פסקי דין על חמאד אלמונתסאר | פסקי דין על חמאד פייסל | פסקי דין על חמאד חמאד | פסקי דין על חמאד יוסוף | פסקי דין על פיר כהן אברהם | פסקי דין על עו"ד יצחק בר-תנחום | פסקי דין על עו"ד לילך ויינר |

3488/05 א     20/03/2006




א 3488/05 חמאד אלמונתסאר, חמאד פייסל, חמאד חמאד, חמאד יוסוף נ' פיר כהן אברהם , עו"ד יצחק בר-תנחום, עו"ד לילך ויינר




1
בתי המשפט

א 003488/05
בבית משפט השלום בירושלים
א 003489/05

20/03/2006
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

1. חמאד אלמונתסאר

בעניין:
התובע בת.א. 3488/05
2. חמאד פייסל

3. חמאד חמאד

4. חמאד יוסוף
התובעים בת.א. 3489/05

עו"ד גיורא מאור

ועו"ד מאירה אזרד

ע"י ב"כ
נ ג ד
1. פיר כהן אברהם

2. עו"ד יצחק בר-תנחום

3. עו"ד לילך ויינר


הנתבעים

עו"ד פיטר מלניק
ע"י ב"כ
פסק דין
1. 1. עילתן של שתי התובענות המאוחדות היא הסכם שנחתם בין הנתבע 1 (להלן: הזוכה) באמצעות באי-כוחו ובין התובעים 1-3 בת.א. 3489/05 (להלן: פייסל, חמאד ויוסוף, בהתאמה) ביום 7.12.04. אין חולק כי ההסכם, שכותרתו "הסכם לתשלום חוב" נחתם לאחר שעות ארוכות בהן שהו קבלני הוצאה לפועל ושוטרים המלווים אותם בחנות עתיקות ברחוב הויה-דולורוזה ("נתיב היסורים", שם ההולם את השתלשלות העניינים הנוגעים לתובענה) בעיר העתיקה בירושלים, שהסחורה שבה שייכת לפייסל על פי הטענה. עילתה של פשיטת קבלני ההוצאה לפועל היתה בחובו הפסוק של פייסל בעקבות שיק עליו חתם בעבר. התובעים טוענים כי ההסכם נחתם על ידם תחת איומים, ומבקשים הם כי ינתן פסק-דין המכריז על כי ההסכם בוטל לאחר שנפלו בו פגמים של כפייה ועושק, וכי יושבו הסכומים ששילמו על פי ההסכם (סכומים מצטברים של 65,000 ₪ מתוך סכום כולל של 440,000 ₪ בו נוקב ההסכם). התובע בת.א. 3488/05 (להלן: אלמונתסאר) ביקש כי ינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לבצע עיקולים בחנות אליה הגיעו קבלני ההוצל"פ ביום 7.12.04, בטענה כי החנות שכורה על ידו והסחורה שבה - שלו היא.

2. 2. התובעים פייסל, חמאד ויוסוף תיארו בתצהיריהם, באותה לשון, פעולה רחבת היקף עד מאד במסגרתה נסגר שער האריות בעיר העתיקה, קבלני ההוצאה לפועל לוו בעשרים שוטרים חמושים ובמהלך הפעולה אויימו התובעים בנשק. כן טענו כי החתימה על ההסכם אירעה אגב "לחצים שאף לוו באיומי נשק". התובעים טענו כולם כי הציגו בפני
המעקלים תעודות המוכיחות כי אלמונתסאר הוא הבעלים של החנות, אך ללא הועיל. עוד טענו התובעים כי הנתבעים ניצלו את חולשתם השכלית, מאחר ואין הם יודעים עברית. הם טענו גם לגריעות תנאי ההסכם, תוך שהם מסתמכים על רישום באזהרה שהתקבלה לאחר מעשה לפיה יתרת החוב עמדה על 401,000 ₪. בנסיבות אלה, טוענים התובעים, לא יתכן כי היו מגיעים ל"פשרה" לפיה יועמד החוב על 410,000 ₪ ועלות ביצוע העיקול על 30,000 ₪ נוספים. עוד טענו כי העיקול לא בוצע כדין, מאחר וצו ראש ההוצל"פ ניתן לגבי ביתו הפרטי של החייב פייסל, ולא לגבי החנות.

3. 3. הנתבעים טענו כי החנות שייכת לחייב, פייסל, וכי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן (בעברית!) שהתמשך שעות ארוכות, ותוך שינוי תניות שונות בהסכם. הם הצביעו על העובדה כי נכון ליום הפעולה עמד החוב על 430,000 ₪, וכי עלות הליכי העיקול היתה גבוהה ביותר. הם הבהירו כי בעיקול השתתפו קבלן הוצל"פ ושני עוזרים וכן עשרה שוטרים בתשלום. מספר השוטרים נקבע על ידי המשטרה, שהפעולה הועברה לאישור היועץ המשפטי שלה מבעוד מועד.

