פסקי דין על יעקב שי מזרחי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי
52753-10/17 בל 10/12/2019
בל 52753-10/17 יעקב שי מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי
administrator
administrator
1
0
2019-12-24t11:22:00z
2019-12-24t11:22:00z
5
3776
18883
microsoft corporation
157
45
22614
15.00
print
false
false
false
en-us
x-none
he
/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.msotablegrid
{mso-style-name:"רשת טבלה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
table.10
{mso-style-name:"טבלת רשת1";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-unhide:no;
border:solid windowtext 1.0pt;
mso-border-alt:solid windowtext .5pt;
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-border-insideh:.5pt solid windowtext;
mso-border-insidev:.5pt solid windowtext;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
text-align:right;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman",serif;}
בית דין אזורי לעבודה בחיפה
ב"ל 52753-10-17
לפני: כב' השופטת קרן
כהן
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' דליה
שפירא
ה
תובע
יעקב שי מזרחי
ע"י
ב"כ עו"ד יעל שטסל יודוביץ
-
ה
נתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י
ב"כ עו"ד ג'ומנה בחוס ועו"ד יעל יעקובי
פסק דין
1.
האם יש
לדחות את תביעתו של התובע להכיר בפגיעתו מיום 6.12.2015 כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק
הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מחמת התיישנות?
האם התובע נפגע ביום 6.12.2015 כתוצאה מחולשה פנימית שאינה קשורה לעבודה או בשל
אירוע תאונתי? אלה הן שתי השאלות הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.
הרקע
העובדתי
2.
התובע, יליד
1958, עבד בזמנים הרלוונטיים בתפקיד מנכ"ל חברת "שירותי בריאות
רכסים" (להלן: החברה). התובע עבד 6 ימים בשבוע, 8 שעות עבודה ביום
לעיתים אף יותר[1]
.
3.
ביום
6.12.2015,
כאשר
התובע שהה במשרדי החברה הוא נדרש להגיע למשרדי מנהלת המרפאה שנמצאת בכפר חסידים.
התובע נפל מגובה עמידה ושבר את האגן[2]
.
4.
כתוצאה
מהנפילה התאשפז התובע ועבר טיפול ניתוחי בשבר[3]
.
התביעה
לנתבע לתשלום דמי פגיעה
5.
ביום
3.2.2016
הגיש
התובע לנתבע "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" בגין
תאונה שהתרחשה במהלך עבודתו ביום 6.12.2015 בשעה 12:00.
6.
ביום
7.2.2016
התבקש
התובע להמציא מסמכים נוספים לנתבע, לרבות תיאור מפורט של נסיבות אירוע הפגיעה,
כיצד נגרמה הפגיעה ומה גרם לנפילה[4]
.
7.
ביום
22.2.2016
שלח
התובע לנתבע את המסמכים המבוקשים וכן מסמך בו תיאר את נסיבות אירוע הפגיעה ואת
אופן התרחשותה[5]
(להלן: מסמך תיאור הפגיעה).
8.
בתאריכים
25.2.2016 ו-29.2.2016
נשלחו
לטלפון הנייד של התובע מסרונים בהם זומן לחקירה בנוגע לתביעה לדמי פגיעה. התובע לא
קיבל את המסרונים מכיוון שהוא משתמש בטלפון "כשר"[6]
.
9.
ביום
12.4.2016
התקשרה אל התובע גב' כרמלה שמש - חוקרת הנתבע וזימנה אותו למשרדי הנתבע בנוגע
לתביעה לדמי פגיעה (להלן: החוקרת).
ביום
14.4.2016
נחקר
התובע על ידי החוקרת[7]
(להלן: ההודעה לחוקרת).
10.
ביום
7.6.2016
דחה
הנתבע את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בטענה שהתאונה נגרמה עקב חולשה ברגליים
שאינה נובעת מהעבודה[8]
.
11.
ביום
3.7.2016
קיבל
התובע את מכתב הדחייה של הנתבע[9]
.
ההליכים
המשפטיים
12.
ביום
26.10.2017
,
לאחר מעלה משנה ושלושה חודשים, הגיש התובע לבית הדין תביעה להכיר בפגיעה
מיום 6.12.2015 כפגיעה בעבודה.
13.
ביום
26.2.2018
, ועוד
לפני שהוגש כתב ההגנה, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית (להלן: התצהיר הראשון).
14.
ביום
4.3.2018
הגיש
הנתבע כתב הגנה בו דחה את טענות התובע. הנתבע טען שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת
התיישנות. עוד נטען שיש לדחות את התביעה גם לגופה משום שהפגיעה מיום 6.12.2015 לא
אירעה עקב אירוע תאונתי בעבודה אלא בשל גורם אדיופטי פנימי שאינו נובע מהעבודה.
15.
ביום
2.5.2018
התקיים
דיון בהליך. בפתח הדיון חזר הנתבע על טענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה. משתצהיר
התובע הוגש לפני כתב ההגנה ולא כלל התייחסות לסוגיית ההתיישנות, ביקש התובע להגיש
תצהיר נוסף בסוגיה זו. בקשתו של התובע התקבלה.
16.
ביום
15.7.2018
הגיש
התובע תצהיר משלים בהתייחס לסוגיית ההתיישנות (להלן: התצהיר המשלים).
17.
