פסקי דין על ארטור מאירזון | פסקי דין על אידאה איכות ברהוט | פסקי דין על ג'ורג'יו טרצ'יני |

1884-10/16 סעש     08/12/2019




סעש 1884-10/16 ארטור מאירזון נ' אידאה איכות ברהוט בע"מ, ג'ורג'יו טרצ'יני








בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב


סע"ש 1884-10-16


8
08 דצמבר 2019


לפני
:

כב' השופטת
מיכל נעים דיבנר
נציג
ציבור עובדים גב' סיגל רונן כץ
נציג ציבור מעסיקים מר עמוס הראלי

ה
תובע
ארטור מאירזון
ת.ז 312935331
ע"י ב"כ עו"ד דוד שרם
-

ה
נתבעים
1. אידאה איכות ברהוט בע"מ
ח.פ 512113812
2. ג'ורג'יו טרצ'יני

ת.ז 013678768





ע"י ב" עו"ד קובי חתן
ושיר אריאלי



פסק דין


השופטת מיכל נעים דיבנר

1.
עניינה של תביעה זו בזכויות הנובעות מסיומם של יחסי העבודה בין ארטור מאירזון
(להלן- התובע) לחברת אידאה איכות בריהוט בע"מ (להלן- הנתבעת 1) ולבעליה - ג'ורג'יו טרצ'יני
(להלן- הנתבע 2), וכן בשאלת הרמת המסך וחיובו האישי של הנתבע 2 בתשלום התביעה.
רקע עובדתי
2.
התובע, נגר במקצועו, מתגורר ביישוב קרני שומרון. ביום 13.2.2006 החל התובע לעבוד אצל הנתבעים במפעל לייצור רהיטים במושב נווה ימין.
3.
בחודש ינואר 2013 הועבר המפעל ממושב נווה ימין לאזור התעשייה סלעית. לטענת התובע, המעבר אילץ אותו להאריך את זמן הגעתו לעבודה וחזרה ממנה, פגע בשעות עבודתו ובשכרו והביא להרעה בתנאי עבודתו אשר לא הותירה לו ברירה אלא להתפטר.
4.
ביום 10.3.2013 שלח התובע באמצעות בא כוחו מכתב לנתבעים ובו כתב כי לאור ההרעה המוחשית בתנאי העסקתו, וניסיונותיו להידבר עם הנתבעים שלא צלחו, הוא מודיע לנתבעים על התפטרותו מהעבודה בדין מפוטר.
5.
בחודש 5/2013 הפסיקה הנתבעת 1 פעילותה עקב קשיים כלכליים.
ההליכים בתיק
6.
ביום 23.5.2017 נערך קדם משפט, במסגרתו ניתנה החלטה לחברת "מגדל" למסור לידי התובע פירוט בדבר ההפרשות הפנסיוניות שבוצעו עבורו (רכיב תגמולים ורכיב פיצויים) על ידי הנתבעת 1. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי כספי התגמולים שהופקדו בחברת מגדל ישוחררו לטובת התובע. ב"כ התובע ביקש לתקן את כתב התביעה בהתאם לנתונים שיקבל מחברת מגדל, ונקבע כי בקשה לתיקון כתב תביעה תוגש עד ליום 1.7.2017.
7.
התובע לא הגיש בקשה כזו, ובית הדין הורה לצדדים להודיע מהו מספר העדים שמבוקש לזמן לדיון ההוכחות, וזאת עד ליום 14.9.2017. התובע לא עשה כן. בהחלטה מיום 17.9.2017, ניתנה לתובע התראה לפני מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1 מחמת חוסר מעש וביום 8.10.2017 הורה בית הדין על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1. כמו כן ניתנו הוראות בדבר מועדים להגשת תצהירים, כשעל התובע היה להגיש תצהירו עד ליום 15.11.2017. התובע לא הגיש תצהירים, ורק לאחר בקשתו של הנתבע 2 למחיקת התביעה מחוסר מעש, הגיש ביום 19.11.2017 בקשה לביטול פסק הדין כנגד הנתבעת 1 ובקשה להארכת מועד להגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו. ביום 13.1.2018 הורה בית הדין (השופטת אירית הרמל) על ביטול פסק הדין מיום 8.10.2017, על מנת ליתן לתובע את יומו, תוך קביעה כי הוצאות הצדדים יקבעו בסיום ההליך.