4. 4. במהלך שמיעת הראיות התברר כי רבות עד מאד מטענות התובעים משוללות בסיס לחלוטין. כך התברר כי איש מהתובעים לא אויים בנשק; התובעים לא חשו מאויימים כלל בגופם, אלא בממונם, והרגשתם לא היתה אלא כי גוזלים את פרנסתם; שער האריות לא נחסם. כן התברר כי הפעולה התמשכה קרוב לעשר שעות; במהלך הפעולה ניהלו חמאד ויוסוף שיחות רבות עם באי-כוח הזוכה; המדובר במשפחת סוחרים בעלי נסיון רב, שידם רב להם ברכישת סחורות ומכירתן, ובכלל זה חתימה על חוזים; ואילו אלמונתסאר, בעל החנות על פי הטענה, היה כבן שמונה עשרה ומחצה עת נרשם כעוסק מורשה, ורישום זה נעשה שלושה חודשים לאחר שבוצע עיקול ברישום בחנות שעל פי הטענה היא בניהולו. כן התברר כי התובעים נכחו כולם יחדיו בעת חתימתם על התצהירים, שנעשתה במעמד אחד. הם אף נכחו באולם זה במהלך עדותו של זה. עניינים אלה ידונו להלן.

רקע עובדתי כללי
5. 5. הזוכה תבע את החייב פייסל בגין חתימה של פייסל על המחאה בסכום של 120,000 ₪. מאחר ופייסל הכחיש כי חתם על ההמחאה, נוהלה בין השניים התדיינות בפני
כבוד השופטת קפלינסקי במסגרת ת.א. (רמלה) 1673/02, במסגרתה ניתן פסק-דין ביום 28.1.04 הדוחה את כל טענות החייב, קובע כי הוא חתום על ההמחאה כערב, ומחייבו בתשלום הסכום. על פסק-הדין לא הוגש ערעור. בעקבות מתן פסק-הדין נפתח תיק הוצל"פ כנגד עושה השטר והחייב (שנקבע כי היה ערב לחובו של עושה השטר).

6. 6. יוער כי במהלך שמיעת הראיות בתובענה שבפני
הבהיר ב"כ התובעים כי אין הם חולקים על חובו של פייסל, מה גם שממילא משלם הוא רק כ- 500 ₪ לחודש בהוצל"פ (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 5-9). נראה כי בסיכומיהם שבו בהם באי-כוח התובעים מטענה זו, והם טוענים כי את ההסכם יש לבטל גם לגבי החייב.

7. 7. במסגרת תיק ההוצל"פ נקבע ביום 29.6.04 כי יבוצע עיקול ברישום בהדבקה על דלת ביתו של החייב בבית חנינא (ת/5). לאחר ביצוע ההדבקה פנתה הנתבעת 2 בבקשה לראש ההוצל"פ במסגרתה ציינה כי בוצע עיקול ברישום בבית החייב ביום 13.7.04. על בסיס מסמכים אלה טענו התובעים, בין יתר טענותיהם, כי הנתבעים כלל לא היו רשאים לבצע את העיקול בעסקו הנטען של החייב ב"ויה דולורוזה". טענה זו נעדרת כל ביסוס על פניה, והיא מתעלמת לחלוטין מהמסמכים שהוצגו במסגרת התובענה. נספח ג' לתצהירה של הנתבעת 2 מגלה כי ביום 29.7.04 בוצע עיקול ברישום אצל החייב שכתובתו נרשמה על ידי ההוצל"פ כ"ויה דולורוזה". כמו כן צירפו הנתבעים את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 13.9.04 לפיה נתן צו לעיקול והוצאת מטלטלין אצל החייב פייסל ב"ויה דולורוזה". ממילא ברי כי ביצוע פעולת העיקול בעסקו של פייסל, שאין כל חולק כי היה מצוי בויה דולורוזה, כמוהו ככל חנויות המשפחה (וכדברי האח הבכור, יוסוף: "אנחנו כמעט כל החנויות בכביש הזה, ברחוב הזה, שלנו. מהשלב הראשון ועד השלב הרביעי של הויה דה לרוזה" - עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 9-11), נעשתה כדין ועל פי צו של ראש ההוצל"פ.