ביום
7.10.2019
התקיים לפנינו[10]
דיון הוכחות במהלכו העידו התובע והחוקרת.
18.
לבקשת
הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.
טענות הצדדים
19.
התובע
טען כי התביעה לא התיישנה. הנתבע
לא הוכיח מהו מועד התיישנות התביעה. הנתבע לא הוכיח מהו המועד בו התקבל מכתב
הדחייה אצל התובע ולכן לא הוכח שהתביעה הוגשה באיחור. כמו כן, מצבו הרפואי של
התובע בשנים 2016 ו-2017 היה בכי רע באופן שטרד את מנוחתו והעסיק אותו. ה.
אושפז מספר פעמים באותן שנים. התובע לא היה מיוצג ולא היה פנוי לפעול להגשת התביעה
במועד. לפיכך, יש לדחות את טענת ההתיישנות, ולמצער, להאריך את המועד להגשת כתב
התביעה.
ה.
הוסיף שאין מחלוקת בין הצדדים שאירע אירוע ביום 6.12.2015 והמחלוקת היא רק
בנוגע לסיבת הנפילה. מעדות התובע ומהמסמכים
שהגיש ב"זמן אמת" עולה כי הוא קיבל שיחת טלפון קשה במהלך יום העבודה
וכאשר התרומם במהירות – נפל. אין ספק שאלמלא שיחת הטלפון והחיפזון והפזיזות שאחזו
בו בעקבותיה, לא הייתה מתרחשת הנפילה. בזמן החקירה על ידי חוקרת הנתבע, התובע כלל
לא ידע שהוא בחקירה ולא הבין את משמעותה. התובע הסביר שנפל מכיוון שלא היה מרוכז
במעשיו. ההסבר של התובע שולל את הטענה לקיומו של אירוע אדיופטי. לכל הפחות, יש
למנות מומחה בשאלה אם הנפילה אירעה בשל אירוע אדיופטי או בשל אירוע הקשור לעבודתו.
אם מדובר בגורם אדיופטי הקשור לסוכרת ממנה סובל התובע, הרי שהנתבע היה מוכיח כי אירעו
אירועים דומים בעברו, דבר שלא נעשה. לפיכך, יש לקבל את התביעה.
20.
מנגד טען הנתבע
כי יש לדחות את התביעה. הנתבע טען שהתביעה התיישנה מכיוון שהוגשה בחלוף 16 חודשים
ממועד קבלת מכתב הדחייה. הנטל לסתור את הטענה שהמכתב שנשלח התקבל במועד, מוטל על
התובע. כמו כן, אין בתיעוד הרפואי שהוגש מסמך המצביע על מניעה ממשית להגשת התביעה
במועד. כמו כן, התביעה הוגשה סמוך למועד שבו שבר התובע את ירכו, עובדה המצביעה על
כך שיכול היה להגיש את התביעה במועד. התובע לא הגיש אישורי מחלה לכל התקופה ולא
טען שכתוצאה ממצבו הרפואי נאלץ להפסיק לעבוד. לפיכך יש לדחות את התביעה מחמת
התיישנות.
עוד נטען
כי לא עומדת לתובע "חזקת הסיבתיות" מכיוון שמדובר בתאונה שאינה כתוצאה
של גורמים חיצוניים הנראים לעין כמשמעה בסעיף 83 לחוק. כמו כן, התובע הוא בעל
שליטה בחברה בבעלותו, התאונה אירעה ברחבי ביתו, שחלק ממנו משמש לצרכי העבודה. עובד
שנפל תוך כדי העבודה בשל חולשה מבלי שהיה גורם חיצוני נראה לעיל שגרם לתאונה,
פגיעתו לא תוכר כפגיעה בעבודה. בכל מקרה, חזקת הסיבתיות נסתרה במקרה זה מתוך דברי
התובע בהודעה לחוקרת, בטפסים שמילא וברישומים מ"זמן אמת". לא הוכח שהיה
גורם חיצוני שגרם לנפילה. אין אזכור במסמכים מ"זמן אמת" לטענות בנוגע
לשיחת טלפון שגרמה לחיפזון או בהילות ובכל המסמכים שהגיש לנתבע נטען שהנפילה נגרמה
כתוצאה מאובדן התחושה ברגליים. גם במסמכים הרפואיים אין אזכור לנפילה כתוצאה משיחת
טלפון שקיבל התובע והתובע מסר כי הסיבה לנפילה נבעה מהיפוגליקמיה ממנה סבל כתוצאה
מסוכרת לא מאוזנת. התובע אף נמנע מלהביא למתן עדות את הנשים עימן שוחח בטלפון על
מנת להוכיח את טענתו בנוגע לתוכן השיחות. החוקרת ציינה ששוחחה עם התובע לצורך
זימונו לחקירה והזדהתה כחוקרת. על דלת חדרה רשום תפקידה ועל דלת הכניסה למחלקה
כתוב "מחלקת חקירות". בנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה.
דיון
והכרעה
21.
כאמור,
עלינו להכריע בשתי שאלות: האחת, האם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות? השנייה,
האם הפגיעה אירעה עקב עבודת התובע או בשל אירוע אדיופטי פנימי שאינו קשור לעבודה?
נדון
בשאלות אלה כסדרן.
האם
תביעת התובע התיישנה
?
22.
תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים
להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים") קובעת
שאם
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על
כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה
לתובע...."