8.
ביום 13.11.2018 התקיים דיון הוכחות. בטרם נשמעו העדים בתיק, התנהל דיון בנוגע לעילת הרמת המסך וכן לסוגיית חלות ההסכם הקיבוצי בענף העץ (צורף לתצהיר התובע) והוסבר לתובע הקושי בהחלת ההסכם קיבוצי, ככל שהמעסיק אינו חבר בארגון המעסיקים החתום עליו. בסופו של הדיון המקדים הסכימו הצדדים כי החקירות יתמקדו בסוגיית התפטרותו של התובע ולגבי יתר הנושאים התובע יבדוק עמדתו ויודיע האם עומד על תביעתו (עמ' 7, ש' 16-18; כן ראו החלטת בית הדין בתום הדיון, עמ' 12, ש' 15-17). לאחר מכן העידו התובע והנתבע 2.
9.
ביום 11.12.2018 הגיש התובע הודעה בה הועלו טענות חדשות בנוגע להפרשות לפנסיה של הנתבעת 1 לתובע: אי הפרשה לקרן פנסיה בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף, החל מיום 1.1.2008; ואי העברת מלוא הכספים שנוכו ממשכורתו ופיגורים בהעברת הכספים לקרן הפנסיה של התובע, המחייבים הרמת מסך כנגד הנתבע 2. הנתבעים התנגדו לבקשה מחמת העובדה שהיא כוללת טענות עובדתיות ועילות תביעה חדשות המצריכות תיקון כתב תביעה ולכאורה ניהול הליך נוסף. עוד טענו כי הנתבעת 1 העבירה את מלוא הכספים לקרן הפנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה, ולפיכך אין בסיס להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, אלא יש לסלק את התביעה כנגד הנתבע 2 על הסף.
10.
בהחלטה מיום 31.12.2018 נדרש התובע להשיב לבקשה, ולהבהיר האם הוא מבקש לתקן את כתב התביעה. התובע לא עשה כן, וביום 14.1.2019 הובהר לתובע כי לא תותר הרחבת חזית ביחס לכתב התביעה, ונקבעו מועדים להגשת סיכומים. לאחר שהוגשו סיכומי תשובה, הגישו הנתבעים בקשה להוצאתם מהתיק, ולאחר שהתובע הגיב לה, הוחלט (25.7.19) כי כל חריגה מחזית התביעה לא תותר.
11.
בסיכומיו זנח התובע את התביעה אשר התבססה על הטענה לחלות ההסכם הקיבוצי בענף העץ: הפרשות לקרן פנסיה ותוספת וותק. משכך, לא נידרש להן והן נדחות בזאת.
12.
ההכרעה שאנו נדרשים לה עוסקת אפוא בשתי סוגיות (ראו גם: סעיף 4 לסיכומי התובע): האם בנסיבות סיום עבודתו, זכאי התובע לפיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורים) והאם יש להרים מסך ולחייב אישית את הנתבע 2 בחיוביה של הנתבעת 1.
התפטרות בדין מפוטר
13.
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

14.
הנטל להוכחת טענת התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה או בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, מוטל על העובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף זה, להוכיח כל אלו (ההדגשות במקור –מ.נ.ד):
"ראשית,
עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת.
[
דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3

כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ,
פד"ע כא 238;
ע"ע (ארצי) 354/07
אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח' (
ניתן ביום 27.1.2012) וההפניות שם]."
(ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, ניתן ביום 10.6.13).
15.
לטענת התובע
, מעבר המפעל מהמושב נווה ימין לאזור התעשייה סלעית הוסיף משמעותית על זמן הנסיעה לעבודה וממנה, מבלי שעמדה לרשותו תחבורה ציבורית נוחה, עד כדי הרעה מוחשית ובלתי נסבלת בתנאי עבודתו, באופן כזה שלא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך לעבוד בתנאים אלו.
התחבורה מביתו של התובע ביישוב קרני שומרון למפעל בנווה ימין הייתה ישירה, קצרה וזולה – 20 דקות סה"כ ו- 5.10 ₪ לכל כיוון. לעומת זאת, למפעל בסלעית נאלץ התובע לנסוע בשני אוטובוסים, במסלול של כשעה וחצי לכל כיוון, לשלם סכום של 38 ₪ ביום, בקווים אשר פועלים מספר פעמים מצומצם (3) כל יום. הנתבעים סירבו לשלם את הוצאות נסיעתו של התובע, שהסתכמו בכ-700 ₪ לחודש, וגם מכך נפגע התובע.
בנוסף, בשל התארכות נסיעותיו ותלותו בתחבורה ציבורית (שכן לתובע אין רישיון נהיגה או רכב פרטי) נאלץ התובע לעבוד פחות 3 שעות ביום, דבר שפגע בפרנסתו ובהשתכרותו.
עוד טוען התובע כי מעבר המפעל לסלעית לא תואם אתו ונקבע כעובדה מוגמרת, מבלי להתחשב בטובת העובדים ובהשפעת המעבר על תנאי עבודתם.
לאחר העברת המפעל ניסה התובע לפנות אל הנתבעים על מנת להיטיב נזקיו אולם נתקל בהתעלמות. הנתבעים לא הציעו פתרונות חלופיים כגון הסעה מאורגנת או אמצעי סביר אחר לפתרון המצב החדש שנוצר. התובע ניסה להידבר עם הנתבע 2 במשך שלושה חודשים לאחר המעבר, אולם נתקל בהתעלמות ובהתחמקות העולות כדי חוסר תום לב. לכן שלח את מכתב ההתפטרות, בו נתן גם הודעה מוקדמת בת חודש לסיום עבודתו. נסיבות אלה מהוות הרעה מוחשית וניכרת בתנאי עבודתו של התובע, ולפיכך הינו זכאי להתפטר מהעבודה ולזכות בפיצויי פיטורים בדין מפוטר, בפיצויים בסך 55,268 ₪ (7.1 משכורות בסך 7,890 ₪).
16.
לטענת הנתבעים,
התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי מדובר בהרעת תנאים מוחשית, ויש לדחות רכיב זה.
הפסיקה קבעה כי למעסיק הפררוגטיבה הניהולית לנהל את מפעלו, ובכלל זה לנייד עובד מתפקיד לתפקיד וממקום למקום. במקרה דנן לא קיימת כל הוראה מכוח חוק או הסכם קיבוצי המגבילה את סמכות הנתבעת 1 להעביר את עובדיה ומפעלה. החברה מילאה אחר הוראות החוק כשצייתה לתקנות שנכנסו לתוקפן בשנת 2012 ואסרו על קיומם של עסקים מסחריים בנווה ימין, לכן לא הייתה בידה ברירה אלא להעביר את המפעל. אין מדובר בהחלטה פגומה הנוגעת באי סבירות, אלא בציות לחוק, ולכן אין הצדקה להתערבות בית הדין בה. החלטה זו הייתה האפשרות היחידה הקיימת והיא זו שבסופו של דבר אף הביאה לקריסתה של הנתבעת 1.