8. 8. בטרם יבחנו הטענות העובדתיות לפרטיהן, ככל שאלה נוגעות לשאלת הפגמים ברצון, יוער כי על פני הדברים נעשה תיאום של ממש בין עדויות התובעים. לא די בכך כי תצהיריהם מועתקים זה מזה מילה במילה, אלא שהתובעים חתמו על תצהיריהם יחדיו, באותו מעמד, כאשר התצהירים מוקראים להם מילה במילה (עדותו של חמאד - עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 2-5. חמאד העיר כי יתכן שהאב, פייסל, לא נכח במקום, אך אחיו טענו שגם האב נכח - יוסוף, עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-4; אלמונתסאר, עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 10-11). העדים נכחו זה בעדותו של זה (מאחר והשאלות והתשובות תורגמו בדיון, אין מקום לטענה כי בשל מחסום שפה לא הבינו את המתרחש). התובעים אף לא הביאו כל עדים חיצוניים לארועים, ולפיכך על בית המשפט להידרש גם למגבלות שבסעיף 54 לפקודת הראיות בעניינם.

9. 9. מאחר והצדדים בחרו שניהם לפתוח בדיון דווקא בטענתו של אלמונתסאר לבעלות בחנות ובסחורה, ולו כדי להסיר מכשול מהדרך, יחל הדיון בתביעתו, ולאחר מכן תדון טענת יתר התובעים בנוגע לפגמים שבכריתת ההסכם.

תביעתו של אלמונתסאר
10. 10. כאמור, טוען אלמונתסאר כי החנות בה בוצעה פעולת העיקול והסחורה שבה - שלו הן. אף כי תביעתו נוסחה כבקשה לצו מניעה קבוע, ולא כבקשה למתן צו הצהרתי, אין בדרך התנסחות זו של הסעד כדי לשנות ממהות הטענה. כראייה לטענתו הציג אלמונתסאר חוזי שכירות, תעודת עוסק מורשה מיום 19.10.04 והודעה על פתיחת תיק ליחיד במס הכנסה, אף היא מיום 19.10.04. יוער כי לא ניתן לדעת מחוזי השכירות אם הם סובבים את אותו הנכס, מה גם שהחוזה עם אביו של התובע נערך מול הכנסיה הארמנית ושל אלמונתסאר מול הוואקף המוסלמי. החוזה של אביו נושא כתובת ספציפית, אך לא כן החוזה עם אלמונתסאר. עם זאת, לעניינים אלה (אליהם לא התייחסו הצדדים כלל), אין חשיבות מרובה לנכוח העדויות שנשמעו בעניין. מתעודת הזהות של אביו פייסל, שהעתק ממנה הוגש אף הוא במהלך ההליכים, עולה כי אלמונתסאר הוא יליד אפריל 1986, ומכאן כי פנה לקבלת מעמד עוסק מורשה עת מלאו לו שמונה עשרה שנים ומחצה. תאריך פתיחת העסק, כפי שנרשם ב"הודעה על פתיחת תיק ליחיד" הוא 1.10.04. לא למותר לציין כי הפנייה נעשתה, לפיכך, למעלה מחודשיים לאחר שבוצע עיקול ברישום בכתובת העסק ברחוב ויה דולורוזה.

11. 11. מעבר לתהייה העולה מסמיכות הזמנים שבין ביצוע העיקול ברישום ובין פתיחת התיק בשלטונות המס, הנה נמנע אלמונתסאר מהמצאת מסמך, ולו מסמך בודד אחד, המעיד על פעילותו הכספית בעסק. אף כי בבקשה שהגיש עם פתיחת ההליכים נרשם "אישורים אודות הסחורות שבחנות לא צורפו בשל הדחיפות בהגשת הבקשה והם יוגשו בהמשך", הרי שאישורים מעין אלה לא הוגשו עד עצם היום הזה. אלמונתסאר לא המציא ולו חשבונית אחת; קבלה; תעודת משלוח; דו"ח מע"מ או כל מסמך אחר המעיד על ניהול עסק מטעמו. לא למותר לציין כי מדובר בחנות רחבת ידיים, המכילה שטיחים, עתיקות, אייקונות, תכשיטים ועוד. שווי הסחורה בחנות נמדד במאות אלפי שקלים חדשים, ועל סחורה בהיקף זה חולש צעיר בן שמונה עשרה שאינו מסוגל להמציא ולו מסמך אחד הקושר אותו לניהול הכספי של החנות.

