פסקי דין על יאיר אוחנה |

6443-11/19 המש     01/01/2020




המש 6443-11/19 יאיר אוחנה נ' מדינת ישראל








בית משפט השלום לתעבורה בחיפה


המ"ש 6443-11-19 אוחנה נ' מדינת ישראל




תיק חיצוני: 11115425974




בפני

כבוד השופט אור לרנר


מבקשים

יאיר אוחנה


נגד

משיבים
מדינת ישראל



החלטה

בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת קנס שמספרה 11115425974 (להלן: "הדו"ח").

כפי העולה מהבקשה ומהדו"ח שצורף לה, בתאריך 3.7.17 נרשם למבקש הדו"ח, מסוג ברירת קנס, ובו הואשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בגין כך שאחז בדפים ודפדף בהם תוך כדי נהיגה, בעודו נוהג במשאית.

המבקש טוען כי התכוון להגיש בקשה להישפט, כיוון שסבר שלא ביצע את העבירה, אך ככל הנראה שכח את הדו"ח בתא הכפפות במשאית ומכיוון שעזב עבודתו זו הדו"ח נשכח. עוד טוען המבקש כי קיים כשל מהותי בדו"ח עצמו מכיוון שהשוטרת רושמת הדו"ח לא מציינת במה התבטא חוסר הזהירות של המבקש ולפיכך ראוי היה לייחס לו, לכל היותר, עבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(א), שאין בצידה ניקוד.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבה ביום 17.11.19, תוך שהודגש כי אם לא תתקבל תגובה עד ליום 17.12.19 אחליט בבקשה על סמך הקיים.
עד היום, 1.1.20, לא התקבלה תגובה מטעם המשיבה.

לאחר שעיינתי היטב בבקשה ובמצורפים לה ועל אף היעדרה של תגובה מטעם המשיבה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, ואלה טעמיי:

הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. הדו"ח נרשם ונמסר למבקש ביד ביום 3.7.17, המועד האחרון לתשלום הדו"ח / הגשת הבקשה להישפט חלף ביום 1.10.17 ואילו הבקשה דנן הוגשה רק ביום 17.11.19- למעלה משנתיים לאחר המועד האחרון להגשת בקשה. המדובר בשיהוי ניכר אשר די בו כשלעצמו להצדיק דחיית הבקשה, כאשר אין בעצם איבוד הדו"ח כדי להצדיק הכשל בטיפול בו. יפים לעניין דבריו של כב' הש' דבור בעפ"ת 35639-04-15 (25.5.15):
"בסוף דבריי, רואה אני לנכון לשוב ולהדגיש, כי, שמירה על הערוצים הפרוצדורליים והמועדים, כפי שהם קיימים בהוראות הדין, מקבלת היא משנה תוקף וחשיבות עליונה, עת מדובר ב"משפטי וענייני תעבורה". המדובר הוא בעורק חיים עיקרי וראשי המחייב השלטת כללים חדים, אחידים וברורים שסטייה מהם תתאפשר רק בהתקיים נסיבות מוצדקות, מבוססות ומיוחדות שבכוחן לפרוץ, במידתיות, את המעטפת הדיונית הקבועה בדין. הסרת המחסומים הפרוצדורליים, באופן שאינו מידתי וללא הצדקה, יכולה להביא ל"שטפון" של בקשות שיש בכוחו כדי להציף כל חלקה טובה במישור התעבורתי" .