.
כלומר, המועד להגשת תביעה לבית הדין לעבודה על החלטת נתבע הוא
בתוך 12 חודשים ממועד קבלת ההחלטה.
23.
בעניין מאלו[11]
דן בית הדין הארצי בשאלה אם קיימת לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה
נגד הנתבע. בית הדין הארצי החיל את הסמכות להארכת מועדים הקבועה בסעיף 125 לתקנות
בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: תקנות סדרי הדין) על
תקנה 1(ב) לתקנות המועדים וקבע כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תובענות.
נקבע כי במסגרת השיקולים על בית הדין לבחון את סיכויי התביעה, משך האיחור, התנהגות
התובע, קיומן של נסיבות אובייקטיביות שמנעו את הגשת התביעה במועד, הפגיעה בנתבע
עקב חלוף המועד וחשיבות התביעה מבחינה ציבורית ובנוגע לתובע עצמו.
באשר למשך האיחור נקבע ש
"ככל
שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו, כאשר בכל
מקרה נדרשים בהתאם להוראות התקנה 'טעמים מיוחדים שיירשמו' כך שלא די בכל טעם
שהוא"
.
הכרעה
24.
התובע הצהיר שקיבל את מכתב הדחייה ביום
3.7.2016[12]
.
התביעה הוגשה לבית הדין ביום 26.10.2017. כלומר, בניגוד לטענת התובע בסיכומיו,
הוכח שהוא הגיש את התביעה לאחר למעלה משנה ושלושה חודשים ממועד קבלת מכתב הדחייה.
25.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם
והראיות שהוצגו לפנינו אנו סבורות כי במקרה שלפנינו אין לדחות את התביעה מחמת
התיישנות
,
ונפרט.
משך האיחור והפגיעה באינטרסים של הנתבע ובאינטרס הציבור
:
26.
איחור של שלושה חודשים בהגשת התביעה
שלפנינו אינו פרק זמן ארוך מכיוון שאינו פוגע באינטרסים של הנתבע או באינטרס
הציבור, לרבות בכל הנוגע להתגוננות מפני התביעה. הנתבע ביצע את כל פעולות
החקירה הנדרשות לפני דחיית התביעה על ידו – התובע נחקר על ידי חוקרת הנתבע
והגיש את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים. לאחר הגשת התביעה, הנתבע לא נדרש לבצע
השלמת חקירה, כך שלא הוצאו על ידיו הוצאות נוספות לצורך התגוננות מפני התביעה. כמו
כן, לא מצאנו שנגרמה פגיעה כלשהי באינטרס הציבור בעקבות האיחור בהגשת התביעה.
כאמור, לא מדובר באיחור משמעותי, לא נגרם נזק לנתבע ולא נפגע האינטרס הציבורי.
קיומן של נסיבות אובייקטיביות שמנעו את הגשת התביעה במועד
:
27.
התובע פירט בתצהיר המשלים את הבעיות
הרפואיות מהן סבל מחודש יוני 2016 ועד לחודש אוקטובר 2017.
במהלך תקופה זו, אושפז התובע שלוש פעמים בשל בעיה בליבו ועבר
ניתוח לב פתוח בעקבות החמרה במצבו הרפואי. לאחר הניתוח חש ברע ונדרש לטיפולים
נוספים ולבדיקות רפואיות בשל הבעיות בליבו.
כמו כן, בחודש אוקטובר 2016 מעד התובע במדרגות והחל לסבול
מכאבים בשוק ימין; בחודש ינואר 2017 נפל ונפגע בבית החזה וקיבל טיפול למשך שבוע
באמצעות אינהלציה; בחודש פברואר 2017 טופל בשל ירידה בשמיעה וטנטון קל; בחודש יולי
2017 עבר תאונת דרכים; בחודש אוקטובר 2017 נפל פעם נוספת ונפגע בזרוע ובכף יד
ימין.
28.
זאת ועוד. מעיון במסמכים הרפואיים שצורפו
לתצהיר המשלים עולה כי התובע פקד את בית החולים וקופת החולים בקביעות במשך אחד עשר
חודשים בתקופה שמתחילה בחודש יוני 2016 ומסתיימת בחודש אוקטובר 2017[13]
.
29.
התובע התייחס לבעיות הרפואיות מהן סבל
במהלך תקופה זו בעדותו לפנינו, בזו הלשון[14]
:
"החיים שלי היו
תלויים על בלימה, על חוט השערה, עברתי ניתוח לב פתוח והייתי בספק של חיים למוות,
בספק כזה מתעסקים רק עם החיים, והדבר הכי חשוב לי לטפל בצוואה, לטפל בילדי ובנכדים
ומי ינתח אותי. חוץ מזה הייתי במצב של סחרור, הייתי עם קביים...."
.
התובע הוסיף בנוגע לבעיה הלבבית, את הדברים הבאים[15]
:
"הייתי מאושפז 3
פעמים – אבחנה, ניתוח והמשך טיפול, הרגליים התנפחו לי והייתי על סף מוות"
.
30.
כלומר, מעדותו של התובע ומהמסמכים
הרפואיים שצורפו לתצהיר המשלים עולה שבעקבות הבעיות הרפואיות מהן סבל הוא היה טרוד
והתמקד בהחלמה. משכך התקשה לפנות זמן להליכים משפטיים.
31.