12. 12. אם לא די בכך, תשובותיו של אלמונתסאר לחקירה הנגדית גילו חוסר ידע בסיס ביותר בהתנהלות העסק, שלטענתו מתנהל על ידו זה שלוש שנים (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 13-17) או אולי מזה שנתיים, כאשר רק שנה עובד הוא בפועל (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 18-21). הוא לא ידע לאמר מה גודלה המדוייק של החנות, אף כי נתן הערכה (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 3-10), לא ידע מה שווי הסחורה בחנות (שם, שורות 23-24) ולא היה מסוגל להשיב לשאלות אודות זהות הספקים ומיקום חנויותיהם (עמ' 33 לפרוטוקול, כולו), עד שבסופו של דבר נמצא עונה כי יש לו שלושה ספקים בלבד (לחנות עתיקות!) וכשאחיו קונים "הם נותנים לי קצת" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 27 - עמ' 35 לפרוטוקול, שורה 2). כן התברר כי אין לו רשיון לסחור בעתיקות והוא משתמש ברשיון על שם אביו (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 6). עוד עלה מעדותו כי הוא מוציא חשבוניות (שם, שורות 1-4), אולם כאמור - אלה לא הוצגו. הוא מעסיק מנהל חשבונות (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 25-26) ועובדים (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 7-9), אך איש מהם לא הגיע להעיד, והמסקנות המתבקשות מאי הבאת עדים רלוונטיים מעין אלה לעדות הן ברורות.

13. 13. המסקנה היא כי לא עלה בידי אלמונתסאר להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לפיו הוא הבעלים של החנות והסחורה שבה. היפוכו של דבר הוא הנכון - הצטברות הראיות, החיוביות (הנובעות מתשובותיו המגומגמות עד מאד בנוגע לכל עניין הכרוך בניהול "עסקו") והשליליות (ההימנעות מהצגת מסמכים והבאת עדים) יש בה כדי להוכיח בלמעלה מחמישים אחוז כי החנות ותכולתה לא היו של אלמונתסאר מעולם. מאחר וגם לשיטתו היתה חנות זו בעבר של אביו, פייסל, יש לקבוע כי הוכח שהחנות מעולם לא עברה לניהולו של מאן דהו אחר, וכי מדובר בחנות ובסחורה של פייסל. עם זאת, מאחר והסעד בתביעתו של אלמונתסאר עצמו כרוך רק בפן החיובי של הוכחת בעלותו של אלמונתסאר, די בקביעה כי זו לא הוכחה. ממילא אין הוא זכאי לקבלת צו מניעה בנוגע לפעולה כלפי נכס שאין לו בו כל עניין קנייני או כספי.

14. 14. לפיכך נדחית תביעתו של אלמונתסאר.

התביעה לביטול החוזה
15. 15. התובעים טוענים כי ההסכם בינם ובין הזוכה נחתם תוך כפייה ועושק. התיאור העובדתי בתצהירים מצביע לא רק על איום כלכלי, אלא אף על איום פיזי ממש, כאשר זה מלווה באיום בנשק. בטרם ידונו הטענות המשפטיות לגופן, יש מקום לבחון את המצב העובדתי כפי שזה השתקף בעדויות, ולאחר מכן ליישמו במסגרת העילות המשפטיות השונות.
16. 16. הטענה לפיה אויימו התובעים פיזית הוכחשה על ידי כל התובעים גם יחד במהלך עדותם, ושלושתם העידו כי לא הם ולא בני משפחתם אוימו בנשק במהלך הפעולה. כך העיד פייסל כי לא כיוונו אליהם נשק (בניגוד מפורש לאמור בתצהירו) אולם "הפחידו אותנו" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 23-24). הוא הבהיר כי לא איימו עליו או על בני משפחתו, והאיום אליו התכוון היה כי "רוצים לאכול את הכסף שלנו" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 27 - עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 6). חמאד הבהיר גם הוא כי לא היה כל איום פיזי, אולם הוא הרגיש כי "הם גונבים אותנו" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 10-18). גם יוסוף הבהיר כי לא היה איום פיזי אלא חשש מפגיעה בממון (עמ' 26 לפרוטוקול שורה 26 - עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 3).

17. 17. הארוע התמשך זמן רב. עדי הנתבעים העידו בתצהיריהם כי הארוע התמשך קרוב לעשר שעות, ובמהלכו נעצרה הפעילות בשל משא ומתן, חודשה שוב, ולבסוף נכרת החוזה. תיאור הדברים בתצהירי התובעים נראה כאילו צומצם לפרק זמן קצר בהרבה, אולם בחקירתם הודו כי הארוע התמשך קרוב לעשר שעות (פייסל - עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-15; חמאד - עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-18). באופן דומה העיד גם שוטר בשכר שהשתתף בארוע, שזומן לעדות על ידי הנתבעים ושעל פני הדברים אין לו כל עניין בתוצאות התובענה. הוא אף הוסיף כי במהלך היום התנהלו דיונים בין הצדדים, הוצאה סחורה, הושבה סחורה ונחתם בסופו של דבר הסכם (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 20-21).

