן שטרית, עבודה ארצי כרך לג (5), 33).
משלא הוכח בפני
נו כי התובע קיבל ולו יום אחד של חופשה בתשלום, או כי שולמו לו דמי חופשה בכל שיעור שהוא, יש לראותו כמי שזכאי לפדיון חופשה בגין 7 שנות עבודה, היינו מחודש 1/95 עד 6/01 .
חישוב על בסיס הוראות סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית תשי"א 1951, המתייחס לאורך החופשה בזיקה לויתקו בעבודה של העובד, תוך שנלקחת בחשבון העובדה שהתובע לא עבד, בכל אחת משנות עבודתו, עבודה מלאה, וישנן שנים בהן עבד פחות מ - 200 ימי עבודה (וראה, לעניין זה, הוראות סעיף 3(ב) לחוק לפיו -
"היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת-העבודה, והעובד עבד באותה שנה - (1) לפחות 200 ימים - יהיה מספר ימי-החופשה כאמור בסעיף קטן (א); (2) פחות מ-200 ימים - יהיה מספר ימי-החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף-קטן (א), כיחס מספר ימי-העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום-חופשה לא יובא במנין. .."), מביא לתוצאה לפיההתובע זכאי לפדיון חופשה אף מעבר לסך שנתבע על ידיו, אולם נוכח ההלכה לפיה לא יפסקו לעובד כספים מעבר לסכומים והשיעורים שנתבעו על ידיו - הרי שיפסק לו פדיון חופשה בסך של 7,200 ₪ בלבד.

אשר על כן הננו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סך של 7,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום01/07/01 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן על הנתבע לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ.

8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 15 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום ט"ו באדר, תשס"ו (15 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.
_______________ ______________ _______________
ורד שפר - ש ו פ ט ת נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)










דמ בית דין אזורי לעבודה 3794/04 עאדל אבו עיד נ' בן חיים שלום (פורסם ב-ֽ 15/03/2006)