החלטת המעבר התקבלה תוך שיתוף העובדים, כאשר במשך כשנה נעשו חיפושים למציאת מקום חלופי למפעל. ניסיון התובע לטעון כי מדובר בהחלטה שהפתיעה אותו מעידה על חוסר אמינותו. לא זו בלבד שהתובע ידע על העברת המפעל אלא שנטל חלק פעיל במעבר, כפי שאישר בעדותו. אף לשיטתו של התובע החברה נהגה בשקיפות והציגה לעובדיה את המעבר, והתובע מסיבותיו שלו סבר כי הדבר לא יקרה.
אשר לריחוק שיצרה העברת המפעל: נווה ימין מרוחק 18.1 ק"מ מביתו של התובע בעוד שמקום המפעל החדש בסלעית מרוחק 13 ק"מ מביתו בלבד. התובע מנסה להיאחז בטענות ביחס לתחבורה הציבורית אולם אינו מצרף אסמכתאות לטענותיו. התובע הודה כי קיימים קווי נסיעה קצרים וזולים מהמתואר בכתב התביעה וטענתו כי לפני 8 שנים לא היה כך הדבר – לא הוכחה.
אף אם היה בטענת התובע ממש, הרי שבפני
התובע עמדו אפשרויות נוספות להגעה למקום עבודתו, כגון הגעה למפעל עם עובדים אחרים, שימוש במוניות שירות ועוד.
דיון והכרעה
17.
לאחר שעיינו היטב בראיות, שמענו את העדים ושקלנו היטב את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות.
18.
כאמור לעיל, על העובד מוטל הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים להכיר בהתפטרותו כמזכה בפיצויי פיטורים, מחמת טענה להרעת תנאים מוחשית. על התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הרעה מוחשית בתנאים; קשר סיבתי בין ההרעה להתפטרות; וכן מתן התראה סבירה על הכוונה להתפטר והזדמנות למעסיק לתקן את ההרעה ככל שהדבר ניתן.
19.
לטעמנו, התובע נכשל בהוכחת התנאי הראשון. התובע טען כי בשל מעבר המפעל לסלעית דרכו לעבודה התארכה מ-20 דקות לכיוון נסיעה עד לשעה וחצי לכל כיוון; הוצאות הנסיעה שלו עלו משמעותית; ושעות עבודתו, כתוצאה מהנסיעות הארוכות, פחתו (סעיפים 12-16 לתצהירו; עמ' 8, ש' 29-33- עמ' 9, ש' 1-2).
20.
אלא שהתובע לא הציג כל אסמכתא בנוגע למשך זמן הנסיעה הנטען: לא הוצגו בפני
נו מסלולי הנסיעה לפני מעבר המפעל ולאחריו ולא צורף תיעוד של מחירי הנסיעה או לוחות הזמנים של האוטובוסים, אשר היו עשויים להוכיח את טענותיו לגבי התארכות הנסיעות ועלויותיהן. התובע העיד כי היו ברשותו קבלות המוכיחות את הסכומים שהוציא עבור הנסיעה והעביר אותן לבא כוחו (עמ' 9, ש' 13-14), אולם הקבלות לא הוצגו בפני
נו והדבר פועל לחובת התובע.
גם אם זמן הנסיעה התארך ועלותה גדלה, בעקבות המעבר של המפעל, לא די בכך בכדי לקבוע את הזכאות להתפטרות בדין מפוטר, שכן על העובד להוכיח קיומה של הרעה מוחשית ולא כל הרעה מספקת לצורך זה. לפיכך, מידת ההרעה, הנתמכת רק בתצהיר התובע, למרות שניתן היה לבסס אותה בראיות אובייקטיביות – לא הוכחה.
21.
לא צורפו דו"חות נוכחות אשר יוכיחו את הטענה להפחתה בשעות עבודתו של התובע כתוצאה מהמעבר. יתרה מכך, בחקירתו אישר כי בתקופה האחרונה לעבודתו הפסיק להחתים כרטיס נוכחות והחל למלא דו"חות ידניים, אשר כללו גם את שעות נסיעתו כשעות עבודה, וכי בחלק מתקופה זו קיבל על שעות נסיעה אלו שכר (עמ' 9, ש' 15-20). מדובר בטענה מפתיעה שלא עלתה קודם לכן ואם היא נכונה, עולה ממנה כי לפחות חלק מהרעת התנאים טופלה על ידי המעסיק, כך שלא ניתן לקבוע כלל האם, ככל שהורעו תנאי עבודתו של התובע, מדובר אכן בהרעה מוחשית.