18. 18. התמשכות הארוע לא נבעה דווקא מפרק הזמן הארוך לו נזקקו קבלני ההוצל"פ להוצאת סחורה, ומהעדויות עלה כי מרבית הזמן לא הוצאה סחורה כלל. מתצהירי התובעים התקבל הרושם כאילו נחתם ההסכם מיד לאחר קבלתו בפקס, מבלי שהתובעים הבינו את תוכנו כלל ומבלי שהתמקחו על תניותיו (כך טענו כל התובעים בתצהיריהם כי מאחר ולא הבינו את הכתוב בהסכם "לא ניתנה לי כל אפשרות להתמקח אודות ההסכם"). עו"ד ויינר הבהירה בתצהירה כי לאחר שפנה אליה החייב או מי מטעמו הוקפאה הפעולה למשך חמש שעות לצורך ניהול המו"מ, כאשר בפרק זמן זה תוקנו סעיפי ההסכם פעמים מספר. לדבריה "שינויים אלה נסבו, בעיקר, סביב התמקחות על מספר התשלומים ויכולתם הכלכלית של הערבים לפרעון החוב" (סעיף 14 לתצהירה). גם בעדותה טענה כי ההסכם נשלח לתובעים פעמים מספר, והם תיקנוהו בכתב יד (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 19-20), אלא שהיא לא שמרה את הטיוטות (שם, שורות 21-23). התובעים טענו בסיכומיהם כי בהסכם אין שריד לחותמת מכשיר הפקס, אולם נראה כי לא עיינו היטב בתחתית העמוד השני של עותק ההסכם שצורף לתגובת הנתבעים לבקשה למתן צו מניעה מיום 30.3.05. טענה זו גם תמוהה מתוכה, שהרי אין חולק כי ההסכם הועבר לתובעים בפקס, כפי שאף הם העידו (לפקס בחנותו של יוסוף).

19. 19. מכל מקום, חיזוק לעדותה של עו"ד ויינר בנוגע לניהול משא ומתן ממושך ניתן היה למצוא גם בעדויות התובעים. חמאד העיד כי ערך מספר שיחות עם עורך-דין ולאחר מכן שוחח פעם או פעמיים עם עורכת דין (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 22-25), וכי גם אחיו יוסוף שוחח מספר שיחות טלפוניות עם נציגי הנתבעים (שם, שורות 26-29). יוסוף העיד כי דיבר עם עו"ד ויינר "פעמיים או שלוש, או ארבע" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 1). ממילא ברי כי ההסכם לא נחתם ללא משא ומתן, וקדמו לו שיחות לא מעטות בין התובעים ובין עו"ד ויינר ונציגים אחרים של הנתבעים. בעדויות אלה יש כדי לחזק את עדותה של עו"ד ויינר, וממילא יש גם מקום לקבל את טענותיה העובדתיות לפיהן הוחלפו טיוטות קודמות בכתב.

20. 20. מעדותו של יוסוף עולה כי לא רק שנערכו שיחות בין הצדדים, אלא התנהל משא ומתן ובו מיקוח על גובה התשלומים, כאשר בעניין זה תומכת עדותו במדוייק בעדותה של עו"ד ויינר בתצהירה. הוא תיאר כי התנהל ביניהם "ויכוח רב" אודות תנאי התשלום, וכי בתחילה דרשה שהתשלום הראשון יהיה 200,000 ₪ ולאחר מכן "ביקשה מאה, ביקשה חמישים, ביקשה ארבעים, הורדנו אותה לחמש עשרה" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 4-12). הוא אף התגאה בהצלחתו בהורדת סכום התשלום, והשיב לשאלה בעניין זה "אמרתי לך, אנחנו סוחרים" (שם, שורה 14). מכל מקום, מתשובותיו של יוסוף עולה כי התנהל משא ומתן של ממש בנוגע לתנאי החוזה והתשלום. דומה כי די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענות כאילו נכרת החוזה בתנאי כפייה ועושק, ובוודאי שאין לקבל את הטענה כי לתובעים לא היתה ידיעה אודות תנאי החוזה.