יצוין כי לא נעלם מעינינו שהתביעה הוגשה
באותו חודש בו נפל התובע ונפגע בזרוע ובכף יד ימין. עם זאת, לא מצאנו שיש בכך כדי
לאיין את הבעיות הרפואיות הרבות מהן סבל מחודש יוני 2016 ועד חודש אוקטובר 2017,
שהקשו עליו להתפנות ולטפל בענייניו במהלך אותה תקופה.
32.
בנסיבות אלה משמצאנו כי איחור של שלושה
חודשים בהגשת התביעה אינו איחור משמעותי ולא היה בו כדי לפגוע באינטרסים של הנתבע
או באינטרס הציבור ומשהוכח כי התובע סבל מבעיות רפואיות רבות ממועד קבלת מכתב
הדחייה ועד מועד הגשת התביעה, אנו סבורות שיש מקום להאריך את המועד להגשת התביעה
עד למועד הגשתה בפועל, וזאת אף מבלי לבחון את סיכויי התביעה.
33.
אי לכך, אנו דוחות את הטענה שלפיה יש לסלק
את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
האם
הפגיעה של התובע אירעה עקב פגיעה בעבודה או בשל אירוע אדיופטי פנימי
?
התשתית
המשפטית
34.
"תאונת
עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, באופן הבא:
"תאונה
שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו
ועקב עיסוקו במשלח ידו"
.
35.
סעיף 83
לחוק עוסק בחזקת ה'סיבתיות' וקובע כך:
"תאונה
שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח
ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד
ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע
התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים"
.
36.
בית המשפט
העליון קבע כי
"'תאונת עבודה' במובנה הקלאסי,
משמעותה, אירוע פתאומי וחד פעמי הנראה לעין. באירוע כזה, הסיבה לתאונה היא בלתי
צפויה וניתן לתחמה בזמן ובמקום. כאשר קורית ה'תאונה' תוך כדי העבודה, קם הקשר בין
הפגיעה לבין העבודה (בכפוף לחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק ולאפשרות סתירתה)"
[16]
.
כלומר,
"תאונת עבודה" מחייבת הוכחת אירוע חיצוני מוגדר בזמן ובמקום שבעטיו
נגרמה החבלה[17]
.
37.
בית הדין
הארצי פסק בנוגע לנפילה אודיופטית כי עובד שנופל ונחבל תוך כדי עבודתו מחמת
סחרחורת שלקה בה ומבלי שהיה גורם נראה לעין שגרם למעידה, אזי אין מדובר בתאונת
עבודה כמשמעה בחוק[18]
.
כמו כן,
בעניין כהן[19]
הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי
"חזקת הסיבתיות על פי סעיף
83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 לא חלה כאשר מדובר בתאונה
שנקבע לגביה שהינה תוצאת גורמים פנימיים הטמונים בנפגע עצמו ללא תרומה סיבתית
להתרחשותה או להחמרתה"
.
38.
כלומר, ככל
שייקבע כי פגיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מגורם אדיופטי פנימי שאינו קשור לעבודה,
לא תוכר הפגיעה מיום 6.12.2015 כתאונת עבודה.
הכרעה
39.
לאחר
ששקלנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו שפגיעתו של התובע ביום
6.12.2015 נגרמה כתוצאה מגורם אדיופטי פנימי שאינו קשור לעבודה ולא כתוצאה מאירוע
חיצוני
, כפי שיפורט
להלן.
40.
ראשית
, הגרסה המפורטת הראשונה של ה.
הייתה שהוא נפגע כתוצאה מחולשה ברגליים וללא קשר לעבודה, ונסביר.
40.1.
בטופס
התביעה לתשלום דמי פגיעה
לא פירט התובע כיצד נפל אלא כתב באופן לקוני
"עבדתי
במשרדי החברה ונקראתי ע"י מנהלת המרפאה למרפאה ע"מ לחתום על מסמכים מיד
כשקמתי נפלתי ושברתי את האגן"
[20]
(ההדגשה הוספה
– ק.כ)
.
40.2.
בהמשך לבקשת
הנתבע פירט התובע את אופן הנפילה ב"מסמך תיאור הפגיעה" מיום
22.2.2016, בזו הלשון[21]
:
"בתאריך
6.12.15 עבדתי במשרדי החברה 'חברת שירותי בריאות רכסים' ברחוב התאנה 4 רכסים
ונקראתי ע"י מנהלת המרפאה לחתום על מסמכים, מיד כשקמתי נפלתי ושברתי
את מפרק ירך ימין, מה שגרם לנפילה זה אובדן תחושה בכפות הרגליים {זרם}"
(ההדגשות הוספו
– ק.כ)
.
מכאן
שגרסה הראשונית של התובע הייתה שבזמן שהתרומם ממקום מושבו חש אובדן שליטה בכפות
הרגליים ונפל.
יצוין
כי התובע לא ציין בגרסתו הראשונית שקיבל שיחת טלפון שגרמה לו לקום בחיפזון או
בבהילות, כפי שטען במועד מאוחר יותר (בעדותו לפנינו)
.
40.3.
בנסיבות
אלה, בגרסתו הראשונית של התובע קיימת הודאה שנפילתו נגרמה כתוצאה מגורם אדיופטי
פנימי שאינו קשור לעבודה ולא מאירוע חיצוני שקשור לעבודה.
41.