22.
התובע הגיש את תלושי משכורתו, כשהאחרון שבהם הינו מחודש 1/2013. ב"כ הנתבעים הודיע בפתיחת דיון ההוכחות כי לא הייתה אפשרות לאתר את תלושי השכר האחרונים של התובע עד להתפטרותו, דהיינו של חודשים 2-3/2013, אולם אין מחלוקת כי התובע עבד בנתבעת 1 עד להודעת ההתפטרות וקיבל שכר בהתאם (עמ' 4, ש' 15-17). נציין כי נסיבותיו של התיק, כאשר התביעה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר סיום העבודה ובינתיים פעילותה של הנתבעת 1 הופסקה (5/2013), מקלות עם הנתבעים אשר לא הציגו את תלושי השכר לחודשיים האחרונים לעבודת התובע.
מתלוש השכר של חודש 1/2013 (נספח 8 לתצהיר תובע) נראה כי שכר היסוד של התובע פחת משמעותית לעומת חודשים קודמים- 1,281 ₪ לעומת 7,890 ₪ בחודשים 8-11/2012 (נספח 7 לתצהיר התובע). ההפחתה בשכר אכן עשויה להתאים לגרסתו של התובע, אשר טען כי עקב מעבר המפעל נפגעו שעות עבודתו וחלה ירידה בשכרו. יחד עם זאת, יש לציין כי מדובר בירידה דרמטית בצורה קיצונית שאפילו התובע לא טוען לה: התובע טען כי הפחית כ- 3 שעות עבודה ביום (עמ' 9, ש' 1-2), בעוד שמהתלוש עולה קיצוץ של כ- 80% משכרו. כן יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר בחודש אחד בלבד של ירידה בשכר ולא ברור אם היה כך גם בחודשים הבאים. התובע לא הציג דף חשבון בנק שיעיד על שכרו בחודשים 2-3/13 ולא הציג כל מניעה לעשות כן.
הנתבע 2 לא ידע להסביר את ירידת השכר החדה בחודש זה וטען ש "היתה כנראה סיבה מוצדקת... תבדוק את שעות העבודה" (עמ' 10, ש' 3-5). בתצהירו, טען הנתבע כי כחודש לפני המעבר בחודש 1/2013 התובע החל להיעדר מהעבודה, סירב להעביר כרטיס נוכחות, מילא דו"חות נוכחות ידניים ואף הגיש דו"חות על נוכחות בעבודה גם כאשר נעדר ממנה (סעיף 21.9 לתצהיר הנתבע 2). התובע אישר שהחל לתעד את שעות עבודתו באופן ידני (עמ' 9, ש' 15-20) ומתלוש חודש 12/2012 (קודם למעבר) שהגיש התובע (נספח 7 לתצהירו) עולה כי נוכו לתובע 10 ימי עבודה בגין "היעדרות", נתון התומך בטענת הנתבעים.
עולה מהאמור לעיל, כי פרט לתלוש יחיד, המצביע על הפחתה משמעותית בשכר, שלא ברור אם היא קשורה למעבר או להיעדרות מסיבות אחרות, אין בידינו ראיה אובייקטיבית להפחתה בשכר התובע, למרות שניתן היה להציג ראיה כאמור.
23.
מכל מקום, שינוי בשכר, דרמטי ככל שיהיה, בחודש אחד, אין בו כדי להצביע על מגמה מתמשכת של פגיעה בתנאי העבודה, העולה כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודה.
24.
התובע טען כי הנתבעים שינו את מיקום המפעל מבלי ליידע את העובדים
וכי המעבר "הפתיע אותו" (סעיפים 9 ו-17 לתצהירו). אלא שבחקירתו הודה כי ידע על מעבר המפעל לסלעית כבר בחודש 10/2012 ואף עזר לפנות את המפעל (עמ' 8, ש' 10-13) וכי החיפוש שקדם להעתקת המפעל לא קרה בן לילה (עמ' 8, ש' 5-9; ההדגשות אינן במקור-מ.נ.ד):