21. 21. עניין עובדתי אחרון שיש לענות בו בטרם תדון שאלת התקיימותם של תנאי כפייה ועושק היא גריעות תנאי החוזה. מבחינה זו יש בדיון שלהלן בכדי להקדים את המאוחר, שכן מן הראוי היה לדון בו במקומו הנאות - תוך בחינת התקיימות תנאי הפגם ברצון שעניינו ב"עושק". עם זאת, ומאחר וטענות התובעים בעניין זה סותרות מסמכים מפורשים בכתב, אקדים ואעיר לעניין זה כבר עתה. התובעים טענו בתצהיריהם כי החוב בהוצל"פ נכון למועד ביצוע העיקול עמד על 401,000 ₪ בלבד, והסכמתם הנטענת לפיה ישלמו סכום של 410,000 ₪ "בלבד" בצירוף סכום של 30,000 ₪ בגין הוצאות העיקול מצביעה על גריעות תנאי החוזה. למרבה הצער טענה זו לא רק שלא הסתמכה על ראייה של ממש, אלא שהיא מנוגדת למסמכי ההוצל"פ שהוגשו כראייה, ומן הראוי היה כי התובעים לא ישובו בסיכומיהם על טענה שעל פניה אינה נכונה עובדתית. לעניין זה די לבחון את מסמכי ההוצל"פ שהוגשו כנספחים לתצהירי הנתבעים. בנספח ג', הוא דו"ח על ביצוע העיקול ברישום ביום 29.7.04, נרשם ע"י ההוצל"פ כי סכום החוב עומד על 416,784 ₪. בדו"ח מיום הפעולה, 7.12.04 (נספח ב') נרשם ע"י מחשב ההוצל"פ כי סכום החוב הוא 427,220 ₪ (סכום זה צמח עד ל- 430,766 ₪ יומיים לאחר מכן, לפני שהופחת הסכום ששולם על ידי התובעים - נספח ג' ל"הודעה כללית" מטעם הנתבעים). ממילא נראה כי במסגרת ההסכם ויתר הזוכה ובאי-כוחו על סכום של למעלה מ- 17,000 ₪ מהחוב, ללא כל סיבה נראית לעין, וזאת על אף שהתובע 1 (פייסל) עשה כל שלאל ידו כדי להימנע מתשלום החוב במשך שנים, כעולה מפסק-דינה של כבוד השופטת קפלינסקי.

22. 22. בשולי הדברים אעיר כי פייסל, שבהליך בבית משפט השלום ברמלה טען כי כלל אינו חתום על השיק, טען בדיון בתובענה שבפני
כי חתם כערב על אותו שיק נשוא ההתדיינות (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7-8). משנשאל כיצד חשב להשיב את חובו בגין אותה המחאה השיב "אני לא חשבתי בכלל לשלם כי זה לא שיק שלי" (שם, שורה 10). נראה כי בתשובה זו יש כדי לשפוך אור על עצם ניהול ההליכים בתובענה שבפני
. התובע אינו מעוניין לשלם את חובו הפסוק, שלטענתו "אינו שלו". האמצעים הנחוצים לצורך המטרה - כולם כשרים הם, ואידך - זיל גמור.

עילת הכפייה
23. 23. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". יסודותיה של הכפייה הם שלושה: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפייה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 232). במקרה דנא אין כל חולק כי הצדדים התקשרו בחוזה, והמחלוקת אינה אלא אם ההתקשרות נבעה מכפייה.

24. 24. כפי שהובהר לעיל, לא ניתן לטעון במקרה דנא לכפייה בכוח, והחלופה הרלוונטית אינה אלא, אם בכלל, "כפייה באיום". לעניין זה נקבע כי "לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95, 100), עם כי זו תוגבל למקרים בהם התקיימה "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (ע"א 1569/03 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 719), העומדים במבחן הכפול של "עוצמה" ו"איכות" (כלשון השופט חשין, שם, בעמ' 721) או כאשר הופעלו "לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי" (הנשיא שמגר, שם, בעמ' 740) והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת בלתי אם להתקשר בחוזה (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד נז (1) 769, 787).

25. 25. לכאורה לא ניתן כלל לטעון כי במקרה דנא הופעל לחץ על התובעים. התובעים כולם טוענים כי הרכוש שעוקל הוא של אלמונתסאר. לעיל נקבע כי הרכוש אינו שלו. על פני הדברים נראה כי המסקנה היא שהרכוש בחנות הוא בבעלות אביו, והתובעים הבהירו כי לגביו אין עילה של ממש לכפור בחוב. המסקנה היא כי יתר התובעים לא חתמו על ההסכם אלא מתוך רצון למנוע עיקול נכסים של אביהם, ולחץ מעין זה לא עולה למדרגה המקנה לו את כרטיס הכניסה הנכסף לשערי עילת הכפייה. יוער כי הנסיבות שאפפו את המקרים שנדונו בהלכות רחמים ומאיה היו שונות למדי מנסיבות הארוע, וספק רב אם ניתן להקיש מהתם להכא. עוד יש לציין כי ה"איום" שתיארו העדים, כפי שפורט לעיל, לא היה אלא לפגוע ברכוש לגביו הוצא צו עיקול כדין. התוצאה אומנם אינה נעימה לחייב, אך אין היא אלא תוצאת אי תשלום החוב על ידי החייב, שאת רכושו ביקשו הנתבעים לעקל.