שנית
, גם בחקירתו על ידי החוקרת הודה
התובע שנפילתו נגרמה כתוצאה מחולשה ברגליים שאינה קשורה לעבודתו. וכך נכתב בהודעה לחוקרת[22]
:
"הייתי
במשרד בשעה 11:00 לערך וקיבלתי טלפון ממנהלת המרפאה עשירה לוי לרדת דחוף למרפאה.
במקביל קיבלתי טלפון מגב' אלפסי רחל שהיא אחראית על התפתחות הילד, הייתי אחרי כמה
שעות של עבודה על תוכניות, אנחנו פותחים מרפאה חדשה במתחם של ויקטורי ברכסים
והייתי לבד והייתי עייף בזמן העבודה, כשקיבלתי את הטלפון ישבתי על כיסא במשרד קמתי
ממקומי ודיברתי בטלפון ובזמן שדיברתי התיישבתי על הכורסא בסלון של הבית ששם נמצא
המשרד, בזמן שישבתי על הכורסא קמתי לאחר סיום השיחה וקיבלתי עוד שיחה ורציתי לשבת
על הספה כדי להמשיך את השיחה ואז עקב חולשה ברגליים לא הצלחתי לשבת על הספה
והתיישבתי על הרצפה ושברתי את האגן"
(ההדגשה הוספה
– ק.כ)
.
ובהמשך[23]
:
"ש.
האם נפלת עקב אובדן תחושה ברגליים?
ת.
כן. נפלתי עקב הירדמות של רגל ימין,
ניסיתי לעמוד ולא הצלחתי ונפלתי ואיבדתי את המרחק מהכורסא לספה.
.....
ש.
למה אתה קושר את מצבך לעבודה?
ת.
כי זה קרה לי בעבודה, וזה היה בשעות
העבודה"
(ההדגשה
הוספה
– ק.כ)
.
כלומר, מההודעה
לחוקרת עולה באופן מפורש כי התובע נפל כתוצאה מחולשה ברגליים. התובע אף הסביר שהסיבה
היחידה שבגינה הגיש את התביעה היא מכיוון שהנפילה אירעה בזמן העבודה ולא
מכיוון שהנפילה אירעה עקב התאונה (כתוצאה מתוכנן של שיחות הטלפון).
42.
שלישית
, אף המסמכים הרפואיים מצביעים על
כך שנפילת התובע אינה קשורה לעבודה אלא לגורם אדיופטי פנימי, ונבאר.
42.1.
תחילה נציין
שבהתאם לפסיקה יש לייחס משקל רב לאנמנזה ברישומי בית החולים מכיוון שמסמכים אלה
מהימנים ומדויקים, שכן יש להניח שאדם שהתאשפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות
על מנת לזכות בטיפול הנכון. עם זאת, נפסק כי מסמכים רפואיים אינם חזות הכל ואינם
יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה. בית הדין יכול להגיע
למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים
יותר[24]
.
עוד
נציין שקיימת אבחנה בפסיקה בין אנמנזה שאינה מתארת אירוע תאונתי כלל (אנמנזה
שותקת) [25]
שאינה שוללת באופן ישיר את תביעתו של מבוטח, לבין אנמנזה השוללת באופן פעיל את
קרות האירוע התאונתי או את התרחשותו במקום העבודה (אנמנזה שוללת). נפסק כי האנמנזה
השוללת פוגעת באופן משמעותי יותר בסיכויי תביעתו של מבוטח[26]
.
42.2.
בדו"ח
סיכום אשפוז מיום 11.12.2015
[27]
נכתב כי התובע טען ש
"ביום
קבלתו נפל מגובה עמידה ונחבל בירך ימין"
.
כלומר,
התובע לא טען בעת קבלתו לבית החולים שהנפילה קשורה לעבודתו.
42.3.
בטופס
"ייעוץ אנדוקרינולוגיה סכרת" מיום 10.12.2015
[28]
פורטו טענות התובע בנוגע לנפילה,
בנוסח הבא:
"בן
57 מאושפז בשל שבר בצוואר הירך....
.....
לדברי המטופל הסכרת לא הייתה מאוזנת והיו אירועי היפוגליקמיה. לדבריו, הנפילה
בגללה קרה השבר, ארעה כשהרגיש לא טוב והספיק למדוד גלוקוז שהיה 56. אינו במעקב
סדיר של רופא סכרת...."
(ההדגשה הוספה
– ק.כ)
.
כלומר,
ארבעה ימים לאחר הנפילה סיפר התובע לרופאה שנפל כתוצאה מהסוכרת ממנה הוא סובל ולא
כתוצאה מהעבודה. אין מדובר באנמנזה שותקת אלא באנמנזה שוללת, שכן מדברי התובע עולה
באופן מפורש שהנפילה לא קשורה לעבודה אלא לגורם אדיופטי פנימי.
42.4.
מכאן, שאף
המסמכים הרפואיים מלמדים שהתובע נפל כתוצאה מגורם אודיופטי פנימי שאינו קשור
לעבודה.
43.
רביעית
, עדותו של התובע לפנינו לא הייתה
משכנעת ולא עשתה רושם מהימן וזאת בלשון המעטה, ונפרט.
העדות
בנוגע לאירוע הפגיעה
43.1.
התובע התבקש
לתאר את האופן בו נפל והשיב, באופן הבא[29]
:
"ת.