"ש.
במשך שנה חיפשו מקום אחר להעתיק את המפעל אליו?
ת.
אני לא יודע כמה זמן זה לקח להם, אבל היתה תקופה שחיפשו. כל הזמן היו מחפשים מקום, במשך שנים.
ש.
למה אתה כותב בתצהירך שהמעבר נפל עליך בהפתעה גמורה?
ת.
עזרתי לפנות אבל זה באמת היה שוק שזה עבר, עד הרגע האחרון לא האמנתי שנעבור."

25.
העובדה כי התובע "לא האמין עד הרגע האחרון" איננה הוכחה לכך שהמעבר היה פתאומי או מפתיע. משכך, דין טענה זו להידחות.
ממילא שאין די בה כדי להוכיח הנדרש לצורך התפטרות בדין מפוטר.
מעבר לכך, חוסר הדיוק בעדותו של התובע בעניין זה, גרם לכך שלא נוכל להסתמך על עדותו לבדה לצורך הקביעות העובדתיות הנדרשות להכרעה בסוגיות שבפני
נו, ודאי מקום בו ניתן להוכיח הנדרש בראיות אובייקטיביות ולא בעדות בעל דין בלבד.
26.
אשר להתראה לפני התפטרות
- לטענת התובע, הוא ניסה להידבר עם הנתבע 2 במשך כשלושה חודשים על מנת למצוא פתרון הולם לשינוי בתנאי עבודתו אולם "נתקל בהתעלמות מוחלטת" (סעיף 19 לתצהירו). ביום 10.3.2013 שלח התובע באמצעות ב"כ מכתב לנתבעת 1 בו הודיע על התפטרותו עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה (נספח ג' לתצהיר התובע). בין היתר, נכתב בו (סעיף 12 למכתב):
"מרשי מנסה במשך כשלושה חודשים לדבר ולהידבר אתך בניסיון למצוא פתרון הולם ואנושי לפגיעה החמורה בתנאי העבודה, אך נתקל בהתחמקות שיטתית ובבריחה מכל ניסיון הידברות איתו"