ור' אף דבריה של כב' הש' זנדברג בעפ"ת 42038-10-18
נוסן נ' מדינת ישראל

(1.3.19):
12. "כעולה מהעיון בסעיף, המחוקק ייחס משקל נכבד לסוגיית העמידה בלוחות הזמנים, כמתחייב מאופיים של ההליכים המתנהלים בבית-המשפט לתעבורה. על כן, בקשה להארכת מועד להישפט תיענה רק מקום בו הבקשה לא הוגשה במועד מסיבות שלא היו תלויות במבקש, "והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או מנימוקים מיוחדים אחרים. הפסיקה – שפירשה את סעיפי החוק האמורים – עמדה אף היא על חשיבות העמידה בלוחות זמנים, תוך שהיא מבהירה כי שיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד
להישפט
יכול להביא במקרים מתאימים לדחיית הבקשה. כדברי כב' שהם ברע"פ 7018/14
טיטלבאום נ' מדינת ישראל

(2014):

"אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013... למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש" (שם, בסעיף 4 להחלטה).

13.

כלומר, בית-המשפט העליון ראה בשיהוי של כחמישה-שישה חודשים ממועד הידיעה אודות הדו"ח ועד מועד הגשת הבקשה להארכת מועד להישפט כשיהוי שיש בו כדי לבסס דחייתה של בקשה להארכת מועד להישפט. עוד על נפקותו של השיהוי בסוגייתנו, ראו גם
רע"פ 1896/18
הדני נ' מדינת ישראל
(2018) וכן הפסיקה הרבה הנזכרת בעניין

טיטלבאום
הנ"ל".

כמו כן, עצם השיהוי משליך גם על טענתו השנייה של המבקש, שכן בשיהוי הרב יש כדי ללמד על השלמה עם האמור בדו"ח ולא על חוסר הסכמה ורצון להיאבק על חפותו של המבקש.

בנוסף, איני מסכים עם טענתו של המבקש כי אין באמור בדו"ח כדי לבסס את העבירה שבנדון. המדובר בטענה שובת לב וחדשות לבקרים, בהתאם להערותיי באולם בית המשפט מסכימים ב"כ המאשימה לתקן את כתבי האישום במקרים דומים (בהם אין השפעה נטענת על עצם הנהיגה), לעבירה הקלה יותר. יחד עם זאת, למיטב ידיעתי, העניין לא הוכרע על ידי ערכאה כלשהיא ו"גבולות הגזרה" בין העבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(א) לבין נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג), טרם נקבעו. לגישתי, אין מקום להכריע בטענה זו במסגרת הליך זה, שעניינו החזרת הגלגל לאחור, אלא אם וכאשר יתנהל תיק עיקרי בנושא. כאמור לעיל, השיהוי הרב בהגשת הבקשה משליך
(ולמעשה מחליש) גם עוצמתה של טענה זו.

זאת ועוד, מבלי לקבוע מסמרות, נדמה כי הטענה אינה נכונה לענייננו. ראשית דבר, אציין כי המבקש למעשה אינו חולק על הבסיס העובדתי שבדו"ח (ולפחות לא טען אחרת), והדברים אף מתיישבים עם תגובתו הראשונית, כפי שנרשמה בדו"ח: "אני רק מסתכל על הזה, למה?".

מעבר לאמור, כפי העולה מהבקשה, מהדו"ח ומהתצהיר המצורף, המבקש נהג במשאית בעת ביצוע העבירה.
רמת הזהירות הנדרשת מנהג ציבורי ובמיוחד מנהג של רכב כבד, היא גבוהה יותר מאשר זו הנדרשת מנהג של רכב פרטי וזאת נוכח הסכנה הטמונה ברכב הכבד והנזק שהוא עלול לגרום. ההשפעה של חוסר תשומת לב רגעית בעת נהיגה במשאית עלולה לגרום לתוצאות קשות ונרחבות בהרבה ולכן כל הסחת דעת (ובמיוחד הסחת דעת יזומה כפי הנטען בדו"ח), עלולה להגיע לכדי חוסר זהירות משמעותית ולעתים אף לקלות דעת. לאור האמור, אין בידי לקבל את טענת מבקש כי העבירה המיוחסת לו אינה מוצדקת.

סוף דבר, הבקשה נדחית.
זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, ד' טבת תש"פ, 01 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.










המש בית משפט לתעבורה 6443-11/19 יאיר אוחנה נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 01/01/2020)