ישבתי על הכורסא ונחתי,
קיבלתי טלפון ועוד טלפון, הטלפון מצלצל. אני מרים את הטלפון, ובד"כ (כ)שאני
קם אני קם לאט, אני לא בגיל 20, במקרה הזה לא יכולתי לקום לאט כי זו היתה היסטריה,
התרוממתי ובגלל שקמתי במהירות היתה לי חולשה ונפלתי. בשלב השני, קיבלתי עוד טלפון
מהמנהלת של התפתחות הילד, ואחרי שכבר קמתי והתכוננתי לצאת למרפאה כי היתה מישהי
שחתכה את הורידים בגלל דיכאון לידה והילדה שלה נמצאת באגף השני, אז מדוע הסיבה
שהתקשרו אלי 10 פעמים, בגלל שהיא חתכה את הורידים, אני מתכונן ללכת למרפאה ומקבל
שוב טלפו(ן) מה עושים עם הילדה שלה. הגב' לא היתה מוכנה להתפנות לביה"ח עד
שאחתום על הזמנת האמבולנס, שכן אז התשלום הוא על חשבוני.
ש.
כאשר קיבלת את השיחה
בנוגע לבחורה שחתכה את הורידים איזה מצב היית?
ת.
בישיבה.
ש.
קיבלת את השיחה ו..?
ת.
קמתי ללכת לקופה. ואז קיבלתי עוד טלפון שגם
אם יקחו את האישה לביה"ח אז יש ילדה במרפאה. מנהלת של התפתחות הילד התקשרה
אלי ושאלה אותי מה עושים. בד"כ (כ)שאני קם אני קם לאט אני יודע להתארגן
ובמקרה הזה הייתי חייב לקום כי זה הצלת נפשות אז קמתי לרוץ. אני צריך להתארגן עם
הרגליים לפני שאני מתחיל ללכת. ברגע שאני קם בצורה לא רגועה הרגליים חלשות.
אני אומר מה שהרגשתי. כאשר קמתי מהכורסא לצאת לעבודה קיבלתי את הטלפון השני לגבי
הילדה, אז לא יכולתי להיות מרוכז בעצמי ולנסות לשמור על עצמי אז קמתי בצורה מהירה.
במקרה הזה נכנסתי לוויברציות יש לי שני סניפים ומשניהם קיבלתי טלפון היסטרי.
ניסיתי להתיישב ולא שמתי לב וישבתי על הרצפה במקום לשבת על הכורסא, כי לא הייתי
מרוכז"
(ההדגשות הוספו
– ק.כ).
כלומר,
בעדותו לפנינו ניסה התובע לקשור בין הנפילה לבין תוכנן של שיחות הטלפון שקיבל.
מדובר ב"גרסה כבושה" שלא נטענה קודם לכן בכתב התביעה או בתצהירו. לפיכך,
המשקל שיש ליתן לעדות זו של התובע נמוך, אם בכלל.
כמו כן, גרסה
התובע בעדותו סותרת את תוכנו של מסמך תיאור הפגיעה, את עדות התובע בהודעה לחוקרת
ואת דברי התובע בעת קבלת הייעוץ בתחום האנדוקרינולוגיה. עובדה זו מחלישה את גרסת
התובע.
43.2.
נוסיף כי עדות
התובע לא עשתה עלינו רושם מהימן, וזאת בלשון המעטה. העדות הייתה מבולבלת וניכר היה
שלאחר שהתובע הבין שסיכויי התביעה נמוכים בשל גרסתו הראשונית שעוגנה במסמכים
השונים (מסמך תיאור הפגיעה ובהודעה לחוקרת), הוא מנסה לשייך את הנפילה לעבודה בכל
דרך שהיא, לרבות בדרך של אי אמירת אמת.
43.3.
בנסיבות
אלה, שוכנענו שאין ליתן אמון בעדות התובע לפנינו אלא בגרסתו הראשונה כפי שפורטה
במסמך תיאור הפגיעה שכתב סמוך למועד התאונה, בהודעה לחוקרת ובמסמך הייעוץ בתחום
האנדוקרינולוגיה.
העדות
בנוגע לחקירתו על ידי החוקרת
43.4.
התובע נשאל
מדוע לא סיפר על השיחות הבהולות לחוקרת ותירץ זאת בכך שלא ידע שהוא מגיע לחקירה ובכך
שלא התייעץ עם עורך דין לפני החקירה. וכך העיד התובע[30]
:
"ש.
כאשר מילאת את הטופס
למל"ל לא סיפרת שקמת בחיפזון, שקיבלת שיחה בהולה
ת.
אני צריך לספר סיפורי
מעשיות
, באתי עם שני קביים, שאלו אותי שאלות ואני עניתי,
חשבתי שהיא רוצה לעזור לי.
ש.
כשהיית לפני החוקרת?
ת.
היא לא אמרה לי שהיא
חוקרת.
ש.
לא נכנסת למחלקת חקירות בקומה 6, בסניף חיפה?
ת.
מה זה מחלקת חקירות.
.
........
ש.
נכון שביום 12.4.16, יומיים לפני החקירה,
התקשרה אליך החוקרת ואמרה שאתה מוזמן לברר את המקרה שלך?
ת.
אני לא זוכר. (כ)שאומרים לי שאני מוזמן
לחקירה אז אני יודע שאני צריך להתייעץ עם עו"ד. יכול להיות שהיא אמרה לי
להגיע לביטוח לאומי.