27.
אלא שמדיון ההוכחות עלה שטענת ההתחמקות והבריחה מניסיון הדברות אינה נכונה. הנתבע 2 אישר כי התובע פנה אליו ועדכן אותו בבעיות אלו (עמ' 11, ש' 9-11) וכי הציע לו לנסוע עם עובדים אחרים (שם, ש' 12-13). התובע לא הכחיש זאת. בנוסף, התובע העיד כי נוסה פתרון נוסף על ידי המעסיק, כאשר בחלק מתקופת עבודתו האחרונה חושבו שעות נסיעתו כשעות עבודה (עמ' 9, ש' 15-20). דהיינו, התקיים דו שיח בין התובע לנתבע 2, והוצעו פתרונות, הגם שלא הלמו את רצונותיו של התובע. מכיוון שהעובד בחר לנקוט בגרסה של התעלמות מוחלטת מצד המעסיק, הוא לא הציג בפני
נו את ההדברות האמיתית שהתנהלה בין הצדדים: הרעיונות שהועלו והיתכנותם. כך לדוגמא, התובע לא פירט בפני
נו את הסכמת המעסיק להחשיב את שעות הנסיעה כשעות עבודה וכפועל יוצא גם לא פורטה הטענה כי ההסכמה בוטלה ולא פורט מתי ומדוע. העלמת עובדות מהותיות אלו, פועלת לחובת התובע ויוצרת הנחה שלו היו מפורטות במלואן, היו פועלות כנגד התביעה.
28.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:
לא נסתרה טענת הנתבעים כי המרחק הגאוגרפי של מקום העבודה החדש הצטמצם (סעיף 21.8 לתצהיר הנתבע 2);
לא הוכחה בראיות מספקות טענת התובע בדבר העדר תחבורה ציבורית זמינה למקום העבודה החדש;
לא הוכחה בראיות מספקות טענת התובע בדבר התארכות ממשית של זמן הנסיעה לעבודה וממנה;
לא הוכחה טענת התובע לפגיעה מוחשית בשכרו כתוצאה מהמעבר.
29.
לאור האמור לעיל, לא הוכיח התובע טענתו בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שבגינה התפטר.
30.
משהגענו למסקנה האמורה, איננו נדרשים לדון בטענה להרמת מסך. מעבר לנדרש נבהיר כי טענותיו של התובע בסעיף 31 לסיכומיו (עליהן חזר בסיכומי התשובה) אינן מבססות הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, זאת למעט הטענה המפורטת בסעיף 31.יב, אשר נטענה תוך הרחבת חזית וללא כל ביסוס ראייתי ורק מטעם זה היא נדחית.