26. 26. עניין עובדתי אחרון שיש לציין בהקשר זה הוא העולה מעדותו של השוטר בשכר, שהעיד ללא פניות. מעדותו עלה כי כל שנאמר לתובעים הוא כי אם ישלמו את החוב לא יבוצע העיקול, ואם לא ישלמוהו - יבוצע העיקול. לא הושמע כל איום מלבד אמירה זו (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 20-26). גם לנוכח עדות זו אין אלא לקבוע כי אין המדובר ב"איום", ולכל היותר, כפי שיובהר להלן, מדובר ב"איום לגיטימי".

27. 27. אף לו ניתן היה לסבור כי בנסיבות העניין התקיימו תנאי הכפייה הכלכלית, הרי שיש לקבוע כי לנוכח הוראת סעיף 17(ב) לחוק החוזים או בהיקש ממנה לא ניתן עוד להביא לביטול החוזה בטענת כפייה, שכן במקרה דנא אין המדובר אלא ב"אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות" או בהפעלת זכות בתום לב. גביית חוב באמצעות ההוצאה לפועל היא דרך פעולה כשרה, ואם אינך אומר כן - נשמט אחד היסודות החשובים לגביית חובות במדינת ישראל. הנחה אחרת תביא למסקנה כי כל חייב יחתום על הסכם לגביית החוב כדי לעצור הליכי עיקול שביצועם החל כדין, ולאחר מכן יעתור לביטול ההסכם עליו חתם בטענה כי עצם נקיטת הליכי ההוצאה לפועל היא בבחינת כפייה פסולה. יש לזכור כי "פרעון חוב שחב אדם לזולת מטרה רצויה היא" (ע"א 152/59 סוארי נ' ברגמן, פ"ד יד 2354, 2360; לחלוקה בין אילוץ הנוגע לעצם יצירת החוב לאילוץ הנוגע לגבייתו ראו נ' זלצמן "אילוץ ביצירת חוב ואילוץ בגביית חוב" עיוני משפט ד (תשל"ה) 457). בדומה נקבע כי איום בנקיטת "כל הליך אזרחי" שהחוק מקנה לבעל דין "ובכלל זה הליכי פשיטת-רגל ופירוק, מעולם אינו יכול להוות אילוץ" (ע"א 419/70 תעשיות חשמל קיפר בע"מ נ' וולף, פ"ד כה (1) 396, 399) וכך הם פני הדברים גם בנוגע לעיקול רכושו של החייב (ד' פרידמן נ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג) 947).

28. 28. לפיכך יש לקבוע כי בנסיבות העניין לא הופעלה כפייה, וכי אף לו ניתן היה לסבור כי הופעל "איום" (ולא כך הם פני הדברים, שעה שהחוב הוא חוב פסוק, והרכוש עוקל בחנות של החייב) הרי שזה חוסה תחת כנפי סעיף 17(ב) לחוק החוזים, ואינו אלא "אזהרה בתום לב" או בבואתה (השוו פרידמן-כהן, שם).

29. 29. בהערת אגב יוער כי גם האווירה במקום, שתוארה כחתימת הסכם תחת עינם הפתוחה של שוטרים חמושים רבים, לא היתה כנטען. למעשה, מעדותו של יוסוף עולה כי במקום נכחו כל שבעת האחים לבית חמאד, וכי רק בשל העובדה כי הוא, הבכור באחים, מנע התפרצות אלימה שלהם - לא פרצה במקום תיגרה חמורה שאחריתה מי ישורנה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 16-18). יוסוף אף העיד כי אם הוא היה מתרגז - היתה פורצת מלחמה (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 15-23). נראה כי אם ניתן לדבר על איום בנסיבות אלה, הרי שמושא האיום לא היו התובעים אלא קבלני ההוצאה לפועל והשוטרים בשכר.

עילת העושק
30. 30. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". יסודותיה של עילת העושק שלושה הם, מלבד קיומו של החוזה והקשר הסיבתי: התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל (שלו, שם, בעמ' 246-247). יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). "קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק" (ע"א 9609/01 מול הים נ' עו"ד שגב, פ"ד נח (4) 106, 121; ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה (1) 939, 948).