ש.
היא לא הציגה את עצמה כחוקרת?
ת.
לא.
ש.
נשאלת ע"י חוקרת מה קרה לך ש' 18-26
והשבת שעקב חולשה ברגליים לא הצלחת לשבת על הספה והתיישבת על הרצפה וכאשר נשאלת
האם נפלת עקב אובדן הירדמות ברגליים, ש' 30-31, השבת שכן עקב הירדמות של רגל ימין.
למעשה, אתה מתאר מצב של עמידה ורצית לשבת (כ)שקיבלת שיחה נוספת ואז בגלל חולשה
ברגליים, נפלת. נכון שזה מה שקרה לך?
ת.
אם זה בעקבות נוירופטיה אז לא הייתי יכול
לקום. ברגע שעמדתי זה מראה שזה לא בעקבות הנוירופטיה קמתי. הסיבה שנפלתי כי לא
הייתי מרוכז. הייתי מרוכז בנושאים של אסונות ולכן נפלתי.
ש.
נשאלת מה גרם לנפילתך, למה לא תיארת את
השיחות הדחופות?
ת.
את לא מבינה מכך שכתוב שקמתי בפעם הראשונה
ואח"כ עוד שיחה והלכתי לחתום. על מה הלכתי לחתום? אין לי סיבה לספר מעשיות
לאנשים ששואלים אותי. אם היא היתה אומרת לי שזו חקירה הייתי מתייעץ עם עורך דין.
ביטוח לאומי בא לעזור לי"
.
כלומר,
מעדותו של התובע עולה שהיו שתי סיבות לכך שלא סיפר לחוקרת על תוכן השיחות והקימה המהירה
לצורך ביצוע עבודתו: האחת, אין לו סיבה לספר מעשיות לאנשים ששואלים
אותו על אופן הפגיעה. השנייה, אם היה יודע שמדובר בחקירה הוא היה מתייעץ
עם עורך דין.
43.5.
יובהר כי
שתי הסיבות שסיפק התובע אינן משכנעות ולא מצאנו שיש בהן כדי להצביע על כך שגרסתו
הראשונית לא הייתה נכונה, ונסביר.
ראשית
, אנו דוחות את הטענה שלפיה ה.
לא ידע שהוא נחקר על נסיבות הפגיעה. התובע זומן בשיחה טלפונית לחקירה בנוגע
לתביעתו לדמי פגיעה. החקירה התבצעה במשרדה של החוקרת הנמצא בתוך מחלקת חקירות.
בכניסה למחלקת חקירות ישנו שלט גדול ועל דלת חדרה של החוקרת יש שלט עם שמה ותפקידה[31]
.
לפיכך, שוכנענו שהתובע ידע שהוא מגיע לחקירה בנוגע לתביעה לתשלום דמי פגיעה.
שנית
, התובע התבקש לספר כיצד אירעה
הנפילה. התובע פירט לפני החוקרת את השיחות שקיבל באותו מועד וציין באופן מפורש
שהנפילה התרחשה בשל חולשה ברגליים שאינה קשורה לתוכן השיחה (
"וקיבלתי
עוד שיחה ורציתי לשבת על הספה כדי להמשיך את השיחה ואז עקב חולשה ברגליים לא
הצלחתי לשבת..."
).
התובע אף הוסיף שנפל עקב
"הירדמות של רגל
ימין"
ולא כתוצאה מהיעדר ריכוז, כפי שטען לראשונה בעדותו לפנינו. כמו כן, לא ברור מדוע
התובע סבור שאם היה מספר על תוכן השיחות ועל כך שנפל מכיוון שלא היה מרוכז, היה
הדבר בגדר "סיפורי מעשיות", כלשונו.
לכך יש
להוסיף כי התובע סיפר לחוקרת על השיחות ועל זהות המטלפנות, אולם לא פירט את תוכן
השיחות. עובדה זו מצביעה על כך שתוכן השיחות לא היה רלוונטי לנפילה, שכן אם היה
סבור שאותן שיחות גרמו לנפילתו או לחולשה ברגליו, היה מפרט את תכנן ולא רואה
בפירוט זה משום "סיפורי מעשיות".
שלישית
, אף אם היינו מקבלים את טענת
התובע שלפיה לא ידע שהוא מוזמן לחקירה (ולא כך אנו סוברות!), לא היה בסיבה השנייה
כדי להועיל לו. לא ברור מדוע התייעצות עם עורך דין לפני החקירה הייתה מועילה ל.
אם התכוון לספק גרסה נכונה ואמיתית של האירועים. נוסיף, כי בחקירה כל שהתבקש ה.
לעשות הוא לפרט מה קרה במועד הנפילה ולהסביר כיצד נפל. התובע חזר על הגרסה שפורטה
במסמך תיאור הפגיעה ובעת קבלת הייעוץ בתחום האנדוקרינולוגיה.
התובע לא
טען (ובוודאי שלא הוכיח) שהופעל עליו לחץ כלשהו במועד החקירה על ידי החוקרת ומעיון
בפרוטוקול החקירה עולה כי היא לא הדריכה אותו ולא שמה מילים בפיו. לפיכך, גם הסיבה
השנייה אינה משכנעת ונוסיף כי לטעמנו מוטב שלא הייתה נטענת כלל.