נציג ציבור מעסיקים – מר עמוס הראלי
אני מסכים עם האמור לעיל וסבור כי דין התביעה להידחות מהטעמים שפורטו.

נציגת ציבור עובדים – גב' סיגל רונן כץ
1.
התובע טוען בי מעבר המפעל מהמושב נווה ימין לסלעית הוסיף משמעותית על זמן הנסיעה מביתו שבקרני שומרון לעבודה וחזרה והגדיל משמעותית את מחיר הנסיעה , באופן המהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה עובד שהתפטר בגינה בפיצויי פיטורים.
2.
לטענת התובע מקרני שומרון לנווה ימין יכול היה להגיע בקו אוטובוס אחד ישיר תוך 20-25 דקות לעבודה בכיוון אחד, וכדי להגיע לסלעית נדרש ל-2 קווי אוטובוס- האחד מקרני שומרון לתחנה מרכזית בכפר סבא והשני מכפר סבא לסלעית, כשלכל כיוון לקח לו שעה וחצי פלוס .
3.
יתר על כן, התובע העיד ששעות היציאה והחזרה של האוטובוס מתחנה מרכזית כפר סבא לסלעית היו מוגבלות והאוטובוס יצא בבוקר בשעה 06:20 או 8:20 וחזר לכל המאוחר בסביבות 15:20 אחר הצהרים.
4.
כתוצאה מכך הפסיד התובע לטענתו כ- 3 שעות עבודה ביום, שכן לאוטובוס הראשון של 06:20 הוא לא יכול היה להספיק, ולכן לקח את האוטובוס השני של 08:20 ואז היה מגיע לעבודה רק ב-09:00, שעתיים לאחר מועד תחילת העבודה, ונאלץ לצאת שעה קודם מהעבודה, על מנת להספיק לאוטובוס האחרון, חזרה לכפר סבא.
5.
לא זאת אף זאת לטענת התובע, עלות הנסיעה מביתו לנווה ימין היתה 10.20 ₪ ליום בעוד עלות הנסיעה מביתו לסלעית היתה 38 ₪ ביום כשעלות הנסיעה לכל כיוון היתה 5.10 ₪ בגין הנסיעה עד כפר סבא, ו-13.80 ₪ מכפר סבא לסלעית.
6.
התובע נתן לטעמי עדות אמינה בנושא זה, המסתמכת על מספרי הקווים של האוטובוס , ושעות יציאה מדויקות של האוטובוס מכפר סבא לסלעית וחזרה. יתר על כן, אף הנתבע העיד שהתובע פנה אליו לאחר המעבר לסלעית והתלונן שקשה לו להגיע ולצאת בזמן מהעבודה בגלל הבעיות של התחבורה הציבורית וביקש פתרון, אך הפתרון שהנתבע הציע לתובע היה לנסוע עם עובדים אחרים אשר אינם מתגוררים בקרני שומרון (עמ' 13, ש' 9-15), כלומר הקושי שהיה לתובע לעמוד בתקן שעות העבודה לאחר מפעל המעבר לסלעית עולה אף מעדות הנתבע ומחזק את המסקנה שעדותו של התובע בנושא זה אמינה והוא לא בדה מליבו בדיעבד את ההרעה שחווה עקב מעבר המפעל מנווה ימין לסלעית, אלא התלונן על כך מול המעסיק.
7.
בנוסף, עדותו של התובע לפיה בשל הפסד שעות עבודתו עקב קשיי התחבורה הוא הפסיק להעביר כרטיס נוכחות והחל לדווח ידנית גם את שעות הנסיעה, נתמכת בעדותו של הנתבע. אומנם מעדותו של התובע עולה כי בהתחלה הנתבע שילם לו שכר עבור שעות הנסיעה אבל אחר כך לא נעשה כן.
8.
הנתבע טען שהמפעל בנווה ימין מרוחק 18.1 ק"מ מביתו של התובע בעוד שמקום המפעל החדש בסלעית מרוחק 13 ק"מ מביתו בלבד. גם אם טענה זו נכונה (ולא הוצגה שום הוכחה האם מדובר בקו אווירי או בקו נסיעה), אין בה כדי לקעקע את טענתו של התובע בדבר הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שכן על פי הפסיקה לא המרחק הוא הקובע כי אם הנוחות, מספר האוטובוסים שנדרש העובד להחליף וזמן הנסיעה.
9.
התובע אומנם לא הציג כל אסמכתא בנוגע למשך זמן הנסיעה הנטען, מסלול הנסיעה ומחיר הנסיעה ויש לזקוף זאת לחובתו, אך יחד עם זאת תביעה זו דנה במסלולי התחבורה הציבורית נכון לשנת 2013, ומאז ועד עתה סביר להניח שנערכו שינויים הן בקווי הנסיעה והן במחירם.
10.
העובדה שהתובע, אשר עבד אצל הנתבעת 7 שנים, התפטר מעבודתו 3 חודשים לאחר שהמפעל עבר מנווה ימין לסלעית, מחזקת גם היא את טענת התובע שהתפטר עקב הרעה מוחשית בגין מעבר המפעל וקשיי התחבורה שנבעו מכך. הנתבעת לא טענה , וממילא לא הוכיחה כל עילה אחרת להתפטרותו של התובע.
11.
לאור עדותו האמינה של התובע בנושא זה והתמיכה בעדותו של הנתבע כי התובע אכן התלונן בזמן אמת על הפגיעה בשעות עבודתו עקב קשיי תחבורה שנבעו ממעבר המפעל לסלעית אני סבורה כי התובע התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה, והוא זכאי לפיצויי פיטורים.
12.
יחד עם זאת, מקובלת עליי הקביעה כי לא הוכחה עילה להרמת מסך ולחיוב אישי של הנתבע 2 בפיצויי הפיטורים.

סוף דבר
1.
על דעת שניים מחברי המותב וכנגד דעתה החולקת של נציגת ציבור העובדים, מוחלט לדחות את התביעה.
2.
בשים לב לדחיית התביעה במלואה יישא התובע בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
3.
זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 ימים מקבלת

פסק דין
זה.

ניתן היום, י' כסלו תש"פ, (08 דצמבר 2019
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.








גב' סיגל רונן כץ
נציגת ציבור עובדים

מיכל נעים – דיבנר שופטת

מר עמוס הראלי
נציג ציבור מעסיקים







סעש בית דין אזורי לעבודה 1884-10/16 ארטור מאירזון נ' אידאה איכות ברהוט בע"מ, ג'ורג'יו טרצ'יני (פורסם ב-ֽ 08/12/2019)