31. 31. במקרה דנא לא התקיים ולו יסוד אחד מהשלושה, ומאחר ודי באי התקיימות אחד מהם - אין לקבל את הטענה בדבר תחולתה של עילת העושק. בתובעים לא מתקיימת חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון. המדובר באנשי עסקים המנהלים חנויות זה עשרות בשנים (פייסל העיד כי מנהל הוא עסקים מזה 55 שנים; יוסוף כשלושים שנה וחמאד למעלה מעשרים שנה), רוכשים ומוכרים סחורה ואף חותמים על חוזים. תנאי החוזה לא היו גרועים באופן בלתי מידתי, ודומה כי ההיפך הוא הנכון (מתן הנחה של כ- 17,000 ₪ לחייב המתחמק מתשלום חובו לאורך זמן ומחייב בנקיטת הליכים יקרים אינה בגדר דבר של מה בכך). מאחר ותנאים אלה לא התקיימו, אין עוד מקום לטענה כי התקיים תנאי הידיעה. בהיעדר מצוקה - אין ידיעה.

32. 32. קיום המשא ומתן הממושך, תוך עמידה על תנאי תשלום כאלה ואחרים (עניין שהוצג כהישג על ידי יוסוף), אינה עולה בקנה אחד עם תיאור התובעים כמי שהתקשרו בחוזה תחת לחץ וכשהם שרויים במצוקה שכלית או אחרת. כידוע המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762). במצוקה רגעית לא די (הילכת מול הים הנ"ל, בעמ' 121 והאסמכתאות שם). דרך התנהלות הארועים במקרה דנא, על שלל שיחות התובעים לנציגי הנתבעים, והשינויים בתנאי התשלום וככל הנראה אף בגובה הסכום, אינה הולמת גם את הטענות בעניין קיומה של כפייה.

33. 33. המסקנה המתבקשת היא כי לא הוכח התקיימות יסודות עילת העושק, וגם דין טענה זו להידחות. ממילא אין עוד צורך להידרש לטענות הנתבעים לפיהן הודעת הביטול לא ניתנה במועד, אף אם גם באלה יש לא מעט טעם לנוכח עדויות התובעים לפיהם דיברו בו ביום עם עורכי-דין כאלה ואחרים, ויש להניח כי ניתן להם יעוץ משפטי. על אף יעוץ משפטי זה המתינו למעלה משלושה חודשים בטרם פנו לבית המשפט.

סוף דבר
34. 34. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות התובעים, ואין לקבל את בקשתם להצהיר כי ההסכם בטל או בוטל כדין. בכריתת ההסכם לא נפל כל פגם, ופעולת הנתבעים לעיקול הנכסים נעשתה כדין. לפיכך אני קובע כי ההסכם תקף ומחייב לכל דבר ועניין.

35. 35. משכך הם פני הדברים לא נותר אלא לפסוק את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שיש לשלם לנתבעים. לעניין זה יש להביא בחשבון את הטענות שהועלו כנגד הנתבעים, גם בנוגע למערכות היחסים בינם ובין עצמם ובינם ובין קבלני ההוצאה לפועל. לטענות אלה לא היה ולא כלום עם עילות הביטול בגינן התבקש בית המשפט לבטל את ההסכם. דרך ההתנהלות בתובענה, תוך הטחת האשמות שונות בנתבעים ונסיון לפגוע במהימנותם אף מקום בו לזו אין כל נגיעה לתוצאות המשפט, ראויה לגנאי. גם לאחר קריאת סיכומי התובעים לא הובהר מה בצע ראו אלה בחקירות ארוכות של חברים למקצוע תוך הטחת האשמות שונות, כאשר בין אלה ובין העובדות הנוגעות לארועים ביום העיקול קיים, לכל היותר, קשר עקיף וערטילאי עד מאד שלא הובהר כלל גם בסיכומים. העילה כנגד הנתבעים 2 ו-3, אם היתה כזו, לא הובהרה ולא הוכחה כלל.

36. 36. לפיכך, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי התביעות להידחות, אני מחייב את התובע בת.א. 3488/05 בשכ"ט עו"ד של הנתבעים בסכום של 15,000 ₪ ומע"מ. התובעים בת.א. 3489/05 ישלמו לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסכום של 60,000 ₪ בצירוף מע"מ, ולכל אחד מהנתבעים 2 ו- 3 ישלמו הוצאות משפט בסכום של 15,000 ₪. על מנת להסיר ספק יובהר כי חיובם של התובעים בת.א. 3489/05 הוא ביחד ולחוד, וניתן לגבות את מלוא הסכום מכל אחד מהם, על פי בחירת הנתבעים.

37. 37. על מנת להסיר ספק יובהר כי אין כל מניעה מלהמשיך בהליכי ההוצאה לפועל או מלפתוח הליכי הוצאה לפועל חדשים.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' באדר תשס"ו (20 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד
, שופט









א בית משפט שלום 3488/05 חמאד אלמונתסאר, חמאד פייסל, חמאד חמאד, חמאד יוסוף נ' פיר כהן אברהם , עו"ד יצחק בר-תנחום, עו"ד לילך ויינר (פורסם ב-ֽ 20/03/2006)