44.
בנסיבות
אלה, עדותו של התובע לפנינו היא בבחינת "עדות כבושה" ולכן משקלה אפסי.
כמו כן, העדות לא הייתה משכנעת ואף לא עשתה רושם מהיימן בלשון המעטה.
45.
כללו של
דבר
: שוכנענו
שיש לקבל את גרסת התובע ב"זמן אמת" שלפיה נפל עקב חולשה ברגליים שאינה
קשורה לעבודה. גרסה זו פורטה על ידיו סמוך לתאונה - בעת קבלת הייעוץ בתחום
האנדוקרינולוגיה ארבעה ימים לאחר הנפילה, במסמך תיאור הפגיעה ובהודעה לחוקרת. כמו
כן, שוכנענו שאין ליתן אמון בגרסת המאוחרת של התובע בעדותו לפנינו הן בשל היותה
בגדר "עדות כבושה" והן בשל העובדה שלא הייתה משכנעת ולא עשתה רושם
מהיימן.
46.
אי לכך,
התובע לא הוכיח שאירע לו אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו ושוכנענו שהוא נפל עקב
חולשה ברגליים שאינה קשורה לעבודה. לפיכך, נפילת התובע אינה בגדר "פגיעה
בעבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק.
סוף דבר
47.
התביעה נדחית.
48.
בנסיבות המקרה שלפנינו ונוכח עדותו הבלתי מהימנה
של התובע אנו סבורות שיש לחייבו בתשלום הוצאות לנתבע. אי לכך, התובע יישא בהוצאות
הנתבע בסכום של 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
על פסק הדין ניתן לערער בזכות
בפני
בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך
30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, י"ב כסלו התש"ף (10 דצמבר
2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
גב' דליה שפירא
נציגת ציבור (מעסיקים)
קרן כהן, שופטת
[1]
סעיפים 3 ו-4 לתצהיר התובע מיום 26.2.2018 (להלן: התצהיר הראשון).
[2]
סעיף 4 לכתב התביעה; סעיף 5 לתצהיר הראשון.
[3]
סעיף 7 לכתב התביעה; נספח ב' לכתב התביעה; סעיף 7 לתצהיר הראשון.
[4]
מוצג נ/3.
[5]
מוצג נ/4.
[6]
מוצגים נ/5א, נ/5ב' ונ/7א'; עדות התובע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 11 –
13.
[7]
מוצגים נ/7ב' ונ/2.
[8]
נספח א' לכתב התביעה.
[9]
סעיף 3.2 לתצהיר התובע מיום 10.7.2018 (להלן: התצהיר המשלים).
[10]
נציג ציבור שני שהוזמן לא התייצב ולכן התקיים הדיון בהיעדרו.
[11]
עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו - המוסד לביטוח לאומי,
(24.8.2018).
[12]
סעיף 3.2 לתצהיר המשלים.
[13]
נספח 1 לתצהיר המשלים - חודשים 6/16, 7/16, 9/19, 10/16, 1/17 – 4/17,
6/17, 7/17, 9/17 ו-10/17.
[14]
עדות התובע – עמ' 6 לפרוטוקול ש' 21 - 23.
[15]
עדות התובע – עמ' 6 לפרוטוקול ש' 26 – 27.
[16]
בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה,
פ"ד נג(2) 529 (1999).
[17]
דב"ע (ארצי) לא/5 – 0 ושדי – המוסד לביטוח לאומי,
פד"ע ב' 200 (1971); דב"ע שם/96 – 0 המוסד לביטוח לאומי – וייל,
פד"ע יב 225 (1981); עב"ל (ארצי) 13853-06-15 מור יוסף – המוסד
לביטוח לאומי, (2.9.2018).
[18]
דב"ע (ארצי) תשן/94 – 0 כץ - המוסד לביטוח לאומי,
פד"ע כב 27 (1990).
[19]
עב"ל (ארצי) 1291/01 כהן - המוסד לביטוח לאומי,
(8.1.2004).
[20]
מוצג נ/1.
[21]
מוצג נ/4.
[22]
מוצג נ/2 – שורות 18 - 26.
[23]
מוצג נ/2 – ש' 30 - 33.
[24]
עב"ל (ארצי) 55/98 בן רובי – המוסד לביטוח לאומי,
(30.9.2001); עב"ל (ארצי) 176/99 גרץ – המוסד לביטוח לאומי,
(16.7.2002); עב"ל (ארצי) 24023-04-14 פאוזי – המוסד לביטוח לאומי,
(26.1.2015).
[25]
עב"ל (ארצי) 18610-05-16 סידי – המוסד לביטוח לאומי,
(19.9.2017).
[26]
עב"ל (ארצי) 5314-02-12 דוידוב – המוסד לביטוח לאומי,
(10.7.2014).
[27]
נספח ב' לכתב התביעה – עמ' 1.
[28]
מוצג נ/1.
[29]
עדות התובע – עמ' 4 לפרוטוקול ש' 11 - 30.
[30]
עדות התובע – עמ' 4 לפרוטוקול ש' 31 עד עמ' 5 ש' 31.
[31]
מוצג נ/7ב'; עדות חוקרת הנתבע – עמ' 7 לפרוטוקול ש' 16 – 18.
בל בית דין אזורי לעבודה 52753-10/17 יעקב שי מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 10/12/2019)